יצירה חזותית בחברה היהודית - כרך א

פרק 1

רב־תרבותיות בתקופה העתיקה

מבוא: בעיית החלוקה לתקופות

עוד משחר ההיסטוריה היה חבל הארץ, שלימים ייקרא ארץ ישראל, נקודת מפגש בין עמים נודדים. מיקומה של ארץ ישראל במפגש של שתי יבשות לאורך השבר הסורי־אפריקני במזרח והים התיכון במערב, הפך אותה לקרקע פורייה במיוחד למפגשים בין־תרבותיים. בני אדם שהשתמשו במכשירים החלו ליישב את הארץ לפני יותר ממיליון וחצי שנה. עדויות לכך מתקופת האבן נתגלו בעמק הירדן, בגולן ובבאר שבע. לפני כ־6,000 שנה החלו תושבי הארץ לגלות משאבי מתכת וללמוד לעבד אותם. מאותה עת נמצאו גם מקדשים ועדויות אחרות לפולחנים דתיים. סביב 3500 לפנה"ס חל מפנה דרמטי נוסף במזרח התיכון, באזור שבין מסופוטמיה (Mesopotamia) למצרים, כשהציוויליזציות העירוניות הראשונות החלו מתפתחות. מסמכים מצריים בני התקופה מתייחסים לארץ ישראל כאל "כנען", ובתקופת הממלכה החדשה (מ־1550 לערך ועד 1070 לפנה"ס) היא הייתה למעשה מחוז מצרי. התקיימה בה תרבות עירונית לצד תרבות שבטית, ואנו עדים לשימוש רב הן במתכות מעורבבות כגון ברונזה, והן בקרמיקה.

ההיסטוריוגרפיה המודרנית נוהגת לחלק את הנרטיב ההיסטורי לתקופות ולתת־תקופות ולהגדירן באמצעות כותרות רבות משמעות. הדוגמה המובהקת לכך היא הכותרת "התקופה הקלאסית", שאותה קשרה התרבות האירופית עם המושג "קלאסי" עמוס הקונוטציות. כינויים אחרים, כגון "תקופת הברונזה", הם ניטרליים יותר לכאורה. הכינויים הללו תלויים בגורמים תרבותיים ואידיאולוגיים ומוגדרים במונחים של מהפכים פוליטיים, דתיים או חברתיים. ואולם, אוכלוסיות העבר, שהן מושא ההיסטוריוגרפיה, לא תמיד חוו מעברים חדים בין תקופות בעלות שם זה או אחר. הכינויים הללו הם הבנָיות מודרניות שמטרתן לארגן את המידע ולהקל על הלימוד ועל המחקר. כל תקופה כזו גובשה במחקר ההיסטורי תוך כדי הגדרת מאפיינים ותופעות חברתיות מסוימות – כגון "קפיטליזם" או "קומוניזם", סגנונות אמנותיים או ספרותיים – כגון "גותי" או "רומי", ותופעות תרבותיות אחרות, כגון ההתפתחות של הנצרות, הרפורמציה או האמנציפציה של היהודים במאה ה־18. כל אלה הם פרמטרים המאפשרים לשרטט דמותן של תקופות. במסגרת ההיסטוריוגרפיה הפוסט־מודרנית נעשו מאמצים רבים להתנתק מהקונוטציות של כינויים, כגון "קלאסי", "רנסנס" או "חשכת ימי הביניים". עם זאת, כדברי ז'ק לה גוף (Jacques Le Goff): "גם כשהגלובליזציה של התרבות והתקת המערב מהמרכז [...] קוראות תיגר על התיקוף [פריודיזציה, חלוקה לתקופות], הוא נשאר האמצעי החיוני ביותר בידי ההיסטוריון".¹ אם כך, התיקוף הוא שלד המסייע בפיתוח תפיסה היסטורית ובבניית כרונולוגיה ומבוסס על ההבנה שאלו יכולים להתגבש רק ממרחק היסטורי. אנו ניעזר בחלוקות המקובלות מתוך גישה ביקורתית כלפי הפרמטרים שהגדירו אותן ומתוך הבנה שהמעברים בין התקופות למעשה מורכבים יותר. ההיסטוריוגרפיה היהודית ניצבת בפני בעיה נוספת, והיא העובדה שהתיקוף היהודי וזה של הסביבה הלא יהודית אינם חופפים בהכרח, אלא מצטלבים בנקודות שונות.

ההיסטוריוגרפיה נשענת על מכלול מורכב של מסמכים כתובים ועל עדויות מהתרבות החומרית ועוסקת לא מעט בניסיון להתאים או לשלב בין המרכיבים הללו. בנוגע לעת העתיקה נוטה המשקל מטבע הדברים לטובת התרבות החומרית. הארכיאולוגים מחלקים את העידן העתיק לתת־תקופות הקשורות בהתפתחויות שונות המשקפות את טיבה של התרבות החומרית. במידה מסוימת מתקשר התיקוף הרלוונטי למזרח התיכון גם למסגרת הכרונולוגית שעולה מן התנ"ך. תקופת האבות המקראית, למשל, התרחשה על רקע ההיסטוריה הכנענית, כאשר השבטים שכונו בתנ"ך "בני ישראל" עברו מצורת חיים של נדידה לצורת חיים של התיישבות. במשך חלק מתקופה זו הייתה הארץ נתונה לשלטון מצרי (עד 1130 לפנה"ס בערך), והיא הסתיימה עם פלישת הפלישתים, אשר הגיעו לאזורי החוף של הים התיכון סביב 1200 מאזור האיים היווניים. בה בעת הופיעו גם בני ישראל בארץ ישראל והתיישבו בעיקר בפנים הארץ. התקופה הישראלית מוגדרת כתקופת המקרא או תקופת הברזל, והיא הסתיימה עם הכיבוש הבבלי. הכינויים "תקופה כנענית" לעומת "תקופה ישראלית" יוצרים רושם של מעברים חדים בין דומיננטיות תרבותית אחת לאחרת ושל שינוי דרסטי שהתלווה לכיבוש כנען בידי בני ישראל. אולם, תיקוף זה והכינויים הללו לא משקפים באופן מהימן את המציאות ההיסטורית. הממצאים עשירים יחסית והטרוגניים מאוד ואף לא אחד מהם מצביע על מעברים חדים כל כך, אלא על דו־קיום של שתי התרבויות יחד או אף על מצב של היברידיות תרבותית.² במשך כל התקופות האלה היו האוכלוסיות בארץ ישראל חשופות לתרבויות של האזורים השכנים: מסופוטמיה, סוריה ומצרים. היו נדידות, סכסוכים וכיבושים, והיה גם מסחר. מגעים הקשורים למסחר התנהלו גם מעבר לים, עם העולם היווני. כל אלה הובילו לחשיפת הארץ לרפרטואר תרבותי עשיר שהתבטא בתרבות החומרית והחזותית שהתגלתה כאן.

בספרו על ההקשר ההיסטורי של התרבות החזותית העתיקה ביהדות מ־2012 טוען ישראל לוין שלפני התקופה הרומית המאוחרת לא הייתה בארץ ישראל אמנות שביטאה רעיונות תיאולוגיים כלשהם שאפשר להגדירם כ"יהודיים" או "ישראליים", ושהממצאים מהתקופה מאופיינים בשימוש אקלקטי בשלל מוטיבים הלקוחים מהקשרים שונים.³ מצב זה, לטענת לוין, השתנה מקצה לקצה בתקופה הרומית המאוחרת, החל מראשית המאה השלישית לספירה, כאשר התרבות החזותית החלה להשתמש באלמנטים דתיים מובהקים, בדומה לשאר הקבוצות האתניות והדתיות שחיו באימפריה הרומית. טענה זו בעייתית משתי בחינות: ראשית, ההגדרות והכינויים של האוכלוסייה שבה אנו דנים מצריכים בחינה. האם הכינוי "בני ישראל" מגדיר באופן חד־משמעי את האוכלוסייה המונותיאיסטית בארץ ישראל? האם אוכלוסייה זו היא אכן קבוצה הומוגנית מבחינה תרבותית ודתית? ממתי עלינו לראות באוכלוסייה זו "יהודית", האם החל מכיבוש ישראל בידי האשורים, למשל? למה בדיוק מתכוונים מקורות בשפה היוונית העתיקה, כגון ספרי המקבים, ספרי הבשורה הנוצריים ויוסף בן מתתיהו, כשהם מדברים על ioudaioi (יהודים)? האם מונח זה מציין תושבי מדינה מסוימת או אומה המוגדרת באמצעות דת ותרבות (ethnos)? האם הוא מגדיר את תושבי הארץ מנקודת הראות של אלה השולטים בה או של התושבים עצמם? משמעות המונח אינה ברורה דייה. לעומת המערכת הפוליטית של החשמונאים, שהתייחסה לתושבי האזור כאל ioudaioi, שמעון בר כוכבא העדיף את השם "ישראל" בבואו להגדיר את המדינה שביקש להקים. גם מקורות חז"ל משתמשים לרוב ב"ישראל", אם כי להגדרה זו אין הקונוטציות הפוליטיות שיש לה אצל בר כוכבא. כיצד מוגדרים תושבי הארץ וצאצאיהם, אשר התגוררו מחוצה לה? האם הם הגדירו עצמם בעזרת המונח iudaei (יהודי), שבו כינה אותם הממשל הרומי? האם הבחנה זו רלוונטית בכלל לתרבות החזותית של אוכלוסייה זו באשר היא? האם העובדה שהאמנות שהיא יצרה וצרכה אינה ניתנת להגדרה במונחים סגנוניים מובהקים בזמן כלשהו או באמצעות פרמטרים תמטיים ברורים, הופכת אותה לחסרת אופי דתי או לאקלקטית? זאת ועוד, טענתו של לוין קושרת את שאלת קיומם של ביטויים אמנותיים לדת בעיקר לאמנות הפיגורטיבית. אולם, אם נתבונן באמנות זאת בהקשר הכולל נראה שאין כל טעם במתן משקל יתר דווקא לאמנות הפיגורטיבית ואין הצדקה לראות רק בה פוטנציאל לביטוי של חיים דתיים. כפי שעוד נראה, גם לעצם השפה האנאיקונית (aniconic) בהקשר תרבותי כולל יש מסר דתי.

חוקרים אחדים הצביעו על כך ש"יהדות" – ioudaismos ביוונית או iudaismus בלטינית – כמושג כולל המגדיר קבוצה, היא למעשה מושג נוצרי אשר אִפשר לנצרות הצעירה להגדיר עצמה כנגד המורשת היהודית שלה. במילים אחרות, "יהדות" היא מושג עזר ששימש את הנוצרים בניסיונותיהם להגדיר את עצמם. ספרי המקבים ויוסף בן מתתיהו, לעומת זאת, לא מדברים על ioudaismos (יהדות), אלא על ioudaioi (יהודים). היסטוריונים ואנתרופולוגים ערים לעובדה שקבוצות חברתיות, דתיות או תרבותיות נוטות להגדיר את עצמן באמצעות יצירת דימויים לקבוצות אחרות. המושג יהדות, שהחל להתגבש בין המאה השנייה למאה השלישית, נולד בנסיבות כאלו. בשימוש זה המילה מציינת לא רק קבוצה אתנית שמוצאה בחבל ארץ יהודה, אלא מערכת מורכבת יותר, שכלולים בה אמונה מסוימת, פולחן מסוים, חוקים מסוימים ועוד. אם כך, נראה שהמושג "יהדות" נובע מקונסטרוקט נוצרי. בעיני הרומאים, היהודים היו יכולים להיות מוגדרים במונחים של קבוצה אתנית, דהיינו תושבי מקום מסוים, או כדת במובן של religio, כלומר קבוצה אשר דבקה בפרקטיקה מסוימת, ואפשר להעניק לה לגיטימציה (religio licita). לעומת זאת, מי שביקשו להגדיר את עצמם כתלמידי ישוע נאלצו לעשות זאת לא רק כלפי הרומאים אלא גם כלפי היהודים.⁴

בטבלה הבאה מפורטים עיקרי החלוקה לתקופות של העת העתיקה במזרח התיכון כולו. פרק זה עוסק במפגשים המתמידים שבין האוכלוסיות והתרבויות השונות באזור ארץ ישראל. במשך תקופות ארוכות הייתה האוכלוסייה הישראלית או היהודית נתונה לשלטונות זרים, עובדה המעניקה משנה תוקף למפגשים הבין־תרבותיים. האופנים שבהם מפגשים אלו באו לידי ביטוי בתחום התרבות החזותית יעמדו לדיון בפרקים הבאים.

בין מסופוטמיה למצרים: ארץ ישראל בתקופת הברונזה (1200-3500 לפנה"ס)

הערים הראשונות במזרח התיכון התפתחו במסופוטמיה ובמצרים בראשית תקופת הברונזה המוקדמת, אחרי 3500 בערך. לאחר זמן לא רב קמו יישובים עירוניים גם בארץ ישראל, כגון ערד. תהליך העיור (אורבניזציה) הביא לשינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי של השבטים שחיו באזור, אך סביב המאה ה־23 לפנה"ס השתנו התנאים האקלימיים בכנען וסגנון החיים העירוני ננטש למשך מאות שנים. באותה עת שררה במצרים ובמסופוטמיה תקופה של חוסר יציבות ולא ניכרים מגעים בין התרבויות. למרות התנאים הללו אשר לכאורה לא עודדו חידושים, פותחה בתקופה זו טכניקת הברונזה, אשר בסופו של דבר הביאה לפריחה תרבותית באזור כולו.

פרק חדש בתולדות האזור נפתח במאה ה־20 לפנה"ס בערך, עם חזרת התרבות העירונית.⁵ במשך מרבית תקופת הברונזה המאוחרת הייתה כנען נתונה לשלטון מצרי (בין המאה ה־15 למאה ה־12 לפנה"ס). הייתה זו תקופה של פעילות מסחרית ערה באזור כולו ופתיחות כלכלית כלפי צפון ודרום, ושל פעילות תרבותית רבה אשר כללה גם את היצירה האמנותית. כאמור, מקורות מצריים מתייחסים לאזור כאל "כנען", אך מספר שמות פרק ג אנו למדים שחיו כאן עמים שונים. כשמשה נשלח לשחרר את בני ישראל ממצרים, הוא קיבל את ההבטחה שאלוהים יוביל אותם "אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ" (פסוק יז). החברה שחייתה בארץ סגדה לפנתיאון גדול של אלילים (אל, בעל, עשתורת, ענת, אשרה, סין ועוד) והקימה לכבודם מקדשים במקומות גבוהים ("במות").

החשוב מבין היישובים העירוניים בני התקופה היה חצור בגליל, שבו נמצא מקדש שנבנה כנראה בין המאה ה־14 למאה ה־13 לפנה"ס, והיה פעיל עד סוף תקופת הברונזה המאוחרת. הממצא שאותו כינו הארכיאולוגים "היכל האַסְטֶלות", מוצג כיום במוזיאון ישראל (תמונה 1). בתוך ההיכל נמצאו עשר אסטלות (מצבות אנכיות) עשויות בזלת, פסל של אדם יושב ותבליט של אריה (ייתכן שפסל האריה מתקופה מאוחרת יותר). באיקונוגרפיה של המיצב בולט דימוי הסהר, הן באסטלה המרכזית והן בשרשרת שדמות האדם עונדת. לפי הנחת החוקרים ההיכל הוקדש לאלי השיים – אלי השמש והירח ("סין").⁶

תשע מהאסטלות חלקות, ואילו במרכזית שבהן יש חריטה של שתי ידיים המופנות לעבר סער ושמש. הפסל דמוי האדם מציג כנראה כוהן דת או שליט: מתוארת בו דמות גבר קירח, ללא זקן, לבוש חצאית, יושב על כיסא קובייתי ומחזיק בידו הימנית חפץ כלשהו (אולי גביע). על צווארו הוא עונד שרשרת עם תליון בצורת סהר. הפריט השלישי במיצב הוא אורטוסטט (Ortostat) שבו תבליט של אריה.⁷ קרוב לוודאי שהאורטוסטט היה חלק מעיצוב הכניסה אל ההיכל. תבליט הגוף של האריה פנה כלפי חוץ ואילו הצד הפנימי שפנה אל חלל ההיכל נשאר בלתי מפוסל. לעומת הגוף התבליטי מופיע הראש בפיסול תלת־ממדי מלא.

תמונה 1 "היכל האסטלות" בחצור (הגליל) (מבט כללי ופרט), המאות ה־13-15 לפנה"ס. מוזיאון ישראל, ירושלים

הפסלים בהיכל האסטלות מעידים על שיח תרבותי מעניין עם אמנויות המזרח התיכון, כגון האמנות הבבלית במסופוטמיה או האמנות החיתית (Hittite) במזרח תורכיה של היום. אורטוסטטים מוקדמים הופיעו למשל בממלכות החיתיות החדשות החל מהמאה ה־12 לפנה"ס (תמונה 2). הם הופיעו גם במסופוטמיה, אם כי הדוגמאות הבולטות מאזור זה הן מאוחרות הרבה יותר והופיעו במאות השמינית והשביעית לפנה"ס. הדמות הישובה בתנוחה הקובייתית, מזכירה פסלים שומריים (Sumer) של כוהני הדת מהמאה ה־20 לפנה"ס לערך, את פסלי גודיאה (Gudea), מלך בבלי אשר הותיר מספר רב של דיוקנאות מהמאה ה־22 או פסלים חיתיים מהמאות ה־16 עד ה־11 לפנה"ס (תמונה 3).⁸

תמונה 2 אורטוסטט ממלטיה, אסלנטפה (Malatya, Aslantepe), הממלכות החיתיות החדשות, המאות ה־9-12 לפנה"ס בערך. מוזיאון הציוויליזציות האנטוליות, אנקרה

תמונה 3 מלך אידרימי (Idrimi), אלאלך (Alalakh), דרום תורכיה, המאה ה־16 לפנה"ס. המוזיאון הבריטי, לונדון

בתקופה זו, במאה ה־13 לפנה"ס לערך, נטמנו גופותיהם של תושבי דיר אל־באלח שליד עזה במה שהחוקרים מכנים "סרקופגים אנתרופואידיים" (anthropoid), קבוצה של סרקופגים מחֵמָר בגדלים שונים, שחלקם העליון מפוסל בדמות אדם: ראש, כתפיים וידיים (תמונה 4). עיצוב הארונות מזכיר במובהק סרקופגים אנתרופואידיים מצריים עשויים עץ צבוע מתקופות שונות (תמונה 5). באותה העת היה האזור נתון לשלטון מצרי והתושבים ירשו משליטיהם המצרים את המנהג לקבור את אבותיהם בארונות קבורה. לא זו בלבד, אלא שגם סגנון הפיסול ועיצוב הפָּנִים של הסרקופגים מזכיר את הפיסול המצרי הפיגורטיבי, בעיקר בצורת העיניים, היחס שבין חלקי הפנים ובעיצוב השיער. הסרקופגים נוצרו מחומר מקומי ולא ברור מהי זהות האוכלוסייה שקבורה בהם: תושבים מקומיים או מצרים שהגיעו לאזור עם השלטון המצרי. חלק מהחוקרים מביאים בחשבון גם את האפשרות שהאוכלוסייה הקבורה באתר זה הייתה מעורבת.⁹

תמונה 4 סרקופגים אנתרופואידיים, דיר אל־בלאח, המאה ה־14 עד ה־13 לפנה"ס, גובה 161–195. מוזיאון ישראל, ירושלים

תמונה 5 סרקופגים אנתרופואידיים, תבאי (Thebes), קבר סנאג'ם (Sennedjem), המאה ה־13 לפנה"ס, גובה 188–200. מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק

השפעה מצרית מובהקת נראית גם בלוחית דקה וקטנה (20.4×11.2) עשויה זהב שנתגלתה במקדש הכנעני בתל לכיש (תמונות 6, 7). אנו רואים דמות עירומה של אלה עומדת על סוס. ראשה המתואר בפרופיל מעוטר בכיסוי ראש מפואר וגדול. בשתי ידיה היא מחזיקה פרחי לוטוס גדולים. הצגתה של הדמות מתוך תפיסה מושגית היא טיפוסית לאמנות התבליט המצרית: שעה שפלג גופה העליון מוצג באופן חזיתי, ראשה ורגליה מוצגים בפרופיל. עם זאת, הסגנון ואופן ביצוע היצירה לא מותירים ספק שמדובר בייצור מקומי ולא ביבוא מצרי. בשל הימצאות הסוס בסצנה הציעו החוקרים שזהו דימוי האלה עשתורת, אשר לעיתים מלווה בסוסים.¹⁰

תמונה 6 לוחית זהב מתל לכיש, המאה ה־13 לפנה"ס, 20.4x11.2. מוזיאון ישראל, ירושלים

תמונה 7 לוחית הזהב מתל לכיש, רישום על פי תמונה 6. מוזיאון ישראל, ירושלים, איור: פלוריקה וינר

בין כנען לישראל: היצירה האמנותית בתקופת הברזל (586-1200 לפנה"ס)

לקראת שנת 1200 בערך חל משבר גדול באזור המזרחי של הים התיכון, ותקופה זו (עד 1150 בערך) מכונה "התמוטטות תקופת הברונזה" (Late Bronze Age Collapse). אימפריות שונות ששכנו בין יוון המיקנית לאנטוליה בצפון ולמצרים בדרום התמוטטו, וכל הפעילות הכלכלית באזור זה כמעט ונעצרה לגמרי. באותה העת עזבו המצרים את ארץ ישראל, ועמים אחרים הגיעו והתיישבו בה. מה שמתואר במקרא ככיבוש ארץ כנען בידי בני ישראל מצטייר על פי הממצא הארכיאולוגי דווקא כעליית כוחם של שבטים שכבר היו בארץ. עוד טרם הופעתם של בני ישראל על הבמה הפוליטית והתרבותית החלה תקופה של מאבק תרבותי בין החברה הפגאנית הכנענית, התרבות הישראלית כפי שהיא מאופיינת ומוגדרת במקרא, וזרמים אתניים ותרבותיים אחרים אשר להם ביטוי מצומצם בתנ"ך, אך נוכחותם מורגשת היטב בממצא הארכיאולוגי.¹¹ הגדרת התקופה כ"ישראלית" אכן נובעת מהתיאור המקראי, אשר מציג דימוי של חברה הומוגנית ומונותיאיסטית, אך היא אינה משקפת את המציאות ההיסטורית. למאבק התרבותי יש הדים רבים במקרא וניתן להבחין בנטייה לתאר אותו כמאבק בין שני כוחות בינאריים – הכנעני והישראלי – ולא בתיאור מצב מורכב של מפגשים בין שבטים שונים ובין אלמנטים דתיים מגוונים. גם מבחינה פוליטית לא מדובר בכיבוש פתאומי שחל בבת אחת, אלא בשלבים שונים ובמגוון של פעולות "כיבוש" שונות – צבאיות, פוליטיות ותרבותיות. בערים שונות, כגון מגידו, נתגלו ממצאים שונים המשקפים אלמנטים תרבותיים כנעניים דווקא, ועולה התהייה אם ערים אלה נותרו עצמאיות וכנעניות או שמא נכבשו, אך משקפות תרבות מעורבת או תרבות ישראלית המעוגנת ברפרטואר התרבותי הכנעני. בית שאן הכנענית, לעומתה, נכבשה בידי הפלישתים, ורק בתקופת המלכים הפכה לישראלית. מבחינת השלטון כפי שהוא משתקף בסיפור המקראי, מדובר בתקופת השופטים ולאחר מכן בתקופת המלכים. בתחילת המאה השמינית חל הכיבוש האשורי.

בעקבות ההתמוטטות של תרבות הברונזה פחתו בתקופה זאת המגעים התרבותיים עם האזורים המרוחקים יותר (אם כי עדיין קיימות השפעות מהאזורים הללו, בעיקר מהכיוון של מסופוטמיה). בראשית התקופה הואטה גם הפעילות המסחרית בים התיכון. חפצים מיובאים כמעט ולא נמצאו באתרים בפנים הארץ, אלא בערי החוף בלבד (שרבות מהן היו בשליטה פלישתית), אם בכלל. עיקרי חילופי התרבות נראים אפוא בין האוכלוסיות השונות בארץ לבין עצמן. במאה ה־12 לפנה"ס החלה תקופת הברזל, אך באזור ארץ ישראל נכנס הברזל לשימוש נפוץ רק החל מהמאה העשירית לפנה"ס.

תרבות במעבר

הרבה ממצאים נשמרו מתקופה זאת, רבים מקרמיקה, אחרים ממתכת, שנהב, עצם וכמובן פיסול באבן. מהמאה ה־12 לפנה"ס שרד פסל של דמות נשית שנמצא באשדוד הפלישתית (ולימים זכה לכינוי "אשדודה"). הפסלון עשוי טרקוטה (terracotta), חומר שנשרף בחום נמוך יחסית ללא זיגוג. העיטור נוסף רק לאחר השריפה. הדמות המסוגננת והמופשטת מתמזגת עם הכס שעליו היא ישובה (תמונה 8). בעיצובו ובטכניקה שלו מזכיר הפסלון יצירות טרקוטה שנמצאו במיקנה (Mycenae) ביוון, המתארות אלות אימהיות, ולעיתים אישה וילד (תמונה 9). המפגש עם יוון המיקנית טיפוסי לערי החוף הפלישתיות, אשר עדיין ניהלו קשרי מסחר עם יוון.

הערות

1 Jacques Le Goff, Must We Divide History into Periods? (New York: Columbia University Press, 2015), 58

2 "היברידיות תרבותית" היא מושג הלקוח מהשיח הפוסט־קולוניאלי ומציין מיזוג של זהויות תרבותיות תוך כדי מפגשים בין חברות שונות.

3 Lee I. Levine, Visual Judaism in Late Antiquity: Historical Contexts of Jewish Art (New Haven and London: Yale University Press, 2012), introduction, 1–11

4 יש ספרות ענפה בנושא זה, ראו למשל Shaye Cohen, "Ioudaios: 'Judaean' and 'Jew' in Susanna, First Maccabees, and Second Maccabees," in Geschichte-Tradition-Reflexion. Festschrift fur Martin Hengel zum 70. Geburtstag, ed. Hubert Cancik, Hermann Lichtenberger and Peter Schäfer (Tübingen: Mohr Siebeck, 1996), 210-220; David Goodblatt, "From Judeans to Israel: Names of Jewish States in Antiquity," Journal for the Study of Judaism 29 (1998): 1–36; Daniel Boyarin, Border Lines – The Partition of Judaeo-Christianity (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004); Steve Mason, "Jews, Judaeans, Judaizing, Judaism: Problems of Categorization in Ancient History," Journal for the Study of Judaism 38 (2007): 457–512; ראו גם את תגובתו הביקורתית של שוורץ: Seth Schwartz, "How Many Judaism Were There? A Critique of Neusner and Smith on Definition and Mason and Boyarin on Categorization," Journal of Ancient Judaism 2 (2011): 208–238

5 לאפיון כללי של התקופה, ראו Chronicles of the Land. Archaeology in The Israel Museum Jerusalem, exh. cat. ed. Michal Dayagi-Mendels and Silvia Rozenberg (Jerusalem: The Israel Museum, 2010), 36–42; Treasures of the Holy Land. Ancient Art from the Israel Museum (New York: Metropolitan Museum of Arts, 1986), 87-135

6 Yigal Yadin, "Symbols of Deities at Zingirli, Carthage and Hazor," in Near Eastern Archaeology in the Twentieth Century. Essays in Honor of Nelson Glueck, ed. James A. Sanders (New York: Doubleday, 1970), 199-231

7 משמעות המושג "אורטוסטט" היא שומר שער. מדובר באבני שער גדולות יחסית שבדופנותיהן הצידיות מופיע תבליט של גוף אריה, ואילו הדופן הקדמית מפוסלת בדמות אריה הנראה מהחזית.

8 להרחבה על הפנתיאונים המסופוטמיים והחיתיים ראו עבודותיו של מייקל האנדלי, Michael Hundley, Keeping Heaven on Earth. Safeguarding the Divine Presence in the Priestly Tabernacle (Forschungen zum Alten Testament 2/50, Tübingen: Mohr Siebeck, 2011); idem, "Here a God, There a God. Conceptions of Divinity in Ancient Mesopotamia," Altorientalische Forschungen 40 (2013): 68-107; idem, "The God Collectors: Hittite Conceptions of the Divine," Altorientalische Forschungen 41 (2014): 1-25

9 Trude Dothan, The Philistines and their Material Culture (Jerusalem: Israel Exploration Society, 1982), 252–288

10 Christa Clamer, "A Gold Plaque from Tel Lachish," Tel Aviv 7 (1980), 152-162

11 כל הממצאים המוזכרים כאן נידונים בדוחות ארכיאולוגיים שונים. באופן כללי נשען פרק זה על לוין, יהדות חזותית, פרק 2 ועל קורות הארץ, 62–93 ואוצרות ארץ הקודש, 136-90.

המשך הפרק בספר המלא