לאהוב בשביל שניים

עדן

בגיל שש־עשרה הגיע ההתקף הראשון שלי. זה היה בערב, כשכבר הייתי מוכנה לשינה. ישבתי בסלון בבית הישן בניו יורק, ראיתי טלוויזיה והפסקתי לנשום. אני זוכרת את זה לפרטי פרטים. צפיתי ב"Friends", בפרק הסיום של העונה הרביעית. לאט לאט הרגשתי את החזה שלי מתכווץ, וכמו דקירות קטנות וחדות התפזרו בו. עצמתי עיניים ומחצתי עם היד בכל הכוח את הכרית שהייתה לידי. הרגשתי איך קנה הנשימה שלי נאטם וקראתי, "אמא, אני לא נושמת!"

היא רצה אליי מהמטבח, מגבת מונחת על כתפה, והביטה בי בבהלה. היא אמרה לי לנשום עמוק. הכרחתי את עצמי להעביר אוויר מהפה לריאות בנשימות קצרות וחזקות. אמא אחזה בי בידה האחת, ובידה השנייה הרימה את הטלפון וחייגה ל־911. "לבת שלי יש התקף לב, תמהרו!"

תוך שלוש דקות האמבולנס הגיע בחריקה, והפרמדיקים נכנסו הביתה והשכיבו אותי על האלונקה. כל הנסיעה לבית החולים שכבתי עם מסכת חמצן על פניי, כשאמא אוחזת את ידי מצד אחד, ופרמדיק לוקח ממני מדדים מהצד השני. חוויתי הכול בערפול מוחלט, העיניים שלי היו מלאות בדמעות שלא זלגו החוצה. הרגשתי שהגוף שלי כל־כך מותש שאין לי אפילו כוח לבכות, כאילו פגע בי ברק והותיר אותי ללא כוחות.

כשסיימתי את כל הבדיקות בבית החולים, שכבתי במיטה באחד החדרים וחיכיתי לתוצאות. חשבתי על כל מחלה אפשרית. סרטן בדרגה ארבע, מחלת ריאות כרונית, פרפורים בלב, מה לא. דמיינתי איך אני מספרת לחברות שלי שלא אגיע יותר לשיעורים, איך אני לא מסיימת תיכון. ראיתי את עצמי עם קרחת. לא יודעת איך זה קשור להתקף לב, אבל תמיד כשאני חושבת על מחלות קשות אני מדמיינת קרחת. אחרי כמה רגעים, אחת האחיות נכנסה לחדר והגישה לאמא טופס שחרור.

"סליחה?" אמא קראה מבולבלת אחרי האחות שכבר הייתה בדרך החוצה, "הילדה שלי עברה התקף לב, היא צריכה השגחה, איך אני אלך איתה ככה הביתה?"

האחות הייתה על מפתן הדלת והסתובבה לעברנו, "גברתי, מדובר בהתקף חרדה, הכול בסדר," היא חייכה, ואני לא האמנתי למשמע המילים שיצאו לה מהפה. "תלכו הביתה, תנוחו. היא בסך הכול צריכה שינה טובה."

לא הבנתי איך זה הגיוני שזה מה שחוויתי בגוף. יכולתי להישבע שקנה הנשימה שלי נסתם, שאני בעוד רגע רואה את העולם הבא. אם ככה מרגיש התקף חרדה, איך מרגיש התקף לב? לא הייתי מסוגלת לדמיין איך אני אתמודד אם זה יקרה לי שוב.

"ומאז המקרה הזה, זכורים לך עוד מקרים שבהם הרגשת משהו דומה?" מֵרַב שואלת ומחזירה את תשומת ליבי לחדר. בטח, אני חושבת. יותר מדי פעמים.

"נראה לי שכן," אני עונה.

"אני רוצה שנתחיל מההתחלה. נסי לספר לי מה קדם להתקפים, מהנקודה שאת זוכרת אותה כהתחלה."

ההתחלה של הסוף, חשבתי לעצמי.

"עליתי לארץ בגיל שמונה־עשרה, לצבא."

"עם ההורים?"

"לא. לבד. רק חיכיתי לרגע שאוכל להגיע לארץ. שנאתי את ארצות הברית. שנאתי את התרבות המנומסת שם, אף פעם לא הרגשתי שייכת. תמיד הרגשתי לוחמת בתוך קבוצה של נסיכות."

***

קיץ 2013. אנחנו חוזרים מתרגיל בשטח ומגיעים לבסיס ברמת הגולן. אני עדיין עם אפוד ונשק, אבל אני חייבת סיגריה. אני מפחדת קצת לחלוץ את הנעליים ולגלות מה גדל על כפות רגליי במהלך הימים האחרונים. מעניין מה ההורים היו חושבים אם היו רואים אותי ככה עכשיו — לוחמת בתותחנים בצבא הישראלי, ישראלית למופת. מעניין מה איתם עכשיו. אני מדליקה סיגריה, נשענת על הספסל ומסתכלת על הנוף. לפעמים עצוב לי שהם בחרו להישאר בניו יורק. איך הם יכולים? אני מרגישה כל־כך חזק שכאן זה הבית. אני מסוגלת להסתכל על הנוף הזה שעות.

קולות צחוק מכיוון השקם מסיחים את דעתי. אני מסתכלת ימינה ורואה חבורה של גולנצ'יקים פותחים שולחן של במבה וקולה.

"ראית?" אוריאל מתיישב לידי ולוקח לי סיגריה מהחפיסה, "הם הולכים להיות תקועים פה עכשיו לפחות כמה שבועות. הביאו אותם לתפוס קו."

הוא, בניגוד אליי, כבר מקולח, אבל עדיין מסריח. בצבא כולם מסריחים.

"נהוג לבקש לפני שלוקחים," אני אומרת באדישות ומסתכלת על הסיגריה שהוא מדליק. אני מסובבת בחזרה את הראש לנוף, ונשענת לאחור.

"במבה?" אוריאל שואל.

"תמיד," אני עונה, והוא הולך לכיוון השקם.

"תמיד היית טריטוריאלית?" מירב שואלת.

מאיפה היא יודעת? אני חושבת לעצמי. היא מבחינה במבט החושב שלי.

"לא יודעת. אני אוהבת שהדברים שלי הם שלי."

אני עוצמת עיניים ונהנית מהבריזה של הגולן. אני שומעת צעדים מתקרבים אבל הם לא גורמים לי לפקוח את העיניים.

אוריאל זורק עליי שקית במבה.

"מה אתה דפוק?!"

הוא צוחק, ואני מתיישבת ופותחת את השקית. הוא מושיט יד אבל אני מחביאה את הבמבה מאחורי הגב תוך כדי שאני אוכלת. "נראה לך? אחרי שזרקת עליי?"

הוא שולח אליי מבט מתחנן, "נו, עדן..."

אני מעבירה את השקית כמעט לאמצע בינינו, סנטימטר אחד קרוב יותר אליי.

"נו, איך הם?" אני שואלת ומטה את הראש לכיוון הגולנצ'יקים.

"האמת שהם ממש בסדר. יש שם אמריקאי אחד. נראה לי ממש תאהבי אותו. סוף סוף יהיה לך עם מי לדבר אינגליש."

את ה"אינגליש" הוא מבטא בקול מעצבן.

"הוא גם חייל בודד?"

"לא יודע, תשאלי אותו את," הוא קורץ, ואני מגלגלת עיניים.

אולי יהיה נחמד להכיר מישהו שיבין אותי. לפעמים זה מרגיש קצת בודד להיות השונה בנוף, אפילו שכבר התרגלתי. בארצות הברית הייתי הישראלית, וכאן אני האמריקאית. קצת לפני שעזבתי ועליתי אפילו רבתי על זה עם ההורים שלי. הם כל־כך פחדו שאני אקשה על עצמי כאן עם העקשנות שלי להיות אותנטית כלפי עצמי, גם אם זה אומר מלחמות מול אחרים, ואפילו מלחמות של אחרים. שם כולם כבר היו רגילים לזה, לעדן הלוחמת. תמיד הבעתי את דעתי, גם במחיר של לעמוד לבד. כאן, ההורים שלי פחדו שמחיר הבדידות יהיה גבוה יותר, גבוה מדי. גם ככה קשה להשתלב במקום זר, הם אמרו. רק שלי זה הרגיש מוכר מאי פעם.

כשאני יוצאת מהמקלחת כבר חושך בחוץ. אני חוזרת למגורים ונכנסת למיטה. כולם ישנים, מרוסקים מעייפות, אבל אני לא מצליחה להירדם. בכל פעם שאני עוצמת עיניים, אני מרגישה ערנית הרבה יותר. אני מביטה בתקרה ונושמת עמוק. יד ימין שלי מונחת על החזה והשמאלית למטה על הבטן. אני מרגישה את האוויר נכנס לי לריאות, מנפח לי את הבטן, ויוצא בהדרגה כמו מתוך קשית. מאז ההתקף הראשון, לפני שנתיים, אני מפחדת שזה יחזור. הכי פחדתי להגיע לבד לארץ, אבל מעולם לא אמרתי את זה. אמא שלי אמרה לי ששינוי כזה גדול בחיים, וכל־כך הרבה לחץ, יכולים לגרום לזה להתפרץ שוב. בכל שיחה שלנו היא מזכירה לי לנשום, ואני מיישמת. זה היה הדיל בינינו מההתחלה, אני יכולה להיות רחוקה ממנה כל עוד אני שומרת על עצמי, בשבילה.

אני לא קרובה להירדמות ומחליטה לקום. אם יש משהו נורא יותר מלא להצליח להירדם זה להמשיך לשכב במיטה ולהילחם בזה. הרגעים שבהם את מתאמצת לישון הם הרגעים שבהם כל מה שאת מדחיקה כנראה יתפרץ החוצה. אני נועלת נעלי בית, לובשת ז'קט פליז ויוצאת למועדון.

מרחוק אני רואה שהאור בפנים דלוק. תמיד מרגיע לראות שאני לא היחידה שערה. אני פותחת את הדלת ורואה אותו שם — כפכפי אדידס שחורים, גרביים לבנים, גופיית סבא ונשק, משחק סנוקר עם עצמו. אני מחייכת. זה האמריקאי, בוודאות.

"היי," אני אומרת תוך כדי שאני בוחנת אותו מכף רגל עד ראש בלי לנסות להסתיר את זה.

"היי," הוא מרים את המבט בהפתעה ואז מציץ על הגופייה שלו, כאילו מנסה להבין על מה אני מסתכלת.

"אני עדן." אני מחזירה את תשומת הלב שלו אליי.

"שון, נעים מאוד."

זה עובד לי.

כן, הוא ללא ספק האמריקאי. זה קטע, הוא נראה שונה. בארצות הברית שנאתי את הבנים האמריקאים. תמיד הרגשתי כאילו הם נולדו עם האף למעלה. אבל הוא נראה כל־כך... ישראלי.

הוא תולה את מקל הסנוקר במקומו ומתקרב אליי.

"אז מאיפה אתה?" אני שואלת באנגלית והוא מייד מחייך.

"טקסס. אבל הלב תמיד פה."

תשובה נכונה, אני חושבת.

אנחנו מתיישבים על הספה, מרחק של בערך שני אנשים בינינו, אבל זה לא מונע ממני להריח את הריח המדהים שלו. ריח של גבר, אבל עם נגיעה של עדינות, איזון מושלם בין חריף, חמוץ ומתוק. אנחנו ממשיכים את השיחה באנגלית.

"מתי הגעתָ לכאן?" "בגיל חמש־עשרה. ההורים חזרו לטקסס אבל האחיות שלי ואני החלטנו להישאר כאן כי..."

"כאן זה מרגיש בית."

"כן, לגמרי."

"אז איך את בסנוקר?" הוא שואל וקם לכיוון השולחן.

"אני מניחה שעכשיו נגלה," אני מחייכת והולכת אחריו. ממתי אני כזאת רכה?

הוא אוחז את המקל באופן שנראה מקצועי לחלוטין, רוכן לכיוון השולחן, מייצב את המקל עם ידו השמאלית ומתכונן לדחוף אותו עם ידו הימנית. הוא מחטיא, ואני מתגלגלת מצחוק.

"עכשיו אני מבינה למה אתה נשאר ער בלילה וממשיך להתאמן, זה באמת מביך," אני צוחקת.

"שכחתי לשים את העדשות שלי," הוא מחייך, ונראה שהווידוי הזה אמיתי.

"עדשות לגולנצ'יק?" אני שואלת, מופתעת, הרי על כל דבר קטן מורידים פרופיל.

"יש מצב שגם בצו הראשון שכחתי אותן," הוא קורץ לי ומסדר שוב את הכדורים.

***

אני יוצאת ממירב ומחליטה ללכת הביתה ברגל. השעה בערך שמונה בערב והרחוב מלא באנשים. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפלורנטין זה שהיא אף פעם לא ריקה. אני מגיעה לדירה ורואה את ג'ואי ועמנואל יושבים בסלון עם חברים, ממלמלת "היי" בנימוס ונכנסת לחדר שלי. זה נחמד לא לגור לבד, אבל קשה שאין פרטיות. קשה למצוא איזון, והכי קשה זה למצוא שקט שלא מתדרדר לכדי בדידות.

אני פותחת את הארון ומחפשת בגדים יפים להיום בערב. אני עדיין לא יודעת לאן אנחנו יוצאות, אבל אנחנו יוצאות. אסור לי להיכנס בשעה כזאת מוקדמת למיטה. זה משאיר יותר מדי מקום למחשבות. אני לובשת ג'ינס לבן בגזרה נמוכה וטופ תחרה שחור, קושרת מטפחת על הראש ויושבת בפינת האיפור כדי לחדש את האייליינר שלי שהספיק להימרח במהלך היום. כשאני הולכת מהחדר לכיוון הדלת החוצה, אחד החברים עוצר אותי: "מה, לא תשבי איתנו קצת?"

עמנואל קוטע אותו, "עזוב, אל תתאמץ בכלל. מאז שהיא גרה פה לא ראיתי אותה מעבירה ערב אחד בלי לצאת. זה חסר סיכוי."

הוא מסתכל עליי ואני עליו, אני מחייכת חיוך קטן ויוצאת. אני לא חייבת הסברים לאף אחד, בטח שלא להם.

בשנים האחרונות אני לא יודעת מה זה לשכב במיטה. אין לי שגרת ערב, יש לי שגרת התרסקות. בשנים האחרונות אני דואגת להעסיק את עצמי מספיק במשך רוב היממה, כדי שבלילה אנחת על המיטה ישר לשינה, ואירדם מייד.

***

השעה כבר שתיים בלילה, שון ואני עדיין במועדון. אנחנו יושבים על הספה, הפעם קרובים יותר, וצוללים לתוך שיחה עמוקה, שונה מהשיחות הרגילות שמנהלים עם בן אדם שרק עכשיו פגשת.

"איך זה להיות כאן לבד?" אני שואלת, אפילו שאני מכירה את התחושה.

"האחיות שלי גם גרות בארץ, אז אני לא לגמרי לבד. אבל כל אחת כבר הקימה את המשפחה הקטנה שלה, ואני הפכתי לדוד שמגיע לבקר פעם בשבוע."

"אתה קרוב אליהן?"

"מאוד. הן יכולות להבין מה אני עובר גם בלי שאני אצטרך להסביר או לשתף. ומזל שכך."

"מה זאת אומרת?"

"כשהחלטתי להישאר בארץ, ידעתי שהכול יפול עליהן. לא רציתי את זה. לפעמים הפחד להעיק עליהן גורם לי לשמור הרבה בבטן."

"וזה מרגיש בודד," אני מוסיפה בשקט, בספק אם בכלל אמרתי את זה בקול רם.

"בדיוק."

הוא מסתכל עליי במבט כזה, כאילו גילה משהו חדש.

"את יודעת," הוא ממשיך, ואני מסתובבת אליו עם כל הגוף ומניחה את ראשי על משענת הספה. "אחד הדברים שאני הכי אוהב הוא להיות לבד בשקט שלי, וזה כאילו מתעתע, כמה שזה דומה אבל גם לגמרי ההפך מלהרגיש בודד. ולפעמים בלי לשים לב, אני מרגיש כאן בודד. את מבינה?"

בלי יכולת או רצון להסתיר, דמעות מציפות את עיניי והאף שלי מאדים. שון מביט לי ישר לתוך העיניים ומניח את ידו על ידי.

"מה מעציב אותך?" הוא שואל ואני איכשהו יודעת בכל ליבי שהוא באמת רוצה לדעת.

"לא, זה סתם, אתה צודק פשוט," אני לוקחת בחזרה את ידי ומנגבת את הדמעות, "אני גם מרגישה בודדה פה לפעמים."

אני מסתכלת עליו ומרגישה שאני כבר מכירה את העיניים האלה מזמן, כאילו אני רואה בהן אותי. אני מחזירה את ידי לידו.

"את לא צריכה תמיד לסחוב את כל המשקל לבד, את יודעת? מותר לך להניח את הראש מדי פעם," הוא אומר, וזה מפזר תחושת נחת בתוכי שכל־כך הייתי צריכה.

"נו," הוא מחייך פתאום, "כשאת עצובה — מה משמח אותך?"

אני מנסה לחשוב על תשובה הגיונית.

"אל תחשבי, פשוט תגידי את מה שעולה לך לראש."

"שוקולד תות."

"באמת?"

"או מיי גאד, כן. שוקולד תות זה אלוהי."

אנחנו מסתכלים זה על זה לרגע ומתפקעים מצחוק. אחרי הצחוק בורח ממני פיהוק גדול שאני מסתירה עם היד.

"מישהי כאן זקוקה לשינה מתוקה במיטה שלה," הוא אומר ברוגע ואז מוסיף, "בואי, אני אלווה אותך לחדר."

אנחנו הולכים לכיוון החדר שלי ואני מסתכלת עליו. על שפת הגוף שלו, על הרגעים שבהם הוא מעלה ומוריד את ראשו כשהוא צוחק, המבטים שהוא מגניב אליי. אנחנו מגיעים לדלת ואני מסתובבת אליו.

"תודה, היה נחמד ל..."

"להרגיש קצת בית," הוא ספק קוטע ספק משלים אותי, ואני מסתכלת עליו, נפעמת מדבריו. אני מסוגלת להרגיש את הברק שיוצא מהעיניים שלי.

"לילה טוב," הוא חותם ומחבק אותי. החיבוק שלו עוטף את כולי ואני זוכה שוב להסניף אותו. יש אנשים שהחיבוק שלהם פשוט מתאים במידותיו בדיוק אלייך, וככה זה מרגיש איתו, שהחיבוק שלו נוצר במיוחד עבורי.

אני נכנסת למיטה, מתעטפת בשמיכה, מושכת את צווארון הז'קט שלי מעלה לכיוון האף ומריחה. הריח שלו נשאר עליו. אני עוצמת עיניים ונותנת לעצמי להירדם בתחושת הבית שהרגשתי בחיבוק שלו.

המשך בספר המלא