הקעקוע /
טניזקי ג'ונאיצ'ירו
(1910)
היה זה עידן שבו אנשים כיבדו את המעלה האצילית של נהנתנות, עידן שהחיים בו לא היו מאבק קשה כפי שהם היום. היה זה עידן של פנאי, עידן שבו בדרנים בעלי יכולת חנופה קלילה ודיבור שנון יכלו להתפרנס היטב, על ידי כך שיבטיחו בלהגם שלא תעלה עננה על פניהם הרגועים של אדונים צעירים, ושזרעי הצחוק של גיישות ונשות חצר לא יכמשו. בתיאטרון ובספרים המאוירים נכתבו מחדש סיפורים, שבהם גיבורים גבריים כמו סדַאקוּרוֹ, גִ'ירָאיַה ונָרוּקַאמִי הופיעו כנשים מצודדות1 — אנשים יפים היו בעלי עוצמה, אנשים מכוערים היו חלשים. הכול עשו כל שביכולתם להיות יפים, חלקם אף הרחיקו לכת עד כדי הזרקת צבע תחת פני העור הנהדר שהעניק להם הטבע. ואמנם, קווים, צבעים וציורים הרואיים ואף צעקניים ריקדו על גופם של גברים רבים בני הזמן ההוא.
לקוחות שעברו את רחוב אוּמָה־מִיצ'י בדרכם לרובע השעשועים יוֹשִיוָוארָה, העדיפו לשכור את שירותיהם של נושאי אפריון בעלי הקעקועים הנפלאים ביותר. כך, גם הנשים של רובעי השעשועים יוֹשִיוָוארַה וטַאצוּמִי התאהבו בגברים עם קעקועים מרהיבים. מהמרים וכבאים כמובן, אבל גם בני מעמד הסוחרים, ולעיתים נדירות אפילו סמוראים, הפליגו בקעקועים שלהם. מעת לעת נערכו מסיבות קעקועים ברְיוֹגוֹקוּ, שכונת לוחמי הסומו. המשתתפים התפשטו כדי להציג לראווה את הגופות המרוקעים שלהם, טפחו זה על עורו של זה, התפארו וניתחו בביקורתיות עיצובים יוצאי דופן.
באותה עת היה מקעקע מוכשר במיוחד בשם סֵייקִיצִ'י. שמו יצא לפניו כרב־אמן, שאינו נופל מדרגתם של אמנים כמו צַ'ארִיבּוּן מאֲסָקוּסָה, יָאצוּהֵי וקוֹקוֹנְגִ'ירו ממָאצוּשִימַה ושכמותם, ועורותיהם של עשרות גברים נפרשו כבדֵי משי למכחולו. חלק ניכר מהעבודות שמשכו התפעלות רבה במסיבות הקעקועים ברְיוֹגוֹקוּ היו פרי ידו. על המקעקע דַרוּמָה קִין אמרו שהוא מצטיין בהצללה, על קָרַקוּסָה גוּנְטָה — שהוא גאון בשימוש בצבע אדום. סייקיצ'י נודע בשלל הקומפוזיציות המשונות שלו והקווים המכשפים של ציוריו.
בתחילת דרכו העריץ סייקיצ'י את סגנונו של הצייר הנודע טוֹיוֹקוּנִי קוּנִיסָאדַה, והתפרנס בעצמו כצייר הדפסי עץ של העולם הצף.2 ואכן, גם מאז הידרדר לדרגת אומן קעקועים, נותרו בו המצפון והרגישות של אמן. איש לא היה יכול לקנות בשום סכום כסף את קעקועיו, אלא אם כן מרקם עורו וצבעו ומבנה עצמותיו עניינו את סייקיצ'י. וגם אם זכה הלקוח המאושר שסייקיצ'י יצייר עליו, היה עליו להשאיר את בחירת העיצוב ואת עלותו לשיקולו של זה, ואזי לשאת את הכאב הבלתי נסבל של מחטיו במשך חודש ואף חודשיים.
בעומק נפשו של המקעקע הצעיר היו מוכמנים עונג חשאי ומשאלת לב. הוא התענג על הייסורים האיומים של הגברים שבגופם החדיר את מחטיו, מענה את בשרם הנפוח והמדמם באודם ארגמני. רובם גנחו מכאב, וככל שגניחתם הייתה עזה יותר, חש סייקיצ'י ביתר עוצמה עונג קסום שאין להביעו במילים. בין טכניקות הקִעקוע נאמר שהכואבות ביותר הן הַצללה וצביעה באדום שני — והשימוש בשתיהן אמנם הסב לו התמוגגות יתרה. בתום יום עבודה ממוצע שבמהלכו ננעצו בגופֵי הגברים חמש מאות או שש מאות מחטים, והם טבלו במים חמים כדי להעמיק את יפי הצבעים, כולם עד אחד צנחו לרגליו של סייקיצ'י מתים למחצה, וזמן־מה כלל לא יכלו לזוז. אבל סייקיצ'י נהג להרכין מבט קריר מטה אל המראה המעורר רחמים, לומר "עושה רושם שזה כואב" ולחייך בחדווה.
כאשר גבר נטול גאווה עצמית היה מעווה את פיו, חושק שיניים ומיילל כמו חוֹוֶה ייסורים של מי שיודע שהוא עומד למות, גער בו סייקיצ'י, "אתה בן אֵדוֹ!3 התגבר מיד, כי המחטים של סייקיצ'י עוד יכאיבו הרבה יותר!" ואז היה ממשיך בשלו, לכאורה בלתי מוטרד, ובעודו מקעקע היה שולח מדי פעם מבט אלכסוני לפניו מלאות הדמעות של הגבר. אבל אם היה מגיע גבר נחוש ובעל סיבולת גבוהה, ששכב מבלי אפילו להזעיף גבה, סינן לעברו סייקיצ'י בחיוך מלא שיניים לבנות, "אתה יותר עקשן ממה שאתה נראה. אבל עוד תראה, בקרוב מאוד זה יתחיל לכאוב כך שלא תוכל עוד לשאת זאת."
במשך שנים הייתה לסייקיצ'י משאלת לב — לזכות בעורה של יפיפייה זוהרת כדי שיוכל להחדיר תחתיו את נשמתו שלו. היה לו מגוון דרישות באשר לאופייה ולהופעתה של אישה זו. פנים נאות ועור יפה לא סיפקו אותו. למרות שבחן את כל היפהפיות ששמן יצא לפניהן ברובעי השעשועים של אדו, לא מצא ולו אחת שניחוחה ונוכחותה הלמו את מאוויי ליבו. הוא דמיין בעיני רוחו את דמותה של האישה הזו שטרם חזה בה, וגם בחלוף שלוש־ארבע שנים בכמיהה בלתי ממומשת, לא זנח את תקוותו.
ערב אחד, במלאות ארבע שנים בדיוק לחיפושיו, עבר סייקיצ'י מול מסעדת הִירַאסֵיי ברובע פוּקָאגַאוָוה באדו, ולפתע הבחין בכף רגל לבנה צחורה של אישה, מציצה מחוץ לתריס הבמבוק של אפריון שחיכה בכניסה למסעדה. בעיני האמן החדות של סייקיצ'י, רגל אנושית הייתה מלאת הבעה מורכבת ממש כמו פנים. מבחינתו, רגלה של האישה הייתה עֲדִי יקר עשוי בשר אנוש. אופן הסידור של חמש האצבעות העדינות מהבוהן ועד הזרת, גון הציפורניים שלא נפל ביופיו מגון הצדפים הוורדרדים שפזורים לאורך חופי אֵנוֹשִימָה, העקב העגול כפנינה ועור כה בוהק עד שניעור החשד, שמא כף הרגל רוחצת ללא הפסק, ואפילו זה עתה, במים צלולים הנובעים מבין סלעים. אמנם, הייתה זו כף רגל שראוי שתיזון מדמם של גברים, כף רגל שראוי שתרמוס בדרכה גופיהם של גברים. בעלת כף הרגל הזו היא ודאי האישה שכבר עייף מלבקש, היא בוודאי אישה בלתי נשכחת בין נשים. אוחז בליבו המרקד בצהלה, החל סייקיצ'י לרדוף אחר האפריון, משתוקק לראות את פניה, אבל אחרי מרדף לאורך שניים־שלושה רחובות אפילו צלו של האפריון כבר לא נראה לעין.
הכמיהה של סייקיצ'י הפכה להתאהבות סוערת בחיזיון החולף שראה, אך גם השנה הזו הגיעה לסיומה מבלי שמצא את מבוקשו. בוקר אחד בשנה החמישית לחיפושיו, בעיצומו של אביב מזדקן שכבר חלפה מחציתו, עמד סייקיצ'י על רצפת במבוק בגון חלודה בקצה המרפסת הרטובה, שהקיפה את ביתו בשכונת סָאגַה בפוקאגאווה. מחזיק קיסם בפיו היה בוחן עציץ של חבצלות כאשר שם לב לדמות כלשהי בשער העץ בגינה האחורית, ונערה שלא הכיר יצאה מצל המחיצה שזורת החבלים שלצד השער ובאה אל תוך הגינה.
הנערה הגיעה בשליחות של חברה קרובה שלו, גיישה מרובע טאצומי הסמוך.
"אחותי הגדולה4 ביקשה שאמסור לך את עליונית הקימונו הזו. היא תוהה אם תהיה מוכן לעטר את חלקה הפנימי," שאלה הנערה ופרמה את הקשר בבד בגון זעפרן, שסגר על חבילה עטופה בנייר ועליו ציור דיוקן של שחקן הקבוקי אִיוָואִי טוֹגָ'אקוּ, ובתוכה עליונית קימונו של אישה ומכתב.5
המכתב חזר על הבקשה בדבר עליונית הקימונו, והכותבת הוסיפה שנושאת המכתב עומדת להתחיל קריירה של גיישה בחסותה כאחותה הצעירה. היא הביעה תקווה שמבלי לזנוח אותה, הוא יפרוש את חסותו גם על הנערה הזו.
"דומני שלא ראיתי את פנייך מעולם, אבל אולי בכל זאת דווקא באת לכאן בזמן האחרון?" שאל סייקיצ'י ובחן בריכוז את דמותה של הנערה. היא נראתה כבת שש־עשרה או שבע־עשרה בלבד,6 אבל באופן משונה פניה היו מעוצבות כמו הייתה בוגרת יותר וכבר התגוררה ברובע השעשועים חודשים וימים ארוכים, והספיקה להשתעשע בנשמותיהם של עשרות רבות של גברים. יופייה כמו עוצב להפליא על פי חלומם של שלל גברים ונשים יפי תואר שחיו ומתו בבירה הזו, אליה זרמו חטאים ועושר מרחבי הארץ.
"האם ייתכן שחזרת באפריון ממסעדת הירסיי בשנה שעברה בחודש יוני?" שאל סייקיצ'י והזמין את הנערה לעלות למרפסת ולהיכנס לבית. כאשר דרכה על רצפת הטטאמי המובחרת שבחדר, הוא בחן בקפידה את כפות רגליה המושלמות. "אוהממ... אבא שלי עדיין היה אז בין החיים, והוא לקח אותי לשם לעיתים קרובות," ענתה הנערה בחיוך לשמע השאלה המוזרה.
"אני מחכה לך חמש שנים. זוהי הפעם הראשונה שאני רואה את פנייך, אבל אני זוכר את כף רגלך... אני רוצה להראות לך משהו, האם תסכימי לעלות למעלה, שנשוחח בנחת?" הוא לקח את ידה של הנערה שניסתה לומר שעליה לחזור, ומשהראה לה את הדרך לחדר ההסבה המשקיף על הנהר הגדול בקומה השנייה, שלף שתי מגילות. תחילה פרש לפניה אחת מהן.
היה זה ציור של בַּאקי, פילגשו של הקיסר הסיני האכזר צ'וּאו. היא נראתה בציור שעונה על מעקה בתנוחה עצלה, החצאית הארוכה של שמלתה הרקומה נשרכת במורד המדרגות ומתגלגלת על עצמה, גופה הדקיק נושא אך בקושי את כתר הזהב שלה המעוטר באלמוגים ובאבני לאפיז. הן ההבעה של הנסיכה הצופה בגבר שעומד לעבור עינויים בחצר שלפניה בעודה מטה לשפתיה כוס גדולה שאחוזה בידה הימנית, והן גון פניו של הגבר האזוק בשלשלאות לעמודי נחושת, ראשו שח מול הנסיכה ועיניו עצומות, מוכן לפגוש את גורלו, צוירו בחִיוּת מעוררת אֵימה.
הנערה בהתה זמן־מה בציור המשונה. מבלי משׂים עיניה הבריקו ושפתיה רטטו. באופן מטריד הפכו פניה מרגע לרגע דומות לפני הנסיכה.
"התמונה הזו משקפת את המתרחש בליבך," אמר לה סייקיצ'י, מחייך בעונג ומציץ בפניה.
"למה אתה מראה לי את הדבר הנורא הזה?" שאלה הנערה ונשאה אליו מצח חיוור.
"האישה בתמונה הזו היא אַת. הדם שלה זורם בגופך." ואז הוא פרשׂ את המגילה השנייה.
כותרת הציור הזה הייתה "דשן". במרכזו נראתה אישה צעירה שעוּנה על גזע עץ דובדבן, בוהה בגופות רבות של גברים שנערמו לרגליה. ציפורים קטנות מרקדות סביבה, מצייצות שיר ניצחון. עיני האישה היו מוצפות גאווה ושמחה שנראו בלתי ניתנות לריסון. האם היה זה נוף של שדה קרב או של גינת פרחים באביב? למראה התמונה הזו הרגישה הנערה, שנחשפה לדבר מה שהיה חבוי בעומק ליבה.
"הציור הזה מראה את העתיד שלך. כל הגברים הללו יהרסו את חייהם בשבילך," אמר סייקיצ'י והצביע על הצעירה שבציור, שפניה זהות להפליא לפני הנערה.
"אני מתחננת בפניך, מאחר שלדבריך הוא מנבא את עתידי, קח מכאן את הציור הזה!" היא הפנתה את גבה כמו לברוח מפיתוי והשליכה את עצמה על רצפת הטטאמי. עד מהרה שפתיה נרעדו שוב. "כן, אני מודה שאתה צודק לגבַּי, אני באמת כמו הנשים האלה... לכן אנא סלח לי, ובבקשה קח מכאן את הציורים."
"הסתכלי בהם היטב מבלי לדבר כמו מוגת לב. הם לא יפחידו אותך עוד זמן רב," אמר לה סייקיצ'י, והחיוך המרושע המוּכּר שלו צף על פניו.
אבל הנערה סירבה להרים את ראשה. עדיין שרועה על הרצפה, ראשה קבור בין שרוולי הקימונו, היא רק אמרה שוב ושוב, "תן לי לחזור לביתי, בבקשה. אני מפחדת להיות איתך."
"חכי חכי, אני אהפוך אותך ליפהפייה נערצת," הוא אמר והתקרב אליה כאילו לא היה בכך דבר. בכיס הפנימי של הקימונו שלו היה מוסתר בקבוק של חומר הרדמה שקיבל מרופא הולנדי.7
בּוהַק שמש הבוקר התקיף את הנהר והאיר — כמו העלה באש — את חדר ההסבה שגודלו שמונה טטאמי. קרני האור החוזרות מפני המים ציירו אדוות גלים זהובים על פני הנערה שיָשנה בתמימות ועל נייר דלתות השׁוֹגִ'י.8 סייקיצ'י סגר היטב את הדלתות ונטל את המכשירים שלו, אבל לרגע אחד רק ישב שם כמכושף. לראשונה היה יכול להתענג על יופייה המופלא והחריג של הנערה במלוא תפארתו. הוא חשב שגם אם יֵשב חרש בחדר הזה עשרות או מאות שנים, לא יתעייף מכך. ממש כפי שבני העיר ממפיס הקדמונים עיטרו את מצרים המלכותית עם פירמידות וספינקסים, סייקיצ'י עמד לצבוע באהבתו את עורה הטהור של הנערה הזו.
הוא הרים את המכחול שהחזיק בין אגודל ושתי אצבעות אחרונות של כף ידו השמאלית, הניח את קצהו המחודד על גבה של הנערה, והחל לדקור במחט שאחז ביד ימין. רוחו של אמן הקעקועים הצעיר התמוססה אל תוך הדיו השחורה, שהכתימה את עורה של הנערה. כל טיפה של אדום־ארגמן מהול באלכוהול שוֹצ'וּ9 שהחדיר במחטיו אל מתחת לעורה, הייתה כמו טיפה מחייו. לנגד עיניו הוא ראה שם את צבעי נשמתו.
עד מהרה חלפה שעת הצהריים, ואז החשיך היום האביבי השלֵו, אבל ידיו של סייקיצ'י לא נחו, ושנתה של הנערה לא הופרה. בבית הגיישה דאגו מדוע הנערה מבוששת לחזור, ולבסוף שלחו נושא כלים לחפש אותה. "הנערה יצאה מפה מזמן," אמר סייקיצ'י ושילח אותו לדרכו. כאשר הירח כבר היה תלוי מעל לחווילה שמעבר לנהר, ואורו זרם כמו חלום אל חדרי ההסבה בבתים שלאורך הגדה, עוד לא הושלמה ולו מחצית מלאכת הקעקוע. סייקיצ'י המשיך לעבוד בריכוז מלא לאור נרות, שבהם הפיח מעת לעת חיים.
אפילו הַחדרה של נקודת צבע אחת לא הייתה עבורו מלאכה קלה. עם כל החדרה והוצאה של המחט נאנח סייקיצ'י אנחה עמוקה, כאילו דקר את ליבו שלו. אט־אט החלו סימני הקעקוע לחבור יחדיו לצורתה של עכבישת ג'וֹרוֹ, מעוטרת בפסים צהובים, כחולים ואדומים.10 כאשר שמי הלילה החלו להחוויר, היצור השׂטני המשונה מתח את שמונת רגליו והשתרש בגב הנערה, ממתין לטרפו.
הלילה האביבי התבהר לקול חתירת משוטי הסירות במעלה ובמורד הנהר. מבעד לערפל שהחל להתפוגג במשב רוח הבוקר אל ראש מפרשי־הספינות הלבנים התפוחים, הבהיקו גגות הבתים בשכונותיה של אדו. רק אז הניח סוף־סוף סייקיצ'י את המכחול והתבונן בעכבישה שקיעקע בגבה של הנערה. הקעקוע הזה היה כל חייו. כעת, משסיים אותו, ליבו היה ריק.
שתי הצלליות שבחדר נותרו זמן־מה ללא תנועה. ואז קולו הצרוד והנמוך של סייקיצ'י הידהד ברעד מארבעת קירות החדר.
"על מנת להפוך אותך לאישה יפה ממש, טמנתי את נשמתי בקעקוע הזה. אין אישה ביפן שתשווה לך מהיום והלאה. הפחדים הישנים שלך היו כאֵינם. כל הגברים שאפשר לכנותם גברים, יהיו דשן לרגלייך."
כמו בתשובה לדבריו בקעה מפי האישה גניחה חלושה כחוט עדין. אט־אט היא חזרה להכרה. עם כל שאיפה ונשיפה כבדה שלה, רגלי העכבישה שבגבה התפתלו כמו הייתה בחיים.
"את ודאי סובלת. זה בגלל העכבישה."
לשמע הדברים היא פקחה מעט עיניים חסרות הבעה. בהדרגה, אישוניה החלו להבריק ולהאיר, כמו מעצימים את זוהר קרני הירח על פניו של סייקיצ'י.
"תן לי לראות את הקעקוע. בתמורה לכך שהענקת לי את חייך, ודאי נעשיתי יפה עוד יותר משהייתי." דבריה נשמעו כמו מתוך חלום, אבל נלוותה להם נימה עוצמתית.
"תחילה עלייך לרחוץ באמבט חם כדי להעמיק את יפי הצבעים. אני חושש שזה יכאב, אבל היי־נא גיבורה עוד קצת." סייקיצ'י קירב את פיו לאוזנה ולחש לה בנימה שיכלה להתפרש כאכפתית.
"אשא בכל ייסורים על מנת להיות יפה יותר," חייכה הנערה למרות הכאב שפילח את גופה.
"אה... המים החמים חודרים מתחת לעור, כואב!... השאֵר אותי לבדי, לֵך לקומה השנייה וחכה לי שם. אני שונאת שגבר רואה אותי במצב אומלל כל כך."
הנערה יצאה מהאמבט חלשה אפילו מכדי לנגב את עצמה, אך בכל זאת דחפה מעליה את היד האוהדת שסייקיצ'י הושיט לה וצנחה אל הרצפה בייסורים קשים, גונחת כמו מתוך חלום בלהות. בסבלה, שׂערה הסתור נשמט פרוע על לחיה. מאחוריה ניצבה מראה. שתי סוליות כפות הרגליים הלבנות והצחות שלה השתקפו בה.
סייקיצ'י נבהל מאוד מהתנהגות האישה שהשתנתה לחלוטין מאז יום האתמול, אבל עשה כפי שהצטווה ועלה לקומה השנייה לחכות לה. מקץ חצי שעה בלבד היא עלתה מעלה, שׂערה הרחוץ נח חלקות על כתפיה, והיא לבושה למשעי. עיניה זהרו ללא זכר לייסורים שעברה. שעונה על מעקה המרפסת, היא הסתכלה מעלה אל שמיים רחבים עטויי צעיף ערפילי.
"אני נותן לך עם הקעקוע גם את הציורים האלה. את יכולה לקחת אותם ולחזור לביתך," אמר סייקיצ'י והניח את המגילות לפניה.
"כל הפחדים הישנים שלי נעלמו. --- ואתה הראשון שהפך לדשן לרגלַי." עיניה נצצו כמו חרבות. שיר ניצחון התנגן באוזניה.
"תני לי לראות את הקעקוע עוד פעם אחת לפני שתחזרי לביתך," ביקש סייקיצ'י.
הצעירה הינהנה חרש ופשטה את החלק העליון של לבושה. בו ברגע האירה שמש הבוקר את הקעקוע וגבה של האישה זהר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
