עוצמה של קהילה

הקדמה מלב חצוי

יהודי אתיופיה כונו פלאשים וכושים¹ — הם היו בגלות, במדינה לא להם. הם היו בצד, מבודדים מהאוכלוסייה המקומית. בספר הקדוש של עם ישראל, התנ”ך, גם אברהם אבינו נקרא ‘אברהם העברי’, כי כל העולם כולו היה בצד, בעבר אחד, ואילו הוא היה מעברו השני.

כרעם ביום בהיר נקרא אברהם בציווי האלוקים לקום וללכת. לעזוב את כל המוכר, את הרגליו ואת חלומותיו, לעקור את שורשיו וללכת לעבר הלא נודע. אברהם בחר לקבל את הציווי באהבה ובהבנה ומתוך רצון. מתוך הכרה שהציווי הוא מאת הבורא, אדון הכול.

גם אנחנו במהלך חיינו נקראים בידי אחרים או אפילו מעצמנו פנימה לעקור את ההרגלים שלנו, את השורשים שלנו ואת כל מה שחשבנו שטוב עבורנו, ומחליטים ללכת לעבר יעד שלא בטוח כי יביא איתו משהו טוב יותר. אכן, גם השהות שלנו במקום הנוכחי, לא בטוח שמתאימה לנו וטובה עבורנו להמשך.

החברה הישראלית לא מכירה את ההיסטוריה המפוארת של קהילת ‘ביתא ישראל’. לקהילה הייתה ממלכה משלה. לאורך מאות שנים שמרו אנשיה על הדת היהודית בדקדוק, לפי הכתוב בתורה (דברים יג, א): “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”.

זו הקהילה היחידה שארץ מוצאה, ‘שבא’, נזכרת בתנ”ך עשרים ושש פעמים. הם שמרו את הדת היהודית כפי שציווה אלוקים את עם ישראל בזמן מתן תורה לנביאנו משה, למרות ניסיונות של לא מעט שליטים לחייב אותם להתנצר. חלקם נאבקו במסירות נפש על שמירת הדת היהודית ועל מסירת התורה מדור לדור.

יהודי הקהילה סבלו יותר מכל היהודים בגולה עד לזוועות השואה. אנשיה נאלצו להמיר את דתם, נרצחו בהמוניהם, נשרפו חיים, אך למרות הכול נשארו נאמנים לדת היהודית, לאלוקי אברהם ולא איבדו את האמונה. הם היו עטופים בתקווה להגיע לארץ הקודש.

האמונה של הוריי בה' הייתה אבסולוטית. הם התפללו תדיר להגשים את החלום להגיע לעיר הקודש 'ירוסלם'. הם האמינו בכך לחלוטין והעבירו גם לנו את האמונה כי כל יום עשוי להיות היום שבו נגיע לארץ הקודש. כששאלנו מתי נגיע, היו אומרים לנו "עכשיו!" הם סיפרו לנו כי בירושלים חיים אנשים צדיקים, ואם תמעד ותיפול על אדמת ירושלים — תקום כולך מצופה זהב. כילד גדלתי על המיתוס הזה, חלמתי להגשים אותו, אך למרות שהיה נוכח וחי בתוכי, הגשמתו נראתה רחוקה כמרחק שנות אור.

באתיופיה גדלתי בכפר פסטורלי. היו לי חיים מאושרים. מבחינה טכנולוגית וקִדמה החיים היו כמו בתקופת ‘המהפכה החקלאית’, פער עצום לעומת מדינת ישראל. להוריי לא הייתה השכלה אקדמית, אך הייתה להם בשפע חוכמת חיים אדירה ונדירה וכן יכולת להבין את הטבע האנושי. ליבם היה רחב, ונר לרגליהם היו נתינה אין־סופית, נימוס וכבוד לאחר. “איש לא יכעס עליך לעולם בהיותך מנומס מדי”, היו משננים באוזניי. כך גדלתי וכך אני מנסה לנהוג. הם כיבדו את האדם באשר הוא אדם. הם שפעו סבלנות וידעו לקבל את השונה; בדעות, במראה או בתפיסת עולמו. כל זה היה להם כמצפן ערכי לחיים.

***

בספר שמות מסופר כי בעקבות מכת בכורות נכנע פרעה ושחרר את בני ישראל, אולם מאוחר יותר הוא התחרט ורדף אחריהם שלא יימלטו. עם ישראל, בהנהגתו של משה ובהשגחה אלוקית, יצאו סוף־סוף ממצרים.

במאה הקודמת הייתה ‘יציאת מצרים’ של ‘ביתא ישראל’ חלום כה רחוק, אך הוא קם ונרקם למציאות. יהודי אתיופיה עלו ארצה ממש כמו ביציאת מצרים. וכשם שעם ישראל עבר תלאות וייסורים לפני הגעתו לארץ המובטחת, כך גם יהודי אתיופיה עברו קשיים רבים, כדי לזכות בהזדמנות חד־פעמית לקיום המצווה העצומה: “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית יב, א). בדרך להגשמת חלום של אלפי שנים חוותה הקהילה תלאות, זוועות וטלטלות. הם החלו את המסע המפרך במדבריות סודן, ושלמו מחיר כבד ביותר של קשיים בלתי אנושיים² רעב, צמא ומוות. גם אני ומשפחתי עברנו את אותם תלאות וקשיים.

ישתבח שמו הגענו ארצה, אך המפגש עם מדינת ישראל היה טראומטי, נתקלנו במכשולים רבים. גילינו שבארץ ישראל יש גם ישראלים שהם לא יהודים. ועל אף שהמילה ‘יהודי’ מסמלת את הפן הדתי של עם ישראל, נתקלנו כאן ביהודים ‘חילונים’ שאינם מאמינים בקדוש ברוך הוא. לא כולם היו צדיקים כפי שדמיינו. אומנם ירושלים קדושה, אבל לא כולה זהב...

איש לא הכין אותנו או הסביר לנו שעברנו סוג של שואה קהילתית. נכון, אסור להשוות את הדרך שבה יהודי אירופה מצאו את מותם בתקופת השואה, כתוצאה מאכזריותם של הנאצים ועוזריהם. אך מוות הוא מוות, קהילת ‘ביתא ישראל’ עברה שואה קהילתית — משפחות שלמות נספו על אדמת סודן ולא זכו לקבורה ראויה.

כמו אברהם העברי, שהיה מֵעֵבֶר — מהצד האחר לעומת שאר העולם, גם יהודי אתיופיה היו מֵעֵבֶר. מעבר עבור השלטונות והתושבים הלא־יהודים באתיופיה, וגם עבור העם היושב בציון; הם לא נחשבו יהודים, גם לא בקרב אחיהם במדינת ישראל.

מאבקנו לשוויון בחברה הישראלית והצורך להוכיח לציבור היהודי שאנו יהודים מקוריים ומסורתיים, בעלי עבר מפואר, ששמרו את התורה ככתבה וכלשונה כפי שה’ ציווה — גרמו לנו להזניח את הרצון הטבעי לחשוף את התרבות המפוארת של קהילת יהודי אתיופיה לשאר העדות בישראל.

במעמד מרגש בהר סיני, כאשר עם ישראל קיבל את עשרת הדברות, ניתנו לו חוקים ומשפטים הבאים להגדיר גבולות מסוימים של תרבות, נורמות חברתיות, צדק ושגרת חיים שמטרתם להנעים את חיינו ואת חיי הסובבים אותנו.

עם קבלת לוחות הברית עם ישראל אמר “נעשה ונשמע” אבל בסופו של יום, אנו יודעים, הוא עתיד לחטוא.

מאז חטא העגל לא השתנה דבר. עם ישראל חטא, חוטאים גם היום, לא חלילה כולם, ולא מתוך כוונת מכוון או רצון להרע, אלא מתוך תפיסות עולם שגויות ודעות קדומות.

כולנו נופלים מדי פעם, מתקשים ונכשלים בקיום אותם חוקים ונורמות שנקבעו לנו משמיים, אבל הגרוע מכול הוא שרובנו צופים מהצד על אותם ‘חוטאים’ ולא פועלים דבר לשינוי המצב, לא אצל עצמנו ולא בקרב כלל החברה.

בסיפור קליטת יהודי אתיופיה היו טעויות אין־ספור וחטאים רבים במודע ובלא מודע. הקולטים החליטו שהקהילה לא מסוגלת להיות אחראית לגורלה שלה. החליטו עבורה וגרמו לנזק אדיר שאת השלכתו רואים בימים אלו, שנת 2024. אנו רואים צעירים שמנסים להיות שווים בין שווים, יוצאים להפגין, להשיג את המובן מאליו — שוויון.

החברה הישראלית שפגשה את יהודי אתיופיה מייד עם עלייתם, לאחר טרגדיות, מוות, רעב, צמא ומחלות קשות, ראתה אותם רזים וחלשים. היא צפתה בקהילת ‘ביתא ישראל’ על מסכי הטלוויזיה כשהם יורדים מהמטוס רעבים, רזים וחולים. החברה הישראלית לא מכירה את עברה של הקהילה ובשל הרושם הראשוני, תופסת אותה כחלשה וכמסכנה. זאת התמונה שנצרבה בתודעת החברה הישראלית, תמונה שמלווה אותה עד היום וגורמת לה לחשוב שעלינו ארצה לשם קבצנות. הפתגם הידוע אומר שאין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני, וזה נכון. המפגש הראשון הוא ייחודי וקובע. קשה מאוד לתקן מפגש שמשאיר רושם רע. זה מה שקרה ליהודי אתיופיה.

התפיסה הזאת גרמה למשבר עמוק בקרב קהילת ‘ביתא ישראל’, ומאז ועד היום, כמה עשורים אחר כך, אנו עדיין נתקלים בגילויי גזענות ואפליה.

יש להודות, עם חלוף השנים אני מבין שהקליטה שלנו הייתה כושלת, כיוון שהקולטים החליטו וקבעו מראש שהם יודעים מה טוב לנו ואילו אנחנו לא יודעים כלום. הם קבעו שהגענו מארץ שוממה, כעניים וכדלים. אנשי משרד הרווחה גרמו נזק אדיר לקהילה שלמה בכך שנכנסו עמוק לתא המשפחתי. הם שלחו רבים מאיתנו למוסדות חינוך לא מתאימים. משרד החינוך קבע מראש שאין מה להשקיע בילדינו, ולכן הם הוסללו לבתי ספר מוחלשים. משרד השיכון ריכז אותנו בשכונות החלשות ביותר במדינת ישראל — מודל החיקוי של ילדינו היו עבריינים ולא אנשים משכילים. הרשויות התערבו בתוך התא המשפחתי בלי לדעת את המנטליות, את הקוד התרבותי של הקהילה, וגרמו לשבר ענק. עשרות נשים נרצחו על ידי בעליהן, בניגוד מוחלט לקוד האתי של הקהילה — רצח אישה היה נתפס כמעשה שפל ולא היה לו מקום בקרב הקהילה. עשרות גברים שמו קץ לחייהם, חיילים וצעירים רבים קיפחו את חייהם.³ כל זה נבע בעיקר מהתפיסה הישראלית, שאנשי הקהילה הגיעו למדינת ישראל כקבצנים. איש לא התחשב בקשיים שהורינו עברו בדרכם לסודן. הורים שקברו את ילדיהם, ילדים שקברו את הוריהם, רבבות שלא זכו לקבר מכובד, אלא לענף עץ בלבד. איש לא התחשב בטראומה שהם עברו. אומנם דבר לא נעשה בזדון, אלא מתוך תפיסה חיצונית, מתוך תפיסה פרימיטיבית שנובעת מדעות קדומות, ואשר הביאה לזלזול בקהילה, תוך פרשנות מוטעית וניצול של תמימות הורינו, אשר האמינו בממסד בצורה אבסולוטית. על המדינה היה מוטל לעשות איתנו תהליך נכון. להבין את הקוד התרבותי. אם היו עושים כך, ההיערכות הייתה אחרת. למרות שהורינו לא היו משכילים מבחינת לימודים אקדמאים, כל אחד מההורים היה ספר מהלך, מלא תבונה, אך נציגי המוסדות במדינה לא נתנו בהורינו אמון. אם היו מתייעצים איתם, מדברים ומשתפים, התוצאה הייתה אחרת, היה שיתוף פעולה. אבא שלי היה מעניק את כל כולו. אחרי שנפטר, אנו נתקלים בהתלבטויות בנוגע למצבים שונים בחיים ואין לנו את מי לשאול.

בשנת 2015, עת נורה ונהרג סלומון טקה על ידי שוטר, נערכה הפגנה ששינתה את פני הדברים לטובת הקהילה — אחרי ההפגנה החל תהליך שבו הכירו בזכויותיהם של אנשי הקהילה, והיום רואים מעט תוצאות ושינוי.

הפרק החותם את הספר סוקר את יחס רשויות המדינה לבני הקהילה במגוון תחומים, מתוך מגמה להציג את הדברים כהווייתם, עד כמה שאפשר, בתקווה ובתפילה לשינוי רחב יותר כלפי בני הקהילה, הן בקרב הרשויות והן בקרב החברה הישראלית כולה.

***

כמי שספג את אהבת ישראל בבית, ראיתי במשטרת ישראל סמל המייצג את המדינה. החלטתי להתגייס כדי לשרת את העם בישראל בנאמנות, ללא הבדל דת, גזע או צבע. ניסיתי ועודי מנסה להיות נותן שירות מתוך כבוד לאדם ושמירה על חוקיה של המדינה. במהלך השנים התחלפו ראשי ממשלות ומפכ”לים. הייתי כפוף להוראות החוק. בתקופתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, צייתּי לחוק ומילאתי אחר ההוראות. במהלך פעילות נפצעתי משני כדורים שהפכו אותי לנכה. חבריי מגדירים אותי ‘גיבור ישראל’ וכך כתב גם המפכ”ל, כי סיכנתי את עצמי להציל חיי אדם בעודי פצוע.

את רוב שנותיי הענקתי למדינה ועודני, אך אני מזכיר לעצמי כי המדינה כלכלה אותי, כלכלה את ילדיי, הודות לה זכיתי להתפתחות אישית מרשימה. עם זאת, בתחילת דרכי במשטרה פגשתי קולגות שגרמו לי לחוות גם עולם אחר — נציגי מדינת ישראל בשיא כיעורם. נחשפתי לגילויי גזענות בחברה הישראלית הבכירה, שאף היא תפסה את אנשי הקהילה כמסכנים, כאנשים שהגיעו לקבץ אוכל.

לא עברתי את המסע המפרך לארץ ישראל כדי לקבץ אוכל. גם לא הגעתי לכאן להיות נחות מאדם זה או אחר. עליתי לכאן מתוך אמונה, יש לי עבר מפואר שאפשר להתגאות בו. מעולם לא היינו חלשים וההוכחה לכך שלמרות הקשיים תוך כמה עשורים, אנו אנשי הקהילה’ משמשים כבעלי תפקידים בכל סקטור, מתמודדים בגבורה עם גילויי גזענות ואפליה ותורמים תרומה אדירה למדינת ישראל.

מלחמת ‘חרבות ברזל’ העניקה הצצה נדירה לגבורתם ואהבת הארץ של בני הקהילה. עשרים ושישה חיילים ושוטרים מקרב יוצאי אתיופיה נפלו במלחמה, ובהם אחיין של אשתי, אדיר אשטו בגולה, לוחם גולני, בנוסף לשלושה אזרחים שנרצחו. עוד עולה מהנתונים כי שיעור הנופלים בקרב יוצאי אתיופיה גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה, וכן בקרב החיילים המצטיינים, וכדברי אחד הגורמים: “יוצאי אתיופיה נלחמים שם כמו אריות. הם נחשבים ביחידות האלה לחיילים מעולים”.

אנחנו אוהבים את המדינה, אין לנו ארץ אחרת.

הערות

1 עד המאה ה־14 לספירה ידוע מעט מאוד על יהודי אתיופיה, אך ממצאים ארכאולוגיים והיסטוריונים מצביעים על תרבות לא מבוטלת שהתקיימה והייתה בקשר עם ממלכת שלמה. שברי מסורות ואגדות מספרות כי במאה ה־10 לספירה ניהלה יהודית המלכה מלחמה כנגד הנוצרים. פרט לזאת, יש את סיפוריו של אלדד הדני, שכנראה מתובלים באגדות ובהפרזות, ואמינות חלקם מוטלת בספק. גם המלך האתיופי מן המאה ה־12 ו'מרקו פולו' מן המאה ה־13 מזכירים את היהודים באתיופיה, אך אינם מפרטים על כך.

בין המאה ה־14 וה־17 נאבקו יהודי אתיופיה בשליטים הנוצרים על רקע דתי וכלכלי כאחד. מאבקים שלעיתים הגיעו לכדי עימות צבאי. מהמאה ה־14 יש עדויות על "אייהוד" (כינוי גנאי ליהודים בפי הגויים), ונמצא תיאור כתוב על מלחמתו של קיסר אתיופיה עמדה ציון (1314–1344) נגד "אנשים שהם כמו היהודים". יורשיו התמידו במאבק בקהילות היהודיות, שהתבצרו בהרי סמיאן בצפון המדינה. בין יורשיו, יסחק הראשון, קיסר אתיופיה בשנים 1414–1429, שהיה הקיסר הראשון שיצא בעצמו להילחם בביתא ישראל. הוא גזר כי: "הנטבל לדת הנוצרית יירש את אדמת אבותיו, ולא, פאלאסי יהיה". המילה "פאלאס" פירושה אריס או מבקר, קרי: אנשים חסרי זכויות על קרקע. מכאן והלאה דבק המונח "פאלאשים" בבני העדה, שנושלו מבעלות על קרקעותיהם בין המאה ה־15 וה־17.

באוקטובר 1935 פלשה איטליה הפשיסטית לאתיופיה וכוחותיה הצליחו להחזיק בחלק משטחה במשך חמש שנים. שלטונם לא היטיב עם יהודי אתיופיה, ורבים מהם הצטרפו לצבא האתיופי ולכוחות המורדים כנגד איטליה. לאחר סיום הכיבוש האיטלקי, עם חזרתו של הקיסר היילה סלאסי, הוטב מצב היהודים. בשנת 1974 התחוללה הפיכה מרקסיסטית באתיופיה, והקולונל מנגיסטו היילה מאריאם עלה לשלטון, הקולונל התנגד לריכוז היהודים בכפרים ובשכונות ייחודיות, ודאג לפיזור האוכלוסין. היהודים נאלצו להתיישב בקרב אוכלוסייה שאינה יהודית. ואולם, ביטול הסדר הפיאודלי, הלאמת כל האדמות בכפרים וחלוקתן מחדש באופן שוויוני היטיבו עם היהודים.

עליית יהודי אתיופיה למדינת ישראל החלה בסוף שנות ה־70. בין השנים 1977–1984 עלו ארצה 8,000 יהודים. בשנים שלאחר מכן עלתה רוב הקהילה לארץ בכמה שלבים, בעיקר ב"מבצע משה" וב"מבצע שלמה".

2 ראו בספרי “מחיר של אמונה”, שזכה לשבחים מרה”מ נתניהו, מנשיא המדינה הרצוג, ממפקד מחוז מרכז במשטרה ניצב אבי ביטון ולתגובות נלהבות מקהל הקוראים.

3 ראו הרחבה בפרק על הגזענות.

השושלת המשפחתית

נזירות וצדקות בשושלת המשפחתית

מוסד הנזירות היה נפוץ בקרב יהודי אתיופיה. נזיר הוא אדם הנוטל על עצמו לתקופה קצובה או לכל חייו סייגים הקשורים בתענוגות החיים. ביהדות, נזיר הוא איש או אישה שקיבלו על עצמם כנדר איסורי נזירות. עיקר איסורי הנזירות במקרא הוא איסור שתיית יין ואכילת ענבים ותוצרתם, איסור תספורת וגילוח שיער הראש ואיסור להיטמא למת. לרוב איסורים אלו מוקצבים למשך תקופת זמן מוגדרת. לנזירים סמכויות הלכתיות, הם הסמכות המעניקה לאדם את האישור הסופי לכהן כקס.

סבהטה, אישה צדיקה שהחליטה עוד בנערותה להתמסר ללימוד התורה ולהתנזר. היא הצטרפה לנזירות יהודיות והחלה את לימודיה במקום מרוחק מהכפרים. היא חיה בג'ונגל של ארמצ'הו במחוז גונדר, וכאשר חיות טורפות, אריות ונמרים, התקרבו אליה, הייתה מדליקה מדורה, שרה ומתפללת ואומרת לעצמה 'אין ממה לפחד, יש מישהו ששומר עלי ומגן עליי, אם יטרפו אותי — זו הגזרה שנגזרה עליי, אני מקבלת אותה בשמחה.' היא הייתה מקבלת את פני החיות בשירה, אריות ונמרים היו מגיעים, מתחממים במדורה וחוזרים ליער בלי לגעת בה.

באחד הלילות בעודה ישנה, נעמד לידה מלאך וקרא בשמה 'סבהטה, סבהטה קומי, מספיק לך, קיבלתי את תפילותייך, סלחתי לך ולשושלת שלך.' שאלה סבהטה 'אדוני, מה פשעתי?' והחלה לבכות. המשיך הקול: 'אני אדונייך שהתפללת אליו, קיבלתי את תפילותייך, מעתה לא רק אותך אשמור אלא גם את השושלת שלך. אני כורת איתך ברית, ואותה עוד תראי. קומי, צעדי מזרחה. את תפגשי אדם צדיק שהיה מסור אליי.' סבהטה לא רצתה לעזוב את מקומה, אך המלאך כעס ולא הרפה 'קומי, צעדי'. היא ביקשה סליחה והחלה לצעוד מזרחה.

באותה תקופה חי בצפון אתיופיה אדם משושלת הגדעונים ושמו חיים. הוא למד תורה במערה ועסק בכתיבת ספרים. הוא היה מנותק מסביבתו והתקיים מירקות ומפירות יער. למרגלותיו רבצו אריות, כחיות מחמד. לילה אחד חלם חלום, מלאך נעמד מולו וציווה עליו 'קום, צעד מערבה, מספיק עם התעניות, כעת אעשה אותך לאיש גדול. בדרכך תפגוש אישה צדיקה וטהורה כמוך, קח אותה לאישה. חיים קיבל את ציווי האלוהים והחל לצעוד מערבה. ימים רבים הלך עד שפגש בסבהטה. קשת מרהיבה הופיעה בשמיים בזמן פגישתם וחיים הבין שזהו רמז עבורו שאותה שלח לו ה' להיות לו לאישה. הם נישאו וייסדו את ביתם, ונולד להם בן ושמו עסר. כשהוריו נפטרו הם נקברו במקום שנקרא קלגה ቀልጌ. המקום נעשה מקודש, גם הגויים לא העזו להתקרב אליו. אפילו מכריתת עצים בסביבת הקברים הם נמנעו מחשש לגורלם. מספרים על אנשים שכרתו עצים וחלו במקום או הפכו למשותקים. הבן עסר המשיך את דרכם של הוריו. הוא היה ירא שמים, למד תורה ולימד אחרים, וחיזק את רוחם של יהודים בהתמודדות מול קשיי האנטישמיות. בכל חג היה עסר מקריב קורבן כשהוא שוחט שור. ה' כנראה החליט להעמידו למבחן. כל שנה הצטמצם עדר צאנו, באחד החגים נשארו לו רק שני שוורים שהיו משמשים אותו לחרישה, אולם לאיש הצדיק לא הייתה דילמה. האמונה שלו באלוקים הייתה מוחלטת והוא החליט לשחוט את אחד השוורים, למרות שהדבר יפגע בפרנסתו מחקלאות. למוחרת החג, לקח את השור שנותר לו והלך לשדה לחרוש. בעודו עומד, הבחין לפתע בצבי ענק מתקרב אליו ונעמד ליד השור. עסר הבין שאלוקים שלח לו צבי על מנת שייעזר בו לחרישה. בסיומה הוא שיחרר את הצבי וזה חזר ליער. למוחרת שוב הגיע הצבי לשדה, להטות שכם לעול החרישה. הסיפור פרש כנפיים ועשה את האיש וסיפורו לסיפור אגדה שילדיו גדלו עליו, כמצוטט בספרם של אדהני סיסאי ודניאל בלטה (ምን ይችል ጋይና). גם אבי, מנאלבך דסטה, היה מספר לי את הסיפור בהתלהבות בכל פעם שרצה לתאר את שושלת אביו ולהראות עד כמה היו צדיקים.

הנס שלא אירע — המסע של אבא מהרי

אבא מהרי נולד במחוז אמהרה בכפר קווארה. הוא הוכשר לתפקיד נזיר (מלקוסה) וקס, ובמסגרת תפקידו האחרון נדד ביישובים שבהם שכנו קהילות ‘ביתא ישראל’. מטרתו הייתה לתמוך בהם ולהתמודד עם ההתבוללות שפשתה עקב פעולות המיסיון בקרבם. אבא מהרי נודע בקרב ‘ביתא ישראל’ ואף מחוצה לה כאיש ישר וצדיק ובעל ראייה נבואית.

בשנת 1862 החליט אבא מהרי לעשות מעשה ולעלות לארץ ישראל, לירושלים. הוא היה משוכנע כי קרובה העת לקיבוץ כל היהודים מארצות פזוריהם, מן הגלות אל ארצם. הוא שלח שליחים לקהילות ‘ביתא ישראל’ שיצטרפו אליו, ואכן הצליח לספח אליו רבים. במסעו שנמשך כארבע שנים השתתפו עשרות אלפי אנשים, ואליו הצטרפו גם שרה מהרטו, אליאס בפקדו ואחותו רחל. אבא מהרי תכנן להגיע לים סוף, לחצות אותו ולהמשיך לעבר ירושלים. המסע היה קשה ביותר ורבים־רבים מתו בדרך ובהם רחל, אחותו של אליאס. בהגיעם לשפת ים סוף הרים אבא מהרי את מטהו בתקווה שיתרחש להם נס כקריעת ים סוף, אך הנס לא קרה והים לא נקרע. אבא מהרי חזר לגונדר. אלפי אנשים קיפחו את חייהם במסע, רוב השורדים נשארו מפוזרים והמירו את דתם, ורק בודדים הצליחו לחזור לכפריהם.

המשך הפרק בספר המלא