סיפורים מבית הקפה

1.
החבר הכי טוב

גוֹהטארוֹ צ'יבָּה שיקר לבתו עשרים ושתיים שנה.

הסופר פיודור דוסטויבסקי כתב פעם, "הדבר הקשה ביותר בחיים הוא לחיות ולא לשקר."

אנשים משקרים מסיבות שונות. חלק מהשקרים נאמרים כדי להציג את עצמך באור מעניין או מוצלח יותר; אחרים כדי לרמות אנשים. שקרים עשויים להכאיב, אבל גם להציל את עורך. עם זאת, בלי קשר לשאלה מדוע הם נאמרים, בדרך כלל שקרים מובילים לחרטה.

מצבו הקשה של גוהטארו היה מהסוג הזה. השקר שסיפר רדף אותו. בעודו ממלמל לעצמו משפטים מסוג "אף פעם לא רציתי לשקר על זה", הוא התהלך הלוך ושוב מחוץ לבית הקפה שהציע ללקוחותיו את ההזדמנות לחזור אחורה בזמן.

בית הקפה היה מרוחק כמה דקות הליכה מתחנת ג'ימבּוֹצ'וֹ במרכז טוקיו. הוא שכן ברחוב צדדי קטן באזור שהכיל בעיקר בנייני משרדים, והתנוסס עליו שלט קטן הנושא את שמו, "פוּניקוּלי פוּניקוּלה". בית הקפה נמצא בקומת המרתף, כך שללא השלט אנשים היו עוברים על פניו בלי להבחין בו.

גוהטארו ירד במדרגות והגיע לדלת מעוטרת בחריתות. עדיין ממלמל לעצמו, הוא הניד את ראשו, פנה לאחור והתחיל לעלות בהן בחזרה. אבל אז נעצר פתאום בהבעה מהורהרת. הוא עלה וירד במדרגות פעמים אחדות.

"אולי תמשיך להתבשל על זה אחרי שתיכנס?" אמר פתאום קול.

גוהטארו המופתע הסתובב וראה אישה קטנה עומדת מולו. מעל חולצתה הלבנה היא לבשה וסט וסינר של סוּמליה. הוא ראה מיד שהיא המלצרית בבית הקפה.

"אה כן, טוב..."

גוהטארו נאבק בתגובתו, והאישה חמקה על פניו וירדה בזריזות במדרגות.

קלאנג־דוֹנג

צלצול פעמון הפרה ריחף באוויר כשנכנסה לבית הקפה. היא לא בדיוק כפתה על גוהטארו לעשות זאת, אבל הוא שב וירד במדרגות. הוא חש שלווה מוזרה יורדת עליו, כאילו תכולת לבו נחשפה לעין כול.

קודם לכן נתקע והתהלך הלוך ושוב מפני שלא היתה לו שום דרך להיות בטוח, שבית הקפה הזה הוא באמת בית הקפה "שבו אפשר לחזור לעבר". הוא בא לכאן משום שהאמין לסיפור, אבל אם יתברר שהשמועה שסיפר לו חברו הוותיק מצוצה מהאצבע, עד מהרה הוא יהיה ללקוח נבוך מאוד.

אם המסע אחורה לעָבָר באמת אמיתי, הוא שמע שנלווים אליו כמה תנאים מעצבנים שצריך לעמוד בהם. האחד הוא שכל כמה שתנסה, אין דבר שתוכל לעשות בהיותך בעבר שישנה את ההווה.

כשגוהטארו שמע על כך לראשונה, הוא תהה, אם אי־אפשר לשנות שום דבר, מדוע מישהו חוזר בכלל?

ובכל זאת, עכשיו הוא עמד מול דלת הכניסה לבית הקפה וחשב, אף על פי כן, אני רוצה לחזור.

האם קראה האישה את מחשבותיו זה עתה? בלי ספק היתה יכולה לומר דבר־מה קונבנציונלי יותר במצב הזה, כגון אתה רוצה להיכנס? ברוך הבא.

אבל היא אמרה, אולי תמשיך להתבשל על זה אחרי שתיכנס?

אולי התכוונה לומר: כן, אתה יכול לחזור לעבר, אבל אולי תיכנס קודם לפני שתחליט אם לחזור או לא.

התעלומה הגדולה יותר היא כיצד יכלה האישה לדעת מדוע בא. אך הוא חש שביב תקווה. הערתה האגבית דחקה בו לשנות את דעתו. הוא הושיט את ידו, סובב את הידית ופתח את הדלת.

קלאנג־דונג

הוא נכנס לבית הקפה שבו אפשר, לכאורה, לחזור אחורה בזמן.

גוהטארו צ'יבה, בן חמישים ואחת, היה בעל מבנה גוף מוצק, עובדה שאולי אינה בלתי קשורה להיותו חבר נבחרת הרוגבי בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה. אפילו היום הוא לובש חליפה במידת XXL.

הוא גר עם בתו הארוּקָה, שתהיה בת עשרים ושלוש השנה. הוא גידל אותה לבדו, נאבק בהיותו הורה יחיד. היא גדלה עם הסיפור, אמך מתה ממחלה כשהיית קטנה. גוהטארו ניהל את הדיינר "קאמִיָה", מזללה צנועה בעיר האצ'יוֹג'י באזור טוקיו רבתי. הגישו בה ארוחות עם אורז, מרק ותוספות, והארוקה עזרה לו.

לאחר שנכנס לבית הקפה דרך דלת העץ המתנשאת לגובה שני מטרים, עדיין היה עליו לעבור מסדרון קטן. ישר לפנים ניצבה דלת חדר השירותים, באמצע הקיר מימין היתה הכניסה לבית הקפה. כשנכנס לבית הקפה עצמו, ראה אישה יושבת על אחד מכיסאות הבר. היא הזדרזה לקרוא, "קאזוּ... לקוח!"

לידה ישב ילד שנראה בגיל בית הספר היסודי. לשולחן הרחוק ישבה אישה בשמלה לבנה קצרת־שרוולים. גון עורה היה בהיר, והיא ישבה לה אדישה לגמרי לעולם הסובב אותה וקראה ספר.

"המלצרית חזרה הרגע מקניות, אז אולי תשב. היא תיכף תגיע."

בהתעלם מהרשמיות הנהוגה עם זרים, היא דיברה אליו בצורה ישירה, כאילו היה פרצוף מוכר. היא נראתה לקוחה קבועה בבית הקפה. הוא הינהן לעברה הנהון קל על תקן של תשובה. הוא חש שהאישה מביטה בו כאומרת, אתה יכול לשאול אותי כל מה שאתה רוצה על בית הקפה הזה. אבל הוא בחר להעמיד פנים שלא הבחין בכך והתיישב לשולחן הקרוב ביותר לכניסה. הוא הסתכל סביבו. היו שעוני קיר עתיקים גדולים מאוד, מרצפה עד תקרה. מאוורר שהסתובב לאיטו השתלשל מנקודת ההצטלבות של שתי קורות עץ טבעי. קירות טיח החומר היו בגוון חוּם־אדמדם עמום שהזכיר מאוד קינאקוֹ, קמח סויה קלוי; ופטינה מעורפלת רבת־שנים — המקום נראה עתיק מאוד — ציפתה כל משטח. המרתף היה נטול חלונות, מואר רק בנורות מכוסות אהיל שהשתלשלו מהתקרה, והיה אפלולי מאוד. התאורה כולה נצבעה בגוון ספּיה ברור.

"שלום, ברוך הבא!"

האישה שדיברה אליו במדרגות הופיעה מן החדר האחורי והניחה לפניו כוס מים.

שמה היה קאזוּ טוֹקיטָה. שערה, שאורכו בינוני, היה אסוף לאחור, ומעל חולצתה הלבנה בלוויית עניבת פרפר שחורה היא לבשה וסט שחור וסינר סוּמליה. קאזו היתה המלצרית של "פוניקולי פוניקולה". היו לה פנים יפות ועיני שקד, אבל לא היה בהן שום דבר שעשוי להותיר רושם. אילו עצמתם את עיניכם לאחר שפגשתם אותה וניסיתם להיזכר מה ראיתם, לא היה עולה על דעתכם דבר. היא היתה אחד מאותם אנשים שנעלמים בקלות בתוך קהל. השנה תהיה בת עשרים ותשע.

"אה... אממ... זה המקום... ש... אה..."

לא היה לגוהטארו שמץ של מושג איך לגשת לעניין החֲזרה לעבר. קאזו הביטה בו בשקט בהיותו נבוך. היא נפנתה לעבר המטבח ושאלה, "למתי אתה רוצה לחזור?"

קול קפה מבעבע בסיפוֹן בקע מהמטבח.

המלצרית הזאת מוכרחה להיות קוראת מחשבות...

ארומה קלושה של קפה החלה לאפוף את החדר והציתה בו את זכר היום ההוא.

ממש מול בית הקפה הזה פגש גוהטארו את שוּיצ'י קאמיָה לראשונה זה שבע שנים. השניים שיחקו יחד רוגבי באוניברסיטה.

באותה העת היה גוהטארו חסר בית וחסר פרוטה, לאחר שנאלץ למסור את כל נכסיו — הוא שימש עָרב להלוואה עבור חֶברה של חבר שפשטה רגל. בגדיו היו מלוכלכים והוא הסריח.

אף על פי כן, במקום להיגעל מנוכחותו, שויצ'י נראה שמח באמת ובתמים לראותו שוב. הוא הזמין את גוהטארו לבית הקפה, ואחרי ששמע מה קרה, הציע: "בוא לעבוד אצלי בדיינר."

בתום הלימודים אותר שויצ'י, בזכות כישרון הרוגבי שלו, בידי חֶברה ששיחקה בליגה באוסקה, אך לא הספיק לשחק אפילו שנה אחת לפני שפציעה קטעה את הקריירה שלו. אחר כך הצטרף לחברה שניהלה רשת מסעדות. שויצ'י, אופטימיסט מושבע, ראה הזדמנות במצב שנקלע אליו, ולאחר שעבד קשה פי שניים או שלושה מכל אחד אחר, עלה בסולם ומונה למנהל אחראי לשבעה סניפים. כשהתחתן, החליט לצאת לדרך עצמאית. הוא פתח מסעדה יפנית קטנה ועבד בה עם אשתו. עכשיו סיפר לגוהטארו שהמסעדה עמוסה ושישמח לקבל עזרה נוספת.

"אם תקבל את הצעתי, זה יעזור גם לי."

גוהטארו, תשוש מן העוני ונטול תקווה, פרץ בדמעות של הכרת טובה. הוא הינהן. "בסדר! אני מסכים."

הכיסא חרק שעה ששויצ'י קם בבת אחת. הוא חייך בעליצות והוסיף, "אוי, חכה שתראה את הבת שלי!"

גוהטארו לא היה נשוי, והוא הופתע במקצת לשמוע ששויצ'י הוא אב.

"בת?" הוא הגיב בעיניים פעורות לרווחה.

"כן! היא בדיוק נולדה. היא כל כך — חמודה!"

שויצ'י נראה מרוצה מתגובתו של גוהטארו. הוא לקח את החשבון וניגש לקופה. "סליחה, אני רוצה לשלם."

ליד הקופה עמד בחור בערך בגיל תיכון. הוא היה גבוה מאוד, קרוב לשני מטרים, והיו לו עיני שקד צרות ורחוקות זו מזו.

"סך הכול שבע מאות ושישים ין."

"הנה, קח בבקשה."

גוהטארו ושויצ'י היו שחקני רוגבי וגדולים פיזית מרוב האנשים, אבל שניהם הרימו את עיניהם אל הבחור הצעיר, ואחר כך הביטו זה בזה וצחקו, אולי משום שחשבו אותו הדבר — יש לבחור גוף לרוגבי.

"והנה העודף שלך."

שויצ'י לקח את העודף וניגש ליציאה.

לפני שהיה חסר בית, היה גוהטארו אמיד מאוד, לאחר שירש את החברה של אביו שהרוויחה יותר ממאה מיליון ין בשנה. גוהטארו היה אדם גלוי מאוד, אבל הכסף משנה אנשים. הוא עורר בו מצב רוח טוב, וגוהטארו התחיל לבזבז אותו. היתה תקופה בחייו שבה חשב, שאם יש לך כסף אתה יכול לעשות הכול. אבל החֶברה של חברו שעבורה חתם כערב נפלה, ואחרי שהכתה בו המחויבות לשלם חוב עצום, קרסה גם החברה שלו עצמו. ברגע שהכסף נעלם, כולם סביבו התחילו להתייחס אליו פתאום כמו אל מצורע. הוא חשב שהאנשים הקרובים לו הם חבריו, אבל הם נטשו אותו, ואחד מהם אף אמר לו גלויות, מה כבר יש בך בלי הכסף?

אבל שויצ'י היה שונה; הוא התייחס לגוהטארו, שאיבד הכול, כאדם חשוב. אנשים שמוכנים לעזור למישהו במצב קשה בלי לצפות לדבר בתמורה, באמת נדירים. שויצ'י קאמיה היה אדם כזה. גוהטארו יצא בעקבות שויצ'י מבית הקפה, והיה נחרץ בנחישותו: אני אגמול על הטובה הזאת!

"זה היה לפני עשרים ושתיים שנה."

גוהטארו צ'יבה הושיט יד אל הכוס שלפניו. הוא הרטיב את גרונו הניחר ונאנח. הוא נראה צעיר יחסית לחמישים ואחת שנותיו, אבל אפור כבר החל לבצבץ בשערו.

"וככה התחלתי לעבוד אצל שויצ'י. הרכנתי ראש וניסיתי ללמוד את העבודה מהר ככל האפשר. אבל אחרי שנה היתה תאונת דרכים. שויצ'י ואשתו..."

זה קרה לפני יותר מעשרים ושתיים שנה, אלא שההלם מעולם לא נטש אותו. עיניו האדימו, והוא התחיל להשתנק תוך כדי דיבור.

הילד היושב על הבר התחיל לשאוב בקולניות את הטיפות האחרונות של מיץ התפוזים שלו בקשית.

"ומה קרה אז?" שאלה קאזו בענייניות בלי לעצור את עבודתה. היא לא שינתה לרגע את נימת הדיבור שלה, כל כמה שהיתה השיחה רצינית. זאת היתה עמדתה — אולי דרכה לשמור על מרחק מסוים מאנשים.

"הבת של שויצ'י שרדה, והחלטתי לגדל אותה."

גוהטארו דיבר בעיניים מושפלות מטה כאילו הוא ממלמל לעצמו. אחר כך קם לאיטו.

"אני מבקש ממך. בבקשה תני לי לחזור אל היום ההוא לפני עשרים ושתיים שנה."

הוא קד קידה עמוקה וארוכה, מותניו בזווית ישרה כמעט וראשו מורכן מאוד.

זהו בית הקפה "פוניקולי פוניקולה". לפני כעשר שנים הוא היה נושא לאגדה אורבנית כמָקום שבו אפשר לחזור אחורה בזמן. אגדות אורבניות הן דבר מומצא, אבל נאמר שבבית הקפה הזה אכן אפשר לחזור לעבר.

מספרים עליו כל מיני סיפורים, אפילו היום, כמו הסיפור על האישה שחזרה בזמן לפגוש את החבר שנפרדה ממנו, או האחות שחזרה לפגוש את אחותה הקטנה שנהרגה בתאונת דרכים, והאישה שחזרה לראות את בעלה שאיבד את זיכרונו.

אבל כדי לחזור לעבר, היה עליך לציית לכמה כללים מתסכלים מאוד.

הכלל הראשון: האנשים היחידים שיכולת לפגוש בהיותך בעבר הם אלה שביקרו בבית הקפה. אם אדם שרצית לפגוש לא היה מימיו בבית הקפה, יכולת לחזור לעבר אבל לא יכולת לפגוש אותו. במילים אחרות, אילו באו אליו מבקרים מכל רחבי יפן, היה מתברר פחות או יותר לכולם, שמסעם היה לשווא.

הכלל השני: אין שום דבר שיכולת לעשות בהיותך בעבר שישנה את העתיד. הכלל הזה ריפה את ידיהם של רוב האנשים, ולרוב הם היו עוזבים מלאֵי אכזבה. הסיבה היא שרוב הלקוחות שרוצים לחזור לעבר שואפים לתקן מעשים מן העבר. מעט מאוד לקוחות עדיין רוצים לחזור בזמן אחרי שהם קולטים שלא יוכלו לשנות את המציאות.

הכלל השלישי: יש רק כיסא אחד שמאפשר לחזור בזמן. אבל לקוחה אחרת יושבת עליו. הזמן היחיד שבו אפשר לשבת עליו הוא כשהלקוחה הולכת לשירותים. הלקוחה תמיד הולכת פעם ביום, אבל איש אינו יכול לצפות מתי זה יהיה.

הכלל הרביעי: בהיותך בעבר, אינך יכול לזוז מן הכיסא. אם תזוז, תישאב בכוח בחזרה להווה. פירוש הדבר הוא שבמהלך השהות בעבר, אין שום דרך לצאת מבית הקפה.

הכלל החמישי: שהותך בעבר מתחילה ברגע שהקפה נמזג ומוכרחה להסתיים לפני שהקפה מתקרר. יתר על כן, את הקפה לא יכול למזוג סתם כל אחד; הוא חייב להימזג בידי קאזו טוקיטה.

למרות כל הכללים המתסכלים האלה, היו לקוחות ששמעו את האגדה ובאו לבית הקפה וביקשו לחזור לעבר.

גוהטארו היה אחד מהם.

"בוא נגיד שבאמת תחזור אחורה לעבר, מה אתה מתכנן לעשות?" שאלה האישה שאמרה לו להתיישב כשנכנס. שמה היה קיוֹקוֹ קיג'ימה. היא היתה רעיה ואֵם במשרה מלאה, ולקוחה קבועה. זה היה צירוף מקרים בלבד שנמצאה באותו הרגע בבית הקפה, אבל היא נעצה בגוהטארו מבט סקרני עז — אולי הוא הלקוח הראשון שפגשה שרצה לחזור לעבר. "סלח לי שאני שואלת, אבל בן כמה אתה?"

"חמישים ואחת."

נראָה שגוהטארו מתייחס לשאלה כאילו היתה ביקורת, כרוצה לומר, מדוע אתה, גבר בגילך, מקשקש פה על חזרה בזמן? הוא ישב מכונס מעל השולחן ונעץ מבט ממוקד בידיו הלפותות זו בזו.

"...אני מצטערת. אבל לא נראה לך שזה יהיה די מוזר? שוּיצ'י, או מה שלא יהיה שמו, לגמרי לא מוכן, מוצא את עצמו פתאום פנים אל פנים עם גרסה שלך המבוגרת בעשרים ושתיים שנה?"

גוהטארו לא הרים את ראשו.

קיוקו המשיכה, "לא נראה לך שזה יהיה טיפה מוזר?"

היא הסתכלה על קאזו מעבר לבר וחיפשה את הסכמתה.

"אולי כן," ענתה קאזו בצורה שרמזה שאינה מסכימה עמה לגמרי.

"היי, אמא, הקפה שלך לא יתקרר?" מילמל הילד, שהתחיל להתנועע בעצבנות עכשיו, משכוס מיץ התפוזים שלו התרוקנה. שמו היה יוֹהסוּקֶה קיג'ימה. הוא היה בנה של קיוקו, והחל באביב הקרוב ילמד בכיתה ד'. שערו היה באורך בינוני ופרוע, פניו שרופות משמש, וסביב ראשו היה כרוך סרט ספורטיבי שכתוב עליו "מ"כ מייטוקו", עם הספרה 9 מודפסת על העורף. הוא היה משוגע על כדורגל.

הוא דיבר על כוס הקפה החד־פעמית שניצבה בשקית נייר על הבר ליד קיוקו.

"אה, זה לא חשוב. סבתא שונאת משקאות חמים ממילא," אמרה קיוקו, קירבה את פניה לאוזנו של יוהסוקה ולחשה, "חכה רק עוד קצת ונלך, טוב?"

היא העיפה מבט בגוהטארו בציפייה לתגובה כלשהי.

גוהטארו שב והזדקף, ונראה כאילו שב לעשתונותיו.

"כן, אני מניח שזה יבהיל אותו," הוא הודה.

"אהה," ענתה קיוקו והינהנה בידענות. קאזו, שהאזינה לחילופי הדברים, נתנה ליוהסוקה כוס חדשה של מיץ תפוזים, שהוא קיבל בשתיקה בלוויית הנהון תודה מהיר.

"אם זאת אכן האמת לאמיתה שאפשר לחזור אחורה בזמן, אז יש משהו שאני באמת צריך להגיד לשויצ'י."

אף על פי שקיוקו היא ששאלה אותו את השאלה, גוהטארו ענה כשהוא מסתכל על קאזו. לדבריו לא היתה שום השפעה על הבעת פניה.

היא יצאה מאחורי הבר, נונשלנטית כתמיד, ונעמדה לפניו.

מדי פעם בפעם היה לקוח כמו גוהטארו בא לבית קפה אחרי ששמע את השמועה שאפשר לחזור בו אחורה בזמן, וקאזו הגיבה לכל אחד ואחד מהם בדיוק באותו האופן.

"אתה מכיר את הכללים?" היא שאלה קצרות — היו לקוחות שנכנסו לבית הקפה בלי שיהיה להם שום מושג עליהם.

"פחות או יותר..." הוא ענה בהיסוס.

"פחות או יותר?" קראה קיוקו. מכל האנשים שהיו בבית הקפה ברגע זה, היא לבדה היתה נרגשת במקצת. קאזו העיפה מבט בקיוקו בלי לומר דבר, ואחר כך חזרה ונעצה מבט בגוהטארו. ענֵה על השאלה.

גוהטארו משך בכתפיו דרך התנצלות. "אתה יושב על כיסא, מישהו מוזג לך קפה ואתה חוזר לעבר... זה כל מה ששמעתי," הוא ענה במבוכה. עצבנותו ודאי ייבשה את פיו, שכן הוא הושיט את ידו אל הכוס שלפניו.

"זה קצת פשטני... ממי שמעת את זה?" חקרה אותו קיוקו.

"משויצ'י."

"אם שמעת את זה משויצ'י... אה? אתה מתכוון ששמעת את זה לפני עשרים ושתיים שנה?"

"כן, בפעם הראשונה שהיינו בבית הקפה הזה, שמעתי את זה משויצ'י. הוא בטח הכיר את האגדה."

"אני מבינה..."

"כך שאפילו אם גרסה מבוגרת בהרבה שלי תופיע פתאום, פרט לכך שזה יבהיל את שויצ'י, אני חושב שזה יהיה בסדר," הוא אמר, חוזר לשאלתה של קיוקו.

"מה דעתך, קאזו?"

קיוקו דיברה כאילו זכות ההחלטה בנוגע לחזרה לעבר שייכת לה ולקאזו בלבד. אבל קאזו לא ענתה. תחת זאת היא דיברה בנימה קרירה ונוקשה.

"אתה יודע שגם אם תחזור לעבר, המציאות לא תשתנה, נכון?"

מה שהתכוונה אליו הוא, אתה יודע שאינך יכול למנוע מחברך למות!

לקוחות רבים כל כך באו לבית הקפה בתקווה לחזור לעבר ולמנוע ממישהו למות. בכל אחת מן הפעמים האלה קאזו הסבירה את הכלל.

היא לא היתה אטומה לצערם של אנשים שאיבדו מישהו יקר להם. פשוט לא היתה שום דרך לעקוף את הכלל הזה — לא חשוב מי היית, לא חשוב מה הסיבה.

גוהטארו שמע את דבריה של קאזו, אך לא הפגין כל התרגשות.

"אני מודע לזה," הוא ענה בקול חלש ויציב.

*המשך העלילה בספר המלא*