לא הייתי בין היוזמים והמארגנים של שורת הרצאות זו, אך ברצון קיבלתי עלי לשתף פעולה עמם בביצוע התכנית, שעובדה בהסכמה עמי. לפיכך אין להציג את העניין כאילו הוא מפעל שלי בהשתתפותם של אורחים. המכונים כאן אורחים הם שותפים מלאים במפעל, ואם חלקי מובלט - אין זה אלא משום תפקידי כמרכז. אם חלקי בהרצאות רב - חלקם ומשקלם של חמשת עמיתי, ששמותיהם מופיעים בתכנית, איננו נופל מחלקי ומשקלי בביצועה. זהו מבצע קולקטיבי ולא מעשה איש אחד.
מבחינת התכנון היו לנו שיקולים שונים. לבסוף יצא מה שיצא, ואני קיבלתי את דעת הרוב. אילו היה הדבר תלוי בי בלבד, הייתי מקדים את ההרצאה השלישית להרצאה השנייה. אולם גם את זו וגם את זו יישא אדם שהוא מומחה לנושא ומוסמך לדון בו, ולא אערער על הסדר שנקבע להם.
הכותרת הכללית שניתנה לשורת הרצאות זו, בהסכמת כולנו, היא ״עם, ארץ ומדינה״. שלושת המונחים האלה מתייחסים לדברים השייכים למישורים שונים מאוד, הן מבחינת המציאות והן מבחינת התודעה. ארץ היא נתון אובייקטיבי. ארץ קיימת בלא תלות במודעותו של האדם לארץ הזאת וביחסו לארץ הזאת. מדינה היא דבר שקיומו הוא במישור אחר לגמרי. הארץ היא יש נתון, אולם שום מדינה איננה יש נתון, אלא היא יש אינסטיטוציונלי, מוסד, מוצר של בני-אדם. קיים הבדל עמוק בין שני ישים אשר אחד מהם הוא נתון והשני הוא מוצר. הנתון, באשר הוא נתון, אין קיומו מותנה בתודעה האנושית, לא מבחינתה הקוגניטיבית (כלומר מבחינת הידע שיש לאדם) ולא מבחינתה הקונאטיבית (כלומר מבחינת רציותיו, שאיפותיו ומגמותיו). מדינה היא מציאות במובן אחר: היא איננה מציאות נתונה אלא היא קיימת באשר בני-אדם יצרו אותה, הקימו אותה, אין היא קיימת מצד עצמה, ולכן היא יכולה גם שלא להיות קיימת. מדינה אינה יש מחויב המציאות. בהמשך השיחות שלנו ייתכן שיהיה ויכוח ביני ובין פרופ׳ גלנור אם מדינה היא מחויבת ההיגיון. אבל ודאי שאין היא מחויבת המציאות.
על ארץ אפשר להצביע באצבע ולתאר אותה תיאור אובייקטיבי, שאיננו תלוי בשום שיפוט מצד האדם וגם איננו תלוי בשום מגמה; תיאור השייך לתחום הקוגניטיבי של תודעת האדם. מה שאין כן במדינה: לכאורה גם היא ניתנת לתיאור אובייקטיבי, כאינסטיטוציה קיימת, שבני-אדם הקימוה ומקיימים אותה, ואפשר להסביר את המבנה ואת הפונקציות שלה. אולם בתפיסת המדינה בתודעתו של האדם מעורב גורם הזר לתיאורה של ארץ: גורם קונאטיבי - מגמותיו וערכיו של האדם. היחס לארץ איננו תלוי במגמות של האדם, ואילו היחס למדינה תלוי בהן מאוד. אף-על-פי-כן יש צד שווה בשני הדברים האלה, ארץ ומדינה, למרות ההבדל העמוק ביניהם: שניהם ניתנים להצגה כעובדות, הצגה מבחינה אובייקטיבית. אבל כשאנו מגיעים אל המונח השלישי, ״עם״, שהוא אחד התכנים הרווחים ביותר הן בהגות האנושית והן בדיבור האנושי, נשמטת קרקע האובייקטיביות מתחת רגלינו.
משתמשים במלה ״עם״ - כהדיוטות כמומחים - בדיבור, בוויכוח, בכתיבה, בקריאה, בדיון באירועי יום-יום ובבעיות קיומיות של החברה האנושית. הכול משתמשים במונח ״עם״ - אבל בדרך-כלל אין עולה על הדעת לשאול מה זה עם. אני שואל את היושבים כאן, אנשים נבונים ומשכילים, אם רבים מהם הציגו לעצמם את השאלה הזאת. והלא כולנו מרבים לדבר על ״עם", על "עמנו", על "עמים״ בכלל. נדמה לנו שאנחנו יודעים למה אנחנו מתכוונים במלה זו - עד שיעלה על דעתו של מישהו לשאול מה זאת.
ברור שעם איננו דבר נתון. נדמה לעצמנו שיגיע לעולמנו יצור מעולם אחר, מפלנטה אחרת, ויסתכל במה שמצוי על פני כדור-הארץ - מצוי מבחינה אובייקטיבית, זאת אומרת: מבחינת מה שניתן להכרתו של יצור שאין לו אינטרסים וערכים משלו אלא בעיות של ידע בלבד. הוא יגלה שכיום יש על פני כדור-הארץ כחמישה מיליארד יצורים, אשר מבחינת מהותם האנושית - עובדת היותם בני-אדם - הם כולם שווים. הוא יגלה הבדלים אינדיווידואליים ביניהם, אבל הללו אינם מתחייבים מן האנושיות, שיש לכולם במידה שווה. מנין אפוא הדיפרנציאציה הקבוצתית? היצור הזה יגלה שיש כאן מדינות שונות, משום שדבר זה מתגלה בעובדות. למשל: אם ירצה לחצות קו גיאוגרפי מסוים בין אזור אחד לאזור אחר, יהיה עליו להצטייד בתעודה מסוימת. הוא יגלה את המציאות האינסטיטוציונית של ״מדינות״ כעובדה אובייקטיבית, אף-על-פי שהיא איננה נובעת מנתוני הטבע אלא מסידורים שהתקינו בני-אדם. אבל אם ייתקל ב״עם״ - ובמלה זו ייתקל יום-יום בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה ובכל מקום אחר - וישאל מה זאת, לא נוכל להסביר לו את הדבר על-ידי הצבעה על משהו הנתון מבחינה טבעית, ואף לא על משהו הנתון מבחינה אינסטיטוציונלית. ״עם״ ו״מדינה״ אינם ישים חופפים; אנחנו מכירים את העובדה שמציאותו של עם איננה תלויה דווקא במציאותה של מדינה.
נושא הרצאתנו היום הוא ״מהו עם?״. זו אחת השאלות הקשות ביותר בהגות האנושית, והיא נשאלת מן התקופה העתיקה ועד ימינו. מהי הבעיה, ומדוע היא קשה כל-כך?
אמנם חמשת מיליארד היצורים כולם בני-אדם במידה שווה, ובכל זאת כל אחד מהם שונה מכל אדם אחר מחמשת המיליארד האלה. אם ניטול שניים מהם, נמצא שהם שונים זה מזה בכול: בקונסטיטוציה הביולוגית, בסטרוקטורה הפסיכולוגית, בכישורים, ברציות, בשאיפות, באינטרסים ובמגמות, במחשבות, בדעות, באמונות, באופי. ואין הדבר כן במציאות הקוסמית: אם הכרתי אטום-מימן - הכרתי את כל אטומי-מימן במרחבי החלל והזמן; ואם הכרתי את הכוחות הפועלים בין הארץ לירח - הכרתי את יחסי-הגומלין בין מיליארדים של גרמי-השמים. ולעומת זה, גם אם אכיר את האדם היושב לפני - ונניח שאני מכיר אותו מבחינת כל טבעו הפסיכו-פיסי האנושי - עדיין לא אדע מאומה על האדם היושב לידו. בקוסמוס כולו, מכדור-הארץ עד לאחרונה שבגלקסיות, מה שאני צופה ומכיר ניתן להכללות; ולא ניתן לעשות זאת לגבי תצפיות באדם, שכן כל אדם הוא עולם בפגי עצמו. זאת היא הסיבה לכך שבחקר הטבע הצלחנו - ומצליחים אגו - לחשוף מידה של חוקיות (״חוקי-טבע״) ולא הצלחנו בזה במדעי-האדם ("humanities"), שבכללם היסטוריה, סוציולוגיה, כלכלה, פוליטיקה וכו'.
מכאן אנו מבינים את חומרת הבעיה: מה עושה חטיבה מסוימת - אלפים או רבבות או מאות-אלפים או מיליונים - של בני-אדם, שכולם שונים זה מזה, לגוף אחד המוכר כעם מסוים על-ידי הגדרה ספציפית, המבדילה בינו ובין חטיבות אחרות? במרוצת דורות של הגות בבעיה זו ניתנו הגדרות ללא-מספר והועלו תיאוריות ללא-שיעור, ועדיין לא הצליח היסטוריון או סוציולוג או אנתרופולוג או פסיכולוג לתת הסבר חד-משמעי לקיומם של ״עמים״ שונים ולסיבת ההבדלים הספציפיים ביניהם. הצד-השווה שלהן - שכולן מכירות את ה״עם״ לא כמציאות ad hoc אלא כעובדה בעלת משך היסטורי. בריבוי הזה של הגדרות ותיאוריות אפשר אולי להבחין בין ארבע גישות עקרוניות שונות.
א. התפיסה הביולוגית: אדם מזוהה כבן עם מסוים על-פי מוצאו, המשותף לו ולשאר בני אותה חטיבה. הגדרה זו אפשר שהיא תופסת לגבי גופים שבטיים מן הקדם-היסטוריה (ששרידיהם אפשר שנתקיימו עד לתקופה מאוחרת יותר), שספק אם המונח ״עם״ תואם אותם. ספק אם במציאות ההיסטורית מימי-קדם ועד היום היה עם שזהותו הלאומית נשתמרה בגלל ״טהרת גזעו״. ואשר ליהודים, לקיבוץ האנושי המוכר מאז ומעולם כעם מוגדר בספציפיות לאומית משלו, אנו מוצאים בקרבנו היום, כשיש לנו כאן מעין קיבוץ-גלויות, את כל הטיפוסים הגזעיים הקיימים באנושות, והם כולם יהודים. ואף התפיסה ההיסטורית המסורתית של עם ישראל כבני אברהם, יצחק ויעקב מבטלת כל ייחוד ביולוגי, שהרי היא כורכת אותנו יחד עם הישמעאלים והאדומים והמואבים והעמונים וכו' במשפחה אחת.
ב. התפיסה הטריטוריאלית: קיבוץ אנושי המאכלס דורות רבים אזור גיאוגרפי מסוים מתגבש כעם הנבדל מאוכלוסיות של אזורים אחרים. ייתכן שזה ההסבר להתהוותם של עמים מסוימים, אבל ודאי שאין הוא תופס לגבי רוב העמים בהיסטוריה, ואף בהווה. אנו מכירים ארצות המאוכלסות מאות בשנים אוכלוסייה מעורבת, שלא התמזגה לעם אחד. ולעומת זאת יש חטיבות אנושיות שעובדת היותם עמים מסוימים אינה מוטלת בספק, אף-על-פי שמבחינה היסטורית לא ניתן לתחום את גבולות ״נחלתם הלאומית״ - והעם הגרמני יוכיח. ואין צריך לומר שהעם היהודי ההיסטורי, שהכיר ומכיר ארץ מסוימת כ״ארץ ישראל״, לא ניתן להגדרה כעמה של הארץ הזאת - מבחינת ההיסטוריה שלו במשך שלושת אלפי שנה. כלל גדול הוא שיש להבחין מאוד בין המשמעויות השונות של המושגים ״ארץ מסוימת כארצו של עם מסוים״ ו״עם מסוים כעמה של ארץ מסוימת״. עם ישראל (הוא העם היהודי) מעולם לא היה ״עם הארץ״(אף-על-פי שהיום צפויה לו הסכנה להיות כן), ולכך יוקדש דיון בהמשך שיחותינו.
ג. התפיסה המדינית: עם מוגדר על-ידי מנגנון העוצמה והשלטון שהקים לעצמו - על-ידי מדינתו. ואכן, היו תהליכים בהיסטוריה שבהם אוכלוסייה גולמית או מעורבת עוצבה כעם בעל דמות לאומית מסוימת הודות למשטר שהקימה לעצמה או שהשתלט עליה. בעולם המערבי, דומני, דבר זה נכון לגבי העם הצרפתי או העם של ארצות-הברית; אבל ודאי שאינו נכון לגבי העם הגרמני והעם האיטלקי, שלאומיותם קדמה למסגרתם המדינית. ולעומת זה, דורות של שלטון בית-האבסבורג לא עשו את העמים והעממים הנתונים למרותו לעם אחד. גם העם הפולני - שלא גלה מארצו - היה חסר עצמאות מדינית כארבעה דורות, ואף היה מחולק על-ידי כפיפות לשלוש מעצמות זרות; ודבר זה לא פגם כלל בלאומיותו. העם היהודי מעולם לא היה מוגדר על-ידי מסגרת ממלכתית-שלטונית, שברובה של ההיסטוריה אף היתה חסרה לו, והוא היה מסוגל לקיים את ייחודו הלאומי גם בהעדרה. המיוחד לעם היהודי הוא המשך קיומו מאות שנים בגלות, זאת אומרת בהעדר ייחוד טריטוריאלי וייחוד מדיני גם יחד.
ד. התפיסה הלשונית. הנראית, לכאורה, כמתקבלת על הדעת ביותר: עם כחטיבה אנושית שבניה לדורותיהם דוברים בשפה משלהם(״שפתם הלאומית״), ולפיכך אף הוגים וכותבים בה. גם הגדרה זו נכונה לגבי עמים מסוימים, ואינה מסוגלת לשמש לא לאפיונם של עמים רבים אחרים ולא להבחנה ביניהם, כגון העם האנגלי והעם האמריקני, או עמי ארצות אמריקה המרכזית והדרומית. ובהיפוך, הוא-הדין בכמה אומות רב-לשוניות, שלייחודן הלאומי לא ניתן ביטוי ב״שפה אחת ודברים אחדים״(בראשית יא) - ועוד נצטרך לחזור ולדון בזה.
ומבחינה זו, מה דינו של העם היהודי? אם יישאל אדם - בין יהודי בין גוי - המכיר בקיומו של העם היהודי: מהי שפתו הלאומית של אותו עם? יענה לפי תומו ובלא פקפוק: עברית. והנה, ברוב-רובה של ההיסטוריה הארוכה שלנו, במשך אולי כאלפיים וחמש מאות שנה, לא היתה לשון דיבורם של היהודים עברית כלל, וגם היום - לאחר ההישג הציוני המופלא שבחידוש הדיבור העברי היומיומי בקרב חלק ניכר של העם היהודי - עדיין היא קניינו של מיעוט העם בלבד. בתקופות שונות דיברו היהודים לשונות שונות, ובכל תקופה ותקופה דיברו חטיבות שונות של העם לשונות שונות, ודבר זה לא פגם כלל במודעותם המשותפת ליהודיותם, להיותם עם אחד שלשונו היא עברית, שנשתמרה בעיקר כלשון הכתוב ולשון הכתב (גם בכתיבה בניבים הזרים ״היהודיים״ נהוג היה הכתב העברי).
גם ביצירה הספרותית שלאחר תקופת המקרא לא היתה העברית שלטת. כבר בתקופת בית שני נוצרה ספרות יהודית בלשון היוונית. אמנם משנת התנאים היא עברית טהורה, ועברית נשארה לשון השירה בעם היהודי לדורותיו. אבל המוצר הספרותי ההיסטורי, המונומנטלי והקולקטיבי של העם היהודי, המוצר שעיצב את דמותו לדורות - התלמוד, הוא ארמי, והחשובות ביצירות הגדולות בהגות היהודית בימי-הביניים הן ערביות, ובדורות האחרונים - לועזיות- מערביות. ואף-על-פי-כן הכול הכירו ומכירים בעליל שעברית היא שפתו הלאומית של העם היהודי. משום מה? הווי אומר: משום שהתורה ניתנה בעברית. העם היהודי ההיסטורי אינו מוגדר כעם של דוברי עברית אלא כעמה של התורה הכתובה עברית.
מסקנתנו לגבי משמעותו של המושג ״עם״ בכלל והחיפוש אחרי הגורם (או הגורמים) לדיפרנציאציה הלאומית של המין האנושי היא אפוא שלא ניתן להצביע על שום נתון אובייקטיבי במציאות האנושית המסוגל לשמש הסבר לדיפרנציאציה זו, הסבר התקף לגבי כל החטיבות האנושיות המוכרות כעמים. עם איננו יש אובייקטיבי אלא תודעתי סובייקטיבי: עם קיים במידה שיש קבוצה של בני-אדם המודעים לכך שהם יחד בני עם מסוים, בתנאי שתודעה זו מתקיימת בקבוצה זו לדורותיה (או על כל פנים לכמה דורות); כלומר יש לה משך היסטורי. לשון אחר: התודעה הלאומית אינה תוצאה של מציאותו של עם אלא היא הסיבה והתנאי למציאות זו ולקיומה, ועם טשטושה או ביטולה אף העם עצמו בטל, משום שאין נתון אובייקטיבי שיקיימו. וזהו ההסבר לתופעה שעמים שלפנים היו חיים וקיימים בהיסטוריה עברו ובטלו מן העולם, אף-על-פי שלא הושמדו השמדה פיסית. אולם מרכיבי המציאות האנושית המצמיחים תודעה זו בקבוצות אנושיות שונות הם שונים מאוד בכל קבוצה וקבוצה ואינם ניתנים להכללה שתסבירם בכל המקרים.
בזה אנו מגיעים גם לסיכום דיוננו במושג ״עם״ ולעיקרו של דיון זה. העם היהודי ההיסטורי לא היה מוגדר כגזע ולא היה מוגדר כעמה של ארץ מסוימת או של מסגרת מדינית מסוימת, ואפילו לא כעמה של שפת-דיבור מסוימת, אלא כעמה של יהדות התורה ומצוותיה, של אורח ספציפי של חיי הרוח וחיי המעשה, המבטא קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. תודעה זו פעלה בקרבו, והיא היתה מהותו הלאומית, שנתקיימה במרוצת הדורות ושמרה על זהותה בגלגולי הזמנים והמסיבות. משמעות מימרתו של רב סעדיה גאון (לפני כאלף שנים): ״אומתנו אינה אומה אלא בתורתה״ - לא היתה נורמטיבית אלא אמפירית: קביעת עובדה היסטורית, שכוחה היה יפה עד המאה התשע-עשרה. אז נוצר הקרע, ההולד ומתרחב ומעמיק מדור לדור: הקרע בין יהודיות ליהדות. הקיבוץ האנושי המוכר היום כעם היהודי, הן בתודעתם של רוב-רובם של בניו והן בתודעתם של הגויים, אינו מוגדר עוד מבחינה עובדתית כעמה של היהדות ההיסטורית, אף שיש לא-מעטים בקרבו המשתדלים, כיחידים או כקבוצות, לקיים את פרוגרמת-החיים שלה; אבל הרוב - המודע בכנות ליהודיותו - אינו מכיר את היהדות או מואס בה. המונח ״יהדות״ נעשה הפקר ומשמש לציונם של עולמות שונים, זרים זה לזה, של הרוח ושל המעש. לא ניתן להצביע היום על תוכן ערכי בחיי הרוח או בחיי המעשה שמבטא את הלאומיות היהודית, זאת אומרת: תוכן שהגוף המכונה העם היהודי מכיר בו ומקבלו. זהו המשבר ההיסטורי, שניסוחו הוא השאלה: האם עדיין קיים עם יהודי?
זהו הדבר שנשתדל לדון בו בהמשך שיחותינו, ואינני מבטיח לכם שנצליח להבהיר את השאלה הקשה והמסובכת הזאת, וודאי אינני מבטיח שנמצא תשובה עליה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
