אילו קירות יכלו לדבר

פרולוג:

שבוע בחיים

משרדי "ספדיה אדריכלים" שוכנים בבניין תעשייתי מלבֵנים בן ארבע קומות, שנבנה בסוף המאה ה־19. הבניין נחבא אל הכלים ברחוב צדדי בסאמֶרוויל, מסצ'וסטס, 15 דקות הליכה מבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת הרווארד (GSD). במשך השנים שימש הבניין כמפעל לאריגה של נצרים, כמחסן סיטונאי ליין וכסדנה לתחזוקת מנועים. אנחנו יושבים כאן משנת 1982. פירקנו את כל מחיצות הפנים, אבל שמרנו על השלד פחות או יותר כמות שהיה. השלד של מבנה הלבֵנים עשוי מקורות ומעמודי עץ מסיביים. בראש העמודים, על החלק העליון ביותר, הותקנו כותרות אלגנטיות מברזל יצוק המחברות בינם לבין הקורות. בחזית הלבֵנים משובצים חלונות גדולים המחולקים בחלוקות משניות על ידי מסגרת פלדה. כעבור 20 שנה של פעילות הרחבנו את הבניין, הוספנו קומה רביעית ופתחנו בחזית האחורית שלושה מודולים. כשקנינו את המבנה, קיסוס התחיל לטפס על קירותיו, וכיום כל החזית מכוסה לחלוטין בקיסוס ובגַפנית. מבחוץ הבניין נראה ירוק, והעלווה הצפופה מסתירה את קירות הלבֵנים. ברוח קלה, נדמה שהבניין נושם. מחוץ לחלון המשרד שלי, בחסות הקיסוס, חי לו בנחת רָקוּן. רוב היום הוא ישן שעון על הזגוגית — נוכחות מרגיעה.

היום יום חמישי, השנה היא 2020. הבוקר הגעתי למשרד במכונית, נסיעה של חמש דקות מביתי בקיימברידג'. בשבועיים האחרונים, באופן חריג יחסית, שהיתי במשרד ברציפות מבלי שיצאתי לנסיעות. בעוד יומיים שוב אצא לדרך. המשרד בסאמרוויל הוא המטה הראשי של "ספדיה אדריכלים", סניפים נוספים מפוזרים במקומות שונים בעולם, ובהם מתרחשת העבודה שלנו. בשנים האחרונות ההתפרצות של מגפת הקורונה העולמית שיבשה את הרגלי העבודה שלנו, בעיקר באסיה. אבל לא השפיעה על העבודה עצמה. שותפי לעבודה, חלק מבני המשפחה ואני הספקנו לקחת חלק בפתיחה הרשמית של ה"ג'ול" (Jewel) — מתחם קניות ובילוי בנמל התעופה הבינלאומי "צ'אנגי" בסינגפור, מחופה כיפת זכוכית קמורה ומתחתן טרסות של יער טרופי. מהאוקולוס בתקרת הזכוכית זורם ללא הפסקה מפל של מֵי גשם — המפל המקורה הגבוה בעולם. בטקס הפתיחה גזר ראש הממשלה את הסרט. הוא הרעיף דברי שבח על העיצוב. עם המפל ברקע חגגנו גם את חתונתם של שני אדריכלים יקרים שעובדים במשרד: ג'רון לובין והלן האן. ג'רון, שותף במשרד, הוביל, עם עמית נוסף, את התכנון של פרויקט "ג'ול". בני המשפחה ועובדי המשרד שהגיעו לסינגפור התאכסנו ב"מרינה בֵּיי סנדס", הפרויקט על קו החוף שהוא סימן ההיכר של קו הרקיע של סינגפור — שגם אותו תיכנן ובנה משרדנו. אם ראיתם את הסרט "עשיר בהפתעה" (Crazy Rich Asians), לא יכולתם לפספס את "מרינה ביי סנדס", אחד מהלוקיישנים המרכזיים שבהם צולם הסרט. פתיחת ה"ג'ול" היתה רגע השיא של עבודה אינטנסיבית שנמשכה שש שנים. מאות אלפי אנשים נהרו אל המתחם ביום הפתיחה, ומאז ועד היום הם ממשיכים להגיע (50 מיליון איש ביקרו במקום בששת החודשים הראשונים לפעילותו). חזרנו למשרד מאושרים.

המשרד בסאמרוויל הוא מקום רגוע ומזמין בכל יום ובכל שעה. חלל העבודה הצנוע תוכנן באופן שיאפשר עבודה אינטימית וקולגיאלית, הנחוצה במשרד כשלנו, ויציג את הערכים שמובילים אותנו. מדלת הכניסה השקופה אפשר להשקיף אל החלונות הממוקמים בדופן הנגדית, בקצה השני של הבניין. חלל מרכזי רחב־ידיים ומואר באור טבעי חוצה את המשרד לכל אורכו. בתווך ממוקמים גרמי מדרגות ומעברים פתוחים באופן שאינו חוסם את קו המבט הרציף. מכל מרחב בכל קומה אפשר לראות את הפעילות המתרחשת באותה קומה, וממקומות שונים בכל קומה אפשר לראות אזורים מכל קומה אחרת. לפעמים אני תוהה איך היה מצייר האומן מ"ק אֶשֶר את המקום.

הכניסה לבניין בקומת הקרקע היא למעשה הקומה הראשונה. בקומה התחתונה ממוקמים המשרדים העסקיים, אבל עיקר השטח משמש את סדנת המודלים החביבה עליי ביותר. על קירות המבואה תלויים תצלומים של פרויקטי הדגל שלנו: "ג'ול" ו"מרינה ביי סנדס", כמובן; מוזיאון "קריסטל ברידגֶ'ס" לאומנות אמריקאית, בארקנסו; וגם "הביטאט 67'" במונטריאול, מתחם המגורים שתוכנן לכבוד התערוכה העולמית של 1967 שהתניע את הקריירה שלי. בסמוך, תצלומי מוזיאון "יד ושם" לתולדות השואה בישראל; מרכז התרבות "סקירבּוֹל" בלוס אנג'לס; מטה המכון האמריקאי לשלום בוושינגטון; והמרכז למורשת הקהלסה (Khalsa) בפנג'ב שבהודו. יש גם תצלומים רבים של שמונת המגדלים החדשים שנבנו זה עתה בצ'ונגצ'ינג שבסין, בחרטום של חצי האי, נקודת המפגש של שני נהרות גדולים — אירוע גיאוגרפי שסביבו התפתחה אחת הערים הגדולות בעולם.

בקומות השנייה והשלישית יש בעיקר חללי עבודה פתוחים, ובהם מודלים פיזיים של פרויקטים שנבנו וגם כאלה שלא נבנו מסיבה כזו או אחרת, לדוגמה: כיכר קולומבוס בניו יורק, סיפור מדהים ועצוב שיסופר בהמשך, והמוזיאון הלאומי של סין, שעיצבנו עבור תחרות אדריכלית שבה הפסדנו מסיבות שאיני מבין עד היום הזה. לחללי העבודה שבהם מחשבים ומסכים אני עדיין קורא במונח האנכרוניסטי "חללי שרטוט", אף שאיש מלבדי אינו "משרטט" בהם עוד בעיפרון או בעט. כמעט כולם ב"ספדיה אדריכלים" עובדים בחלל העבודה המשותף הזה, שמחיצות נמוכות מחלקות אותו לפינות עבודה. חלק מהעובדים משתמשים בו־זמנית בשניים או בשלושה מסכים. אני אוהב מאוד מודלים פיזיים — הם ממש חיוניים בעבורי — אבל מודל דיגיטלי תלת־ממדי, שאפשר לסובב, להפוך ולבחון בכל דרך אפשרית, הוא כלי העבודה המרכזי כיום במשרד.

חדר העבודה האישי שלי, שבו אני יכול לקיים פגישות וישיבות פרטיות, ושאותו אני חולק גם עם הרקון שמעברו השני של החלון, ממוקם בקומה השלישית. לאורך אחד הקירות עומדת ספרייה עמוסה בספרים ובכל מיני מיניאטורות בהשראת הפרויקטים שלנו, כמו ערכת הלגו של "מרינה ביי סנדס". הקיר מאחורי השולחן שלי מכוסה בתצלומים של ילדיי ונכדיי. בתי טל ומשפחתה במאצ'ו פיצ'ו. בני אורן ומשפחתו במצרים. בנותיי כרמל ויסמין בירושלים. אשתי מיכל על עטיפת ה"ניוזוויק" ב־1973. יש תצלום מהיום שבו ערכתי סיור במוזיאון "יד ושם" לברק אובמה, כשהיה סנאטור צעיר. וקריקטורה מה"ניו יורקר" הלועגת בעדינות ל"הביטאט 67'". את רוב הזמן במשרד אני מבלה מחוץ לחדר שלי, בין שולחנות העבודה, במפגש עם הצוותים, בעיון משותף בסקיצות שעליהן עבדתי אמש או בנסיעה שממנה חזרתי, או מול מסך מחשב בצפייה במודל תלת־ממדי.

בקומה העליונה נמצא חדר הישיבות הגדול ל־40 איש, מחלונותיו נשקף קו הרקיע של בוסטון. בנינו אותו כשעבדנו על "מרינה ביי סנדס", פרויקט שלימד אותנו שיעור חשוב על תרבות העסקים הגלובלית. במיזמי ענק אסיאתיים — כמו ה"ג'ול" בסינגפור והמגה־פרויקט בצ'ונגצ'ינג — הקליינטים מטיסים אנשים ויועצים מכל קַצוות הגלובוס כדי לערוך ישיבות עבודה משותפות.

ישיבות עבודה דורשות לעתים היכרות עם תרבות עסקית שהיא במידה רבה זרה לנו ועם היררכיה שאותה צריך להכיר ולכבד. כך, למשל, במפגש שנערך היום עם צוות מ"מטא/פייסבוק" שהגיע במיוחד בטיסה ממֶנלוֹ פארק בקליפורניה. זה עתה סיימנו להכין עבורם מודל פיזי גדול של קמפוס חדש שמארק צוקרברג מתכנן לבנות במתחם המאכלס את מטה החברה. המודל לפרויקט "העצמה" (Uplift), כפי שקוראים לו ב"מטא/פייסבוק", הוא בקנה מידה של 1:250 וגודלו כשני מטרים על 1.20 מטר. העבודה הוזמנה לפני כשלושה חודשים בעקבות זכייה שלנו בתחרות אדריכלים. האתגר היה למצוא דרך לקשר בין שני קמפוסים קיימים של החברה לקמפוס מוצע שלישי. האזור בין הקמפוסים איננו חלל ריק — הוא כולל כבישים מהירים, גופי מים ושטחים בנויים — והאתגר היה לגשר ביניהם. הקמפוס החדש יהיה רב־תכליתי ויכלול לא רק מתחם משרדים, אלא גם מלון וכיכר עירונית. בסופו של דבר, ההצעה שלנו שזכתה בתחרות כללה פארק אליפטי המרחף מעל פני השטח ומקשר בין המבנים המרכזיים, ומרכז כנסים — ה"פורום" — טובל בירק ומקורה בכיפת זכוכית. בחודשים האחרונים קיימתי שתי פגישות עבודה קצרות עם צוקרברג, בהתחשב בלוח הזמנים העמוס מאוד שלו. קדמו להן שעות רבות של תכנון והכנה. השרטוטים והמודלים היו ערוכים לכבודו על שולחנות בחדר ישיבות. צוקרברג, בסווטשרט האפור שלו, סקר את כל מה שראה והתמקד בסוגיות העקרוניות.

היום אנו דנים עם צוות העבודה מטעם החברה בתכנון הפרוגרמטי של מה שאני מכנה ה"פורום", ובנושאים הדורשים תיאום מוקדם מול הרשויות — המקומיות וממדינת קליפורניה — בדרך הארוכה והמורכבת להשגת אישור עקרוני לתכנון, ובשלב הבא להוציא היתרי בנייה. כמו בכל פרויקט, התהליך של קבלת אישורי בנייה כולל משא ומתן על התכנון המוצע דרך מבוך של חוקים, תקנות ותוכניות בניין־עיר ואינסוף ישיבות עם ועדות מקומיות ונבחרי ציבור שמתנהלות כמו חצר ביזנטינית. התהליך הארוך, הסיזיפי ונטול הזוהר הזה הוא חלק בלתי נפרד מעבודתו של אדריכל. זה תהליך שונה לגמרי של סיעור מוחות מלשרבט סקיצות לפרויקט על מפית שולחן בבית קפה. התהליך מבטא את הפער בין האידיאה האדריכלית לבין המציאות. אדריכלות לא נוצרת בריק, ולא בנפנוף כול־יכול של שרביט קסמים. היא נטועה במרחב ממשי ומתהווה למען אנשים ממשיים ובאמצעותם.

הפגישה עם "מטא/פייסבוק" מסתיימת אחרי ארוחת הצהריים. אחר הצהריים אני מקיים פגישות עם צוותי העבודה ב"חללי השרטוט". חלקם עובדים על תוכניות ביצוע של בית ספר לרפואה בסאו פאולו, ברזיל. זה עתה קיבלנו דוגמאות של חומרי גמר שנשלחו אלינו מהאתר, וצריך לדייק את פרטי הביצוע של גג הפלדה והזכוכית הגדול שמפותח ומיוצר בגרמניה. צוות אחר עובד על מתחם דירות חדש בקיטו, אקוודור. כבר הצגנו את הקונספט הכללי לקליינט וקיבלנו עליו אישור עקרוני, ועכשיו אנו מתחילים את שלב התכנון הראשוני. קיבלנו מצוות המהנדסים נתונים וחלופות אפשריות לפתרון גיאומטרי שאנחנו מחפשים. מעברו השני של החדר צוות עיצוב הפנים שלנו מגבש קונספט ודוגמאות לגוונים, לשטיחים, לאריחים ולמשטחי עץ של בית החולים שאנו מתכננים בקרטחנה שבקולומביה. אני מצטרף אליהם, ואנו בוחנים יחד את החדרים למטופלים, את אזורי ההמתנה והמסעדות.

בחמש אני חוזר לחדר העבודה שלי. אימיילים החלו להצטבר, ואחדים מהם מצריכים מענה דחוף — שאלות מהשלוחות של המשרד שלנו בסינגפור, בשנגחאי ובירושלים. בכל רגע נתון אנחנו עובדים במשרד, בשלב זה או אחר של תכנון או ביצוע, על פרויקטים שעלות הקמתם היא מיליארדי דולרים. הפרויקטים פזורים על פני הגלובוס, ב־12 אזורי זמן שונים. כל העסק הזה מנוהל בידי צוות הכולל 80 עובדים בסאמרוויל ועוד כ־30 בשאר השלוחות בעולם. אני עונה לאימיילים בהתאם לצורך, על פי מידת דחיפותם, מצרף סקיצה או רישום אם נדרש להבהיר קונספט שלא הובן כהלכה. בשבע בערב אני בבית, מוקדם מהרגיל, לארוחה שקטה עם מיכל. אני מספר לה מה עבר עליי היום. מיכל מגיבה ומייעצת. היא מגיבה בשמחה לדברים הטובים ונוטה לקחת ללב, יותר ממני, בשורות פחות טובות. מיכל היא צלמת, כך שחיינו הפרטיים והמקצועיים שזורים אלה באלה לבלי הפרד.

יום שישי: מחר אני שוב יוצא לנסיעה מרתונית. כמו תמיד, ביום האחרון, צריך לסיים את כל מה שדחוף. אנו מכינים במרץ מצגת לתוספת בנייה גדולה ל"מרינה ביי סנדס" שאני אמור לקחת איתי לסינגפור לפגישה עם הרשות להתחדשות עירונית (URA). מדפסת התלת־ממד וסדנת המודלים עובדות במרץ כדי להשלים את בניית המודל שאני צריך לקחת איתי ולארוז אותו לקראת הנסיעה. רבים מכירים מודלים אדריכליים, אבל רק מעטים טורחים לחשוב מה המשמעות של שילוח מודל גדול בבטחה על פני חצי עולם. אומנות האריזה של התכולה העדינה היא אתגר אדריכלי בפני עצמו. אנחנו מתכננים למודלים מארזים קשיחים מיוחדים, בחלקם שקופים, שיגנו עליהם מפני כל נזק אפשרי ויעמדו בדרישות הביטחוניות.

מראשית דרכי בבית הספר לאדריכלות, ואחר כך בתקופת ההתמחות אצל לואי קאהן, סדנת המודלים תמיד היתה מקום קסום בעיניי. במשרדנו עובדים כמה אנשי מקצוע במשרה מלאה בייצור מודלים בקני מידה שונים: מודלים ראשוניים של תהליך העבודה, מודלים לתצוגה ודגמים קטנים יותר לפרטי בניין. חלק מהם גדולים כל כך, שאפשר לתחוב את הראש פנימה כדי לבחון את חללי הפנים. מודלים אחרים מציגים את הבניין המתוכנן ממוקם במרחב שבו יקום — עירוני או כפרי בהתאם לצורך. סדנת המודלים מאובזרת במגוון רחב של כלים וחומרים: מסורים ומקדחות, תאי צביעה, מדפסות תלת־ממד, מכונות חיתוך בלייזר, פלטות עץ, קלקר ופלסטיק בכל מיני גוונים. בארונות מיוחדים שבהם מגירות מאחסנים דמויות מוקטנות של אנשים, מעליות, מכוניות, סירות ומטוסים בקני מידה שונים. יש חומרים המדמים מדשאות מטופחות, מדבריות, גופי מים, ים, עצים ושיחים מכל סוג שהוא: צפצפה, אלון, אדר, אורן, דקל. תפיסת הקיימוּת שמובילה את התכנון שלנו, והחשיבות שאנחנו רואים בהשתלבות של היצירה האדריכלית במרחב, משתקפות גם במודלים שאנחנו יוצרים. הם מתארים באופן מלא ומדויק את הבניין ואת הסביבה הנופית שבה הוא ממוקם. התכולה המגוונת של המגירות מסייעת לנו להגשים את המטרה.

לקראת סוף היום (השעה שבע בערב בבוסטון היא שמונה בְּבוקר יום המחר בסינגפור, שאליה אסע מחר) יש לנו שיחת ועידה גלובלית בווידיאו על תכנון התוספת ל"מרינה ביי סנדס". בשיחות ועידה מהסוג הזה אנחנו משתפים במסך תמונות ושרטוטים, ובמהלך הפגישה אנו יכולים לשרבט במסך הצעות לשינויים. חודשים אחדים אחר כך, החל מאביב 2020, כשהמגפה העולמית תשבית את העולם, שיחות הוועידה בווידיאו יהיו הכלי שיאפשר לפרויקטים שלנו ברחבי העולם להתקדם ולעמוד בלוחות הזמנים. בשיחת הוועידה היום משתתפים צוות מטעם הקליינט, האדריכל השותף שלנו בסינגפור והמהנדסים שאנחנו עובדים איתם, היושבים בניו יורק. זו ישיבת הכנה לפגישה פיזית שתתקיים ביום שלישי בסינגפור, שבה נדון בנקודות תורפה, בסוגיות שעשויות לעלות ובאתגרי תכנון שטרם נפתרו.

למחרת היום מיכל ואני טסים לניו יורק כדי לעלות על טיסה של "סינגפור איירליינס" לנמל התעופה "צ'אנגי". בין הטיסות אנחנו גונבים שעתיים לבלות עם נכדנו בן השנתיים, ג'ין, בנה של כרמל. הנסיעה הארוכה לסינגפור, מדלת אל דלת, תארך קרוב ל־24 שעות. אני מתמקם במושב שלי בטיסה הישירה מניוארק, ניו ג'רזי, לסינגפור, שבו אבלה 18 שעות, את מרבית יום ראשון. בדרך כלל אני מקדיש חלק מהשעות האלה לעבודה ולקריאה. אני נושא איתי תמיד מחברת סקיצות שבה אני משרטט ורושם הערות — הרגל שאימצתי לפני 60 שנה, בראשית שנות ה־60. צברתי יותר מ־200 מחברות כאלה, ממוספרות באופן רציף. בטיסות ארוכות על פי רוב אני גם צופה בסרט. בטיסות של "סינגפור איירליינס" יש מבחר גדול של סרטים זרים, ואני תמיד מחפש סרטים אירופיים או אסיאתיים שלא סביר שיגיעו לבתי הקולנוע בבוסטון או בניו יורק. בנסיעה הזאת אני צופה בסרט פולני מדהים, Cold War, של הבמאי פאבל פאבליקובסקי. אני ישן לפחות שמונה שעות — וזה הכרחי, מאחר שאצטרך להתחיל לעבוד מיד לאחר הנחיתה. יש לי את הלוקסוס לטוס במחלקה הראשונה — לאחר עשרות שנות טיסה במושבים שלא היה אפשר לישון בהם. אני אסיר תודה על כך שבטיסות הארוכות יש כיום מושבי שינה נוחים. בחלק מהן יש אפילו סוויטות.

אנחנו נוחתים ביום שני בבוקר, שעון סינגפור. אני מעדיף להתאכסן במלונות שיש בהם בריכה, מפני שאני משתדל לשחות בכל יום. במהלך החודשים החמים יותר בבוסטון, ואפילו באלה שאינם חמים כל כך, כמו סוף ספטמבר, אני שוחה בבוקר באגם ווֹלדֶן, בקוֹנקוֹרד — הסביבה יפהפייה והמשמעת חשובה. בנסיעה הזאת, לאחר שחייה במלון, אני מתכונן לפגישה עם רשות ההתחדשות העירונית. ואז, בצהריים, אנחנו עורכים חזרה. בשתיים אנו מכונסים עם פקידי ממשל — מציגים, דנים, מקבלים משוב והצעות. יש למשרדנו היסטוריה ארוכה של הצלחות עם ה־URA. אנו שותפים לאמונתה של הרשות בתפקידו של תכנון עירוני — צירוף פרויקטים מרובים לכדי רובעים עירוניים מגובשים. מדובר במערכת יחסים של כבוד הדדי, והפגישה עולה יפה.

בערב מיכל ואני סועדים עם קליינט שהפך לחבר קרוב, ליוּ מוּן ליאוֹנג, יושב הראש לשעבר של חברת הנדל"ן הגדולה ביותר בסינגפור CapitaLand, שעבורה תיכננו כמה מגה־פרויקטים. ליוּ היה יושב הראש של "צ'אנגי" — נמל התעופה הבינלאומי של סינגפור — בעת הקמת ה"ג'ול", וכיום הוא יושב הראש של "סוּרבּאנה יוּרוֹנג", חברת האדריכלות וההנדסה הגדולה ביותר בסינגפור, שעבורה אנו מתכננים את בניין המטה החדש. בכל ביקור בסינגפור אני מקדיש ערב אחד לליוּ. בכל פעם אנחנו בודקים מסעדה אחרת. נושאי השיחה מגוונים מאוד ונעים בין נושאים גלובליים לבין תחומי עיסוק ששנינו מעורבים בהם. אנו משתפים זה את זה ברשמים מספרים שקראנו, בנסיעות שערכנו מאז פגישתנו האחרונה ובפוליטיקה של ארצות הברית, ישראל, סינגפור וסין. ליו הוא טיפוס אנרגטי ובעל כושר גופני מצוין — הוא מקפיד על אימוני ריצה. הוא מדבר במהירות שבה הוא רץ, וכדי לעמוד בקצב שלו, אני מוכרח להיות מרוכז בשיחה כדי לעקוב אחרי כל הפרטים.

ביום שלישי אנחנו חוזרים לנמל התעופה לטיסה של ארבע השעות לצ׳ונגצ׳ינג, עיר ברפובליקה העממית של סין, שרק מעטים שמעו עליה, אף על פי שאוכלוסייתה כוללת 33 מיליון נפש. בצ׳ונגצ׳ינג אנחנו מתכננים את הפרויקט הגדול ביותר שמשרדנו תיכנן ובנה עד כה — מתחם "ראפלס סיטי" בכיכר צ'אוֹטיאַנמֶן: יותר ממיליון ו־100 אלף מטרים מרובעים של עירוב שימושים במקום היסטורי ואסטרטגי בעיר. זהו מקום המפגש של שני הנהרות יאנגצה וג'יאלינג, היוצרים מעין חצי אי המזכיר בצורתו את הקצה הדרומי של מנהטן. האתר, המכונה גם "נקודת הנחיתה של הקיסר", טעון במשמעות סמלית עבור העיר. הפרויקט הוא תולדה של תחרות תכנון שניגשנו אליה עם חברת CapitaLand, המקיימת פעולות פיתוח ענפות מאוד ברחבי סין.

השתתפות בתחרות תכנון נשמעת דבר פשוט וקל, אבל לא כך הדבר. תחרויות גדולות תובעות משאבים אדירים של זמן וכסף, אבל זו דרך העבודה המרכזית בפרויקטים רחבי היקף, ועל כן אנחנו לוקחים בהן חלק. במשרד אדריכלים כשלנו יותר ממחצית הפרויקטים שאנו מתכננים מגיעים לידינו בזכות ניצחון בתחרות כזאת או אחרת. אנחנו מתמודדים מול משרדי אדריכלים גלובליים, שהעומדים בראשם הם עמיתים למקצוע ובמקרים רבים גם חברים אישיים שלי — פרנק גרי, נורמן פוסטר, רֶנצוֹ פּיאנו, זאהה חדיד ואחרים. רוב תחרויות התכנון הן "תחרויות סגורות", שבהן המזמין פונה למספר מצומצם של משרדים בבקשה שיגישו הצעות לתכנון. בתחרויות מסוג זה המזמין משלם מענק מסוים לכיסוי עלותה של הכנת ההצעות, והמנצח מקבל לידיו את תכנון הפרויקט. אולם המענק מכסה בקושי עשרה אחוזים מהעלויות הכרוכות בהשתתפות בתחרות. לדוגמה, בתחרות לתכנון המוזיאון הלאומי לאומנות של סין, שבמסגרתה עברנו ארבעה שלבים לפני שהפסדנו בסופו של דבר, הגיעו הוצאות המשרד לכמיליון דולר. ככל שהפרויקט גדול ומורכב, כך הסיכון והעלויות הכרוכים בהשתתפות בתחרות גבוהים. משרד אדריכלים בסדר גודל בינוני או גדול, אשר לוקח חלק בתחרות כדי לנצח בה, צריך להיערך להוצאות, ישירות ונלוות, של מאות אלפי דולרים לפחות. אם מדובר, למשל, בתחרות על נמל תעופה בינלאומי גדול, ההוצאה עלולה להגיע ליותר מכמה מיליוני דולרים, ובמקרה של הפסד בתחרות היא יורדת לטמיון. הדינמיקה הזאת עלולה להיות חרב־פיפיות. ככל שהמשרד שאפתני יותר, וככל שהפרויקט מפתה יותר, כך מחזיק הקליינט בידו כוח רב יותר לאלץ את האדריכלים המתחרים להשקיע משאבים רבים יותר בתחרות. אנחנו זוכים בערך במחצית מן התחרויות שאנחנו ניגשים אליהן, אבל הסטטיסטיקה הזאת מטעה — לפעמים אנו זוכים בכמה תחרויות ברצף, ואחריהן מגיעה שורה ארוכה של הפסדים, שמותירים תחושת אכזבה וקושי בתזרים המזומנים. לא פעם אני תוהה כיצד עמדה אדריכלית־העל זאהה חדיד בשנים רבות של דחייה לפני שפרצה בקריירה משגשגת. אני רואה בכך אות לאמונתה העמוקה והמתמשכת ביכולותיה המקצועיות.

למרבה השמחה, בתחרות בצ׳ונגצ׳ינג ניצחנו. כיום, מקץ שמונה שנות תכנון ובנייה, הפרויקט קרוב לסיומו. במשך שש שנים נסעתי לישיבות עבודה בשנגחאי או בצ׳ונגצ׳ינג אחת לשישה או לשמונה שבועות, לעבור על הפרטים, המוֹקאפּים, החומרים. פיקחתי על העבודות באתר בצ׳ונגצ׳ינג אינספור ימים: בקיץ הלוהט, בטמפרטורות שהגיעו לא פעם ל־40 מעלות, ובימי החורף הקפואים. האקלים הקיצוני והמשתנה של צ׳ונגצ׳ינג הוא הסיבה לכך שהחלטנו להקים בין ארבעה משמונת גורדי השחקים פארק מקורה זכוכית בקומה ה־50, מעין "חממה סגורה", במקום פארק פתוח תחת כיפת השמים, כמו זה שתיכננו במרומי "מרינה ביי סנדס". כדי להבין את קנה המידה, חִשבו על ה"חממה" כמעין "גורד שחקים אופקי" — מגדל שוכב — באורך 300 מטר. דמיינו לעצמכם שהיו מקבצים את ארבעת גורדי השחקים המפורסמים של מנהטן: בניין "אמפייר סטייט", בניין "קרייזלר", בניין "וולוורת" ובניין "מרכז רוקפלר 30", ממקמים אותם זה לצד זה בדרום מנהטן ומחברים את קומת הגג שלהם באמצעות מגדל שוכב, נטוע בעצים ובצמחייה, עם קירוי שקוף במפלס 240 מטר מעל הרחוב — מתקבלת גרסה צפה באוויר של פרויקט ה"הַיי לַיין" הניו יורקי. ה"חממה" שיצרנו בצ׳ונגצ׳ינג נרשמה בספר השיאים של גינס כ"גשר השחקים" (sky bridge) הארוך בעולם. כאן, בחצי האי במרכז ההיסטורי של צ׳ונגצ׳ינג, יצרנו חופה אורבנית חדשנית, בין שמים לארץ, הכולאת בתוכה פארק ציבורי איכותי לקהל הרחב. הפתרון הזה מציע דרך חדשה להתמודד עם המחסור בשטחים פתוחים בערים שהולכות ומצטופפות, ומספק מרחב חלופי למפגשים אנושיים בחלל מרחף שמחבר בין המגדלים הבדידים.

אנחנו נוחתים בצ׳ונגצ׳ינג ומיד נוסעים לאתר הבנייה. יש לנו יומיים עמוסים בפגישות ובנסיעות. אנחנו צריכים לפקח על עבודות הגמר שמתבצעות בקומת המסחר, במגדלי הדירות, במלון ובחממה. בשלב זה אנחנו כבר עוסקים בבדיקות של הישורת האחרונה — ניסוי תאורה, בדיקת השילוט, העמדת הריהוט. כל ההחלטות הגדולות כבר התקבלו מזמן. המעליות הותקנו, ולשמחתנו, חלק גדול מהחלל כבר ממוזג. אין כמו מראה עיניים: כשאני מסתובב באתר, עיניי פקוחות כעיני ינשוף, אני בוחן שאין ליקויים או טעויות שאחרים לא הבחינו בהם או הפתעות שמצריכות התייחסות מקצועית. למשל, עלי העצים והשיחים בחממה, שנשתלו זה לא מכבר, מכוסים בשכבת אבק של כמה מילימטרים שמאיימת על בריאותם. אני מורה לגייס צוות ניקיון גדול ולנקות בספוג רטוב כל עלה ועלה.

בלילה אנו מתקבצים סביב שולחן עגול במסעדה מקומית לארוחת ערב קבוצתית בחברת נציגי הקליינט, יועצי הפרויקט והאדריכלים ממשרדנו השוהים באתר בחמש השנים האחרונות. למחרת אחר הצהריים, ביום רביעי, כשעבודתנו בצ׳ונגצ׳ינג תמה, אנחנו טסים לשֶנזֶן — עיר האורות הסמוכה להונג קונג. לפני שבועיים, באירוע פתיחת ה"ג'ול צ'אנגי" בסינגפור, נפגשנו עם סגן ראש העיר שנזן ויושב הראש של רשות התעופה שלה. הם הביאו איתם משלחת שלמה. השמועה על "ג'ול" עשתה לה כנפיים גם בסין: הפרויקט שינה את הפרדיגמה השלטת בתכנון נמלי תעופה. בארצות הברית התשתית של נמלי התעופה מיושנת מאוד, ומרחבי השירות שלהם צחיחים, חסרי מעוף וחסרי נוחות ביחס למקומות אחרים בעולם. אבל באסיה תכנון נמלי תעופה הוא תחום תחרותי מאוד, שניטש בו קרב אדיר בין ענקים. זה מספר שנים שה"צ'אנגי" בסינגפור מחזיק בתואר "נמל התעופה הטוב בעולם", המוענק על ידי ארגון הדירוג הבינלאומי של תחבורה אווירית Skytrax. ה"ג'ול" הוא מכלול ייחודי שלא קיים באף נמל תעופה אחר בעולם. אבל בשנזן רוצים לנסות. רק לאחרונה הושלמה הקמתו של נמל תעופה חדש ופוטוגני מאוד בעיר, בתכנונו של האדריכל האיטלקי מסימיליאנוֹ פוּקסס. הפגישה בשנזן עוסקת באפשרות להקים מתחם דמוי־"ג'ול" — אבל אפילו גדול ממנו — שישתלב בנמל התעופה החדש ויהווה שער כניסה לנמל. שנזן הוכרזה כ"אזור סחר מיוחד" הראשון בסין, לעידוד עסקים באמצעות הטבות מס. מערך הניהול העירוני שלה נחשב מתקדם, חדשני ושאפתני — אפילו במונחים סיניים, שאין להם כמעט גבולות.

קבלת הפנים בשנזן מבשרת טובות. מנכ"ל נמל התעופה מלווה אותנו מדלת המטוס ישירות אל ארוחת הערב. מצטרפים אלינו האדריכלים ג'רון לובין וצ'ארוּ קוֹקאטֶה — שותפה ממשרדנו בסינגפור — שהגיעו לכאן שעות אחדות קודם לכן. תוך שאנו סועדים את לבנו במעדנים קנטונזיים (ברווז צלוי, שבלולים, כופתאות), מנכ"ל נמל התעופה, יושב הראש שלו ואנשי צוותם מתארים בפנינו את עיקרי החזון שלהם במונחים של קנה מידה, שימושים ונראות.

למחרת בבוקר, יום חמישי, אנו מסיירים בנמל התעופה ובאתר המוצע. החזון הוא שהפרויקט שלנו, שקיבל את השם "קריסטל", ישמש מנוף עסקי למרחב תעסוקה ראשי שיוקם סביבו, שבו יוקמו מבני משרדים יוקרתיים ומרכזי פיתוח לתעשיות טכנולוגיות. משם אנחנו ממשיכים לאירוע נוסף שאליו מצטרפים בכירים מעיריית שנזן. האווירה עליזה ותוססת, וטקס הרמת הכוסית חוזר על עצמו כמה פעמים. למרבה המזל, הכוסיות אינן מלאות במשקה הסיני החריף מאוֹטאי, שהוא חזק מאוד. אולי מתוך כבוד למבקר או בשל השעה המוקדמת, הן מבוססות כל כולן על לגימת יין בורדו. אחר הצהריים אנחנו נלקחים לסיור ברחבי העיר, שבפרק זמן של 25 שנים הפכה מעיר ספר חיוורת ליד הונג קונג למטרופולין תוססת הכוללת 12 מיליון נפש. סין לא מפסיקה להדהים, וכך גם מערכות הממשל והבירוקרטיה שלה. אבל אם הבנו נכון את המסרים שהועברו לנו במהלך היומיים ששהינו בשנזן, פרויקט נמל התעופה הוא שלנו.

אלה הן חדשות טובות, אבל העבודה האמיתית והסיכון האמיתי מצפים לנו בהמשך הדרך. בהיבט העסקי־כלכלי, לנהל משרד בתחום האדריכלות הוא עניין מורכב ומרתיע. בארצות הברית, זה עשרות שנים, חוק ההגבלים העסקיים אוסר לכונן תעריפון אחיד לשירותים אדריכליים. לפיכך כל אדריכל צריך בכל הזמנת עבודה חדשה לקיים משא ומתן מול הקליינט על שכר הטרחה שלו לכל שלבי הפרויקט — משלב התכנון הראשוני ועד למסירת המפתחות למשתמשים. כדי להבין עד כמה הדבר לא הגיוני, חִשבו על עורכי דין הגובים תשלום על שירותים, על פי רוב לפי שעת עבודה, בתעריפים הכוללים עלויות ותקורה (וכמובן, רווח). לעומת זאת, שכר האדריכל, שנקבע בשלב מוקדם של הפרויקט, מציב שתי מטרות מנוגדות. האחת — להשקיע את כל הזמן והמשאבים הדרושים כדי לספק תוצרי תכנון איכותיים, כולל פיקוח עליון בזמן הבנייה, והשנייה — לבצע אותה באופן היעיל ביותר שיותיר גם רווח. זה בדיוק תפקידו של המנהל העסקי במשרדנו — לנהל את שעות העבודה הפרטניות המושקעות בפרויקט בכל שלב ושלב.

עלות הבנייה של פרויקט כדוגמת "מרינה ביי סנדס" היא כמה מיליארדי דולרים. שכר הטרחה שלנו הביא בחשבון לא רק את העלויות הישירות שלנו, אלא גם את שכר הטרחה של משרדי אדריכלים מקומיים שלקחו חלק בפרויקט, של מהנדסים ומגוון רחב של יועצי נוף, גרפיקה, אקוסטיקה וכד', שהסתכמו יחדיו בסכומי עתק. כל אחד ממשרדי האדריכלים, המהנדסים או היועצים שהיו מעורבים בתכנון העסיק כמה עשרות עובדים. אמנם לוח הזמנים של פרויקט ידוע לכאורה — בדרך כלל מספר מסוים של שנים — אבל נסיבות בלתי צפויות, לרבות אסונות טבע, יכולות להביא בקלות רבה לעיכובים. פעם שינינו את התוכניות של בית משפט פדרלי שתיכננו במוֹבּיל, אלבמה, בגלל סופת ההוריקן קתרינה. גם לאינפלציה ולתנודות בשערי החליפין של המטבעות יכולות להיות השלכות הרסניות על רווחיותו של פרויקט מנקודת המבט של האדריכל. חוזה העבודה שלנו לתכנון טרמינל 1 בנמל התעופה הבינלאומי "לסטר ב' פירסון" בטורונטו, היה נקוב בדולרים קנדיים. בתחילת הפרויקט היה דולר קנדי שווה 90 סנט אמריקאיים. בסיומו, הוא היה שווה 65 סנט. המשמעות היא שנתח אדיר משכר הטרחה שלנו נמחק. מספר המשתנים שיכולים להשפיע על הרווחיות שלנו בפרויקטי ענק כמו ה"מרינה ביי סנדס" או צ׳ונגצ׳ינג או שנזן או הספרייה הציבורית בסולט לייק סיטי — הוא אדיר. אין מרכיב אחד יציב וקבוע. הזמן, האנשים, החומרים, העלויות, המצב הגלובלי, ומי חשב על מגפה עולמית — כולם יחדיו וכל אחד לחוד עשויים להשתנות בפרק זמן של כמה שנים. ואף על פי כן, מצופה מהאדריכל להתחייב מראש לסכום קבוע ולספוג את ההפסד אם אחד או יותר מהמשתנים יוצאים מכלל שליטה שלא באחריותו. אפשר להתלות דברים ולקבוע שולי ביטחון, ולפעמים לשאת ולתת מחדש, אבל בהינתן טווח הגורמים שאין אפשרות לאמוד אותם, אדריכלות היא עסק בסיכון כלכלי גבוה.

אבל אדריכלות היא גם מקצוע מספק להפליא. פרויקטים אדריכליים משפיעים על חייהם של אנשים: על האופן שבו הם עובדים, ישנים ונוסעים; האופן שבו הם צורכים את משאבי כדור הארץ; האופן שבו הם שואבים השראה ויצירתיות מהסביבה הבנויה. יש מעט דברים שמשתווים לעונג של אדריכל לבקר בפרויקט מאוכלס ולשמוע מהאנשים כיצד השתנו חייהם לטובה.

אחר הצהריים אנחנו יוצאים לנסיעה בת השעתיים משנזן לנמל התעופה של הונג קונג כדי לתפוס טיסה ישירה של "קתאי פסיפיק" הביתה. כשאנו נוחתים בבוסטון, כבר שבת. השעה היא 11 בלילה. עבר שבוע מאז יצאנו לנסיעה. ביום ראשון אני לא עובד. נפגש עם חברים, מאזין למוזיקה. ביום שני אני נוסע שוב, הפעם רק חמש דקות נסיעה, מהבית למשרד.

הקיסוס מרשרש. חלל הפנים המואר של המשרד מזמין אותי אליו. אנחנו ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו.