מסע בכחול

הקדמה

מעבר לפנסי הרכב המהבהבים ולרעש הכביש הסואן קיימת מציאות אחרת שדורשת רגישות ומסירות. עבורי, התנדבות במשטרת התנועה אינה מסתכמת רק בהנחיית רכבים ובאכיפת החוק, אלא היא מסע אישי המערב את כל החושים לצד אתגרי המחשבה והתחושות השונות המלוות כל שלב בתהליך.

כשהצטרפתי לשורות המתנדבים, לא חשבתי שבמהלך המסע שלי אתמודד עם מגוון רחב כל כך של מצבים והתרחשויות. מההכשרה הראשונית ועד לשירות בשטח, גיליתי שהתפקיד עולה באופן משמעותי על ביצוע המשימות היומיומיות לבדו. התנדבות במשטרת התנועה היא הצצה לתוך עולם שבו כל החלטה נושאת משקל כבד וכל אינטראקציה עם הנהגים היא הזדמנות להבין, להשפיע ולשנות.

במהלך התנדבותי נחשפתי לדרכים ולכבישים, ובעיקר לסיפוריהם של האנשים שפגשתי בדרך. כל יום במשטרת התנועה הציב בפני אתגרים חדשים והיה עלי להתמודד עם מצבים בלתי צפויים, לשוחח עם משתמשי הדרך ולסייע במצבי חירום. כל אחת מהחוויות הללו השאירה בי חותם וחלקן אף שינו את תפיסת עולמי.

הספר הזה נכתב בהשראת אירועים שהיו במציאות וכולל אירועים אמיתיים לצד אירועים פרי דמיוני. זהו מסמך אישי המתאר את המסע שלי כמתנדב במשטרת התנועה, והסיפורים, החוויות והתובנות שבו נרקמו קילומטר אחר קילומטר. לאורך הדרך אנסה לתאר גם את השיעורים שלמדתי תוך כדי תנועה. כל זה, בתקווה לפתוח צוהר להבנה טובה יותר של תפקיד המתנדבים ושל משמעותו, כמו גם לתוך עולמם המיוחד של מי שבוחרים להתנדב ולשרת את הציבור בדרכים. בין שאתם מתעניינים בתחום או מעוניינים לבחון את האתגר שבשירות במשטרה ובין שאתם סקרנים מטבעכם ורוצים לדעת יותר על הצדדים הפחות מוכרים של התחום, אני מזמין אתכם להצטרף אלי למסע המרתק הזה.

ברוכים הבאים למסע בכחול.

חלק ראשון

פרק 1

"אתם לא משאירים לי ברירה אלא לבחור בעולם הפשע"

משמרת של יום ראשון אחר הצהריים. סוף יומו הראשון של שבוע חדש הוא סיומו של יום עבודה ארוך עבור רוב הנהגים. מחוגי השעון התקרבו בצעדי ענק לשעה חמש, שבשבילנו הייתה אמצע המשמרת.

המתנדב שאיתי היה אסף, שמגיע מעולם שונה לגמרי משלי, ויחד חלקנו ניידת גלויה של משטרת התנועה (ימת"א לכיש) במשימה משולבת של אכיפת חוקי התנועה לצד "נוכחות ובולטות". אסף נהג ואני ישבתי במושב הנוסע.

צופה מן הצד לא היה מזהה אותנו כמתנדבים, שכן לבושנו זהה למדי השוטרים. השוני המרכזי בינינו לבינם נעוץ בסמכויות. ובשכר, כמובן. הם מקבלים משכורת, ואילו אנחנו המתנדבים מקבלים משמעות וסיפוק מתוך אמונה שלמה שאנו עוסקים בהצלת חיים בכבישים, בדיני נפשות.

טור המכוניות הארוך הזדחל אט-אט דרומה ואנחנו איתו. המפגש בין כביש 6 דרום, מחלף מאחז, לכביש 40 מחבר ארבעה נתיבים לשניים בלבד. מתכון בטוח ליצירת פקק תנועה.

באותו יום, כמו בכל יום בשעה הזאת, היה עומס תנועה. בתוספת החום הכבד שבחוץ ותרבות הנהיגה הישראלית התקבלה קרקע פורייה לסעיף 5541 - נהיגה שלא בכביש במקום שבו קיים כביש. במילים פשוטות - נסיעה על השול, שהיא עבירה על חוקי התנועה בהתאם לתקנה 33(א) לתקנות התעבורה.

היינו בניידת גלויה ומשולטת מכל עבר בלוגו הזוהר של משטרת התנועה, ונהגים רבים שתכננו לזלוג לשול ואף החלו בכך נמלכו בדעתם, שכן הסיכון לעשות זאת מולנו כמוהו כיריקה בפרצופה של ניידת משטרה. ובכל זאת, שני נהגים ניסו בזה אחר זה את מזלם בנסיעה על שול הכביש וזמן קצר לאחר מכן פגשו אותנו. הודות למפגש הם זכו לצבור שש נקודות ולהיפרד מ-750 שקל - סכום לא מבוטל. לא בטוח שהדקות הספורות שנחסכו לכאורה בשל עקיפת הפקק בדרך לא חוקית (שכן כתיבת דוח תנועה אורכת בממוצע כרבע שעה) היו שוות את התוצאה.

במחשבה שנייה - אני בטוח שלא.

הנהגים נפרדו מאיתנו באיחולים לבביים לנו ולקרובינו, ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר ספק לנו, ספק לעצמו שהוא מצטער עבורנו ויתפלל עלינו. למרות הניסיון להבין את הסיטואציה המורכבת התקשינו לגשר על הפער בין הרצון שלנו להיטיב עם משתמשי הדרך שומרי החוק לבין תפיסת עולמם של הנהגים האלה, שלא בטוח שהקנס ילמד אותם איך עליהם להתנהג בכביש בעתיד.

לקראת השעה שש בערב נדמה שהפקק נעלם והתנועה משתחררת, אבל התברר שמדובר בתחושה בלבד, ובגודש התנועה דרומה לא חל שינוי.

אסף מיקם עכשיו את הניידת שלנו בנתיב הימני, כשמאחורינו משאית גדולה ועמוסה לעייפה. זאת הייתה החלטה נבונה, שכן כך הנהגים לא יכלו להבחין בנו כלל. עד מהרה, הונדה אקורד שחורה חלפה על פנינו בקלילות של נערת גומי מימין לנתיב הימני - על שול הדרך. סימנו לנהג לעצור וניגשנו אליו.

באותם רגעים לא ידעתי על התפנית הצפויה בעלילה. לא עלה בדעתי שהמפגש יתפתח ויחרוג באופן משמעותי מרבע השעה הרגילה.

הגענו לנהג, הסברנו את מהות העבירה, ביקשנו ממנו להוציא את רישיון הרכב ואת רישיון הנהיגה ולומר לנו את מספר הטלפון שלו כדי שנוכל למלא את הפרטים המזהים בטופס הרלוונטי. הסתובבנו בחזרנו לכיוון הניידת, בלי שהבחנתי במשחק מצדו של הנהג ובלי שניסה לספר לנו סיפורי מעשיות. תגובתו נראתה לי תגובה אותנטית של הפתעה והשלמה.

כשהתיישבנו בניידת סובבתי את כפתור המזגן לעוצמה הגבוהה ביותר, ואסף סינן, "איזה חום בחוץ, לא להאמין". עלינו בקשר לבדוק את פרטי הנהג, בתקווה שאין לו עבירות תנועה קודמות ונוכל להסתפק באזהרה בלבד.

בעודנו מחכים לתשובת המוקד סיפר לי אסף כי היום יצטרך לסיים את המשמרת מוקדם מהשעה הרגילה, משום שהוא נוסע עם אשתו להצגת תיאטרון בעיר. "מפרגן לכם", אמרתי. "מבחינתי בסיום האירוע הנוכחי אפשר לחזור למתקן". אבל כידוע חוק מרפי, שלפיו בכל מצב נתון, אם יש סיכוי שמשהו יתרחש שלא כשורה, כך אכן יקרה, פועל תמיד...

תשובת המוקד הגיעה, ומשם עדכנו אותנו שתפסנו (לגמרי במקרה) נהג שנוהג בפסילה וביקשו שניקח ממנו את מפתחות הרכב, נתרחק ממנו מעט ונמתין לשוטר.

ניגשתי לנהג, שהסטטוס שלו היה עכשיו "חשוד", וביקשתי את מפתחות הרכב. הוא לא התנגד ורק ביקש להבין במה מדובר. השבתי לו שהנושא בבדיקה וביקשתי שימתין ברכב עד להגעתו של שוטר נוסף.

כעבור עשר דקות בערך הגיע השוטר יוסף. הוא בדק את הנושא ואישר את דברי המוקד - לנהג שתפסנו אסור לנהוג. "הבנו", השיב אסף, ויוסף פנה אלי, "נועם, אתה תביא את הרכב שלו למתקן". לאסף הורה לחזור בניידת שלנו למתקן והוסיף שהחשוד ייסע איתו, בניידת שלו.

אם כך, יצאנו לדרך כפי שקבע יוסף - החשוד בניידת איתו, אסף בניידת שלנו ואני ברכב של החשוד.

הצצה חטופה בלוח המחוונים סיפרה לי שאין דלק ברכב. המחוג האדום היה על 0 והנורה הכתומה עם הציור של המשאבה דלקה בעקשנות, כמו כדי להבהיר את דחיפות התדלוק.

צלצלתי לאסף ועדכנתי אותו במצב. הוא שאל מה לדעתי הסיכוי שאצליח להגיע למתקן, שהיה במרחק 20 קילומטרים משם. עניתי לו שהסיכוי הוא 50/50. "מצוין", הוא אמר, "בהצלחה". נותרתי עם עצמי ועם המחשבות הרבות שחלפו בראשי, בתוך רכב שאינני מכיר וללא טיפת דלק. במצב הזה הפתרון הטוב ביותר הוא להתפלל, וכך עשיתי.

בדרך למתקן, כשעליתי על מחלף בית קמה לכיוון כביש 6 צפון, נזכרתי בחג שאני הכי אוהב - חנוכה. חג האורות, ובמיוחד בסיפור של נס פך השמן, שהספיק לשמונה ימים. הסיפור מתרחש בימי בית שני, בזמן מרד החשמונאים, בשנת 164 לפני הספירה, ומובא בתלמוד הבבלי.

פח או פך? תהיתי לעצמי. בדקתי בגוגל וגיליתי – פך, המילה פַּךְ, שמקורה כבר במקרא, פירושה כלי קטן לנוזלים, ואילו המילה פַּח, שגם היא מקורה במקרא, פירושה שם לוח מתכת דק. ניתן לדבר על פח שמן גם בהקשר של הדלקת נרות בחנוכה, אבל הוא אינו פך השמן של הכוהן הגדול.

לאחר 20 דקות שהרגישו כמו נצח הגעתי למתקן. מד הדלק היה הרבה מתחת לקו האדום.

במתקן, יוסף ואסף כתבו את הדוח המפורט ואני בינתיים שמרתי על החשוד. לא קיבלתי הוראות מיוחדות פרט ל"שים עליו עין", וזה מה שעשיתי. באותה נשימה החלטתי גם להקשיב לו, והוא אכן ביקש להשמיע את קולו.

שיחתנו, אם אפשר לקרוא לה כך, הייתה למעשה מונולוג בן עשר דקות, שבו גולל בפניי אחמד את כל קורות חייו עד לפגישתנו הערב.

הוא היה בשנות ה-30 לחייו, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, והתגורר עם משפחתו באחד היישובים הבדואיים הלא מוסדרים, או ב"פזורה", כפי שכינה זאת. "אני צריך לנסוע שלושה קילומטרים בדרך עפר מהבית שלי עד שאני מגיע לכביש הראשי", הוסיף.

"אני מבין", אמרתי והנהנתי, ובלבי חשבתי, האומנם?

האומנם אני מבין את המציאות שלו?

האם הוא ואני חיים באותה מדינה?

התקשיתי לתת לכך מענה מספק.

בראשי קפצו מיד שתי דמויות, סנגור וקטגור, שהציעו בקולי קולות הסברים מלומדים למצבם של אחמד ומשפחתו, כולל סיבות גיאופוליטיות, חברתיות, תרבותיות והיסטוריות.

עד מהרה הבנתי שהוא המפרנס היחיד בבית.

אשתו לא עובדת. היא בבית עם שני הילדים.

הוא עובד במפעל המרוחק כשעה נסיעה מהבית.

את הרכב שהוא נהג בו רכב קנתה להם המשפחה של אשתו.

לו עצמו אין רכב או רכוש.

בזכות הרכב הוא מצא עבודה והוא משתדל להתמיד בה ולהיות מפרנס טוב.

"יש הרבה פיתויים בכפר, אתה מבין, נכון?" פנה אלי בחצי קריצה. "אבל אני לא מוכן לקחת סיכון. לא מוכן להתעסק עם הפיתויים האלה. כסף קל בהברחת סמים, בעסקי נשק או בגניבת רכבים. אני לא שם!" פסק בנחרצות.

ואז הוא החל לשאול שאלות, ספק את עצמו, ספק אותי. ספק שאלות רטוריות, ספק שאלות פתוחות שנזרקו לחלל האוויר ונותרו ללא מענה.

"איך אחזור ככה לאשתי?"

"מה אומר למשפחה?"

"איך אסתכל לילדים שלי בעיניים?"

"איך אצא מהכפר בלי רכב? איך אגיע לעבודה?"

לפתע הוא שינה את כיוון השיחה ובשבריר שנייה הפך אותי מנועם, האדם הפרטי, המתנדב במשטרה, לרשויות החוק והמדינה. נהייתי "אתם":

"מה אתם מצפה שאני אעשה?"

"אין לי סיכוי בבית המשפט שלכם".

"בשביל עורך דין אני צריך לתת את כל המשכורת שלי ואז הילדים שלי לא יאכלו כל החודש".

הוא הסתכל לצדדים, כמו מוודא שאנחנו באמת לבד, והמשיך, "אני אגיד לך את האמת. אני לא משקר. אני אקח את הדוח הזה אבל אני אמשיך לנהוג כדי לפרנס בכבוד את המשפחה שלי".

כשפתחתי את פי לענות, ראיתי מקצה מגרש החניה את יוסף מסמן לי שהם סיימו את החלק שלהם ועכשיו הגיע תורי לכתוב מזכר נלווה לדוח הפעולה.

רגע לפני שנפרדו דרכינו הספיק אחמד לומר לי עוד משפט אחד אחרון, שהדהד בראשי שעות ארוכות לאחר מכן.

"אתם לא משאירים לי ברירה אלא לבחור בעולם הפשע".

פרק 2

בלי אגו אבל עם הרבה כבוד

משמרת בוקר, או בשמה הרשמי משמרת א', ביום שבת היא אולי הדבר השנוא ביותר על שוטרי משטרת התנועה. ואולם, בשביל המתנדבים, ובוודאי בשביל מתנדבים "אוהבי" חופש כמוני, היא המשמרת בה"א הידיעה. את בני המתנדב, שגם הוא ממשכימי הקום, פגשתי בחניון המשטרה, בג'יפ המשטרתי, בשעה שבע בבוקר.

על אף השעה המוקדמת, ניכר בבני שהוא איש של בוקר. הוא מתנדב ותיק, זה יותר מעשור, גרוש ואב לשניים, אינו חובש כיפה, אך מקיים אורח חיים דתי, המתגורר באחד המושבים במועצה אזורית לכיש. עוד בטרם הגענו לכביש הראשי של קריית גת, גיבשתי תמונת מצב. הבנתי שלפני שתי דפ"אות, או דרכי פעולה אפשריות – חפירות אינסופיות, עד כדי מציאת נפט, במשך שמונה שעות, או שיחה מרתקת. לשמחתי, האפשרות השנייה היא שהתממשה.

נזכרתי בתקופת עבודתי בפנימייה הצבאית התורנית לפיקוד אור עציון כיועץ ארגוני. רב הפנימייה, הרב מיכאל, לימד אותי שסוד החיים, סוד הקסם בין שני אנשים, הוא הקשבה. גם כאשר אמרתי לו שלא הבנתי מדוע הקשבה חשובה כל כך לקשר בין שני בני אדם, הרב לא איבד את סבלנותו והסביר, "הקשבה מספקת הזדמנות פז להבין מי הצד השני. היא מאפשרת לנו ללמוד מה מניע את האדם שנמצא איתנו בשיח, מה הוא אוהב, מה חשוב לו, מה מרגיז אותו ומה הם הערכים שמובילים אותו. מעבר לכך, הקשבה מאפשרת לאדם שמשוחח איתנו להמשיך לדבר ולדבר ולדבר".

"ומה?" קטעתי את שטף דיבורו.

"אנשים אוהבים מאוד לשמוע את עצמם מדברים", הוא המשיך בנחת. "זה נותן להם הרגשה טובה באופן כללי והרגשה טובה על עצמם באופן אישי. הכוח האמיתי נמצא אצל המקשיבים", המשיך כממתיק סוד, כמעט בלחש. "המדד להקשבה מוצלחת הוא יחס של 90-10, כלומר ב-100 אחוז זמן שיחה, מקשיבים 90 אחוז מן הזמן ומדברים רק עשרה אחוזים ממנו. זאת הקשבה אמיתית".

"עכשיו הבנתי", אמרתי לו בחיוך. "תודה על שיעור בהקשבה".

עצתו של הרב מיכאל, ששמעתי כשני עשורים לפני כן, נמצאה שימושית מאוד באותו בוקר שבת עם בני. בזכותה, שמונה השעות שבילינו יחד היו מרתקות והוכיחו לי שלא לחינם המשפט "ניגודים משלימים" נהפך לקלישאה. קלישאה, כידוע, היא ביטוי או רעיון אשר נעשה בהם שימוש מוגזם, עד לנקודה שאיבדו מעוצמתם.

אם הייתי צריך לזקק את שתי המילים הנפוצות ביותר באוצר המילים של בני, הרי הן היו "אגו" ו"כבוד". המשפט האהוב עליו היה "בלי אגו אבל עם הרבה כבוד". כאשר ביקשתי הבהרה לאמירה זו, שכן לא הבנתי איך אפשר להיות מצד אחד בלי אגו ומנגד עם הרבה כבוד, בני נראה מופתע ומאוכזב, אבל הסכים להסביר לי. "מה התגובה הטבעית שלך כאשר אתה פוגש אנשים עם אגו גדול?" שאל

"אתה מתכוון לאנשים שמתנהגים בשופוני?" שאלתי.

"כן, כן, אנשים שעפים על עצמם", הוא אישר.

"זה גורם לי לרצות להתרחק מהם ובעתיד להימנע מקרבתם במידת האפשר", עניתי בלי לחשוב.

"בדיוק", הוא אמר וחייך חיוך מאוזן לאוזן. "עכשיו תעבור לחלק השני של המשפט. האם אתה רוחש להם כבוד?"

"ממש לא!" עניתי. "האמת שהתחושה היא בדיוק הפוכה".

"אתה לומד מהר", הוא החמיא. "אדם שמגיע בענווה, כלומר בהצנע לכת, ועושה דברים מדהימים, הכבוד שתחוש כלפיו, גם אם בעקיפין, יהיה גדול ומשמעותי יותר מאשר תחוש כלפי אדם שרודף אחר הכבוד וכמעט מאלץ אנשים לכבד אותו".

"אמת", אישרתי את דבריו.

בני המשיך ותיאר לי דמויות מופת שפגש בחייו, ומהן למד והשכיל. בעקבותיהן, הוא ניסה לסגל לעצמו את היכולת להתחבר לאנשים רבים באמצעות האופן שבו הציג את עצמו בפניהם. לעיתים הציג את עצמו כאדם פשוט, למרות ניסיונו העשיר והמגוון, ולעיתים להפך – כאיש אשכולות בתחפושת של צניעות וענווה.

דבר נוסף שלמדתי מבני באותו בוקר קשור לביטוי "לא כל הנוצץ זהב", כלומר גם דברים שנראים טובים ויפים עלולים להתברר כבעלי תכונות אחרות לחלוטין.

"נישט אַלץ וואָס גלאַנצט איז גאָלד",‏‏‏‏ הוא הפטיר ובחן את תגובתי.

"מה?" שאלתי. "באיזו שפה זה?"

"זה 'לא כל הנוצץ זהב' ביידיש, הייתי בטוח שאתה דובר את השפה", ענה.

"למה שאדע יידיש?" שאלתי בתדהמה.

"אתה נראה לי יקה", הוא ענה ברצינות תהומית.

"אני צבר מלא ובן להורים צברים, אבל אם הולכים רחוק, לדור של סבא וסבתא, אתה חצי צודק, כי אני חצי טוניסאי וחצי גרמני", חייכתי.

"אין מצב! לא רואים עליך", אמר. הוא מיהר להוסיף, "זאת מחמאה", ואז ניגש לעניין ואמר, "בוא קבל ממני את טיפ הזהב למתנדב המתחיל – אתה תפגוש שוטרים ומתנדבים שבמבט ראשון ייראו לך סופר-מקצוענים או להפך, קצת חפיפניקים. חכה. תלמד להכיר אותם טוב יותר. תלמד היטב את הפוליטיקה הפנים-ארגונית הייחודית שיש אצלנו, כמו בכל ארגון. והכי חשוב, תפגין גמישות. תהיה גמיש לשנות ולתקן החלטות שקיבלת על אנשים או על מצבים ולשנות את ההתנהגות לפי הנסיבות".

הודיתי לו והתפניתי לשיעור הבא מפיו, שהיה קשור למפגש שוטר-אזרח, או כפי שבני כינה אותו, "נאום המעלית". המטרה המרכזית ולמעשה היחידה של נאום המעלית היא ליצור סיכום קצר וממוקד של אדם, מקצוע, מוצר, שירות, ארגון או אירוע, תוך העברת מסר חיובי.

"בכל מפגש", הוא אמר, "צריך להיות ממוקדים, פשוטים ומדויקים ולהעביר את המסר בצורה הטובה ביותר. דרך אגב, גם כשאתה נותן דוח תנועה, תהיה אדיב, תסביר לנהג, שהוא בדרך כלל אדם נורמטיבי, מה הסיבה לדוח ותסיים את המפגש בנועם וללא כעס".

וכמו במטה קסמים עברנו משלב ההסברים לשלב הביצוע, כאשר במרחק 100 מטרים מאיתנו הבחנו בשני רכבים, שספק עמדו, ספק עצרו בצד הכביש ומימינם בצבץ רוכב אופניים. עצרנו את הרכב באופן בטוח, שאינו מסכן את משתמשי הדרך, ובני קרץ לי ולחש, "watch and learn".

בשלוש הדקות הבאות הייתי מהופנט אל בני, ששוחח עם נוסעי הרכב, הציע סיוע לרוכב האופניים, ביקש שהרכבים לא יבלטו לכיוון הכביש ושאל אם בחום הכבד של אמצע היום ביולי ירצו לשתות מים קרים עם קרח מהצידנית (שהחזקנו בדיוק למקרים מסוג זה). לבסוף, לאחר שמזג להם מים צוננים, נפרד מהם בברכת שלום והמשך רכיבה מהנה.

כאשר חזרנו לניידת שאל אותי, "מה לדעתך הם יזכרו מהמפגש שהיה להם עכשיו איתי כשוטר?" וכמו מורה מיומן ביקש, "סכם לי את זה בצורה ממוקדת, נאמר בחמש מילים".

"איך אפשר לסכם את זה בחמש מילים?" צחקתי, אבל כעבור דקה של חשיבה כבר ידעתי את התשובה. "הפנים היפות של משטרת ישראל", עניתי.

"בול", השיב בסיפוק ובנחת. "זה נאום המעלית שלי", סיכם בארבע מילים.

שיעור מספר ארבע שלמדתי עסק בשאלה מה עדיף, משמרת עם בן זוג קבוע או עם בן זוג מתחלף, או כפי שהוא ניסח בסגנונו הייחודי, "מונוגמיה לעומת נישואים פתוחים".

הוא הסביר לי את היתרונות שבמשמרת עם בן זוג קבוע: יציבות, שפה משותפת, ביטחון, הרגעים האלה שבהם אפשר לשתוק וזה סבבה לגמרי, ובעיקר האפשרות ליצור קשר ארוך טווח ומחייב. ואז עבר לחסרונות ואמר, "עם בן זוג קבוע אתה למעשה גוזר על עצמך תקרת זכוכית, מכיוון שכל מה שאתה לא יודע, לא תוכל ללמד אותו, וכל מה שהוא לא יודע, הוא לעולם לא יוכל ללמד אותך. חיסרון נוסף הוא שאתה עלול להשתעמם באיזשהו שלב, כי כמה אפשר לחפור?"

"הבנתי את היתרונות והחסרונות, אבל איך זה קשור למונוגמיה לעומת נישואים פתוחים?" שאלתי.

"זה בדיוק אותו הדבר", הוא קבע ברצינות. "תחליף בן זוג קבוע ב'מונוגמיה' ובן זוג מתחלף ב'נישואים פתוחים' ותראה".

"מה אתה מעדיף?" העזתי ושאלתי.

"אני?" הוא הופתע מן הישירות שלי. "אני שנים הייתי במשטרת התנועה עם בן זוג קבוע, ולאחרונה אני עם בני זוג מתחלפים, תלוי בשיבוץ שלי".

"כמו בחיים?" שאלתי באומץ.

"בול", ענה בחיוך.

ועוד שיעור חמישי ואחרון למדתי מבני, על ה"רומן" ארוך השנים בין גולני לצנחנים, והוא קשור גם למחקר פסיכולוגי שנעשה בעבר על קופים. מדענים הכניסו לתוך כלוב סולם, שעליו הניחו כמה בננות, ולאחר מכן הכניסו פנימה חמישה קופים. בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים השפריצו על הקופים האחרים מים קרים מצינור. בהמשך, בכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לטפס על הסולם, יתר הקופים הכו אותו. לאחר זמן מה לא העז אף אחד מהקופים לטפס, למרות הפיתוי הרב. בשלב הבא הוציאו מהכלוב את אחד הקופים, ובמקומו הכניסו קוף אחר. כמובן הוא מיד ניסה לעלות על הסולם כדי להגיע לבננות – ומיד הוכה על ידי הקופים הוותיקים. לאחר כמה ניסיונות הוא ויתר, אף שלא הבין את הסיבה למכות ולא הבין מדוע שום קוף אינו נוגע בבננות. למחרת החליפו שוב המדענים קוף ותיק בקוף חדש, והסיפור חזר על עצמו – ברגע שהקוף החדש ניסה לטפס על הסולם, הקופים האחרים הרביצו לו, ולבסוף הוא ויתר על הבננות. כך קרה גם עם הקוף השלישי, הרביעי והחמישי. כאשר לא נותרו עוד קופים ותיקים בכלוב, שוב החליפו את אחד הקופים בקוף אחר. וגם אז, הקוף החדש הוכה ברגע שניסה לטפס על הסולם. אם היו שואלים את הקופים מדוע עשו זאת, ודאי היו עונים: "מי יודע, אבל ככה עושים פה".

ומה הקשר ליחידות הצבא? "גולני וצנחנים", אמר בני, "זה רומן ארוך שהתחיל לפני הזמן שלך ושלי וככל הנראה יימשך גם אחרינו. אני צנחן גאה", אמר בחיוך. "מקווה שאתה לא גולנצ'יק בטעות".

"עורב גולני", עניתי. "גאה".

"מוזר", העיר. "אנחנו דווקא מסתדרים לא רע". ואז סיפר לי סיפור שקרה לו בלבנון שנים לפני כן. שתקתי והקשבתי, בעודי משנן לעצמי את העצה של הרב מיכאל, 90-10, נועם. 90-10.

"באחת הפעמים שעלינו צפונה", פתח בני, "הגענו למוצב של גולנצ'יקים. לא שהמוצב היה שלהם, אלא שהם בהחלט היו הרוב בו, כך שמבחינתנו זה היה מוצב של ה'חומים'. מפה לשם, הם עשו לנו קטע מטורף של 'אתם צנחנים ואנחנו גולני' והרבה אוונטות, היו שחצנים".

"אני יודע מה זה אוונטות", קטעתי אותו, והוא סימן לי לא לעצור את שטף דיבורו והמשיך. "אחרי הרבה חיכוכים החלטתי להראות להם מה זה ולהפוך להם את המשוואה. הם ציפו להתנהגות מנומסת ומכבדת, ואני החלטתי לעשות תרגיל ולדבר בשפה שהם מבינים, וזה עבד. בלילה הם עשו לנו תרגיל – צבעו את כל הנעליים האדומות שלנו בצבע שחור. בעצם, כמעט את כל הנעליים".

"מה זאת אומרת כמעט? של מי לא?" שאלתי.

"שלי!" הוא חייך חיוך של ניצחון. "אתה מבין, התרגיל שלי הצליח. מצידי תקרא לזה 'חוכמת הגיל והתרגיל'. אני חושב שהם אמרו לעצמם משהו בסגנון, 'זה משוגע אמיתי. בואו לא נתעסק איתו'".

המשמרת התקרבה לסיומה, וכשהג'יפ המשטרתי עשה את דרכו אל המתקן, תהיתי אם אפגוש את בני למשמרת נוספת ואם הוא ירצה בכך. ואם כן, האם יש נושא שעוד לא שוחחנו עליו? האם יש משהו לחדש? ומנגד, אולי נוכל להעמיק באחד השיעורים שלמדתי במהלך המשמרת?

נפרדנו לשלום. שני אנשים שלפני שמונה שעות לא ידעו זה על קיומו של זה נפרדו כמו שני לוחמים, שסיימו מסלול חי"ר בן שנה ושמונה חודשים. מדהים. חייכתי בסיפוק וחשבתי על הרב מיכאל ועל המפתח שהמציא. 90-10, המשיכה עצתו להתגלגל בראשי כשחיפשתי את מפתחות הרכב. 90-10. סובבתי את המפתח, והמנוע נהם בהסכמה, 90-10.