כן! משוררות ארוטיקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כן! משוררות ארוטיקה

כן! משוררות ארוטיקה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2024
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 230 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 39 דק'

דורית ויסמן

דורית ויסמן (נולדה ב-24 באפריל 1950) היא משוררת, מתרגמת, סופרת, עורכת ובמאית סרטים ישראלית. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס יהודה עמיחי לשירה.

בוגרת כיתת השירה של הליקון וממייסדי מקום לשירה ב"לב העיר" בירושלים, קבוצת משוררים העוסקת בהפצת השירה בשכונות ובפריפריה, בקרב בני נוער ומבוגרים. מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת ומפגשי שיר. מ-2018 מתרגמת אחת לשבוע שיר - מאנגלית לעברית - ומפיצה אותו במסגרת הפרויקט "poem-of-the-week", וכן עורכת-שותפה (יחד עם עדי וולפסון) במדור שירה "ירוקה" בו מתפרסם אחת לשבוע שיר אקו-פואטי בקבוצת "שפע טבע".

ויסמן זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2003, פרס יהודה עמיחי לשירה באותה שנה ופרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם לשנת 2005. ב - 2016 זכתה על שירתה בפרס ע"ש אלפונסו גאטו (Alfonso Gatto), סלרנו, איטליה. ב-2018 זכתה על שירתה בפריז בפרס EASAL מטעם האקדמיה האירופאית למדעים, אמנויות וכתיבה, וכן בפרס אקו"ם 18–2017 ליצירה המוגשת בעילום שם על ספרה אדאש קלרינקה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4t49cewt

תקציר

145 משוררות אומרות כן לעונג מיני!

145 משוררות מתחילת המאה העשרים ועד ימינו, מכאלה שפרסמו ספרי שירה רבים ועד כאלה שזהו להן פרסום ראשון – כולן נפתחות, מתמסרות, מתענגות ומשוררות ארוטיקה.

באנתולוגיה הישראלית המקיפה ביותר שנערכה עד כה בנושא זה, פרי עבודת מחקר ואיסוף רבת שנים, דורית ויסמן אוצרת ויוצרת תמונה רחבה ומגוונת של שירה העוסקת בארוטיקה, החל מן המפגש והמגע הראשון, דרך רגעים פרועים ומענגים, ועד למיניות בשלה של נשים מבוגרות.

דורית ויסמן, משוררת, עורכת, מתרגמת ובמאית, פרסמה שמונה־עשר ספרים עד היום (שירה, פרוזה, תרגום). זכתה בפרסים רבים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס יהודה עמיחי. זו אנתולוגיה רביעית שערכה במסגרת פעילותה החברתית.

כן / אפרת מישורי

כֵּן,
דַּוְקָא כֵּן,

דַּוְקָא בַּשָּׂדֶה הָאִידְיוֹטִי הַהוּא,
עִם יָרֵחַ לָבָן מִלְּמַעְלָה וְתֶבֶן צָהֹב מִתַּחַת,

כְּשֶׁרַגְלַי פְּסוּקוֹת
בְּחֹסֶר פַּחַד,

וְכָל הַהֶקֵּף הַזָּעִיר שֶׁל רֹאשִׁי
חָפוּן בֶּחָזֶה הַמֵּרִיחַ

שֶׁל אֲהוּבִי הַטִּפְּשִׁי.

פרק ראשון

דבר העורכת
דורית ויסמן

אני באה מבית שלא דיברו בו על מין. ואם דיברו זה היה בגדר האזהרה ש"גברים רוצים רק דבר אחד". נדרשו לי שנים רבות להתגבר על זה. להשתחרר. להניח לעצמי לרצות מין, לחשוק, לצעוק, לומר: אני אישה וגם אני רוצה!

בעבר הלא רחוק, רוב הנשים לא ידעו קרוא וכתוב (היה חשוב יותר שידעו לבשל ולאפות ולתפור), הן לא הלכו לבית הספר, לא הייתה להן זכות הצבעה ולא היה להן רכוש. נשים חונכו לא להביע דעה, לא לצעוק, לא להרים קול, לא לדבר. לשתוק.

גם תענוג מיני לא היה בתחום האפשרויות שלהן, הנושא לא דובּר, בוודאי לא דיברו על הסיפוק המתוק, הפרוע. עד לא מזמן חינכו אותנו שהגבר "זקוק" או "צריך" כי זה טבעו, ואילו תפקיד האישה — לספק. לא ניתנה תשומת לב לאיברי המין שלנו; לא הכירו בקיומו של הדגדגן, לא חקרו אותו ולא דנו באותו צומת עינוגים העשוי אלפי תאי חישה.

אני שמחה להיווכח שעם הזמן גוברת בשירה המגמה לכתוב על חוויות חושניות ומיניות באופן ישיר וגלוי (באסופה זו גדול בהרבה מִספּרן של משוררות צעירות —כאלה שעדיין לא פרסמו יותר משני ספרי שירה — ממספר המשוררות הוותיקות). גדלו ורבו העוז והאומץ לשורר על נושאים שנחשבו בעבר טאבו, כאלה שלא היה יאה לאישה לדבר עליהם, כמו אוננות או יחסי מין ללא מחויבות אלא לשם עונג בלבד.

הספר הזה, המכנס 145 שירים מאת 145 משוררות, בא לדבר, לדון, לצעוק! לתת מילים לתאוותינו ולתחושותינו, לשורר את תשוקַתנו להתענג מינית, להיות פעילות, ליזום, להגיע לסיפוק.

 

ביום העצמאות האמריקאי, 4 ביולי 2017, בשולחן מוצל בבית קפה בתל אביב, ישבנו המו"לית שירה חפר ואני, ובעודנו לוגמות משקה קר הצגתי לפניה את הרעיון לערוך אנתולוגיה של שירה ארוטית הנכתבת במקומותינו בידי משוררות. בתוך מה שהתברר ככימיה בין־דורית מופלאה בין שתינו, שירה אמרה, כן אני רוצה! ההתלהבות בעיניה הרחבות הדביקה אותי בחזרה, ולאחר דרך שארכה שבע שנים — הננו כאן.

השירים נאספו מכתבי עת מודפסים ומקוונים, מביקורות שירה ומספרי שירה ישנים וחדשים שקראתי בעיקר בספרייה הלאומית, במשכנה הישן ובזה החדש. שעות רבות של עונג עברו עליי בקריאת שירה בספרייה הלאומית. בכל כניסה לבניין הודיתי על קיומו של מוסד זה, על כל אוצרות הרוח והכישרון המצויים בו. במשכן הישן ששכן בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים אהבתי במיוחד את הגן הפתוח בקומת הקפיטריה, גן מטופח ומוצל שהיה תענוג לשבת בו, ללגום קפה ולאכול כריך קנוי. במשכנה החדש של הספרייה הלאומית, המצוי מול כנסת ישראל, אני מתבשמת מהאדריכלות המרהיבה, מהאור הנשפך פנימה ומתשומת הלב הרבה המושקעת בטיפוח ובאחזקה של כל פרט ופרט.

איסוף השירים ועריכת האסופה היו כרוכים בטלטלות ובקשיים. התהליך כלל חיזורים עיקשים שלי אחר חלק מהמשוררות, תחקיר מאומץ לאיתור אחרות, פה ושם הצעות עריכה מצידי, שלעיתים התקבלו ולעיתים נדחו, השגת הזכויות לפרסום, עבודת הגהה עם חלק מהמשוררות. השלב הקשה ביותר בעריכת האנתולוגיה היה השלב שבו החלטנו, שירה חפר ואני, מטעמים שונים, לפרסם רק שיר אחד מאת כל משוררת, ובעקבות זאת היה עליי לבחור ולנפות, לוותר על שירים שרציתי. חשבתי שיש משוררות שראוי היה לכלול באסופה כמה משיריהן, אבל ההחלטה התקבלה ועם סגירת האנתולוגיה אני שמחה על ריבוי המשוררות, גם במחיר הוויתור.

 

145 השירים שנבחרו לספר נחלקים בו לשבעה שערים:

אל תראוני שאני בת חמישים — הנשיות הבְּשֵׁלה שהחלטנו לפתוח בה; גיהינום מתוק — ובו המסה העיקרית הגועשת; ריח פריחת התפוזים — חזרה אל הפעם הראשונה; עכשיו, במתיקות הזו — על חושניות; אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה — העונג שבסוף; הקליטוריס הטיגריס — שירה מתריסה; ולא היה בינינו? — סקס ללא מחויבות רומנטית.

אני רואה מעשה חברתי בכל פעולה שמרחיבה את מקומה של האישה ושל תשוקותיה, לכן גם ספר זה הוא מעשה פוליטי במאבק חברתי.

אני מאחלת לכל הקוראות להתחזק ולהתעצם בתחושותיהן.

אל תראוני שאני בת חמישים

עדנת קיץ / מרים נייגר־פליישמן

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי בַּת חֲמִשִּׁים

הַבָּשָׂר בָּשֵׁל וְהָעוֹר עוֹד רַךְ

גַּל חֹם מִתְלַטֵּף עַל קִמְרוֹנוֹת הַגּוּף וְנֶאֱנַח

נִלְחַם עַל כָּל חֶלְקָה טוֹבָה וּמִתְעַלֵּף

בַּשָּׁזִיף שֶׁנָּגַסְתִּי נִקְרָע קְרוּם אַרְגְּמָנִי כֵּהֶה

כְּמַרְאֵה קְרִישׁ דָּם הַנִּפְלָט מֵרִירִית הָרֶחֶם

נְשִׁיכָתִי חוֹצֶבֶת לְעֹמֶק הַפְּרִי

חוֹדֶרֶת צְהַבְהַב וָרֹד וְרֶשֶׁת נִימִים אֲדֻמִּים

שָׁם הַמִּרְקָם מְזֻגָּג וְלַח מָלֵא נוֹזֵל שָׁפִיר

טְבִיעוֹת מְשֻׁנָּנוֹת חוֹמְקוֹת עַל שִׁפּוּלִים

שֶׁל שָׂפָה רְעֵבָה וּלְשׁוֹנִי חִכִּי וְעִנְבָּלִי

וּמִיץ זָב אֶל הַחֲפִיר לְמַטָּה מֵחוֹמַת הַשֵּׁן

טַעְמוֹ חֲמִיצוּת מְתוּקָה, חֲרִיפָה

כְּמוֹ נְשִׁיקָתְךָ אָז בַּכְּרָמִים

כְּשֶׁהָיִיתִי שְׁחֹרָה וְנָאוָה

[מה היא לא היתה עושה] / ורד טוהר

מַה הִיא לֹא הָיְתָה עוֹשָׂה

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ עוֹד פַּעַם אַחַת

סֶקְס כְּמוֹ בְּגִיל עֶשְׂרִים

בְּדִירָה שְׂכוּרָה מְעֻפֶּשֶׁת

שְׁחֹרָה מִפִּיחַ שֶׁל אוֹטוֹבּוּסִים

שֶׁבְּחַלּוֹנָהּ הַיָּחִיד

תְּרִיס שָׁבוּר.

דורית ויסמן

דורית ויסמן (נולדה ב-24 באפריל 1950) היא משוררת, מתרגמת, סופרת, עורכת ובמאית סרטים ישראלית. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס יהודה עמיחי לשירה.

בוגרת כיתת השירה של הליקון וממייסדי מקום לשירה ב"לב העיר" בירושלים, קבוצת משוררים העוסקת בהפצת השירה בשכונות ובפריפריה, בקרב בני נוער ומבוגרים. מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת ומפגשי שיר. מ-2018 מתרגמת אחת לשבוע שיר - מאנגלית לעברית - ומפיצה אותו במסגרת הפרויקט "poem-of-the-week", וכן עורכת-שותפה (יחד עם עדי וולפסון) במדור שירה "ירוקה" בו מתפרסם אחת לשבוע שיר אקו-פואטי בקבוצת "שפע טבע".

ויסמן זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2003, פרס יהודה עמיחי לשירה באותה שנה ופרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם לשנת 2005. ב - 2016 זכתה על שירתה בפרס ע"ש אלפונסו גאטו (Alfonso Gatto), סלרנו, איטליה. ב-2018 זכתה על שירתה בפריז בפרס EASAL מטעם האקדמיה האירופאית למדעים, אמנויות וכתיבה, וכן בפרס אקו"ם 18–2017 ליצירה המוגשת בעילום שם על ספרה אדאש קלרינקה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4t49cewt

עוד על הספר

  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2024
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 230 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 39 דק'
כן! משוררות ארוטיקה דורית ויסמן

דבר העורכת
דורית ויסמן

אני באה מבית שלא דיברו בו על מין. ואם דיברו זה היה בגדר האזהרה ש"גברים רוצים רק דבר אחד". נדרשו לי שנים רבות להתגבר על זה. להשתחרר. להניח לעצמי לרצות מין, לחשוק, לצעוק, לומר: אני אישה וגם אני רוצה!

בעבר הלא רחוק, רוב הנשים לא ידעו קרוא וכתוב (היה חשוב יותר שידעו לבשל ולאפות ולתפור), הן לא הלכו לבית הספר, לא הייתה להן זכות הצבעה ולא היה להן רכוש. נשים חונכו לא להביע דעה, לא לצעוק, לא להרים קול, לא לדבר. לשתוק.

גם תענוג מיני לא היה בתחום האפשרויות שלהן, הנושא לא דובּר, בוודאי לא דיברו על הסיפוק המתוק, הפרוע. עד לא מזמן חינכו אותנו שהגבר "זקוק" או "צריך" כי זה טבעו, ואילו תפקיד האישה — לספק. לא ניתנה תשומת לב לאיברי המין שלנו; לא הכירו בקיומו של הדגדגן, לא חקרו אותו ולא דנו באותו צומת עינוגים העשוי אלפי תאי חישה.

אני שמחה להיווכח שעם הזמן גוברת בשירה המגמה לכתוב על חוויות חושניות ומיניות באופן ישיר וגלוי (באסופה זו גדול בהרבה מִספּרן של משוררות צעירות —כאלה שעדיין לא פרסמו יותר משני ספרי שירה — ממספר המשוררות הוותיקות). גדלו ורבו העוז והאומץ לשורר על נושאים שנחשבו בעבר טאבו, כאלה שלא היה יאה לאישה לדבר עליהם, כמו אוננות או יחסי מין ללא מחויבות אלא לשם עונג בלבד.

הספר הזה, המכנס 145 שירים מאת 145 משוררות, בא לדבר, לדון, לצעוק! לתת מילים לתאוותינו ולתחושותינו, לשורר את תשוקַתנו להתענג מינית, להיות פעילות, ליזום, להגיע לסיפוק.

 

ביום העצמאות האמריקאי, 4 ביולי 2017, בשולחן מוצל בבית קפה בתל אביב, ישבנו המו"לית שירה חפר ואני, ובעודנו לוגמות משקה קר הצגתי לפניה את הרעיון לערוך אנתולוגיה של שירה ארוטית הנכתבת במקומותינו בידי משוררות. בתוך מה שהתברר ככימיה בין־דורית מופלאה בין שתינו, שירה אמרה, כן אני רוצה! ההתלהבות בעיניה הרחבות הדביקה אותי בחזרה, ולאחר דרך שארכה שבע שנים — הננו כאן.

השירים נאספו מכתבי עת מודפסים ומקוונים, מביקורות שירה ומספרי שירה ישנים וחדשים שקראתי בעיקר בספרייה הלאומית, במשכנה הישן ובזה החדש. שעות רבות של עונג עברו עליי בקריאת שירה בספרייה הלאומית. בכל כניסה לבניין הודיתי על קיומו של מוסד זה, על כל אוצרות הרוח והכישרון המצויים בו. במשכן הישן ששכן בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים אהבתי במיוחד את הגן הפתוח בקומת הקפיטריה, גן מטופח ומוצל שהיה תענוג לשבת בו, ללגום קפה ולאכול כריך קנוי. במשכנה החדש של הספרייה הלאומית, המצוי מול כנסת ישראל, אני מתבשמת מהאדריכלות המרהיבה, מהאור הנשפך פנימה ומתשומת הלב הרבה המושקעת בטיפוח ובאחזקה של כל פרט ופרט.

איסוף השירים ועריכת האסופה היו כרוכים בטלטלות ובקשיים. התהליך כלל חיזורים עיקשים שלי אחר חלק מהמשוררות, תחקיר מאומץ לאיתור אחרות, פה ושם הצעות עריכה מצידי, שלעיתים התקבלו ולעיתים נדחו, השגת הזכויות לפרסום, עבודת הגהה עם חלק מהמשוררות. השלב הקשה ביותר בעריכת האנתולוגיה היה השלב שבו החלטנו, שירה חפר ואני, מטעמים שונים, לפרסם רק שיר אחד מאת כל משוררת, ובעקבות זאת היה עליי לבחור ולנפות, לוותר על שירים שרציתי. חשבתי שיש משוררות שראוי היה לכלול באסופה כמה משיריהן, אבל ההחלטה התקבלה ועם סגירת האנתולוגיה אני שמחה על ריבוי המשוררות, גם במחיר הוויתור.

 

145 השירים שנבחרו לספר נחלקים בו לשבעה שערים:

אל תראוני שאני בת חמישים — הנשיות הבְּשֵׁלה שהחלטנו לפתוח בה; גיהינום מתוק — ובו המסה העיקרית הגועשת; ריח פריחת התפוזים — חזרה אל הפעם הראשונה; עכשיו, במתיקות הזו — על חושניות; אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה — העונג שבסוף; הקליטוריס הטיגריס — שירה מתריסה; ולא היה בינינו? — סקס ללא מחויבות רומנטית.

אני רואה מעשה חברתי בכל פעולה שמרחיבה את מקומה של האישה ושל תשוקותיה, לכן גם ספר זה הוא מעשה פוליטי במאבק חברתי.

אני מאחלת לכל הקוראות להתחזק ולהתעצם בתחושותיהן.

אל תראוני שאני בת חמישים

עדנת קיץ / מרים נייגר־פליישמן

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי בַּת חֲמִשִּׁים

הַבָּשָׂר בָּשֵׁל וְהָעוֹר עוֹד רַךְ

גַּל חֹם מִתְלַטֵּף עַל קִמְרוֹנוֹת הַגּוּף וְנֶאֱנַח

נִלְחַם עַל כָּל חֶלְקָה טוֹבָה וּמִתְעַלֵּף

בַּשָּׁזִיף שֶׁנָּגַסְתִּי נִקְרָע קְרוּם אַרְגְּמָנִי כֵּהֶה

כְּמַרְאֵה קְרִישׁ דָּם הַנִּפְלָט מֵרִירִית הָרֶחֶם

נְשִׁיכָתִי חוֹצֶבֶת לְעֹמֶק הַפְּרִי

חוֹדֶרֶת צְהַבְהַב וָרֹד וְרֶשֶׁת נִימִים אֲדֻמִּים

שָׁם הַמִּרְקָם מְזֻגָּג וְלַח מָלֵא נוֹזֵל שָׁפִיר

טְבִיעוֹת מְשֻׁנָּנוֹת חוֹמְקוֹת עַל שִׁפּוּלִים

שֶׁל שָׂפָה רְעֵבָה וּלְשׁוֹנִי חִכִּי וְעִנְבָּלִי

וּמִיץ זָב אֶל הַחֲפִיר לְמַטָּה מֵחוֹמַת הַשֵּׁן

טַעְמוֹ חֲמִיצוּת מְתוּקָה, חֲרִיפָה

כְּמוֹ נְשִׁיקָתְךָ אָז בַּכְּרָמִים

כְּשֶׁהָיִיתִי שְׁחֹרָה וְנָאוָה

[מה היא לא היתה עושה] / ורד טוהר

מַה הִיא לֹא הָיְתָה עוֹשָׂה

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ עוֹד פַּעַם אַחַת

סֶקְס כְּמוֹ בְּגִיל עֶשְׂרִים

בְּדִירָה שְׂכוּרָה מְעֻפֶּשֶׁת

שְׁחֹרָה מִפִּיחַ שֶׁל אוֹטוֹבּוּסִים

שֶׁבְּחַלּוֹנָהּ הַיָּחִיד

תְּרִיס שָׁבוּר.