רשימות תל־אביביות

דברי פתיחה

במשך שנים רבות רחלי אשתי ואני היינו מחלקים את השנה בין יבשות שונות. במשך שנת הלימודים גרנו בפלורידה (ובמשך כעשור גם בקיימברידג' האנגלית), ובקיץ היינו מגיעים לביתנו באבן יהודה לחופשת מולדת. בקיץ 2012 החלטנו בהחלטה של רגע שתי החלטות. ראשית, מספיק להתרוצץ בעולם. שנית, מוותרים על הבית הגדול באבן יהודה ועוברים לתל אביב.

הדירות שראינו בקיץ 2012 לא התאימו לנו. אני חזרתי בסתיו ללמד באוניברסיטת פלורידה, ורחלי נשארה בארץ להמשיך לחפש לנו דירה תל־אביבית. המקרה הטוב והעקשנות הובילו אותה לרחוב רחל, ובו אנחנו חיים בשש השנים האחרונות. המעבר לתל אביב לא היה פשוט. בבית באבן יהודה היה מקום לספרים שאספנו. מסרנו כמה אלפי ספרים לחנויות ולספריות, ועדיין הגענו עם יותר מדי ספרים לתל אביב. אחת המשימות הראשונות שלי בעיר העברית הראשונה הייתה לצמצם את מצבת הספרים. הלכתי ביום קיץ חם לחנות לספרים יד שנייה והצעתי את מרכולתי: כל כתבי שלונסקי במארז המקורי (את שני הכרכים האדומים של שיריו, משנת 1965, השארתי בספרייתי). בעל החנות הציע לי 15 שקלים עבור עשרת הכרכים. בדרך חזרה הביתה הזמנתי לראשונה ב"תמרה" כוס מיץ גזר, שעלתה 15 שקלים. ברשימה קצת סרקסטית תיארתי איך אני מסיים את טיולי הראשון בעיר כשאני יושב בשדרות בן־גוריון ולוגם את כל כתבי שלונסקי בגמיעות גדולות. בני ציפר, עורך המוסף לתרבות ולספרות של עיתון הארץ, אהב את הסיפור, ולהפתעתי מצאתי אותו במוסף שהתפרסם ביום שישי שלאחר מכן.

ציפר שאל אותי אם ברשותי רשימות נוספות, ובחוסר זהירות לא אופייני השבתי בהן נלהב. במהלך החודש הבא למדתי שביתי החדש ברחוב רחל בנוי על משק הפועלות שהקימה חנה צ'יזיק בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. הגילוי הזה היה, אחרי כחודש ימים, בסיס לרשימה שנייה. עכשיו כבר הייתה כותרת, "רשימות תל־אביביות", ומה שחסר היה רק רשימות. עבר חודש נוסף לפני שהצלחתי להפיק רשימה נוספת, הפעם על שדרות בן־גוריון ועל חוש ההומור האנרכיסטי שייחסתי למי ששתל אותן.

בפגישה מקרית ברחוב דיזנגוף עם מכר נושן, שאותו לא ראיתי זמן רב, סיפר לי האיש ששמע שיש לי טור בהארץ. עד אותו רגע לא חשבתי על עצמי כעל בעל טור בעיתון. כך או אחרת, בתוך כמה חודשים התעצב הטור הזה: מעין יומן אישי שעניינו החיכוך היומי שלי עם העיר; ניסיון להפוך עיר זרה לגמרי לבית; הליכות ארוכות ברחובות וגילוי העצים והגנים בעיר שנועדה להיות "עיר גנים"; בחינת ההתאמה או אי־ההתאמה בין תל אביב שהכרתי מן הספרות לבין הרחובות שלמדתי לשוטט בהם.

כשהייתי נער, בפעם הראשונה שראיתי זיקוקין דינור היה רגע שבו לא יכולתי להקיף את כל הזיקוקים שנורו לכל עבר. חשבתי אז שהתפעמות או התרגשות גדולה הן תולדה של רגע שאינך יכול לקלוט בו את שפע הרשמים שהעולם זורק לעברך. תל אביב מציגה לא פעם רגעים כאלה. העיר העברית הראשונה היא עיר של שפע. שפע של עוני מדכא ושל עושר, שפע של ים, שפע של ילדים המשחקים על החוף או נישאים על חזה הוריהם בשדרות, שפע של מופעים ותערוכות מכל סוג ומין.

ידידה מאוניברסיטת פלורידה, פרופסור לצרפתית, חזרה בשנת 2010 מכנס שנערך בתל אביב ושאלה אותי למה העיר כל כך dilapidated (רעועה, מתפוררת). לא ידעתי אז מה להשיב לה.

דירתנו הקטנה נמצאת במרחק דקות ספורות מן הים, ומהר מאוד הבנתי מדוע ידידתי הצרפתייה השתמשה בתואר dilapidated. עבר זמן רב יותר עד שגיליתי כי בעיר הקשוחה והמתפוררת הזאת, שצעיריה בוחנים את זריזותך מול גלגלי רכביהם השונים והמשונים, יש לא מעט פינות אנושיות ונופיות שאדם יכול להרגיש בהן כבביתו. אחרי שש שנים אני בהחלט מרגיש כאן בבית. לא ציפיתי לכך. זאת הרגשה טובה.

 קיץ ראשון

 לשתות את כל כתבי שלונסקי בכוס גזר אחת

לעבור מבית גדול במושבה בשרון לדירה בתל אביב פירושו, בין השאר, לעשות החלטות ספרותיות מכאיבות. רחלי ואני מסרנו מאות ספרים לכל ספרייה שרק הייתה מוכנה לקבלם, ולקחנו איתנו רק את הספרים שאי אפשר בלעדיהם. ובכל זאת הגענו עם יותר מדי ספרים לדירתנו התל־אביבית הצנועה. אמנם הצבנו ספרייה מקיר לקיר בסלון ובחדרי השינה, אך עדיין הונחו בסלון ערמות ספרים שלא נמצא להם מקום. אין ברירה, הגיע הזמן לחתוך בבשר החי.

אני מסתכל על המדפים של ספרי השירה ואומר לעצמי שעל אלתרמן אין מה לדבר. כתבתי עליו לא פעם, ואת שירתו המוקדמת אני חוזר וקורא. אלתרמן נשאר. אבל אם אלתרמן נשאר, על שלונסקי לפנות את מקומו. "שירי שלונסקי בעשרה כרכים" יפנו שלושים סנטימטר הדרושים לנו מאוד. כשיצאו כרכים אלה לאור בראשית שנות השבעים הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב וחסכתי לירה ללירה במשך חודשים כדי שאוכל לרכוש את ה"כל כתבי" המכובד הזה. עכשיו אני מתנצל בליבי לפני המשורר הנכבד. איני מזכיר כלל את העובדה שכל כתבי אלתרמן, יריבו הגדול, נשארו במקומם, ורק שב ואומר שזהו, זאת דירה תל־אביבית קטנה, ופשוט אין מקום.

למחרת אני לוקח את אברהם שלונסקי — כתבים, עשרת הכרכים במארז המקורי (מחירם על פי האינטרנט נע בין שלוש מאות לארבע מאות שקלים) ושם את פעמיי לעבר חנות ספרים משומשים ליד שדרות בן־גוריון. את המקום מנהל בחור צעיר, רזה, כאילו יצא זה עתה מדפי אחד הספרים שכאן. אבל לנהל משא ומתן הוא יודע. "מה אני אעשה עם זה, מי קורא היום שירה?" הוא שואל. קשה לי להחליט אם זאת אמת קיומית או רק צעד ראשון במשא ומתן כלכלי מורכב. "אתה יודע מה? חמש עשרה שקל", הוא מציע. חם, חם בתל אביב. אין לי כל רצון לשאת את השירה הכבדה הזאת כל הדרך חזרה לביתי החדש. "חמישה עשר שקלים", אני אומר. אני שב ומתנצל בליבי לפני שלונסקי, שפעם מלך והמליך מלכים בקריית המשוררים שלנו, ועכשיו אני מוסר את כל כתביו בחינם.

חם, חם בתל אביב. "כמה עולה מיץ גזר?" אני שואל את המוכרת הצעירה, העומדת מאחורי שורות צבעוניות של אשכוליות וגזרים ותפוחי עץ. "קטן, בינוני או גדול?" היא מצביעה על שלוש האפשריות התלויות מולה. "בינוני", אני מבקש. "חמישה עשר שקלים", היא אומרת.

אני יושב על ספסל בשדרות בן־גוריון ושותה בלגימות גדולות את עשרת הכרכים של שלונסקי.