מארז המלכים המובחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז המלכים המובחרים

מארז המלכים המובחרים

4.4 כוכבים (126 דירוגים)

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

*5 ספרים מארז*

המלכים המובחרים 1 - ברבור כסוף

"תפתרי לי את החידה. אני לא מת ולא חי, ואני לא משהו שמדיסון הקטנה יכולה להסתיר. את תמותי עד שזה יסתיים. השעון מתחיל לתקתק עכשיו. המשחקים התחילו הרגע."

אני מדיסון מונטגומרי, ואני באה מבית של כסף ושל כוח, אבל כשמישהו קרוב אליי מבצע את הפשע האולטימטיבי עליי לחיות למשך שארית חיי עם הסטיגמה שדבקה בי. כשאני מתחילה ללמוד במכינת 'ריברסייד' בהמפטונס אני מקווה לזכות להתחלה חדשה, אבל נאלצת להתמודד עם כנופיה של ילדים רעים שמנהלת את בית הספר. 

על אף רצוני, אני מושכת את תשומת ליבו של המנהיג שלהם, בישופ וינסנט הייז, ואז עולם שלא ידעתי שקיים נחשף לעיניי, עולם שלם שמתחיל ונגמר במועדון המלכים המובחרים

החבר'ה האלה עומדים להפוך את עולמי ולשנות את כל מה שהכרתי כשסודות ושקרים משפחתיים צצים בזה אחר זה. חשבתי שאני יודעת מי אני? מתברר שאני לא יודעת כלום.

ברבור כסוף מאת סופרת רבי המכר אמו ג'ונס הוא רומן אפל על משחקים מסוכנים, גילויים מטלטלים וסודות משפחתיים שעדיף שהיו נשארים קבורים כי לפעמים האמת יכולה לשבור אותך. 

זה הספר הראשון בסדרת המלכים המובחרים. ספרים נוספים: בובה שבורה ושתיקה מן המתים.

אמו ג'ונס נולדה בניו־זילנד וגרה באוסטרליה. היא כתבה עד היום עשרים ושלושה ספרים שכיכבו ברשימות רבי המכר בעולם ותורגמו לשפות רבות.

המלכים המובחרים 2 - בובה שבורה

"הברבור הכסוף בימים עברו נחשב יצור מוכתם. כל נערה שתיוולד לתשע הראשונות היא ישות מוכתמת. זה לא מקום בשבילה."

הברבור הכסוף הוא יצור שאין לו זכות קיום. שמי הוא מדיסון מונטגומרי, והברבור הכסוף זו אני.
שיקרו לי.
רימו אותי.
ריסקו אותי.
חסרת כל יכולת לאסוף את שברי הזיכרונות ואת מחשבותיי המבולבלות, חתכתי את חוטי המניפולציות האחרונים שעדיין קשרו אותי אל ביתי, ארזתי מזוודה ועשיתי את הדבר היחיד שחשבתי שיציל אותי. עליתי על מטוס ועזבתי.
זה מה שעושים לך שקרים והעמדות פנים; הם משנים את כל זווית הראייה שלך על החיים, הם לוקחים ממך את כל מה שחשבת שיש לך, מעמידים אותך מול מראה ומראים לך מי את באמת. 
המלכים המובחרים שיחקו בי. מהלך אחר מהלך בישופ הונה אותי. הוא חשב שלנצח אשאר הבובה השבורה שלו. 
עכשיו הבובה הזאת רוצה לחזור ולשחק, והפעם אני אהיה זו שאקבע את החוקים.

בובה שבורה מאת סופרת רבי המכר אמו ג'ונס הוא רומן אפל על משחקים מסוכנים, גילויים מטלטלים וסודות משפחתיים שעדיף שהיו נשארים קבורים כי לפעמים האמת יכולה לשבור אותך.

זה הספר השני בסדרת המלכים המובחרים. הספר הראשון בסדרה, הברבור הכסוף, ראה אור בהוצאת אדל.

אמו ג'ונס נולדה בניו־זילנד וגרה באוסטרליה. היא כתבה עד היום עשרים ושלושה ספרים שכיכבו ברשימות רבי המכר בעולם ותורגמו לשפות רבות.

המלכים המובחרים 3 - שתיקה מן המתים

"הרגשתי דחף מכריע לברוח. זה היה כאילו נייט ואני נכנסנו היישר לגוב האריות. ההחלטה הכי מטופשת אי פעם. למה, לעזאזל, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב, לבוא ולהרגיז את המפלצת שיצרתי? כי כמו הילדה המטופשת שהייתי, חשבתי שהמפלצת תסלח לי. מפלצות לא סולחות. במיוחד לא אלה שיש להן קעקועים ונוהגות ב'מזראטי'."

בעולם של 'המלכים', עולם שאף אחד מבחוץ לא יבין, בישופ הייז הוא המלך, והוא שולט בנתיניו ביד רמה. ככל שסיפור האהבה שלנו הולך ומסתבך, ככל שעוד ועוד סודות עולים אל פני השטח, אני נותרת מוכת תדהמה. שמי הוא מדיסון מונטגומרי, או לפחות זו מי שחשבתי שאני, עד שהגיהינום נפתח וגיליתי שאני לא יודעת כלום.

אני לא בטוחה איך להתמודד עם כל מה שאני יודעת, לא בטוחה שאצליח לשרוד במלחמה שאליה פנינו מועדות. אני מוקפת ייאוש ובלבול, מוצפת אלפי שאלות ללא תשובות, אבל דבר אחד ברור לחלוטין. אם המלך יפסיד במלחמה, הברבור הכסוף יאבד את נוצותיו, ואף אחד מאיתנו כבר לא יהיה אותו הדבר.

שתיקה מן המתים מאת סופרת רבי המכר אמו ג'ונס הוא הספר השלישי בסדרת המלכים המובחרים. זה ספר על אודות סודות משפחתיים וגילויים מטלטלים. הספרים הקודמים בסדרה, הברבור הכסוף והבובה השבורה, ראו גם הם אור בהוצאת אדל.

אמו ג'ונס נולדה בניו־זילנד וגרה באוסטרליה. היא כתבה עד היום עשרים ושלושה ספרים שכיכבו ברשימות רבי המכר בעולם ותורגמו לשפות רבות.

המלכים המובחרים 4 - נסיכת הצללים

"אהבה היא פראית, אהבה היא עיוורת, אהבה היא משהו שהם אולי לא ימצאו..."

טילי סטופרום

פעם הייתה בחורה צעירה שחיה בקרוון חבוט בצד הלא נכון של מסילת הברזל. יום אחד היא פגשה בגבר הלא נכון ונפלה למחילת הארנב של המלכים המובחרים, למערבולת של שקרים, שנאה והונאה, ויצאה ממנה לעולם של כסף, יוקרה וכוח.
הבחורה הזאת היא אני, המלכים שוכחים נולדתי לעולם הזה של כסף, תככים ושליטה. גם אם הוזנחתי על ידי אימא שלי, אני יודעת לשחק את המשחק הזה. אולי כוכבים לא נוצצים בעיניים שלי, אבל אש בוערת בהן, וכשהיא תגיע לשיא שלה, אי אפשר לדעת את מי היא תשרוף.

נייט ריברסייד־מאלום 

הדבר הכי גרוע שאי פעם עשיתי היה להכניס לחיי את טילי. כל מה שהיא מכירה זו גרסה מעוותת של המציאות. יש הרבה דברים שהיא לא יודעת, דברים שהיא עומדת לגלות, סודות שהוסתרו ממנה. הסודות האלה, שנשמרו על ידי המלכים המובחרים, עומדים לרסק את עולמה ולקרוע אותה לגזרים, ואולי גם אותי. 
את כולנו.

נסיכת הצלילים מאת סופרת רבי המכר אמו ג'ונס הוא רומן עכשווי על משחקים מסוכנים, גילויים מטלטלים וסודות משפחתיים שמעולם לא היו אמורים להתגלות.

זה הספר הרביעי בסדרת המלכים המובחרים. הספרים הקודמים: ברבור כסוף, בובה שבורה ושתיקה מן המתים. ראו אור בהוצאת אדל.

המלכים המובחרים 5 - נסיך האופל

"כל מה שחשוב הוא שסיפור האהבה האפי ביותר שאי פעם היה בעולם שלנו נמצא על סף השמדה מוחלטת. אפוקליפסה של אהבה."

נייט ריברסייד־מאלום

טילי צריכה לדעת שאין לה כל דרך לנצח אותי. המוח מחזק את הלב, מקשיח את הקצוות ומכין אותו למלחמה, אבל זו מלחמה שבה אין לה כל דרך לנצח, מפני שזה מאבק עם הגורל. היא הולכת להישבר, היא הולכת ליפול; היא תחזור אליי בסופו של דבר על ארבע מפני שזו לא אגדה מחורבנת ואני לא אביר על הסוס הלבן. אני אקח את נשמתה רק כי אני יכול.

טילי סטופרום

הסודות של המלכים המובחרים עכשיו שייכים גם לי. אני לא רק נמצאת בעומק המשחק, אני זו שעוזרת לנהל אותו. הייתי צריכה לברוח, אבל תמיד היה לי יצר הרסני שמתדלק את הגוף באדרנלין. 
האהבה השתלטה על הנשמה שלי וגרמה לי לעשות שטויות כמו להתאהב בגבר שיכול להרוס את עולמי בתנועת אחת באצבע הקטנה. הנשמה שלי אולי מעונה, אבל אני יודעת שאני חייבת להשתחרר מאחיזתו של נייט. אין בבכי שלי מספיק דמעות כדי לכבות את השריפות שהצתי בכל הטעויות שעשיתי. 

נסיך האופל מאת סופרת רבי המכר אמו ג'ונס הוא רומן עכשווי על משחקים מסוכנים, גילויים מטלטלים וסודות משפחתיים שמעולם לא היו אמורים להתגלות.

זה הספר החמישי בסדרת המלכים המובחרים. הספרים הקודמים: ברבור כסוף, בובה שבורה, שתיקה מן המתים, ונסיכת הצלילים, ראו אור בהוצאת אדל.

פרק ראשון

פרק 1

מסדרונות בית הספר סוגרים עליי כשאני עוברת את מה שיהיה היום הראשון שלי במכינה האקדמית 'ריברסייד'. צליל סגירת ארוניות וקולות צוחקים מקיפים אותי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה ללכת לבקר בקבר של אימא שלי. אבי העביר אותנו לצד השני של המדינה כי הוא מצא את 'האחת'. אני מתחילה לחשוב שהוא לא יודע לספור. זו תהיה ה'אחת' השלישית שלו מאז מותה של אימי.

אני מגיעה לארונית, פותחת אותה ומניחה את ספרי הלימוד החדשים בתוכה לפני שאני מוציאה את מערכת השעות. מתמטיקה, מעולה. צמידי העור מרעישים כשאני סוגרת את דלת הארונית ועושה את דרכי לכיתת ההקבצה. ספטמבר עכשיו, אז לפחות אני מתחילה את הלימודים בתחילת השנה.

אני מהססת בכניסה לכיתה, מביטה בנייר כדי לבדוק את המספר לפני שאני מסתכלת על המספר שמעל הדלת. אני מתעלמת מעשרים זוגות עיניים בערך שמסתכלים עליי ומצליחה לפלוט, "האם זו הקבצת מתמטיקה למתקדמים?"

המורה ניגש אליי, משקפיו השחורים מסתירים מעט את עיניו העייפות ושערו האפור מסגיר את גילו.

"את מדיסון מונטגומרי?"

אני בולעת את הרוק ומהנהנת. "כן, זו אני."

"ברוכה הבאה למכינה של 'ריברסייד'. אני מר וורנר. למה שלא תתיישבי?"

אני מחייכת אליו, אוחזת בספריי וצועדת לעבר התלמידים הישובים בכיסאותיהם, ואז מתחילות הלחישות.

"מדיסון מונטגומרי? זו לא הילדה שאימא שלה רצחה את החברה של אבא שלה לפני שהתאבדה?"

"את בטוחה?" שואלת חברתה ומביטה בי בספקנות.

"היא נראית הרבה יותר יפה בעיתונים."

"לא, זו בהחלט היא. גם אבא שלה עשיר. כסף ישן. אימא שלה הייתה עקרת בית משועממת שתפסה את בעלה בוגד בה, אז היא דקרה את האישה למוות לפני שירתה לעצמה בראש, ברובה של מדיסון."

האוויר מתחיל להתעבות כשאני צונחת על הכיסא.

"הרובה שלה? יש לה רובה? עדיף להתרחק ממנה. אולי היא משוגעת כמו אימא שלה."

הן צוחקות לפני שמר וורנר מקיש באצבעותיו ודורש את תשומת ליבן. אני עוצמת את עיניי לרגע קצר, בולעת כל תקווה שהייתה לי להתחיל מחדש בבית ספר חדש. שום דבר ואף אחד לא יכול לתת לי התחלה חדשה. על מי אני עובדת?

בהפסקה הראשונה אני צועדת לכניסה ומתיישבת על אחת המדרגות. מבנה בית הספר מאפשר לתלמידים להשתמש במדרגות הקדמיות כדי לאכול את ארוחת הצהריים שלהם אם לא בקפטריה. האולם היה מלא בתלמידים אז בחרתי לאכול כאן, היכן שהשמש זורחת ויש פחות אנשים.

"היי!" נשמע קול עליז.

אני מביטה לאחור ורואה בחורה קטנה כמו פיה. גופה הקטנטן לבוש בבגדי מעצבים והשמש בוהקת על שערה הלבן־בלונדיני. אני לא יכולה שלא לשים לב גם לכך שבעוד על מפרקי כפות ידיי יש צמידי מתכת ועור, על שלה יש צמידי כסף וזהב. אני מייד מחליטה שאנחנו לא יכולות להיות חברות. "היי." אני תוחבת את שערי החום אל מאחורי אוזני.

היא מתיישבת לידי ונוגסת בכריך שלה. "אני טייטום. את חדשה, נכון?"

אני מהנהנת ומלקקת את אגודלי מהמיץ שנזל מהתפוח שאני מחזיקה. "כן. סליחה, את בטח לא רוצה להיראות בחברתי."

היא מנפנפת את תגובתי. "אני יודעת הכול עלייך. מדיסון מונטגומרי, בת שבע־עשרה. בתה של רוצחת שירתה גם בעצמה. לאבא שלך יש כסף שיוצא לו מהישבן. הגעת מבוורלי הילס להמפטונס. פספסתי משהו?"

אני ממצמצת לאט לפני שאני מצירה את עיניי. "שכחת את החלק שבו הרובה היה שלי."

היא צוחקת בחוסר נוחות. "אני יודעת. קיוויתי שזה לא נכון."

"לזה התכוונתי. את בטח לא רוצה להיראות בחברתי." אני מפנה את תשומת ליבי לתפוח.

היא מנידה בראשה. "לא, את ואני נהיה חברות נהדרות."

אחרי ההפסקה אני ממשיכה לשיעור הבא ולפני שאני שמה לב הפעמון מצלצל לארוחת צהריים. טייטום מתעקשת להראות לי את בית הספר בצורה הטובה ביותר שהיא יכולה, מצביעה על כל כיתות הלימוד השונות ומסבירה איפה להירשם ואיך.

במהלך ארוחת הצהריים הבנים מגיעים מהצד שלהם בבית הספר, וכולנו נפגשים בקפטריה, שנמצאת ממש באמצע, בין החלק של הבנים בבית הספר לבין החלק של הבנות. בצד העשיר יש עשירים ברמה של ביל גייטס, ואני תוהה איך, לעזאזל, אבי הצליח להכניס אותי לפה. אנחנו עשירים, זה נכון, אבל יש עוד דרישה מעבר לכך בבית הספר הזה. אתה צריך אילן יוחסין ברמה גבוהה כדי להתקבל.

כשאנחנו נכנסות לקפטריה טייטום מצביעה על החצאית שלי. "את יכולה לאבזר את מדי בית הספר. אנחנו יכולות לעשות מכפלת גבוהה יותר אם אנחנו רוצות."

חצאית בית הספר המשובצת מגיעה עד לברכיי ואני בסדר עם האורך. אני לא רוצה למשוך יותר תשומת לב. "תודה," אני עונה ביובש, מעבירה את עיניי לדלתות שנפתחות בצד של הבנים. חבורת בחורים נדחפת דרך הדלתות בעודם מדברים וצוחקים זה עם זה. הם משפיעים על האווירה באופן מיידי, החיוכים שלהם שחצניים ומלאי ביטחון עצמי.

"מי אלה?" אני שואלת, מהנהנת לעבר הקבוצה.

"הם מביאים רק צרות," ממלמלת טייטום ומתיישבת ליד אחד השולחנות. אני מתבוננת בהם בתשומת לב. כולם חתיכים, ממש לוהטים. טייטום מסתובבת ועוקבת אחר מבטי. "ואלה הזונות של הצרות." היא מצביעה לעבר הבנות שהתפלפלו קודם לכן במתמטיקה.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'צרות'?" אני שואלת, מתעלמת מההתייחסות שלה לבנות ומרחיקה את עיניי מהמהומה.

"אני מתכוונת לזה שהם לא רק מטומטמים מיוחסים שבית הספר שייך להם, וכשאני אומרת שהוא שייך להם, אני מתכוונת פשוטו כמשמעו, לפחות עבור נייט. כאן הם אלו שקובעים. התלמידים של מכינת 'ריברסייד' הם רק כלים במשחקיהם החולניים והמעוותים. הם שולטים בבית הספר, מדיסון."

"את אומרת זה כאילו הם כנופיה." אני פותחת את היוגורט.

"הם בהחלט כנופיה," היא עונה ופותחת את קרטון המיץ, "הם חברים במועדון סופר סודי." היא רוכנת קרוב יותר ומחייכת. "מועדון המלכים המובחרים."

עוד על המארז

הספר מופיע כחלק מ -

מארז המלכים המובחרים אמו ג'ונס

פרק 1

מסדרונות בית הספר סוגרים עליי כשאני עוברת את מה שיהיה היום הראשון שלי במכינה האקדמית 'ריברסייד'. צליל סגירת ארוניות וקולות צוחקים מקיפים אותי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה ללכת לבקר בקבר של אימא שלי. אבי העביר אותנו לצד השני של המדינה כי הוא מצא את 'האחת'. אני מתחילה לחשוב שהוא לא יודע לספור. זו תהיה ה'אחת' השלישית שלו מאז מותה של אימי.

אני מגיעה לארונית, פותחת אותה ומניחה את ספרי הלימוד החדשים בתוכה לפני שאני מוציאה את מערכת השעות. מתמטיקה, מעולה. צמידי העור מרעישים כשאני סוגרת את דלת הארונית ועושה את דרכי לכיתת ההקבצה. ספטמבר עכשיו, אז לפחות אני מתחילה את הלימודים בתחילת השנה.

אני מהססת בכניסה לכיתה, מביטה בנייר כדי לבדוק את המספר לפני שאני מסתכלת על המספר שמעל הדלת. אני מתעלמת מעשרים זוגות עיניים בערך שמסתכלים עליי ומצליחה לפלוט, "האם זו הקבצת מתמטיקה למתקדמים?"

המורה ניגש אליי, משקפיו השחורים מסתירים מעט את עיניו העייפות ושערו האפור מסגיר את גילו.

"את מדיסון מונטגומרי?"

אני בולעת את הרוק ומהנהנת. "כן, זו אני."

"ברוכה הבאה למכינה של 'ריברסייד'. אני מר וורנר. למה שלא תתיישבי?"

אני מחייכת אליו, אוחזת בספריי וצועדת לעבר התלמידים הישובים בכיסאותיהם, ואז מתחילות הלחישות.

"מדיסון מונטגומרי? זו לא הילדה שאימא שלה רצחה את החברה של אבא שלה לפני שהתאבדה?"

"את בטוחה?" שואלת חברתה ומביטה בי בספקנות.

"היא נראית הרבה יותר יפה בעיתונים."

"לא, זו בהחלט היא. גם אבא שלה עשיר. כסף ישן. אימא שלה הייתה עקרת בית משועממת שתפסה את בעלה בוגד בה, אז היא דקרה את האישה למוות לפני שירתה לעצמה בראש, ברובה של מדיסון."

האוויר מתחיל להתעבות כשאני צונחת על הכיסא.

"הרובה שלה? יש לה רובה? עדיף להתרחק ממנה. אולי היא משוגעת כמו אימא שלה."

הן צוחקות לפני שמר וורנר מקיש באצבעותיו ודורש את תשומת ליבן. אני עוצמת את עיניי לרגע קצר, בולעת כל תקווה שהייתה לי להתחיל מחדש בבית ספר חדש. שום דבר ואף אחד לא יכול לתת לי התחלה חדשה. על מי אני עובדת?

בהפסקה הראשונה אני צועדת לכניסה ומתיישבת על אחת המדרגות. מבנה בית הספר מאפשר לתלמידים להשתמש במדרגות הקדמיות כדי לאכול את ארוחת הצהריים שלהם אם לא בקפטריה. האולם היה מלא בתלמידים אז בחרתי לאכול כאן, היכן שהשמש זורחת ויש פחות אנשים.

"היי!" נשמע קול עליז.

אני מביטה לאחור ורואה בחורה קטנה כמו פיה. גופה הקטנטן לבוש בבגדי מעצבים והשמש בוהקת על שערה הלבן־בלונדיני. אני לא יכולה שלא לשים לב גם לכך שבעוד על מפרקי כפות ידיי יש צמידי מתכת ועור, על שלה יש צמידי כסף וזהב. אני מייד מחליטה שאנחנו לא יכולות להיות חברות. "היי." אני תוחבת את שערי החום אל מאחורי אוזני.

היא מתיישבת לידי ונוגסת בכריך שלה. "אני טייטום. את חדשה, נכון?"

אני מהנהנת ומלקקת את אגודלי מהמיץ שנזל מהתפוח שאני מחזיקה. "כן. סליחה, את בטח לא רוצה להיראות בחברתי."

היא מנפנפת את תגובתי. "אני יודעת הכול עלייך. מדיסון מונטגומרי, בת שבע־עשרה. בתה של רוצחת שירתה גם בעצמה. לאבא שלך יש כסף שיוצא לו מהישבן. הגעת מבוורלי הילס להמפטונס. פספסתי משהו?"

אני ממצמצת לאט לפני שאני מצירה את עיניי. "שכחת את החלק שבו הרובה היה שלי."

היא צוחקת בחוסר נוחות. "אני יודעת. קיוויתי שזה לא נכון."

"לזה התכוונתי. את בטח לא רוצה להיראות בחברתי." אני מפנה את תשומת ליבי לתפוח.

היא מנידה בראשה. "לא, את ואני נהיה חברות נהדרות."

אחרי ההפסקה אני ממשיכה לשיעור הבא ולפני שאני שמה לב הפעמון מצלצל לארוחת צהריים. טייטום מתעקשת להראות לי את בית הספר בצורה הטובה ביותר שהיא יכולה, מצביעה על כל כיתות הלימוד השונות ומסבירה איפה להירשם ואיך.

במהלך ארוחת הצהריים הבנים מגיעים מהצד שלהם בבית הספר, וכולנו נפגשים בקפטריה, שנמצאת ממש באמצע, בין החלק של הבנים בבית הספר לבין החלק של הבנות. בצד העשיר יש עשירים ברמה של ביל גייטס, ואני תוהה איך, לעזאזל, אבי הצליח להכניס אותי לפה. אנחנו עשירים, זה נכון, אבל יש עוד דרישה מעבר לכך בבית הספר הזה. אתה צריך אילן יוחסין ברמה גבוהה כדי להתקבל.

כשאנחנו נכנסות לקפטריה טייטום מצביעה על החצאית שלי. "את יכולה לאבזר את מדי בית הספר. אנחנו יכולות לעשות מכפלת גבוהה יותר אם אנחנו רוצות."

חצאית בית הספר המשובצת מגיעה עד לברכיי ואני בסדר עם האורך. אני לא רוצה למשוך יותר תשומת לב. "תודה," אני עונה ביובש, מעבירה את עיניי לדלתות שנפתחות בצד של הבנים. חבורת בחורים נדחפת דרך הדלתות בעודם מדברים וצוחקים זה עם זה. הם משפיעים על האווירה באופן מיידי, החיוכים שלהם שחצניים ומלאי ביטחון עצמי.

"מי אלה?" אני שואלת, מהנהנת לעבר הקבוצה.

"הם מביאים רק צרות," ממלמלת טייטום ומתיישבת ליד אחד השולחנות. אני מתבוננת בהם בתשומת לב. כולם חתיכים, ממש לוהטים. טייטום מסתובבת ועוקבת אחר מבטי. "ואלה הזונות של הצרות." היא מצביעה לעבר הבנות שהתפלפלו קודם לכן במתמטיקה.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'צרות'?" אני שואלת, מתעלמת מההתייחסות שלה לבנות ומרחיקה את עיניי מהמהומה.

"אני מתכוונת לזה שהם לא רק מטומטמים מיוחסים שבית הספר שייך להם, וכשאני אומרת שהוא שייך להם, אני מתכוונת פשוטו כמשמעו, לפחות עבור נייט. כאן הם אלו שקובעים. התלמידים של מכינת 'ריברסייד' הם רק כלים במשחקיהם החולניים והמעוותים. הם שולטים בבית הספר, מדיסון."

"את אומרת זה כאילו הם כנופיה." אני פותחת את היוגורט.

"הם בהחלט כנופיה," היא עונה ופותחת את קרטון המיץ, "הם חברים במועדון סופר סודי." היא רוכנת קרוב יותר ומחייכת. "מועדון המלכים המובחרים."