הספר היהודי האחרון

עיר חטאים בארץ הַסְּפָר

כדור האש נחת על הארץ חדור מוטיבציה וחסר רחמים. כיכר הירדן - ארץ מוריקה משובצת עיירות צחורות שישבו בטח בין הרים סגולים, אגם כחול ושמש מלטפת - התנערה בפתאומיות, כאילו רבצה כל השנים על גבו של ענק רדום שהחליט לפתע להתהפך על צידו.

עוד בתיו ההדורים מתמוטטים על יושביהם ברעש חד וקצר, נשטף העמק הדשן בהבהק שלרגע השתקף על פני הימה הסמוכה כמו אלף שמשות תוך שהוא מוביל מהשמים אל האדמה ענן זהב בוער. לשונות של יורה רותחת בכתום, אדום וארגמן השתוללו כעת ברחובות, בכיכרות ובשדות שמעבר להם, אם משום שרעש אדמה הבעיר מרבצי גז שהסתתרו מתחתיה, כַּסברה המדעית המקובלת, ואם משום שמטאוריט התפוצץ מעל ארץ הכיכר, כטענה מדעית אחרת.¹ כך או כך, בתוך שעות הפכה התופת "את כל הכיכר ואת כל יֹשְׁבֵי הערים" למאכולת אש (בראשית יט, כד־כה).

כמו גיבורי הדרך, יצירת המופת של הסופר האמריקאי קורמאק מקארת'י בה אב ובנו חוצים ארץ חרבה במסע מייאש בין גוויות טריות, הריסות עשֵׁנות, וכנופיות אלימות תוך חיפוש סיזיפי אחר מזון וקורת גג לאחר שארצם (כנראה ארצות הברית) נהרסה (כנראה בפיצוץ גרעיני) - כך מצאו עצמן עכשיו שתי אחיות מסתתרות באחת מחמש ערי הכיכר, צוער, אליה הן נמלטו עם אביהן מסדום מכורָתָן.

חשיכה גדולה ירדה על הארץ שאת שוליה עדיין ליחכו לשונות של אש. פה ושם עוד אפשר היה לשמוע זעקות שכול, גניחות גוססים, בכי של תינוק נטוש וצווחות של בוזזים, אבל עד מהרה גם אלו השתתקו, ואפילו צוער - שלפי הדיווח שבידנו שרדה את הסופה - ננטשה.

שקט ירד על ארץ הכיכר, השקט שלאחר הסערה. חוץ מקרקורי העייטים, הבזים, העוזניות ושאר דורסי הנגב שחשו מזרחה וכעת חגו מעל הפגרים, נָדַמו כל צליל וקול ורעש, ולרוחב העמק השתררה דממה נוראה; דממה מהפנטת, דממה דקה, דממת מוות. לכך התכוון הדיווח שבידינו, לפיו אביהן של השתיים - לוט היה שמו - היה "יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר" ולכן נטש עם שארית משפחתו את עיר הרפאים שממנה צעדו כעת השלושה לעבר ההרים שבשולי העמק, שם הם טיפסו על אחד המדרונות עד שמצאו מחסה בצילה של מערה; אולי אחת המערות שעד היום נוקבות את הר סדום שבין חוף ים המלח לנחל פרצים; אולי מערת מלח"ם, מנהרת המלח הארוכה בעולם (כעשרה קילומטרים), שיחד עם נטיפיה, זקיפיה, והר המלח בו הם מוסתרים - אולי נולדה מתוך האש שאכלה את ארץ סדום. כעת, באפלולית, בצינה ובמחסה של המערה יכולים היו לוט ובנותיו להתחיל לעכל את האובדן שפקד אותם: את השכנים, את החברים ובעיקר את האחיות שנותרו מאחור יחד עם בעליהן שסירבו לנטוש את עירם, וכמובן את אם המשפחה; האישה שאמנם כן הצטרפה למנוסה מהתופת, אבל ברגע חטוף אחד קפאה על עמדה ולעיני בעלה ובנותיה נאלמה ונספתה, בדומה לתושבי פומפיי שהגופות המפוחמות שלהם השתמרו מאות שנים תחת ערימות אפר במצבי התנועה שבהם תפסה אותם ההתפרצות הגעשית שקברה את עירם.

עוד השלושה מתמקמים במערה והחדשות על החורבן החלו לטפס מהעמק אל ההר, שם חשו רבים לפסגות מהן נשקפה זירת האסון שניצת עם ההבהק השמימי שאולי סינוור לרגע גם את יישובי ההר; ההבהק שבמקומות ההם היה חסר רעש, כמו הבהק הפיצוץ האטומי מעל הירושימה, כפי שהעידו עליו שורדיו; הבהק שאולי מבליח מהדיווח על ה"סַּנְוֵרִים" בהם הוכו חלק מיושבי סדום קודם שבתיהם היו לקבריהם (בראשית יט, יא). על כל פנים, אחד הנוהרים לתצפית על העמק החרב היה אביהם המשותף של הישמעאלים שהיו לערבים, ושל העברים שמאוחר יותר היו לישראלים, ומאוחר עוד יותר היו ליהודים: אברהם.

אברהם בן תרח בן נחור, שבאותם הימים ישב באלוני ממרא שבעיבורי חברון, השכים קום ופנה מזרחה, אל אחת הגבעות שלפתח מדבר יהודה. לאן בדיוק זה הוביל אותו לא דווח לנו. מסורת מוסלמית, סבירה מבחינה גיאוגרפית, טוענת שהוא טיפס על פסגת נבי יקין, כיפה בגובה 937 מטר בין ההתנחלות פני חבר והיישוב הפלסטיני בָּנִי נעים, עליה עומד למעלה מאלף שנה מסגד ובו סלע המשַמר צורת כף רגל. הרגל, על פי המסורת, היא רגלו של אברהם, כשם שהמסגד הוותיק בבני נעים הסמוכה קרוי על שמו של לוט, בהתאם למסורת לפיה לאחר שהתפכח מליל השתייה והחשק בו סיימו הוא ובנותיו את שהותם במערה, הגיעו הוא והן לכאן.

כפר גבולות הוא בני נעים, עיירה בת כ־25 אלף איש שחציה הפונה למדבר רועי צאן וחציה הצמוד לגב ההר עובדי אדמה, מיקום שמסביר מדוע הבריטים הקימו ממזרח לכפר מיצד שמאוחר יותר שימש את תצפיתני הלגיון הירדני, שהיו משקיפים ממנו לעבר עין גדי, כ־23 קילומטר מזרחה מכאן. עם או בלי קשר לגיאוגרפיה הזו, לכפר הזה היתה נטייה להסתבך במלחמות גדולות ממנו. כך צללו בחורף 1938 על בני נעים מטוסי קרב בריטיים כדי להפציץ יחידת מורדים שהתארגנה בו במהלך המרד הערבי, וכעת ספגה 30 הרוגים.² בזמן המרד הגדול של יהודה ברומא, בנה שמעון בר גיורא מתחם מבוצר "בכפר הנקרא נאין," כפי הנראה כאן.³ אלא שאירועים אלו יבואו שנות אור מאוחר יותר. כעת, למחרת האסון האקולוגי הראשון בתולדות הספרות, גב ההר היה האזור הבטוח, ומרפסות הנוף שלאורך שוליו המזרחיים משכו סקרנים שעמדו מעל שדה הקטל המוארך, והתקשו להאמין למראה עיניהם.

"כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" נראו לאברהם תמרות העשן שגם עכשיו, שעות ארוכות אחרי ההבהק, הרעש והתופת, עדיין היתמרו מעל העמק החרוך. ריחה הכבד של הגופרית עמד באוויר, יש להניח, ובמחשבותיו של אברהם אולי הוא התערבב עם צחנת הגוויות שבבת־אחת החליפה את ניחוח החציר בו התברכו יישובי העמק, עד האתמול שנעלם בחטף.

בתצפיות רבות לאורך קו המצוקים המשקיף לאזור האסון חישבו כעת אנשים את חשבון השכול, את מי הם מכירים - או יותר נכון, הכירו - בעמק העָשֵׁן; גברים, נשים וטף שהיו ואינם, כי הגופרית והאש הפכו לאפר "את הערים האל [=האלו] ואת כל יֹשְׁבֵי הערים ואת צמח האדמה". אולי היו מי שנזכרו במבול שפעם הציף את הארץ, וכעת השוו בין שני האסונות, בין זה שבא במים וזה שבא באש, ובין זה ששטף עמק אחד לעומת זה שהטביע תבל ומלואה. אולי כבר באותו בוקר טראומתי עמד מישהו על ההבחנה המודרנית בין אסונות טבע שהורגים אנשים ומחריבים יישובים, אבל לא משחיתים את הארץ, לבין אסונות סביבתיים שחוץ מהטבח שלהם באדם ובבהמה משחיתים גם את הנוף, כפי שקרה כעת לארץ סדום.

החורבן הסביבתי של ארץ הכיכר היה לשם דבר. "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה", הזהיר משה את ישראל בנאום הצוואה שלו, לאחר שחיפש דימוי לאבדון שיהיה כל כך מקיף עד שהארץ "לא תִזָּרַע ולא תַצְמִחַ ולא יעלה בה כל עשב" (דברים כט, כב). "כְּמַהְפֵּכַת אלוהים את סְדֹם ואת עֲמֹרָה", צייר ישעיהו את אחריתה של האימפריה הבבלית הגאה (ישעיהו יג, יט), בדומה להבטחה העוד־יותר ציורית של צפניה לשכניה המזרחיים של ארץ הכיכר, לפיה "מואב כִּסְדֹם תהיה ובני עמון כעמורה, מִמְשַׁק חָרוּל [=שדה קוצים] וּמִכְרֵה מלח ושממה - עד עולם" (צפניה ב, ט). חורבן סדום, על האלימות שבה הוא פרץ והשממה שהוא הותיר, היה לאחת מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. לכן גם אלפי שנים לאחריו מי שעברו בארץ הקרחת והצרובה שלמרגלות מדבר יהודה עוד הצביעו על עמוד מלח אותו הם זיהו עם אשת לוט. אחד העדים היה יוסף בן מתתיהו, שדיווח שראה את נציב המלח במו עיניו.⁴

איפה בדיוק היו ערי הכיכר איש לא יודע לומר בבירור. יוסף בן מתתיהו חשב שהן קבורות מתחת ים המלח, כמו אטלנטיס, ושאף ניתן לזהות את שרידיהן דרך פני המים, וכך גם סבר חוקר התנ"ך וארץ ישראל אדוארד רובינסון (1863-1794).⁵ שרידים של מקדש גדול מתקופת האבות שנמצאו תלושים מכל יישוב בבאב אד־דהרה שבפתח לשון ים המלח מאששים את ההנחה הזו, כמו גם הרדידות של ים המלח מדרום ללשון, כפי שהסביר חוקר המקרא נחום סרנה, פער שמתיישב עם הרמז בספר בראשית (יד, ג־י) שקודם למהפכת סדום התפרס בסמוך לעיר עמק עם בולענים שמאוחר יותר הפך לים.⁶ "לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח", הסביר שם רש"י, ובתוך כך ציטט מדרש לפיו "נתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו".

אחרים מיקמו את סדום ועמורה מצפון לים המלח, בהנחה שהמונח "כיכר הירדן" מחייב קרבה לנהר הירדן, ובהתחשב בכך שלוט השקיף על העמק הפורה הזה מאזור בית אל (בראשית יג, י). אחרים, החל מהצלבנים, הניחו שערי הכיכר ישבו מדרום לים המלח, בין השאר בהסתמך על שמו הערבי של הר סדום (ג'בל אל סדום). אחרים מיקמו את ערי סדום מזרחית ללשון, בקרבת העיירה הירדנית א־צאפי, שם פרחו בזמן מרד בר כוכבא כמה יישובים יהודיים, ובהם אחד שנקרא צוער.

יהא מקומה אשר יהא, על דבר אחד הסכימו הכול: סדום חרבה בגלל חטאיה.

ההיקש בין זעם הטבע לפשעי האדם הוא לא רק ותיק, אלא גם שכיח, עד עצם היום הזה. "אלוהים מעניש אותם", אמרה בשנת 2020 שרת ההגנה של זימבבווה, אופה מוצ'ינגורי, בתגובה לפגיעת וירוס הקורונה במעצמות המערב שהטילו על ארצה סנקציות כלכליות משתקות. "עכשיו הם ספונים בבתיהם בעוד הכלכלות שלהם זועקות, כפי שהם עשו לכלכלה שלנו", אמרה בלעג.⁷ עם פחות שמחה לאיד, אבל עם עוד יותר יומרה מוסרית, טען באיטליה ההיסטוריון רוברטו דה־מטאי שהמגפה היא תוצאה של השחתת המידות של הכנסייה הקתולית, כפי שהאב פנלו (Paneloux) האשים את קהילתו בנסיבות דומות בספרו של אלבר קאמי הדבר, וכפי שבישראל אמר הרב מרדכי אליהו בחורף 2005 שסערת הצונאמי שהרגה באותה עת מאות אלפי אינדונזים, מלזים ותאילנדים התרגשה על העולם כי אלוהים כועס על ההתנתקות מעזה (שבשלב ההוא טרם התרחשה).⁸

במקרה של סדום המוטיבציה של אלוהים ברורה עוד יותר, משום שהיא לא רק חלק בלתי נפרד מהדיווח היחידי על האירוע, אלא גם עיקר הדיווח, שמקדיש רק מילים בודדות וסתומות לחלק המטאורולוגי שלו, אבל מתאר בפירוט ניסיון אונס קבוצתי בו השתתפו אנשי סדום "מנער ועד זקן, כל העם". אולי לכן לקחו גם סופרים מודרנים את ההפללה הקולקטיבית של אנשי סדום כפשוטה, גם כאשר את הסיפור עצמו הסיטו לכיוונים שהמספר המקורי כלל לא התכוון אליהם.

כך, למשל, במחזה סדום ועמורה (1948) שכתב ניקוס קזנצקיס (1957-1883, מחבר זורבה היווני) למחרת מלחמת העולם השנייה, הדמות שמגלמת את חטאי סדום היא לוט. התגובה שלו לתוכנית של אלוהים היא למרוד בו ולסרב לברוח מעיר החטאים, והמלאך שיורד להחריב את סדום נשטף בעצמו בחטאיה קודם שהוא ולוט נשארים ביחד בעיר העולה בלהבות. ברוח עוד יותר פסימית, במחזה סדום ועמורה (1943) של ז'אן ז'ירודו (Jean Giraudoux, 1882-1944), שנכתב בפריז תוך כדי הכיבוש הגרמני, ערי הכיכר נידונות לחורבן כי לא נמצא בהן אפילו זוג אחד שהאהבה שלו צרופה, אפילו לא ליה וז'אן, הזוג הכי אוהב בסדום, שהנאמנות הרומנטית שלהם נפרמת לאורך המחזה והופכת למשל לתעתוע, לחמקמקות, לזיוף, לקוצר הרוח, לקוצר היד ולקוצר החיים של אהבת אנוש.

חוסר הפירוט של הדיווח הכוללני "ואנשי סְדֹם רעים וְחַטָּאִים לַיהוָה מאד" ושל האמירה הסתומה על "זעקת סדום ועמורה" שהיתה "רבה" ועל "חטאתם" שהיתה "כבדה" לא הפריע גם לפרשנים קדומים יותר לתת סימנים ברורים בפשעים של יושביהן, שצוירו כבעלי הפרעת אישיות אנטי־סוציאלית (ASP) קיצונית, וכקרימינלים מלידה שהיו שטופים ברדיפת בצע, במיניות חייתית ובצימאון דמים, והצליחו לבצע כמעט כל עבירה בדין הפלילי. "אנשי סדום", סיפרו חכמי המשנה, "היו רעים איש אל חברו וחטאים בגילוי עריות... וכן בעבודה זרה... ושפיכות דמים" (תוספתא סנהדרין י"ג).

מי שחז"ל זיהו עם מה שלימים ייקרא קפיטליזם חזירי, דהיינו גישת "שלי שלי, שלך שלי" שאותה כינתה המשנה "מידת סדום" (אבות ה, י), צוירו כמי שהפשע טיפס אצלם מנבכי הנפש אל מוסכמות החברה שמהן הוא הפליג אל ספר החוקים. "הכריזו בסדום", סיפר רבי יהודה, "כל מי שהוא מחזיק בידו בפת לחם [עבור] עני ואביון - יישרף באש" (פרקי דרבי אליעזר כ"ה). לא רק את הצדקה הוציאה סדום אל מחוץ לחוק, לפי חז"ל, אלא גם כל סוג של אירוח, אפילו הזמנת אנשים לחתונה. ארבעה שופטים היו בסדום, סיפר התלמוד, בארמית: "שקראי [=שקרן] ושקרוראי [=שקרן סדרתי], זייפי [=זייפן] ומצלי דינא [=מעוות דין]". אם היכה אדם את אשת חברו וגרם לה להפיל את עוברה, בית הדין שלהם מסר את האישה המוכית לאיש המכה. אם כרת אדם את אוזן החמור של רעהו, שופטי סדום פסקו שהחמור יישאר אצל הכורת עד שהאוזן תצמח מחדש. אם פצע אדם את רעהו, הם פסקו שעל הפצוע לשלם קנס לפוצעו (סנהדרין ק"ט ע"ב).

רק תאוות הממון של יושבי ארץ הכיכר השתוותה ברשעותה לאכזריות שלהם. אנשי סדום, אמר אחד מחכמי התלמוד (רבא), היו כל כך חמדנים שהם היו לוקחים אדם עשיר, מושיבים אותו ליד קיר רעוע, דוחפים את הקיר, וכך הורגים את האיש ולוקחים את כספו (סנהדרין ק"ט ע"א). גם תושייה ומקוריות היו ברדיפת הבצע שלהם. כשזיהו אדם עשיר נתנו לו פרי מפיץ ריח כדי שיניח אותו יחד עם אוצרותיו, וכך, דרך הנחיריים, הם היו מגיעים מאוחר יותר אל המטמון שאותו, אין צריך לומר, הם מיד גנבו.

כאלו, בקצרה, היו לדעת דורות של הוגים, סופרים, מחזאים ומשוררים חטאיהן של סדום, עמורה ובנותיהן, תדמית שחצתה יבשות, עידנים ותרבויות, ומהדהדת עד היום מן המונח sodomy, דרכו זיהתה אנגליה הפוריטנית את סדום עם מה שבעיניה היה הפקרות מינית.

רק אדם אחד הטיל ספק בהכפשה הגורפת של תושבי ארץ סדום: אברהם.

"אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר?" תהה כאשר סוּפר לו שארץ הכיכר מלאה פושעים. "האף תספה צדיק עם רשע?" שאל אברהם את הקטגור, השופט והתליין של סדום, ובתוך כך הציב תמרור אזהרה לכל לוכדי הערים, מפציצי האוכלוסיות ושאר גיבורי הענישה הקולקטיבית בהם תשופע ההיסטוריה בעתיד. "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" תמה אביהם של כל ההומניסטים כולם, ובתוך כך, כאבחנתו של ההוגה דוד הרטמן, הכפיף את אלוהים למוסר.⁹

לאברהם, אם כן, היו סיבות טובות להגן על תושבי סדום, סיבות אידיאולוגיות, אבל היתה לו עוד סיבה; סיבה לא שכלית ולא מוסרית; סיבה נפשית; סיבה שבגללה הוא לא רק סינגר על תושבי סדום, אלא גם הזדהה איתם; הזדהות אינטואיטיבית, שלמה ושמחה של מי שלנוכח עמק מרוחק, מבודד ופורה לא ראה אבן שואבת לפורקי עול וארץ מקלט לפורעי חוק, אלא להפך - מחוז חפץ, משאת נפש ומקור השראה; השראת האופק הפרוץ והאדמה הבתולה; השראת הַסְּפָר.