המלכים המובחרים 5 - נסיך האופל

1

טילי

נייט דוחף אותי לאחור אל התא הקר ובוחן אותי. "את אוהבת את זה, נסיכה, נכון?"

אני מנידה בראשי, מסרבת להראות שום רמז לפחד שעובר בי. נייט הוא כמו כריש כשמדובר בפחד. הוא חש את זה במים וחושב שהגיע הזמן לטרוף. "לא, אני לא. מה אתה עושה? ולמה אני כאן?"

עיניי עולות מעבר לכתף של נייט ונוחתות על ברנטלי, שמתבונן בי בתשומת לב. "ברנטלי?" בדיוק כשאני חושבת שהוא הולך להגיד משהו, אולי להעמיד אותי במקומי על כך שאני בכלל מפקפקת בהם, הפה שלו נסגר. אני מסתכלת עליו נעלם בחזרה אל המסדרון.

"הוא לא יעזור לך. תישארי כאן ואל תזוזי, טילי. אם תנסי לברוח, נהרוג אותך."

אני לא יודעת למה יש חלק במוח שלי שלא מאמין שהוא יעשה את זה. לא עושים כזה בלגן כדי להשאיר מישהי בחיים רק כדי לחסל אותה אם היא עושה משהו כזה חסר חשיבות כמו לא להקשיב. נייט מגחך כאילו הוא שומע את מה שאני חושבת. הוא נסוג, יוצא מהתא ונועל את המנעול. עיניו לא עוזבות את עיניי לרגע.

"תמיד יש סיבה לכך שאנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים, טילי. זוכרת?"

אני לא עונה לו. אני מחליקה במורד הקיר הקר ונוחתת על ישבני. השקט נמשך לרגע ארוך לפני שאני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת שוב, ואז אני רואה את המגפיים של ברנטלי מזווית העין. "מה הקטע, ברנטלי? ניצחתם. לכו ותחגגו. תסניפו עוד קוקאין או תזיינו עוד בחורות." אני לא רוצה לדבר עם דיימון עד שהם ילכו, וחלק ממני עדיין מנסה להרגיע את המוח המשוגע שלי מלחשוב על כל האפשרויות של למה ואיך הוא עדיין חי.

ברנטלי פותח את המנעול. נקישות המתכת הכבדות מטלטלות אותי. הוא פותח את התא ונכנס. אני אמיצה מספיק כדי להרים את עיניי אליו כשהוא רוכן למטה, יורד לגובה שלי, מרפקיו נחים על ברכיו.

כף ידו מגיעה אל פניי. "תנשקי אותי."

"מה?" אני שואלת, מבולבלת. עיניי נופלות על השפתיים הנפוחות שלו.

הוא לוחץ קלות על לחיי, פניו מתקרבים לפניי. "תנשקי אותי."

אני רוכנת קדימה עד שהשפתיים שלנו נוגעות, הקטיפה החמימה שלו מרפרפת על שלי. אני כורכת את זרועי סביב עורפו וגניחה חומקת מתוכי כשאני מושכת אותו אליי.

אני מנשקת אותו כי אני כועסת.

אני מנשקת אותו כי אני פגועה.

אני מנשקת אותו בשביל הסיכוי שנייט איכשהו צופה.

בדיוק כשהלשון שלו מחליקה לתוך פי אני משחררת נשיפה, מגיבה לחדירה. הנשיקה שלו מחושבת כמו האופי שלו. הוא נותן מספיק בלי לתת יותר מדי.

הוא מוצץ את השפה התחתונה שלי ומלקק אותה. זרועותיו נכרכות סביב מותניי ומביאות אותי לעמידה על רגליי. ירכיו העבות מפרידות בין ברכיי ומותחות אותן לצדדים כשהגוף שלו שוקע נגד שלי, דוחף אותי אל מוטות המתכת.

הוא מרים אותי במותניי כשאני כורכת את רגליי סביבו. כל הזמן הפה שלו ממשיך לתקוף את פי. הבטן שלי מפרפרת, הליבה שלי פועמת.

אני רוצה אותו.

תמיד רציתי אותו במידה מסוימת ועכשיו, כשנייט ניפץ היטב כל אמון שהיה לי בו, אני מרגישה חסרת אחריות. אם פוגעים במישהי מספיק, היא מתאקלמת לכאב. בדיוק כמו פצע, אם לא חובשים אותו, מדממים.

ברנטלי מתרחק ומניח אותי בחזרה על הרגליים בזמן שהוא תופס בידי. "עכשיו את חייבת לי פעמיים על שהרגזתי אותו, ונסיכה, אני תמיד גובה חובות."

הוא גורר אותי אל מחוץ לתא שלי, פותח את התא הסמוך לזה של דיימון ודוחף אותי פנימה. אני מסתובבת בדיוק בזמן כדי לראות אותו סוגר את הדלת. "ברנטלי — " אני רוצה להתנצל. אני רוצה לומר הרבה דברים.

הוא מניד בראשו. "לא, טילי."

אני יודעת שאני חייבת לו על זה שהוא הציל אותי מנייט יותר מפעם או פעמיים, אבל לפני שאני מספיקה להביע את התודה שלי הוא הולך, ורק כשאני שומעת את דלת הפלדה הכבדה נטרקת, אני מחליקה מטה, מתיישבת, מושכת את הרגליים למעלה ומסובבת את הראש אל עבר הסורגים שמפרידים ביני לבין דיימון. "אני מצטערת שהיית צריך לראות את זה."

דיימון גורר את עצמו קדימה, נאחז בסורגים. "ראיתי דברים הרבה יותר גרועים מזה, פואלה."

הלב שלי מתכווץ כשהוא משתמש בכינוי החיבה שלי. חשבתי שלעולם לא אשמע אותו שוב. "חשבתי שאתה מת, דיימון. כולנו חשבנו שאתה מת. כולנו התאבלנו עליך." מדיסון צצה לי בראש ואני מתכווצת. "כולם ידעו חוץ ממני?"

דיימון מניד בראשו. הוא לובש מכנסי ג'ינס מרופטים וחולצה שנראית כאילו עברה הרבה. "לא."

אני מעסה את הרקות. "אלוהים אדירים. מדיסון לא יודעת שאתה חי?" אני צווחת, מנידה בראשי.

בקטע אנוכי, הידיעה שהחברה הכי טובה שלי לא בגדה בי גורמת לי להרגיש טוב יותר, אבל חלק גדול יותר ממני מבועת עכשיו ממה שיקרה כשהיא תגלה.

היא ובישופ כבר בריב, אני לא רוצה לדעת מה יקרה כשהיא תגלה שהוא הסתיר ממנה את הסוד הגדול מכולם, שהאח התאום שלה עדיין בחיים.

עיניי עפות אל המצלמה הקטנה שממוקמת בפינת התא החשוך. הנקודה האדומה מאותתת על כך שהם צופים. אני מרימה לעברה אצבע משולשת.

צחוק קל נשמע מהפינה ואני קופאת. "מי זה?"

דיימון נשען לאחור, ואפילו שאני לא רואה הרבה באור הזה, אני קולטת את הצלקת שעל עורפו, שמגיעה עד לצוואר שלו. איך, לעזאזל, הוא עדיין בחיים?

אני מצמצמת את עיניי בניסיון להביט טוב יותר בצללית שמתחבאת בפינה החשוכה ביותר של התא שלי. "אני נשבעת שאם זה אתה שוב, נייט, אכרות לך את הזין הפעם."

עוד צחוק, ואז הדמות פוסעת קדימה, האור החלש מהחלון הקטן נאבק לעבור דרך הסורגים שעל החלון. הדמות לובשת סווטשירט כהה עם קפוצ'ון שמסתיר את רוב הפנים שלה, אבל אני רואה את קו הלסת החד.

מכנסי הג'ינס שלו הרוסים, אבל זה מפני שהם נלבשו הרבה פעמים, ולא נחתכו בקטע אופנתי. חגורה שחורה וכבדה תלויה נמוך סביב מותניו. עיניי נודדות במעלה שתי הזרועות המכוסות בשרוולים ארוכים, אבל אני רואה קעקועים מתגנבים לעבר ידיו.

אני ממשיכה במעלה החזה הגדול שלו, חולפת על פני סמל ה'נייקי' שעל הסווטשירט, עד הצוואר שלו.

הצוואר. אני קופאת. הצוואר שלו מכוסה כולו בקעקועי גולגולות ושושנים, ושורות של כיתוב. מתחת אני רואה עור שזוף. אני מגיעה לשפתיים שלו. הן בצורה של קשת מושלמת, מתעקלות בכל המקומות הנכונים. השפה התחתונה שלו קצת שמנמנה. הלסת שלו חדה וסימטרית לחלוטין. עצמות לחיים שקועות.

ואז אני סוף־סוף גוררת את עיניי למעלה, כדי לפגוש בעיניו.

אלוהים ישמור.

"אני מכירה אותך?" אני לוחשת, כל המחשבות עפות מראשי. הוא יפהפה. הוא נראה מוכר כל־כך.

הוא מרים את ידו אל הקפוצ'ון ומוריד אותו. "לא."

"אבל..."

הלסת שלו מתקתקת, עיניו עפות אל הגוף ששוכב בתא הסמוך.

אני לא יכולה להפסיק לבהות בו. אני כנראה צריכה להפסיק לבהות. חוץ מנייט, הוא אולי הבחור השני הכי חתיך שראיתי בחיים. פעם זה היה בישופ.

אני קופאת, המוח שלי עובד כמו שצריך עכשיו כי אני פוסעת קדימה, תופסת בסנטרו ומושכת כך שהוא מסתכל למטה אליי. עיני הברקת שלו בוחנות את עיניי, לא מסגירות דבר.

אני מפסיקה לנשום, האחיזה שלי בסנטרו מתהדקת. זווית הפה שלו עולה בחיוך אפל מהסוג שאני מכירה היטב, רק שזה באמת מפחיד.

"כן, נראה לי שיש לי קרוב משפחה שאת מכירה."

"קרוב משפחה?" אני מנידה בראשי ומשחררת את הבחור.

הוא מותח את הצוואר. "מתברר שיש לי אח, ומתברר שאנחנו דומים כמו תאומים."

אני מלקקת את השפתיים. "כן. בישופ יודע שאתה כאן?"

הוא מחייך והעיניים הכבדות שלו מוצאות את המצלמה שבפינה. "עכשיו כן." הוא מניף את ידו לעבר חאליס. חאליס המתה. "רציתי סיבוב איתה. לא חשבתי שתגמרי אותה בבת אחת."

מתעלמת מהמחווה שלו כלפי הגופה, אני משאירה את עיניי נעוצות בו, סקרנות גואה בתוכי. "מה היא עשתה לך, ומה... איך אתה כאן?"

הוא מניד בראשו. "זה יותר מדי מכדי להיכנס לזה עכשיו, אבל היא הרגה את אימא שלי. הם היו הרבה, אני הייתי אחד. לא ידעתי על בישופ עד שהגעתי לכאן, והיא הניפה אותו מולי כמו פיתיון טרי, מחכה שאשבר ואנגוס בו."

יש כל־כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת, אבל אני יודעת שזה לא הזמן לשאול, אז אני מביטה בו עד שאני מגבשת את המילים הנכונות שאני רוצה לומר. "אז חאליס הביאה אותך לכאן?"

הוא מהנהן ומתיישב על הרצפה. אני פוסעת צעד אחורה ומחליקה למטה ליד הדלת, יושבת מולו, אבל עם מספיק מרווח בינינו. אני לא מכירה אותו או את הסיפור שלו, והעובדה שאני כלואה איתו בתא מושכת בכל פעמוני האזהרה שלי.

הוא מושך את הקפוצ'ון שלו בחזרה על ראשו. "קוראים לי אייבל, אני האח הקטן של בישופ. אותו אבא, אימא אחרת. אני עדיין בתיכון, ואני מתאבק MMA בקרבות כלובים."

"טוב," אני ממלמלת. "כן. בהחלט גדלתם במקומות אחרים."

אייבל שומט כתפיים. "זה הביא לאימא שלי קצת כסף שעזר לה עם הוצאות כשהייתי קטן. למדתי בדרך הקשה, לא בדרך הפריווילגית."

מיליון מחשבות מתרוצצות בראשי, אבל אחת מסוימת נתקעת ולא מסכימה לשחרר. "למה? למה היא הביאה אותך לכאן?"

הוא מרים רגל אחת ומניח את המרפק שלו עליה. "סיפור ארוך." עיניו חודרות דרכי, ואני חייבת לקחת רגע כדי להרגיע את עצמי. "שמעתי עלייך."

"באמת?" אני מרימה את הגבה ומקרבת את ברכיי לחזה. אני נאבקת לא להביט לעבר דיימון, הראש שלי עדיין לא לגמרי מעכל את המצב. משהו קורה, משהו שאני לא מבינה. "מה שמעת?"

אייבל מחייך. "שעשית תינוקת עם מלך, ושקטיה הייתה אימא שלך."

2

נייט

זה בולשיט, האופן שבו אנשים מסוימים משתמשים באישיות שלהם כדי לתמרן אותך ומחליטים מה להראות לך ומה לא. לצערי, רוב האנשים הם כאלה, ואני המומחה.

אני טורק את הדלת מאחוריי וצועד הלוך ושוב בחדר כמו אריה בכלוב. ברנטלי ממשיך להתבונן בי מעבר לשולחן, חיוך זחוח על פניו.

"מה זה היה, לעזאזל?" אני שואל, כתפיי משוכות לאחור.

הוא לא נרתע. "זו הייתה טילי הכועסת, ואתה יודע איך היא נראית כשהיא כועסת."

אני מכווץ את שרירי הלסת וצוחק. "אחי, אין לך מושג."

הדלת נטרקת מאחוריי ואני מסתובב, לופת משענת של כיסא באגרופיי ומסתכל על בישופ הפוסע פנימה בפנים חיוורות. עיניו ריקות. כל רגש וצבע התנקזו מפניו. אני נכנס לכוננות, מדיסון מהבהבת בראשי. "מה קרה?"

בישופ גורר את עיניו למעלה כדי לפגוש את עיניי. "מתברר שיש לי אח."

יש הפסקה של כמה שניות בזמן שאנחנו מעכלים את מה שהוא אמר. "מה זאת אומרת?" איליי שואל, רוכן קדימה על השולחן. קאש יושב לידו, משחק עם קיסם בפה שלו.

בישופ מושך בשערו ומתחיל לצעוד ברחבי החדר, בדיוק כמוני. זה לא אופייני לו. הוא בדרך כלל רגוע ואסוף, אבל כל מה שקורה בזמן האחרון הביא אותו לקצה כבר מזמן. חשבתי על כמה תיאוריות שיסבירו למה הוא מתנהג ככה, אבל למען האמת, הייתי עסוק בכל מה שקורה בחיים שלי ואני לא יכול להצביע בדיוק על הרגע שבו בישופ ומדיסון ירדו מהמסלול.

אני יכול לומר שזה היה בערך בזמן שבו מיקאלה עדיין הייתה בחיים.

"המשחק מתחיל, ילדים." הקטור חייך, מטה את הראש ונוגס בסיגר העבה שמשתלשל מהפה שלו. "לפני שאתם מתרגשים, תזכרו שנתתי לילדה הזאת דרך ברורה לצאת מכאן בחיים, ואנחנו לא מפירים את ההבטחות שלנו."

"למה?!" התפרצתי כשעשינו את דרכנו אל המעלית. "למה שתבטיח לה את זה?"

"כי אם נצטרך אותה כדי לשלוט באי הזה, בן, היא תוכל לעשות את זה. הם עדיין חושבים שהיא סטופרום ולכן אנחנו צריכים אותה בחיים. ויש עוד נושא שאני מטפל בו מאחורי הקלעים. אמרו לי שהיא ניסתה להשתלט..."

הקול שלו דעך, מנגינה עמוקה מילאה את אוזניי ועמעמה הכול כמו רעם חזק. כל מה שאני רוצה זה את הבת שלי. לא אכפת לי משום דבר אחר כרגע.

המנגינה הרכה שבקעה מהרמקולים הייתה ניסיון עלוב להרגיע את הפרומונים שזרמו בכל אחד מאיתנו.

היינו שנים־עשר בסך הכול, שניים מאיתנו שמרו למטה וצלף אחד על גג הבניין, רק ליתר ביטחון.

לא אהבנו לחסל מישהו ככה, אבל אם אחד 'המלכים' היה בסכנה ואף אחד מאיתנו לא היה יכול לעזור, עדיף ירייה אחת מאשר כלום.

כולם מוכנים, ואני כבר לא יכול לחכות עד שאחזיק את הבת שלי.

המעלית עולה והלב שלי רועם בחזי. היא תזכור את זה כשהיא תהיה גדולה?

פאק, קיוויתי שלא.

המעלית צלצלה והדלתות נפרדו. הראש של הקטור התרומם וחיוך עלה על פיו. נכנסנו אל דירת פנטהאוז עם מרצפות שיש ורהיטים לבנים. פסעתי צעד אחד פנימה, ואני נשבע שיכולתי להריח אותה. ריח תמים של תינוקת מהול במוות זה שילוב מטורף, משהו שלא הייתי שם עליו זין אלמלא היה מדובר בבת שלי.

פייטון יצאה לסלון עם שישה גברים והאטה את צעדיה. היא ערסלה את הבת שלי בזרועותיה ונדנדה אותה ברכות.

"תראי, מותק, הנה אבא."

נהמתי לעברה ועמדתי לזנק כשבישופ תפס בזרועי. "תני לי את הבת שלי עכשיו."

פייטון גלגלה עיניים. "תמיד כזה דרמטי, נייט. תגיד לי, כמה זה כאב כשטילי הסתירה אותה ממך?"

שרירי הלסת שלי התכווצו והאגרוף שלי התהדק. בישופ הניח שוב את ידו על זרועי ועצר אותי. "תני לי את מיקאלה, פייטון, ויש סיכוי שהעסקה שלנו תישאר על הפרק," הוא אמר לה.

גיחכתי. כאילו אתן לכלבה הזאת לצאת בחיים אחרי שהיא לקחה את הילדה שלי. עיניה נדדו אליי כאילו קראה את המחשבות שלי.

"משום מה, אני לא מאמינה שאצא מפה בחיים."

לא הרגעתי אותה כמו שהיא רצתה שאעשה. אני לא שקרן. הסרתי את מעיל העור ואז את החולצה, ותחבתי אותה לחגורת הג'ינס שלי מאחור.

חייכתי אל פייטון והיא בלעה את הרוק ונעצה מבט בבישופ כאילו הם מנהלים שיחה אילמת. משהו שאחזור אליו אחר כך. היא התקרבה לבישופ והניחה את מיקאלה בזרועותיו.

ברגע שהיא הייתה בטוחה עפתי קדימה, דוחף את פייטון מדרכי, וידי הגיעה היישר לגרון של קרטר. פייטון צרחה ברקע, אבל כל השאר השתתקו. לחצתי בגסות עד שהרגשתי את הגרון שלו מתכווץ. "אין לך מושג כמה זמן חיכיתי לעשות את זה."

"אנחנו יכולים לא להיות תיאטרליים עכשיו? יש תינוקת בחדר. אני לא יודע, אבל אני מרגיש שזה אולי קצת לא בסדר," איליי מלמל ברקע.

"בישופ?" מלמלתי, עיניי לא זזות מקרטר. חיכיתי כמה שניות עד שידעתי שבישופ הספיק לסובב את מיקאלה. זה הוציא אותי לרגע מהזעם שלי, אבל לא מספיק כדי לא להרוג את קרטר. מספיק כדי להבין שהסכין שלי בחגורה. שלפתי אותו ובתנועה אחת שיסעתי את צווארו. דם ניתז על חזי.

ברנטלי צחק מאחוריי וידו עלתה על כתפי כשגופתו של קרטר צנחה לרצפה בחבטה חזקה.

הקטור צעק מאחוריי, "אני לא יכול להשאיר אף אחד מכם לבד לרגע!"

"אני שונא אותו," עניתי בכנות. הסתובבתי במקום ותפסתי את בישופ מחייך אליי בעודו מכסה את העיניים ואת האוזניים של מיקאלה.

"על זה שהוא חלק מזה, או על זה שהזין שלו עומד מטילי?"

"אתה מתכוון לחסל גם אותי? כי אני חייב להגיד..." ברנטלי ליטף את המפשעה שלו. "משהו בה..."

דחפתי אותו וניגבתי את הדם מפניי. "לך תזדיין."

הקטור הניד בראשו כמו אב שנוזף בילדיו לפני שהביט לאחור אל הגברים שעמדו מאחורי פייטון. "יש לנו בעיה?"

הם הנידו בראשיהם.

"מעולה. כי אם אראה מישהו מכם שוב, אתם תפגשו את הקצה הכואב של המקל שלי. זה כולל אותך, פייטון."

פייטון נעצרה, עיניה מחפשות בקדחתנות בעיניו של הקטור. "אני יכולה ללכת?"

"אני הרבה דברים, ילדונת, אבל נתנו לך את המילה שלנו. החזרת לו את הבת שלו, אנחנו נותנים לך את החיים שלך."