היהודיה האחרונה של קפריסין

א. שלום

שלום הגיעה לעולם לגמרי במקרה, בקיץ חם מדי, בעיצומו של מסע בעקבות כוורות הדבש של צפון קפריסין.
הכול התחיל בסיום שנת הלימודים, כשבתי המתבגרת, שלומדת במגמת קונדיטוריה בבית ספר לחינוך מיוחד, התבקשה לבחור נושא למחקר שנתי. "בחרתי בדבש," הצהירה, וכדרכה, בלי להשתהות, הציפה אותי בפרטים ובבקשות מעשיות. היא עדכנה אותי בסכנות הקיומיות שמאימות על הדבורים, "בגלל שיש אנשים שמשקים אותן במים עם סוכר במקום בצוף אמיתי של פרחים, ואנחנו חייבות להבין למה הדבורים נעלמות מהעולם ואיך אפשר להציל אותן, וגם לגלות איזה עוגות אפשר להכין מדבש ואם זה בכלל בסדר לאכול דבש..."
"אל תדאגי," אמרתי כשהבנתי לאן הרוח נושבת, "זה בדיוק מה שנעשה. אנחנו נבקר בכוורות, נלמד על דבורים ודבש ואולי אפילו נגלה איך להציל אותן."
אחד האתגרים שהבת שלי מתמודדת איתם הוא הקושי שלה לחיות עם פערים בין תכנון לביצוע. המציאות מתגלה לה לא פעם מתוך ערפל סמיך, ולכן היא מפחדת לאבד משהו בדרך. היא לא מרשה לעצמה לקחת אוויר. לא פעם היא כועסת עלי כשאני מסרבת לעזור לה לתכנן לפרטי פרטים אירוע שיקרה בעוד שנים — לעצב את החדר שיהיה לה ביום שתוכל לעבור לדיור מוגן בקהילה, או לבחור את שמלת הכלה שלה.
ואחד האתגרים שאני מתמודדת איתם הוא הפחד שלי לאכזב את הילדים שלי. כך מצאתי את עצמי בלב חמסין של אוגוסט עומדת עם נערה מתבגרת ותיק טיולים במעבר הגבול הקפריסאי; ממתינה לנהג מונית שייקח אותנו לכפר קטן בקצה הצפוני של האי, במקום שבו קפריסין הופכת לאצבע צרה וארוכה, בשטח המסופח לטורקיה מאז הכיבוש של 1974.
קפריסין היא ה"חוצלארץ" המיידי שלי, ארץ הבריחה שאליה אני נמלטת בכל פעם שהנפש זקוקה לרגיעה מהחיים בסיר הלחץ הישראלי. בכל פעם שאני צריכה אוכל פשוט, אוויר נקי וקצב חיים איטי, בכל פעם שקשה לי, אני אומרת לעצמי "קפריסין", מדמיינת חוף ים, נחל או סלט יווני ונרגעת. השקט שלי נמצא במרחק ארבעים דקות טיסה וכמה מאות שקלים.
מבחינתי העולם נחלק לשניים — אלה שמחוז החופש שלהם הוא עיר גדולה, כמו ניו יורק או פריז, ואלה שמחוז החופש שלהם הוא קפריסין. ניו יורק תמיד מגבירה את חרדותיי, קפריסין שומרת לי על הקצב הנכון של פעימות הלב, ולכן גם הפעם ידעתי שלשם פנינו מועדות.
את הכפר הקטן בִּיִיקוֹנוּק (Büyükkonuk), שאת שמו אני עדיין מתקשה להגות כראוי, איתרתי דרך אתר אינטרנט שהבטיח לנו "לחוות באופן בלתי אמצעי את אורח החיים המסורתי של הכפר, להצטרף באופן ספונטני לרועי הצאן, לשמוע את דנדון הפעמונים על צוואר הצאן, לחלוב כבשים, לאסוף ביצים לארוחת הבוקר שלנו, להכין גבינת חלומי ולהתנסות ברדיית דבש מהכוורות המקומיות". דבש? נפלא. "זהו, מצאתי לנו חופשת קיץ נהדרת, מלאה בטבע והמון דבורים," הודעתי לבתי; התחלתי להתכתב עם דוניה, אשת הקשר של החוויה הכפרית, שעודדה אותי להגיע בשיא החום של חודש אוגוסט כדי לקחת חלק באטרקציה המקומית הגדולה ביותר של הקיץ — "יריד החמור".
נהג המונית שהעביר אותנו את הגבול בין קפריסין אחת לשנייה נסע בכבישים צרים וישנים בין כפרי הצפון. ככל שהתרחקנו מהגבול הפכו הכפרים קטנים ומוזנחים יותר, ואני התחלתי להבין שההבטחה של אתר האינטרנט לכפר עם "אורח חיים מסורתי" רצינית ממה שדמיינתי.
המונית נעצרה מול שער נעול, שמעבר לו שדה פרחי בר שכבר קמלו והצהיבו. באמצע השדה ראיתי שביל חצץ שהוביל למבנה אבן קטן מכוסה בסיד. הבנתי שזה הבית הכפרי שלנו. השכנות איתרו את בעלת המקום ואנחנו התמקמנו בחדר פשוט עם קירות עבים ולבנים וריהוט בסיסי: שתי מיטות נוער, ארון עץ קטן ומתנדנד, שתי שידות ישנות ומנורה חשופה תלויה מהתקרה. מקומות הבילוי בכפר הסתכמו במסעדה אחת, בית קפה אחד די מוזנח שמשמש בעיקר את הגברים של הכפר המשחקים סביב שולחנותיו שש־בש, כנסייה היסטורית שנהרסה במלחמה של 1974 ושופצה על ידי האיחוד האירופי ובזכותה הגיעו מדי פעם אוטובוסים עם צליינים לכפר, דוכן מתקפל למכירת קונפיטורות שנפתח בכל פעם שהגיעו צליינים, מסגד פעיל שהעיד על חילופי האוכלוסייה בכפר, חנות מכולת קטנה, משאית שהגיעה בכל בוקר ומכרה תוצרת חקלאית ובגדים, ובית ספר שהיה סגור לרגל חופשת הקיץ.
אני שכחתי לשאול, והמארחת שלנו שכחה לעדכן, שאין בכפר אינטרנט. כלומר יש נקודת אינטרנט אחת והיא נמצאת בתוך בית הספר הסגור. כשנזקקנו לתקשורת עם העולם התיישבנו על אחד מספסלי העץ בחצר בית הספר וליקטנו פירורי תקשורת. זמן האינטרנט המוגבל הותיר שעות רבות פנויות לפעילויות אחרות. וכך מצאנו את עצמנו חולבות כבשים לרוב, מלקטות ביצים בין התרנגולות המתרוצצות סביבנו ולומדות לא להיבהל מרעש היריות של צייד הציפורים הזקן. לאחר בוקר ראשון של יריות ושאלה מבוהלת שהפניתי בשעת ארוחת הבוקר למארחת שלנו, היא הסבירה שהזקן עם הרובה הוא אדם לא מסוכן, ובוודאי לא רע, אבל כדאי להתרחק ממנו כשהוא יוצא בבוקר לצוד ציפורים מכיוון שהוא לא תמיד זוכר שהמלחמה בין טורקיה לקפריסין הסתיימה. ביקרנו בכוורות ובמפעל הדבש הקטן השייך לאחיה של המארחת שלנו, וגילינו באכזבה שגם בכפר קטן ומסורתי כבר למדו שעל מנת להגביר את תפוקת הדבש של הדבורים כדאי להשקות אותן במי סוכר. השתתפנו ב"יריד החמור" ורכשנו כרטיס הגרלה לתחרות שהפרס הראשון שלה היה תרנגול פנינייה מפואר.
באחד הרגעים שבהם הילדה איבדה את סבלנותה לנוכח קצב החיים האיטי ומגוון העיסוקים המוגבל בכפר, היא הטיחה בכעס: "אוף, משעמם לי, אין כאן אפילו ספרים שאפשר לקרוא!" עניתי לה מייד בתשובה שהפתיעה אותי אבל לא הפתיעה אותה: "אז למה שלא תכתבי את הספר שאת רוצה לקרוא ואחר כך תקראי אותו?" בתי לקחה מייד דפים וצבעים והתיישבה לכתוב. אז עדיין לא העליתי על דעתי שמדובר במין נבואה שמופנית בעיקר אליי, ושדווקא כאן, בכפר נידח בקצה קפריסין, אני מצויה על סִפּוֹ של ספר שעתיד להיכתב — הספר הזה.
מכיוון שאיני יודעת לנהוג, האפשרות היחידה שלנו לצאת לטיול מחוץ לכפר הקטן הייתה במונית. בעלת הבית קישרה אותנו עם נהג מונית מכפר סמוך וארגנה לנו מסלול שכלל שיטוט בחנויות ובתי קפה בעיר התיירותית פמגוסטה, וצפייה מרחוק ב"עיר הרפאים" ורושה — רצועת אדמה שהכילה עד למלחמה בתי מלון וחנויות יוקרה שנהנו מהחוף המוזהב והפסטורלי של פמגוסטה. כעת היו בנייניה המפוארים נטושים ומחוררים, ובשל מיקומם על קו הגבול נשלטו על ידי האו"ם והכניסה אליהם הייתה אסורה. ההתבוננות בבניינים המחוררים הפכה זה מכבר לחוויה תיירותית. את מסלול הטיול סיימנו בסיור עצמאי בסָלָמיס, אתר ארכיאולוגי עצום ממדים שנחפר באופן חלקי, שכן גם עבודות החפירה נקטעו בעקבות מלחמת 1974. ושם, בסלמיס, בין האמפיתיאטרון למרחצאות, זה קרה: שלום, גיבורת ספרי, באה לעולם.
בזמן שישבנו בבית הקפה הצבעוני בפמגוסטה וזכינו לקפה טורקי נהדר ולזמן גלישה באינטרנט, קראתי על סלמיס, העיר שעליה שמעתי לראשונה מפי בעלת הבית שלנו. האנגלית שלה הסתכמה בכמה מילים, ומה שסיפרה הסתכם בשתיים: "עתיק" ו"יהודים". במרכז הדברים שקראתי התבלט "מרד התפוצות" — מושג שלא היה זר לי, כבר פגשתי בו, אבל עד אז מעולם לא חשבתי עליו ברצינות. למעשה, ההיכרות שלי עם האירוע הסתכמה בדברים ששמעתי במהלך לימודי לתואר הראשון בתלמוד באוניברסיטה העברית, אלא שגם אז הוא הופיע תמיד לא כשלעצמו אלא כחלק משילוש קדוש שפרופסורים אהבו להזכיר — מרד החורבן, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא, שלוש מרידות כושלות של יהודים באימפריה הרומית. את שתי המרידות שהתרחשו על אדמת ישראל, מרד החורבן ומרד בר־כוכבא, הכרתי כמובן היטב, אבל מרד התפוצות נותר מעורפל, בלתי מובן, צירוף מילים כמעט ריק. היחס שלי השתנה בבת אחת בבית הקפה ההוא בפמגוסטה, כאשר הבנתי שסלמיס — העיר שבין חורבותיה נטייל בתי ואני בשעות הקרובות — הייתה אחד האתרים המרכזיים של המרד המסתורי, מרד מחריד שיהודים העדיפו ועדיין מעדיפים להשכיח מלב.
למרות שהשמש להטה מעל ראשינו בזמן שטיילנו בעתיקות סלמיס, ולמרות שהאתר מוזנח ואין בו שילוט ראוי, שמחתי לגלות שהבת שלי נהנית מהסיור הממושך ומגלה סקרנות ביחס לממצאים. התבוננו ברצפות הפסיפס, ניסינו לפענח את תפקידי החלקים השונים של בית המרחץ, צחקנו למראה החורים העגולים של מתקן השירותים הציבוריים, דמיינו איך זה לשבת עם עשרות אנשים בחדר שירותים משותף שכזה, ושאלנו את עצמנו אם גם בנות ישבו שם או רק בנים. התפעלנו מהתיאטרון, ראינו את פסלי השיש העצומים, נטולי הראשים, וניסינו למקם את עצמנו באתר הן כצופות והן כשחקניות, ואפילו אלתרנו מופע מול קהל מדומיין.
המתקנים הציבוריים של סלמיס אמנם נחפרו, אבל חיי היומיום של העיר עדיין קבורים מתחת לשכבות של אבק, חול ועפר. הבתים הפרטיים, הסמטאות הצרות, בתי הכנסת, מקומות ההתכנסות של הנוצרים הראשונים, בימים שבהם הנצרות הייתה דת חדשה ונרדפת באימפריה הרומית, הכנסיות הראשונות שנבנו בגלוי — כל אלה עדיין נסתרים מעין. העיר סלמיס נהרסה כליל ב"מרד התפוצות", וכאשר המרד דוכא היא שוקמה על ידי הקיסר טראיאנוס על מנת לשוב ולהיהרס, והפעם באופן סופי, ברעידת אדמה שהתחוללה במאה הרביעית לספירה. גם החפירות לגילוי העיר העתיקה הופסקו בגלל מלחמה — מלחמת קפריסין־טורקיה בשנת 1974 — והמציאות הפוליטית מאז ועד היום אינה מאפשרת להמשיך לחפור ולחשוף את סודות העיר הטמונים באדמה.
תחת השמש הלוהטת של סלמיס ניסיתי לפענח את העיר המסקרנת ששרידיה התגלו לעיני ולעיני בתי, והרגשתי כיצד מאורעות המלחמה שהחריבה את העיר, זו המכונה "מרד התפוצות", מסעירים את דמיוני ורגשותיי. הם העלו בי אינספור שאלות שאין עליהן מענה. הבנתי שכדי לנסות להלך בעיר שהייתה ואיננה עוד, עלי לאמץ לעצמי מעין בת ברית: אישה פשוטה, אישה כמוני. לא גנרל או מנהיג דתי מהסוג שנכנס לספרי ההיסטוריה, אלא אישה שחיתה את חייה הפרטיים בסלמיס בזמן מרד התפוצות, שתשמש עבורי מעין סוס טרויאני — אני אכנס לנשמתה והיא תיכנס אל העיר החרבה ותגלה לי את סודות חייה, חייה של אישה אחת, אם לילדים, בת גילי, שבימי שלום ומלחמה לא תכננה ולא הובילה מהלכים גדולים אלא רק המשיכה לאפות לחם ולקוות שבנה ישוב משדה הקטל והשקט ישוב אל העיר. ידעתי שאת עולמם של מנהיגי המלחמה אצליח איכשהו לגלות בתוך ערימות הממצאים ההיסטוריים, הטקסטים והאתרים שהשתמרו והתגלו במהלך השנים; אך את חייהן של חברותיי, נשות היומיום, בנות הזוג, האימהות, האחיות והסבתות — הנשים שבישלו, כיבסו וניקו את הבית הקטן בכל בוקר, הנשים שפחדו מהמלחמה אך לא יכלו להשפיע על מהלכה, הפועלות הקטנות של ההיסטוריה הגדולה — אותן אצטרך להביא לעולם בעצמי. זו תהיה מלאכת אריגה עדינה שתשזור מידע היסטורי גלוי שנחשף בטקסטים, בחפירות בסלמיס ובאתרים נוספים, יחד עם רגשות, מעשים ומחשבות שמעולם לא נחקרו על ידי היסטוריונים ולא אותרו בשום חפירה.
וידעתי מהרגע הראשון: שמה של האישה שתהיה גיבורת ספרי יהיה "שלום" — שם יפה ואהוב שהיה מקובל בתקופה ההיא, הן בקרב נשים יהודיות והן בקרב נשים לא יהודיות. וידעתי גם ששלום שלי תהיה אימו של יוחנן, שאותו אברא כאחד המנהיגים הזוטרים של מרד התפוצות.
וכך, ביום שמש חם מאוד, תוך כדי רדיפה אחרי ביצי תרנגולות ודבש דבורים, הבאתי לעולם את שלום שלי.
**

שנה חלפה ועוד חודש חלף. המבחן המעשי של בתי במגמת הקונדיטוריה עבר במתיקות של דבש ובהצלחה מלאה. תמונות של כוורות מהכפר הקפריסאי קישטו את אלבום עבודת הגמר שלה. במהלך השנה ההיא, שנת הדבש של בתי, התרחש משהו נוסף שלא המתיק את חיי — בני התגייס לצבא ההגנה לישראל וליבי מיאן להינחם. הגיוס, שהתנגדתי לו בכל תוקף, נפל עלי כאסון והטיל צל כבד על חיי. בשנה ההיא, מתוך מצוקתי הגדולה, הרביתי לבלות עם שלום, לשוחח איתה ארוכות ולחקור את תולדותיה. באחד הימים שבהם הגיוס של בני הכביד עלי במיוחד, בעודי גוררת את רגליי על המדרכה הירושלמית המרוצפת של רחוב המלך דוד בדרכי למשרד, הצלחתי להיזכר בקסם שמחוללת בי קפריסין. אמרתי לעצמי בקול "קפריסין", וכבר הרגשתי איך הריאות שלי מתחילות להתמלא אוויר, הגב שלי מזדקף מעט ואני מאיצה את הליכתי, כאילו בתוך כמה צעדים אגיע אל הארץ המובטחת. נכנסתי למשרד ועוד לפני שהדלקתי את האור או המזגן ניגשתי למחשב, נכנסתי לאתר Skyscanner והתחלתי לנשום בקצב הנכון, בקצב הקפריסאי. הפעם, החלטתי, אסע לקקופטריה (Kakopetria) שלמרגלות הרי הטרודוס.
כעבור כמה ימים כבר עמדתי בקצה המסדרון הצר בקומה השנייה, שהיא גם הקומה העליונה, בבית ההארחה המשפחתי בקקופטריה שבו לנתי. קולות הפכפוך של הנחל קראו לי לצאת מחדרי. לא שכחתי לשמור על ההנחיות שקיבלתי מבעלת המקום ולנעול מאחוריי את דלת הדיקט הדקה, אף על פי שלא הבנתי איך דלת דקה כל כך יכולה להגן על החדר מפורצים, שבעצם קיומם הטלתי ספק. לרגליי נעלתי נעלי ספורט כחולות, קלות ופשוטות, חיקוי זול של אולסטאר. מדרגות העץ חרקו תחת פסיעותיי. פניה אחת שמאלה מהכביש שמקיף את הכפר, וכבר מצאתי את עצמי בסמטאות המרוצפות של הרובע העתיק שהנחל זורם לצידן. במורד הרחוב פגשתי זקן נשען על מקלו. הוא פסע בצעדים מדודים ובירך אותי בברכת "קלימרה". מאחת החצרות עלו צווחות דקות והלב שלי זיהה את התמונה לפני שנחשפה לעיניי — סבתא יושבת לצד עגלת תינוק ומצייצת לעומתו, מניפה באוויר בובה פרוותית ומורידה אותה ברכות על פניו של הינוקא, עיניהם מחוברות בקו של אושר.
מולי, בכיכר שבקצה הרחוב המרוצף, המחברת את הרובע העתיק עם הכביש המרכזי של הכפר, ראיתי חנות קטנה מהסוג האהוב עלי, חנות למוצרי נייר. נכנסתי וקניתי מחברת חדשה. בסקרנות לקראת הבאות, בהשלמה זמנית וגם בעצב, הבנתי שבמחברת הזאת אתחיל לכתוב את סיפורה של שלום שמפעפע בי כבר יותר משנה, ובה גם אכתוב את העמודים הראשונים של ההזדקנות שלי.
**

"דמייני את הדקות שלאחר הריאיון שלנו. את עסוקה במחשבות על מה שאמרת, ובמחשבות על מה שהיית רוצה לומר ולא אמרת. את משתוקקת לנוח ומחליטה לשתות קפה בקניון ממילא. דמייני את עצמך נכנסת ל'ארומה', עומדת בתור הלא־קצר ומזמינה לך, מממ... מה את אוהבת לשתות? אוקיי, אספרסו ארוך. גם אני. את בוחרת שולחן צדדי במרפסת מול חומות העיר העתיקה. מעברו השני של השולחן יש כיסא פנוי. בעודך לוגמת לגימה ראשונה מהקפה החם פונה אליך בת־קול ואומרת: היית נהדרת, הריאיון היה מרתק ולכן החלטנו, בבית דין של מעלה, לתת לך מתנה. את מוזמנת לבחור כל דמות שתרצי מהעולם היהודי, דמות היסטורית, ממשית, או בדויה, ספרותית. יש לך חמש עשרה דקות לשתות איתה קפה ולשוחח על כל נושא שתבחרי. אני ממליצה — ממשיכה בת־הקול — שתשאלי את עצמך לשם מה בדיוק הזמנת את הדמות, ואיך היא יכולה לעזור לך, כי הזמן שלכן יחד הוא קצר, ולכן כדאי שתתרכזי במה שהכי דחוף לך לברר איתה."
למעלה מעשרים שנים אני עובדת ב"היברו יוניון קולג" בירושלים, ואחת עשרה שנים אני מנהלת במסגרתו את "סוגיות חיים", תוכנית לביבליותרפיה ומקורות יהודיים. הקולג' שלנו ממוקם במבנה ירושלמי מרהיב ביופיו ונסתר מעין, רצף של חצרות, גינות, מזרקות ובריכות מים, ובנוסף להן גם מתקני לימוד שגרתיים: ספריה, משרדים וכיתות לימוד. בתוך היופי הזה טובל המשרד שלי. הוא ממוקם בקומה הראשונה של הבניין לארכיאולוגיה, מקושט בכדים שגילם לפחות אלפיים וחמש מאות שנים, ופתוח אל מרפסת צפופה בעציצים של עשבי תבלין שמשקיפה אל העיר העתיקה ואל קניון ממילא.
כבר אחת עשרה שנים אני מראיינת מועמדים לתוכנית "סוגיות חיים", ותמיד לקראת השליש האחרון של הריאיון, כאשר כבר נוצרה איזו הבנה ביני לבין המועמד, אני פונה אליו ומציגה בפניו את אתגר המפגש על כוס קפה עם דמות מהעולם היהודי.
בהתחלה אני מבררת מה תרצה הדמות הנבחרת לשתות, ולאחר שאני מזמינה לה משקה ולפעמים גם עוגה, תלוי במידת הנהנתנות שלה, אני אומרת: "טוב, נפלא. עכשיו שניכם מאורגנים, אבל מה תרצה לשאול?" לרוב אני זוכה לתגובות זהירות: "אני לא רוצה לשאול, אני רוצה לשמוע, כל דבר שתאמר יהיה טוב מבחינתי, שתגיד כל דבר שעולה על דעתה, התמזל מזלי לפגוש אותה ואין לי שום ציפיות מיוחדות, אאזין לכל מה שתספר." "חבל שאין לך ציפיות," אני מתעקשת: "אתה זוכה לבלות חמש עשרה דקות עם דמות שיקרה לך ואינה בין החיים. יש סיבה שבגללה היא יקרה לך, כנראה שהיא יכולה לעזור לך במשהו, לייעץ, לחשוב יחד אתך על סוגיה שמעסיקה אותך. נסה להבין למה הזמנת דווקא אותה ולמה דווקא היום, ונסה להיעזר בה."
אחת עשרה שנים של ראיונות הביאו לעולם לפחות מאתיים דמויות שמנערות מעליהן את אבק השנים ויושבות לשתות בקפה "ארומה". לפעמים אני מדמיינת את ההמולה שיצרו הראיונות שלי בבית הקפה ואת השיחות שמתנהלות בו. בעיקר אני אוהבת לצותת לשיחות שמנהלים רחל המשוררת והרב קוק. רחל נולדה בראשית הסתיו ואברהם יצחק בסוף הקיץ, עשרים וחמש שנים לפניה. שניהם נולדו במזרח אירופה ועלו לארץ בימי העלייה השנייה. שניהם נאלצו לשהות באירופה בימי מלחמת העולם הראשונה, ולאחר המלחמה, בשנות העשרים של המאה העשרים, חיו שניהם בירושלים, קרובים זה לזו פיזית. היא נפטרה ארבע שנים לפניו — הוא היה בן שבעים במותו והיא בת ארבעים ואחת. קל לי לדמיין אותם יושבים יחד במרפסת הנוף של קפה ארומה, שותים כוס תה ומנסים לפענח את חידת הקיום היהודי. בצידו האחד של השולחן יושבת אישה צעירה, חקלאית משכילה המדברת במשפטים בהירים, קצרים וחותכים. היהדות והארץ־ישראליות שלה אישיות מאוד, פצועות, נוגעות ישר בלב. והוא, הגבר שיושב מולה, משדר כבוד ורצינות ומפגין כלפיה יחס אבהי. הוא יודע להעריך את הפשטות והכנות שלה, אבל גם מתנשא עליה ומשיב למשפטיה הקצרים בציטוטים סבוכים מעולם הקבלה. אני כועסת בשמה בכל פעם שאני שומעת אותו שולף מליצות לשוניות לנוכח כאבה החשוף. הוא אוהב אותה כחלק מהאנושות, כחלק מעם ישראל, וכמי שמביאה לעולם גאולה שאת עוצמתה היא לא מבינה, ולו הייתה מבינה — אולי לא הייתה רוצה להביא. והיא? היא אוהבת אותו כגבר שאולי יסכים לראות את כאבה ולפרוש עליה חסות פרטית לגמרי. "אחרון ימיי כבר קרוב אולי," היא שבה ואומרת לו, חושפת בפניו בגידות של חברות וחברים, מספרת על הגלייתה מדגניה, על עקרות, בדידות ופחד מוות. הוא משתף אותה בסיפורי יומיום על תומכים ומתנגדים, על נהרות אדם שמתייחסים לתורתו לטוב ולמוטב. תלמידים ומעריצים ניגשים אל שולחנם לשאול בעצתו ולהביע את אהבתם אליו. וכל אותו הזמן, כאילו יצאה מדעתה, היא שולפת ממחסני הלב בקצב מדוד וקבוע מילים שמזכירות קבר: "אחרון. ימיי. כבר. קרוב. אולי". הוא קורא לה "רחל" והיא קוראת לו "הרב קוק". הפגישה ביניהם מותירה חותם רגשי בליבו של הרב קוק, ואת פצעי הבדידות של רחל היא מעמיקה. למה בכלל היא מסכימה לפגוש אותו, אני לא מפסיקה לשאול את עצמי בצער ממקום מושבי במרפסת המכון לארכיאולוגיה המשקיפה על מרפסת בית הקפה שבקניון.
דקות ארוכות אני יושבת שם, מתבוננת בדבורה נבונה שבחרה להגיע אל פרחי הבזיליקום הלבנים, עוקבת אחר קצב הצמיחה האיטי של הפלפלים החריפים, ומברכת בלבי את פאיז, הגנן של הקולג'. כך, במרפסת המשרד שלי, עם כוס קפה שחור, אני פותחת את רוב ימי העבודה שלי — אלה שאינם קרים מדי לישיבה בחוץ — ומזכירה לעצמי שלא יכולתי לבקש מחיי יותר מזה. בילדותי ובנעוריי לא יכולתי להאמין שכך ייראו הבקרים שלי כשאגיע לגיל חמישים: יושבת במרפסת הזאת, עובדת במשרה הזאת, עם נעלי פלטפורמה, שיער צבוע אדום, בגדים צבעוניים, תכשיטים בולטים למראה ולפרקים לק אדום על הציפורניים. מעת לעת אני זוכרת למלא את ריאותיי באוויר ירושלמי, לשאוף ולנשוף בקצב צלצול פעמוני הכנסיות ולברך "ברכת הגומלת".
**

ובחזרה לביקור שלי בקקופטריה. למחרת היום שבו נקנתה המחברת ההיא — המחברת שבה תכננתי להתחיל להעלות על הכתב את סיפורה של שלום — ישבתי על אבן אפורה וחלקה וטבלתי את רגלי במים הקרים של הקלריוס, הנחל הזורם בלב הכפר. בדמיוני עפתי לירושלים והתיישבתי בשולחן המבודד בקצה המרפסת של קפה "ארומה" בממילא. ישבתי שם וגיליתי להפתעתי שהיום אני מראיינת את עצמי לתוכנית שאני מנהלת, ושואלת את עצמי את מי הייתי מזמינה אל הכיסא הריק בשולחן בית הקפה. כמו עבור המרואיינות שלי, גם עבורי, זה החלק הקל והנעים של הריאיון. אני רגילה לטייל עם דמויות מהעבר היהודי, ואשמח לשתות קפה עם רבות מהן. אלא שלאחרונה משהו השתנה; ברור לי שאם אתבקש להזמין רק דמות אחת, אבחר בדמות שאני הבאתי לעולם — וליתר דיוק, העליתי מאוב השכחה והזיכרון — ואזמן אלי את שלום. כבר למעלה משנה שאני מהלכת עם שלום ברחובות סלמיס וירושלים והוגה בכתיבת הספר הזה. היא מלווה אותי דרך השירות הצבאי של בני, ואוספת כמעט מדי לילה את דמעות הצער והבהלה שלי. היא מזכירה לי ששתינו יודעות שהימים חולפים לאט אבל השנים עוברות מהר. היא עצובה יחד איתי על העולם שככה מתנהל לו. לפעמים היא מצילה אותי מהבדידות העמוקה שבתוכה אני חיה.
ואני? אני מעירה אותה מהמתים, חוקרת אותה ובונה בעיני רוחי את דמותה, טסה בעקבותיה לקפריסין, מטיילת איתה תחת השמש הקופחת בחפירות הארכיאולוגיות החלקיות של סלמיס, מזהה את האצטדיון ואת המרחצאות של עירה, תוהה אם אי פעם ישבה או רחצה בהם ומי הלך איתה לשם, מנסה לדמיין את המיקום המדויק של ביתה הדל וכמה היה רחוק מחוף הים. אני פולשת למטבחים של נשים קפריסאיות בכפרים קטנים ומסורתיים כדי לנחש את ריחות התבשילים בביתה, את טעמו של הלחם הכבד והצפוף שאפתה פעם בשבוע, ואת טעמן של הפיתות הגדולות והדקות שהכינה מדי בוקר. אני מתוודעת אל משפחתה, ולומדת להכיר את חברתה הקרובה, אירנה, שאינה יהודייה אלא יוונייה נוצרייה. אני חושפת ואוספת את חרדותיה מפני המלחמה שעתידה לפרוץ ולהחריב את העולם המוכר לה, ולקראת סיום המלחמה בסלמיס אני מצטרפת אליה ושתינו מתחבאות בין הכדים העצומים במרתף ביתה של אירנה. בסופו של הקרב האחרון אני נכנסת יחד איתה למעמקי הכד הענק שאמור היה להכיל בצפיפות שרשראות עגולות של תאנים מיובשות, מכסה את שתינו בשתיים־שלוש שרשראות כאלה, ומאגרפת את אצבעות כף יד ימיני סביב הידית הפנימית של מגופת הכד המזויפת שלא באמת סוגרת אותו. את המכסה הזה נוכל להסיט כשנזדקק למנת אוויר, וכמובן כשיגיע הרגע שבו נוכל לשוב אל העולם. יחד עם שלום אני מנסה להבין מדוע אנחנו מנסות לשמור על החיים שלנו. מה יש בחיים שנותרו לאחר החורבן שחוללה המלחמה בסלמיס, שמצדיק את המאמץ הזה? יחד איתה אני שותקת.
ובאותו יום על גדות הקלריוס, בעוד כפות רגליי הסדוקות מתלטפות במים הקרים של הנחל, באי שידע מאז מלחמת התפוצות עוד מלחמות רבות, הזמנתי את שלום לרחף איתי לבית הקפה ההוא בירושלים, לשתות יחד אספרסו ולאכול מאפה גבינה מלוח. חשבתי שהיא תוכל להעריך את המאפה הזה.
מהעבר השני של גשר העץ הנמוך המחבר את גדות היובל הצר של הנחל, מתוך סבך העצים הירוקים, הגיחה שלום והתקרבה אליי, סוף־סוף בדמותה השלמה. זיהיתי אותה בלי שתצטרך להציג את עצמה. היא נראתה בדיוק כמו שתמיד דמיינתי אותה, כדורית, נמוכה, שמנמונת, מדדה על רגליים קצרות, שערה המאפיר והדליל קלוע לצמה דקיקה שאסופה לפקעת קטנה ועגולה מאחורי ראשה. באותו יום, לכבוד פגישתנו בקקופטריה של המאה העשרים ואחת, היא התלבשה כמו רוב הקפריסאיות המבוגרות שאני פוגשת בשיטוטיי ברחובות: חולצת כותנה שחורה ומעליה סוודר צמר שחור ודק, וחצאית שלושת־רבעי שחורה גם היא. לרגליה מתחה גרביים שחורות קצרות שהשאירו רצועת עור חשופה מתחת לקצה החצאית. היא נראתה מבוגרת בהרבה מגילה (בדאגה אני מזכירה לעצמי שגילה הוא בערך גילי). בשמאלה אחזה במעקה העץ החום של הגשר ובימינה נופפה לעברי: "היי, לא צריך דווקא ב'ארומה' בירושלים," היא אמרה לי, "את השאלות הקשות את יכולה לשאול גם כאן, הרבה יותר קרוב לבית, כלומר לבית שהיה לי וחרב."
שלום נעמדה לצדי והפנתה אליי את השאלה הטורדנית שאני נוהגת להפנות למרואיינות שלי: "הכול טוב ויפה, את מיטיבה להכיר אותי, קל לראות שאת אוהבת אותי, גם אני, לרוב, אוהבת אותך, אבל מה באמת את רוצה ממני? למה אני ולמה עכשיו? מה אני יכולה לעזור לך להבין?"
"בואי, שבי," עניתי לה, הושטתי לעברה יד וכיוונתי אותה בזהירות אל הסלע החלק שלצידי. בכבדות היא התכופפה, חלצה נעליים אורתופדיות שחורות, השילה את הגרביים הדקות והצטרפה לשכשוך הרגליים במים. "אני לא יודעת," אמרתי. "מאז שהבן שלי התגייס לצבא, ולמען האמת עוד הרבה קודם, מרגע שהבנתי שהוא נחוש להתגייס ולא אוכל לשכנע אותו לוותר, חוויתי משבר שכמותו לא פקד אותי מימיי, לפחות לא בבגרותי. הלב שלי התרסק והפעם אני לא עוסקת בדימויים, הוא ממש התרסק. משהו עמוק, לא לגמרי מובן לי, בקשר ביני לבין העולם התערער, כאילו חומת ברזל התרוממה ביני לבין כל היתר: הפוליטיקאים, הגנרלים, האימהות שמעלות בגאווה לפייסבוק תמונות שלהן מחובקות עם הילד במדים במפתן לשכת הגיוס, החברות שלי שלכאורה מבינות אבל גם לא באמת מבינות את הקרעים שקרעו את נשמתי, ובעיקר הבן שלי, עלם החמודות. לראשונה בחיינו אנו מביטים זה בזו במבטים מזוגגים, מבטים של מי שיודעים שאין עוד מה לומר, במבטים של אימא, ילד וחבל טבור שניתק. אני רוצה שתעזרי לי להבין את המשבר הזה."
"לא," היא השיבה לי בטון שהצליח לעצבן אותי. "זה לא מה שאת מבקשת. בעניין הזה אין לי מה להסביר ולך אין צורך בהסבר. המשבר שלך מובן. הבן שלך טוב, המלחמות רעות. זה כל הסיפור. כל הפוליטיקאים והגנרלים, רוב האנשים ואפילו רוב החברות שלך לא שונאים את הצבא כמו שאת שונאת אותו, הם לא מבוהלים ממנו כמוך, אבל את רועדת מפחד," היא אמרה בפסקנות בלי להסתכל עליי. "את מרגישה בודדה וכל זה לגמרי בצדק. המשבר שלך? איך לא תהיי במשבר. לא בשביל זה התאמצתי להגיע לכאן."
אם העצים הצפופים והמים הקרים בכפות הרגליים לא היו נפלאים כל כך הייתי מתחילה לבכות, אבל בתוך היופי הזה נשארתי רגועה. רק שטף מפתיע של משאלות יצא לי מהפה: "אני צריכה שתעזרי לי לשרוד את זה, ולשרוד את זה טוב. אני מרגישה שהזרות והבדידות גורמות לי לשנוא את העולם, להתנכר לו, ואני רוצה לעצור את זה. אני רוצה שתהיי איתי כי אני פוחדת להיות לבד. אני רוצה שתספרי לי שאת הצלחת להתמודד עם הסבל, שתשכנעי אותי שאפשר להתמודד עם סבל. אני רוצה שתגידי לי שלמרות הכול יש היגיון, שיש משהו שאני לא רואה. אני רוצה שתראי לי את ההיגיון הזה. אני רוצה שתגידי לי שהיה שווה לברוח מסלמיס, שלחיים אחרי האסון הייתה משמעות. אני רוצה שתגידי לי לפחות שאת מבינה אותי. אני רוצה שתלטפי ותרגיעי אותי. כן, אני יודעת שלא שאלתי אף שאלה," אמרתי במהירות ואז השתתקתי. הנחתי את ראשי על הסוודר השחור שלה, על הגבעה הקטנה שיצרו זוג שדיה הנבולים, העליתי והורדתי את הראש, מתחככת בה כמו חתולה שמבקשת ליטופים.