עשירים, חכמים, מאושרים

הקדמה

בתוך ראשם של גדולי המשקיעים

אני עוסק בהשקעות באובססיביות זה רבע מאה. בתחילת הדרך נדמה היה שמדובר בתחביב לא סביר. אף פעם לא למדתי כלכלה או עסקים. לא היה לי כישרון למספרים ולא שום הבנה בצפונותיה האזוטריות של ראיית חשבון. אחרי שעזבתי את אוקספורד עם תואר בספרות אנגלית, חיברתי סקירות ספרים עבור כתבי עת וכתבתי כתבות פרופיל על רמאים ורוצחים. כסופר בעל יומרה עם חלומות יהירים על תהילה ספרותית, קל היה לי לפטור את וול סטריט בביטול על תקן של קזינו הומה ספקולנטים חסרי רגישות שאין להם עניין אלא בכסף. כשה"ניו יורק טיימס" נחת על סף דלתי, נהגתי לזרוק את מוסף העסקים בלי להעיף בו ולו מבט.

אבל ב־1995 מצאתי את עצמי עם קצת כסף להשקיע - המחצית שלי בהכנסות ממכירת דירה שהחזקתי בבעלות משותפת עם אחי. התחלתי לקרוא ללא הפסק על מניות ועל קרנות, מתוך להט להגדיל את ההון הצנוע שנפל בחלקי. דבר זה העיר בי נטייה להימורים שהשתוללה לזמן קצר בנעורי באנגליה של שנות השמונים. בגיל חמש־עשרה, כשהייתי תלמיד באיטון, נהגתי לחמוק מבית הספר בשעות אחר הצהריים העצלות בקיץ ולהעביר שעות אצל סוכן הימורים מקומי לא הרחק מטירת וינדזור, להמר על סוסים בזמן שבני כיתתי שיחקו קריקט או התחרו בחתירה. החינוך שקיבלתי הועיד אותי להיות ג'נטלמן אנגלי אלגנטי כמו בוריס ג'ונסון, הנסיך ויליאם ובוגרי איטון שקדמו לנו במשך 600 שנה. במקום זאת, פתחתי חשבון הימורים לא חוקי תחת השם מייק סמית. מה שתדלק את העניין שלי במרוצי סוסים לא היה הרומנטיקה של הענף או היופי הסוסי המלכותי, אלא התשוקה להרוויח כסף בלי לעבוד. התייחסתי לכך ברצינות, רשמתי הערות מפורטות על סוסים ומסלולים, הדגשתי בעטים צבעוניים את רווחַי ואת הפסדַי. הרסתי את יום הולדתי השישה־עשר במריבה עם הורי בשל סירובם לעשות לי מינוי ל-Timeform, מערכת יקרה לדירוג סוסים. זעמתי על כך שחסמו בפנַי את הנתיב המובהק הזה לעושר בל יתואר. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות שורת הפסדים שפקחו את עיני, ויתרתי על מרוצים אחת ולתמיד.

עשור לאחר מכן, כשהתחלתי לקרוא על השקעות, גיליתי ששוק המניות מציע ריגושים דומים, אבל סיכויי ההצלחה גבוהים הרבה יותר. מניות נראו לי פתאום דרך מושלמת להרוויח פשוט באמצעות חשיבה מוצלחת יותר מזו של אנשים אחרים. מובן שלא היה לי מושג מה אני עושה. אבל היה לי יתרון אחד שקשה להפריז בערכו. כעיתונאי, יכולתי לעסוק בקיבעון החדש שלי באמצעות עריכת ראיונות עם רבים מהמשקיעים הטובים ביותר בתחום.

בשנים שלאחר מכן ראיינתי פנתיאון של משקיעים אגדיים למגזינים Forbes,‏ Money,‏ Fortune ו-Time, וחזרתי שוב ושוב אל אותן שאלות־העל שמרתקות אותי עד היום: אילו עקרונות, תהליכים, תובנות, הרגלים ותכונות אישיות מאפשרים למיעוט הזעיר הזה לנצח את השוק בטווח הארוך ולצבור עושר מדהים? חשוב מזה, כיצד יכולים אתם ואני להפיק תועלת מן הלימוד מאותם כוכבים פיננסיים וכיצד נוכל לשחזר את דרכיהם המנצחות? אלה השאלות הניצבות בלב ספר זה.

לאושרי הרב, רבים מהמשקיעים שפגשתי היו מרתקים ואקזוטיים להפליא. טסתי לאיי הבהאמה לשהות במחיצתו של סר ג'ון טמפלטון (Templeton), "מלקט המניות" הגדול בעולם במאה העשרים, שחי באידיליה קריבית ששמה לייפורד קיי. נסעתי ליוסטון להיפגש עם פאיז שרוֹפים (Sarofim), מיליארדר מצרי אניגמטי המכונה הספינקס. במשרדו מוצגים לראווה ציורים של אל גרקו ושל וילֶם דה קוניג, בצד רצפת פסיפס מכנסייה סורית מן המאה החמש־עשרה. דיברתי עם מרק מוֹבּיוּס (Mobius, "הנשר הקירח"), שמסייר בין מדינות העולם המתפתחות במטוס גאלפסטרים. המטוס, שנקנה מטייקון מזרח תיכוני שנקלע לקשיים כלכליים, מתהדר בגופי תאורה רקועים מזהב ובריפוד מעור איגואנה. ראיינתי את מייקל פּרייס (Price), חובב פולו שהונו נאמד במאות מיליוני דולרים, שהטיל חִתתו על מנכ"לים שביצועיהם לא עמדו ברמה הנדרשת, וזכה לכינוי "הב"ז המפחיד ביותר בוול סטריט". נפגשתי עם הלמוט פרידלנדר (Friedlaender), שברח מגרמניה בשנות השלושים ועצר בדרכו רק כדי לאסוף את אחותו בת העשרה ולקנות כובע "מפני שג'נטלמן אינו נוסע בלי כובע." הוא נהג לשתות שאטוֹ פֶּטרוּס, אסף ספרים יקרי ערך מימי הביניים וסחר בכל דבר שבעולם, החל בחוזים עתידיים על קפה וכלה באמפייר סטייט בילדינג. בשנות התשעים לחייו הוא אמר לי, "ניהלתי חיים סוערים."

רכשתי השכלה שערכה לא יסולא בפז. ג'ק בּוֹגל (Bogle), אליל הקרנות המדדיות שייסד את Vanguard, שמנהלת כיום 6.2 טריליון דולר, דיבר איתי על שיעורים מכוננים בהשקעות שלמד מהמנטור שלו ו"גיבורו", חלוץ קרנות נאמנות ששמו וולטר מורגן (Morgan): "אל תיסחף. אל תיטול סיכון מופרז... שמור על עלויות נמוכות." וְ: "ההמון תמיד טועה." כפי שאנו עתידים לראות, בוגל גם הסביר מדוע "אינך צריך להיות מעולה" כדי לשגשג כמשקיע.¹

פיטר לינץ' (Lynch), מנהלה המפורסם ביותר של קרן פידליטי (Fidelity), סיפר לי כיצד הרוויח על ידי כך שעבד קשה יותר מכל השאר. אבל הוא גם דיבר על כך שהשווקים בלתי ניתנים לחיזוי ועל הצורך בענווה: "בבית הספר אתה מקבל הרבה מאיות וכמעט־מאיות. בשוק המניות, אתה מקבל הרבה נכשלים. ואם אתה צודק שש או שבע פעמים מתוך עשר, אתה טוב מאוד." לינץ' נזכר באחד מכישלונותיו הראשונים: עסק יומרני לביגוד שפשט את הרגל "רק בגלל הסרט 'בוני וקלייד'," ששינה את אופנת הנשים בצורה כל כך בלתי צפויה, שהמלאי של החברה נעשה "חסר ערך." נד ג'ונסון (Johnson), המולטי־מיליארדר שהפך את פידֶליטי למפלצת, צחק ואמר ללינץ', "עשית הכול נכון... רק שמפעם לפעם צץ פתאום איזה משהו משום מקום."

בימים הסוערים שלאחר פיגועי האחד־עשר בספטמבר, כשהשווקים הפיננסיים סבלו מהשבוע הרע בתולדותיהם מאז השפל הגדול, נסעתי לבולטימור לבקר את ביל מילר (Miller), שהיה בעיצומו של רצף חסר תקדים: ביצועים טובים יותר מאלה של מדד ה-S&P 500 במשך חמש־עשרה שנים רצופות. בילינו כמה ימים יחד וטסנו במטוס הלירג'ט שלו, שאותו קנה כדי שכלב הוולפהאונד האירי שלו, השוקל חמישים קילוגרם, יוכל לטוס איתו. הכלכלה נכנסה לסחרור, מלחמה הלכה והתפתחה באפגניסטן והקרן שלו הפסידה 40 אחוז מערכה בשיאה. אבל מילר היה רגוע ועליז והשקיע בקור רוח מאות מיליוני דולרים במניות שנפלו אך שבו ונסקו לאחר מכן.

בוקר אחד עמדתי לצדו כשהתקשר למשרדו לבדוק מה המצב. האנליסט מעברו של הקו בישר שלו ש-AES, חברה שאת מנייתה קנה מילר זה עתה, דיווחה על רווחים איומים. מחיר המניה נחתך בחצי ועלה לו בהפסד של 50 מיליון דולר עוד לפני ארוחת הצהריים. מילר הכפיל מיד את היקף ההחזקות והניח בשלווה כי משקיעים חסרי היגיון הגיבו בצורה מופרזת לבשורות המדכאות שפרסמה החברה. כפי שהסביר לי, השקעה היא תהליך בלתי פוסק של חישוב הסיכויים: "הכול עניין של הסתברויות. אין שום ודאות."²

ביל רואן (Ruane) היה אחד ממלקטי המניות המצליחים בדורו. כשוורן באפט סגר את שותפות ההשקעות שלו ב־1969, הוא המליץ על רואן כתחליף לו עצמו. עד למותו ב־2005 הניבה קרן סֶקוֹיה של רואן תשואות מדהימות. הוא נהג שלא להתראיין, אבל דיבר איתי באריכות על ארבעה עקרונות מנחים שלמד בשנות החמישים מ"כוכב גדול" ששמו אלברט הֶטינגר (Hettinger). "לכללים הפשוטים האלה היתה חשיבות אדירה בעיני," אמר רואן. "הם יצרו את הבסיס לחלק גדול מהפילוסופיה שלי מאז והלאה... והם העצה הטובה ביותר שיש ביכולתי לתת לאנשים."

ראשית, הזהיר רואן, "אַל תִלוו כספים כדי לקנות מניות." הוא נזכר בחוויה מוקדמת שבה, באמצעות מינוף, הוא "לקח 600 דולר והכפיל אותם עשרות מונים." ואז "השוק נסדק" והוא חטף חזק כל כך שמכר הכול ו"כמעט חזר לנקודת ההתחלה." כפי שגילה אז, "כשאתה משקיע כסף שלווית, אתה לא פועל בצורה רציונלית." שנית, "חפשו מומנטום." רוצה לומר, "כשאתם רואים את השווקים משתגעים," בין שהעדר מגיב בבהלה ובין שהוא מסתער על מניות בהערכות שווי חסרות היגיון, פעלו בזהירות מרבית. שלישית, התעלמו מתחזיות שוק: "אני מאמין בנחישות שאיש אינו יודע מה השוק יעשה... הדבר החשוב הוא למצוא רעיון אטרקטיבי ולהשקיע בחברה שהמניה שלה זולה."

בעיני רואן, העיקרון הרביעי הוא החשוב מכולם: השקיעו במספר קטן של מניות שחקרתם לעומק עד כדי כך שיש בידכם יתרון ברמת המידע. "אני מנסה ללמוד ככל האפשר על שבעה או שמונה רעיונות טובים," הוא אמר. "אם באמת מצאתם משהו זול מאוד, למה לא לשים עליו 15 אחוז מכספכם?" למשקיעים רגילים יש נתיבים בטוחים יותר להצלחה. "לרוב האנשים יהיה הרבה יותר טוב עם קרן מחקה מדד," אמר רואן. אבל למשקיעים שמבקשים לנצח את השוק, ריכוז נתפס בעיניו כדרך פעולה חכמה: "אני לא מכיר אף אחד פרט לפיטר לינץ' שיכול לעשות עבודה טובה בהשקעה במניות רבות."

כשדיברנו בשנת 2001, רואן סיפר לי ש־35 אחוז מההחזקות של סקויה מושקעים במניה אחת: ברקשייר האתוויי. המניה איבדה מן הפופולריות שלה בשיגעון הדוט קום, ובאפט, יושב הראש ומנכ"ל החברה, ספג ביקורת על כך שאיבד את מגע הקסם. אבל רואן ראה את מה שאחרים החמיצו: "חברה נפלאה" עם תחזיות צמיחה מעולות שמנוהלת בידי "הבחור הכי חכם במדינה."

התחלתי להבין שהמשקיעים הדגולים ביותר הם אינטלקטואלים בעלי חשיבה עצמאית. הם אינם חוששים להטיל ספק בחוכמה המקובלת ולהתריס נגדה. הם עושים רווחים מן הטעויות ומן התפיסות השגויות של אנשים שחושבים בצורה פחות הגיונית, פחות קפדנית ופחות אובייקטיבית מהם. למעשה, אחת הסיבות הטובות ביותר ללמוד את המשקיעים המתוארים בספר זה היא שהם יכולים ללמד אותנו לא רק איך להתעשר, אלא גם איך לשפר את צורת החשיבה וקבלת ההחלטות שלנו.

הרווחים מניהול השקעות אינטליגנטי אדירים כל כך, שהתחום מושך מוחות מבריקים רבים. אבל המחיר שמשלמים על טעויות עלול להיות הרסני, בשונה מאוד מן המצב בקרב פרופסורים, פוליטיקאים ומומחים למיניהם. הסיכונים המעורבים בעניין עשויים להסביר מדוע טובי המשקיעים נוטים להיות פרגמטיסטים רחבי אופקים שמחפשים ללא הרף איך לשפר את דרך החשיבה שלהם.

דפוס החשיבה הזה מתגלם למופת אצל שותפו הפיקחי להדהים של באפט, צ'רלי מאנגר, שאמר פעם, "אני בוחן מה עובד ומה לא ולמה." מאנגר, אחת הדמויות המרכזיות בספר זה, הרחיק לכת מאוד בחיפושיו אחר דרכי חשיבה מוצלחות יותר ושאל כלים אנליטיים מתחומים מגוונים כמתמטיקה, ביולוגיה ופסיכולוגיה התנהגותית. בין המודלים שלו לחיקוי היו צ'רלס דרווין, אלברט איינשטיין, בנג'מין פרנקלין ומתמטיקאי מן המאה התשע־עשרה ששמו קרל גוסטב יעקובי (Jacobi). "למדתי הרבה מאנשים מתים," אמר לי מאנגר, "מאז ומתמיד קלטתי שיש הרבה אנשים מתים שאני צריך להכיר."

הגעתי להבנה שהמשקיעים הטובים ביותר הם זן ייחודי של פילוסופים מעשיים. הם אינם מנסים לפתור את אותן החידות הסתומות שמהפנטות פילוסופים אמיתיים רבים, כגון, "האם הכיסא הזה קיים?" תחת זאת, הם מחפשים את מה שהכלכלן ג'ון מיינרד קיינס כינה "חוכמה ארצית", שבאמצעותה הם תוקפים בעיות בוערות יותר, כגון, "כיצד אני יכול להגיע להחלטות חכמות בנוגע לעתיד אם אי־אפשר לדעת מה יהיה בעתיד?" הם מחפשים יתרונות בכל מקום שבו הם מסוגלים לאתר אותם: בהיסטוריה של הכלכלה, במדעי המוח, בספרות, בסטואיות, בבודהיזם, בספורט, במדע היווצרות ההרגלים, במדיטציה או בכל דבר אחר שעשוי לעזור. נכונותם הבלתי מוגבלת לחקור "מה עובד" עושה אותם למודלים רבי עוצמה לחיקוי שכדאי ללמוד מהם בחיפושינו שלנו אחר הצלחה, לא רק בשווקים אלא בכל תחומי החיים.

דרך אחרת לחשוב על המשקיעים המיומנים ביותר היא כעל שחקנים מושלמים במשחק. אין זה צירוף מקרים שמנהלי עילית רבים בתחומי הפיננסים משחקים קלפים לשם הנאה ולשם הפקת רווח. טמפלטון נעזר בזכיותיו בפוקר כדי לשלם את שכר הלימוד באוניברסיטה בימי השפל הגדול. באפט ומאנגר הם שחקני ברידג' נלהבים. מריו גבּלי (Gabelli), איל קרנות מיליארדר, סיפר לי איך הרוויח כסף בהיותו נער עני בברונקס במשחקי קלפים בין משמרות כשעבד כנושא כלים במועדון גולף יוקרתי. "הייתי בן אחת־עשרה או שתים־עשרה," הוא נזכר, "וכולם חשבו שהם יכולים לנצח." לינץ', ששיחק פוקר בתיכון, באוניברסיטה ובצבא, אמר לי כי "ללמוד לשחק פוקר או ללמוד לשחק ברידג', כל דבר שילמד אותך לשחק בהסתברויות... יהיה טוב יותר מכל הספרים על שוק המניות."

הגעתי להבנה שמועיל לראות בניהול השקעות ובחיים משחקים, שבהם מוטל עלינו לחפש בצורה מודעת ועקבית דרך למקסם את סיכויי ההצלחה שלנו. הכללים חמקמקים והתוצאות אינן ודאיות. אבל יש דרכים חכמות לשחק ודרכים אוויליות לשחק. דיימון ראניון, שעסק באובססיביות במשחקי מזל, כתב פעם ש"הכול בחיים הוא חמש לשש".* אולי. אבל מה שקונה אותי הוא העובדה שטמפלטון, בוגל, רואן, באפט, מאנגר, מילר ושאר ענקים שנלמד בפרקים העתידים לבוא מצאו דרכים ערמומיות לגייס את הסיכויים לטובתם. המשימה שלי היא להראות לכם כיצד.

חִשבו למשל על אד תוֹרפּ (Thorp), שהוא אולי שחקן המשחקים הגדול בתולדות עולם ההשקעות. לפני שנעשה למנהל קרן גידור, הוא זכה למעמד אלמותי בחוגי הימורים על תוכנית גאונית שהגה לנצח את הקזינו בבלק ג'ק. כפי שהסביר לי במהלך ארוחת בוקר בת שלוש שעות של ביצים עלומות וקפוצ'ינו, הוא סירב להשלים עם "האמונה הרווחת" שלפיה, בשורה התחתונה, אין אפשרות מתמטית ששחקנים ינצחו את הדילר. תורפּ, אבי ספירת הקלפים, רכש לעצמו יתרון בכך שחישב את השינוי בהסתברויות ברגע שקלפים מסוימים "יצאו מהחפיסה" והם "אינם זמינים עוד". למשל, חפיסה מלאה באסים מזמנת לו סיכויים טובים יותר מחפיסה נטולת אסים. כשהסיכויים היו לטובתו, הוא הימר על סכום גבוה יותר; כשהיו לטובת הקזינו, הוא הימר על סכום נמוך יותר. עם הזמן הפך יתרונו הצנוע ליתרון מוחץ. הוא הפך אפוא משחק מזל של מפסידים ל"משחק מתמטי" רווחי.

לטובת הטריק הבא, תורפּ מצא דרך לנצח את הקזינו ברולטה. הוא ושותף, קלוד שנון (Shannon), בנו את המחשב הלביש הראשון, שתורפּ תפעל בחשאי באמצעות הבוהן הגדולה בתוך נעלו. המחשב, שהיה בגודלה של חפיסת סיגריות, אִפשר לו "למדוד את מיקומם ומהירותם של הכדור והמנוע בדייקנות רבה מאוד," כדי שיוכל לחזות, בסבירות גבוהה, היכן צפוי הכדור לנחות. במשך מאות בשנים היתה רולטה משחק של פתיים שבו לא היה לשחקנים שום יתרון, שכן לכדור היו סיכויים שווים ליפול בכל אחת משלושים ושמונה הגומות. "אך על ידי הוספת מעט ידע ומדידות, אנו זוכים בהבנה מעט יותר טובה של ההסתברויות של מה שעומד לקרות," אמר תורפּ. "אתה לא צודק בכל פעם ופעם, אבל התחזית שלך תהיה טובה במעט ממזל... כך שהפכנו משהו שנראה כמו משחק של מזל טהור למשחק שבו היה לנו יתרון. ומה שהעניק את היתרון הוא המידע שהוספנו."³

אם אינכם בעלי קזינו, לגאוניותו החתרנית של תורפּ יש כוח משיכה שקשה לעמוד בפניו. מה שהלהיב אותו מעולם לא היה הכסף אלא האושר הטמון בפתרון "בעיות מעניינות" שכל המומחים מתעקשים שהן בלתי פתירות. "העובדה שהרבה אנשים אומרים שמשהו נכון אינה משפיעה עלי בשום צורה שהיא," אמר תורפּ. "צריך לחשוב בצורה עצמאית, במיוחד על הדברים החשובים, ולנסות לעבד אותם בעצמך. לבדוק את הראיות. לבדוק את הבסיס לאמונות המקובלות."

כפי שהרפתקאותיו של תורפּ רומזות, אחת הדרכים הקריטיות לשפר את החיים הפיננסיים שלנו היא להימנע ממשחקים שבהם הסיכויים נגדנו. "ככל שמדובר בהימורים, אם אין לי יתרון, אני לא משחק," אמר תורפּ. אם ליישם את העיקרון הזה, יהיה חכם מצד כולנו להישיר מבט למציאות בצורה כנה ככל האפשר; למשל, אם הידע שלי בטכנולוגיה קלוש או שאני חסר את המיומנות הפיננסית הבסיסית הנדרשת להעריך עסק, עלי לעמוד בכל פיתוי, ולא לבחור מניות טכנולוגיות ספציפיות בעצמי. שאם לא כן, אני כמו הפתי היושב ליד הרולטה ומקווה שהמזל יאיר לו פנים חרף כל אשליותיו. כפי שציין באוזנַי ג'פרי גנדלך (Gundlach), מיליארדר רציונלי קר רוח שמנהל כ־140 מיליארד דולר באיגרות חוב, "תקווה היא לא שיטה."

טעות נפוצה נוספת שמטה את הסיכויים נגד רבים מהמשקיעים התמימים היא לשלם דמי ניהול נדיבים למנהלי קרנות, לברוקרים וליועצים פיננסיים בינוניים שביצועיהם אינם מצדיקים את ההוצאה. "אם אתם משלמים לאורך הדרך אגרות ועמלות מסחר, דמי ייעוץ, כל מיני עלויות אחרות, אתם שוחים נגד הזרם," אמר תורפּ. "אם אינכם משלמים את כל הדברים האלה, אתם שוחים עם הזרם." לפיכך, אחת הדרכים שבהן יכולים משקיעים רגילים להגדיל מאוד את סיכוייהם לניצחון בטווח הארוך היא לקנות ולהחזיק קרנות מחקות מדדים שגובות עמלות מזעריות: "אינכם צריכים להשקיע עבודה ואתם מקדימים אולי 80 אחוז מהאנשים שפועלים אחרת." מדד כגון ה-S&P 500 "קרוב לוודאי" יעלה בטווח הארוך, הוסיף תורפּ, על בסיס "התרחבות הכלכלה האמריקאית." לכן, בניגוד למהמרים בקזינו, "יש יתרון אוטומטי" פשוט בעצם ההשתתפות במגמת העלייה של השוק בעלות מינימלית.

לעומת זאת, קרן הגידור של תורפּ הביסה את המדדים במשך יותר מעשרים שנה בלי אף רבעון של הפסד, וזאת באמצעות ההתמקדות בהזדמנויות השקעה עלומות יותר "שלא היו מובנות די הצורך." למשל, כישוריו המתמטיים היוצאים מן הכלל אפשרו לו להעריך כתבי אופציה, אופציות ואיגרות חוב להמרה בדייקנות שאין כמוה. דמויות מפתח אחרות בספר זה, כגון הווארד מרקס (Marks) וג'ואל גרינבלט (Greenblatt), צברו יתרונות דומים על ידי התמחות בנישות שזכו להתעלמות או שנטו לעורר סלידה בשווקים הפיננסיים. כפי שנראה, יש דרכים רבות לנצח, אך כולן מצריכות יתרון כזה או אחר. כששאלתי את תורפּ כיצד אוכל לדעת שיש בידי יתרון, הוא הציע את המחשבה המטרידה הבאה: "אם אין לך סיבה רציונלית להאמין שיש לך יתרון, קרוב לוודאי שאין לך."

בתחילת מסע ההשקעות שלי לפני עשרים וחמש שנה, נכספתי לחופש פיננסי ולכך שלא אצטרך לתת דין וחשבון לאיש. המשקיעים הטובים ביותר פיצחו את הקוד, וזה נראה בעיני כמעט מאגי. אבל עכשיו אני קולט שההבנה כיצד האנשים האלה חושבים ולמה הם מנצחים יכולה לעזור לנו לאין שיעור בדרכים רבות מאוד - פיננסית, מקצועית ואישית.

למשל, כששאלתי את תורפּ איך למקסם את הסיכויים לחיים מאושרים ומצליחים, הוא המחיש את הגישה האופיינית לו באמצעות דיון על בריאות וכושר. תורפּ, שהוא בן שמונים וארבע אך נראה צעיר בעשרים שנה מכפי גילו, העיר, "גנטית, אתה מקבל קלפים מסוימים... אתה יכול לראות בזה מזל. אבל אתה יכול לבחור איך לשחק בקלפים האלה," ובכלל זאת לבחור להימנע מעישון, לערוך בדיקות רפואיות שנתיות, לדאוג להתחסן ולעסוק בפעילות גופנית קבועה. בשנות השלושים לחייו היה תורפּ "בכושר נוראי" ומצא את עצמו "מתאמץ מאוד לנשום" אחרי ריצה של רבע מייל (400 מטר). אז הוא התחיל לרוץ קילומטר וחצי בכל שבת והשתפר בהדרגתיות עד שהשלים עשרים ואחד מרתונים. הוא עדיין נפגש עם מאמן אישי פעמיים בשבוע והולך חמישה קילומטרים ביום ארבע פעמים בשבוע. אבל כשמישהו הציע לו להתחיל לרכוב על אופניים, הוא חקר לעומק את מספר "מקרי המוות לכל 100 מיליון מייל במקרה של רכיבה על אופניים", ו"החליט שהסיכון גבוה מדי".

כשדיברתי איתו שוב, זה היה ביוני 2020 והעולם היה נתון בציפורניה של מגפה עולמית שכבר הרגה יותר מ־100 אלף אמריקאים. תורפּ הסביר כיצד ניתח את נתוני התמותה מרחבי העולם והקדיש תשומת לב מיוחדת ל"מיתות לא מוסברות" שסביר שנגרמו בידי הנגיף; כיצד הקיש "היקשים" ממגפת השפעת של 1918 שהרגה את סבו; כיצד הגיע לאומדנו שלו בדבר "שיעור התמותה האמיתי"; וכיצד חזה כבר בתחילת פברואר, לפני שתועד ולו מקרה מוות אחד בארצות הברית, שהמדינה עתידה לאבד בין 200 אלף ל־500 אלף בני אדם לווירוס הקורונה החדש הזה במהלך שנים־עשר החודשים הקרובים.

ניתוח הנתונים השיטתי של תורפּ אפשר למשפחתו לנקוט צעדים מבעוד מועד בזמן שרק אמריקאים מעטים - לא כל שכן, מנהיגי האומה - זיהו את שיעורו של האיום. "אגרנו בזהירות מצרכים מכל מיני סוגים, כולל מסכות," הוא אמר. "עבר בערך חודש עד שאנשים התעוררו והתחילו לרוקן את המדפים בחנויות." שלושה שבועות לפני שהממשל הכריז על מצב חירום לאומי, תורפּ הכניס את עצמו לבידוד בביתו בלגונה ביץ' ו"לא נפגש עוד עם איש" פרט לאשתו. "אין מה לפחד," הוא אמר לי. אבל הוא הבין את הסיכונים ופעל בהחלטיות להעצים את סיכוייו לשרוד. תורפּ הוא אולי האדם הפרטי היחיד שפגשתי מימי שחישב בפועל את "סיכויי התמותה" שלו עצמו.**

ההרגל המנטלי לחשוב בקור רוח על עובדות ומספרים, על הסתברויות ועל שקלול תמורות בין סיכון לגמול, והחשיבות העליונה המוענקת לעצם ההימנעות מאסון, מסבירים במידה רבה כיצד המשקיעים המיומנים ביותר מאריכים ימים ומצליחים. כפי שתורפּ רואה זאת, כל היבט של התנהגותכם צריך להיות מונחה בידי גישה של "רציונליות מוכללת". לדוגמה, הוא יודע שהסבירות שיקבל החלטות גרועות גבוהה יותר כשהוא "במצב אמוציונלי". אז, אם הוא "עצבני או כועס" על מישהו, הוא לוקח צעד אחורה ושואל את עצמו, "מה אתה יודע באמת? האם ההרגשה שלך מוצדקת או לא?" לא פעם, הניתוח המחושב שלו מעלה שתגובתו השלילית אינה מוצדקת. "אנחנו קופצים למסקנות כשלא כדאי שנעשה זאת," הוא מציין. "ולכן, השהיית שיפוט היא מרכיב מפתח בהתנהגות רציונלית."

כל זה מוביל אותי להאמין שהענקים האמיתיים של עולם ההשקעות יכולים לעזור לנו להיעשות עשירים יותר, חכמים יותר ומאושרים יותר. מטרתי היא להראות לכם כיצד הם מנצחים הן בשווקים והן בחיים על ידי מציאתן של דרכים רבות מספור לשפר את הסיכויים להצלחה.

ניצול מיטבי של הסיכויים הוא דרך יעילה להפליא לפעול, והוא מחלחל לכל דבר שהם עושים, ובכלל זאת האופן שבו הם מנצלים את זמנם, האופן שבו הם מייצרים סביבה רגועה שבה יוכלו לחשוב, הבחירה עם מי להתרועע וממי להתרחק, כיצד הם נשמרים מפני הטיות ושטחים מתים, כיצד הם לומדים מטעויות ונמנעים מלחזור עליהן, כיצד הם מתמודדים עם לחץ ומצוקה, כיצד הם תופסים יושר ויושרה, כיצד הם מוציאים כסף ותורמים אותו וכיצד הם מנסים לבנות חיים רוויי משמעות שמתעלָה אל מעבר לכסף.

בכתיבת ספר זה, הענקתי משקל רב לראיונות החשובים ביותר שערכתי בעבר הרחוק עם רבים מהמשקיעים הטובים בעולם. אבל הקדשתי גם מאות שעות כדי לראיין יותר מארבעים משקיעים במיוחד בשביל ספר זה, אנשים שפועלים מלוס אנג'לס ועד לונדון, מאומהה ועד מומבאי. הדמויות שתפגשו פה ניהלו בסך הכול טריליוני דולרים עבור מיליוני בני אדם. תקוותי היא שהמשקיעים יוצאי הדופן הללו יאירו - ויעשירו - את חייכם. אני מוכן להמר על כך.