אריקה, איכה?

סבא

ביום חורפי בשנת תש"ף, בזמן שמיינתי ניירות בביתי, הבחנתי בחמש תעודות צבעוניות, כל אחת מהן מגולגלת בנפרד ואחוזה בגומייה. התעודות, מתחילת שנות החמישים של המאה ה-20, מספרות על הנצחת סבתי שרה אסתר פינק את זִכרם של יקיריה: בעלה, בניה והוריה. בתעודה המתייחסת לסבי, לייב ליאון נכתב: "[...] אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה בצל כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים את נשמת הנדיב הנכבד ל'ארי' ב"ר מאיר פינק ז"ל שהלך לעולמו ביום ט"ו לחדש אלול שנת התר... נרשם בפנקס הישיבה הגדולה והת"ת 'מאה שערים' 60 No לזכר עולם לקיים את היאהצ"ט ע"פ התקנות אשר להמוסד [...]".

ארי הוא השם שנתנו לי הוריי על שמו של סבי ז"ל. מסתבר כי בהיותי בן שנתיים, שמונה שנים לאחר מותו, שונה שמו של סבי לשם ארי, שמי.

במשך שנים רבות ניסיתי לדלות פרטים על חייו של סבי: מי היה, מי היו הוריו, היכן נולד, גדל והתחנך, האם היו לו אחים או אחיות, האם היו לו תחביבים, מהן תחנות חייו ואיך הסתיימו חייו של האדם שאני נושא את שמו.

עד לפני שנים מעטות היה סבי דמות מעורפלת ומרוחקת מעט. תמונתו ותמונות בניו, מקס ומשה, בשחור לבן, היו מונחות על המדף ליד מיטתה של אִמי ותלויות על הקיר מעל הפסנתר בחדר האורחים. אני זוכר כי ברגעי הצפירה ביום הזיכרון לקורבנות השואה ניסיתי לחבור אליו ואל בניו, דודיי שנספו בשואה.

מהיום שבו מצאתי את התעודות הללו, לפני שלוש שנים — תעודות שהביאו אותי לכתוב את סיפורו של סבי אֲרִיקֶה, לייב ליאון — אני מרגיש חיבור לסבי כנכדו, כממשיכו בארץ ישראל. במהלך הכתיבה הסתבר לי כי פרטים רבים שנודעו לי על חייו של סבי לא היו ידועים לבנותיו — לאִמי ולאחותה ברטה, דודתי.

בשנים שבהן עסקתי בכתיבה על אודותיו של הסב היו ימים ושבועות שבהם חשתי בליבי מצד אחד את החובה לכתוב, "וְהָיָה בְּלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי" (ירמיה כ', ט), ומצד שני שאין לי את כוחות הנפש להמשיך לעסוק במצווה זו. אך כל פעם שתחושת חידלון זו עלתה במוחי חששתי שאם אפסיק לכתוב לא אספיק לסיים את המשימה שנטלתי על עצמי. בספר תהילים לט', פסוק ה, פונה נעים זמירות ישראל לבורא העולם בבקשה: "הוֹדִיעֵנִי ה', קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא".

אלי ויזל, שורד השואה, אמר: "אין דבר כזה מקריות בהיסטוריה היהודית".

נראה לי שללא כתיבת הספר, סיפורו של סבי היה נעלם מן העולם כפי שנעלמו סיפוריהם של רבים מששת מיליוני יהודי אירופה, שחייהם הוקרבו על מזבח קיומו של עם ישראל ותקומת מדינת ישראל.

אֲריקֶה

השם שנתנו לי הוריי, עמנואל מני ורוזה שושנה, הוא ארי. סבתי, שרה אסתר פינק, ואימי, הן היחידות בעולם שקראו לי אֲרִיקֶה. סבתי נפטרה ביום ט"ז טבת ה'תשכ"ב, אִמי נפטרה ביום י"ד טבת ה'תשע"ב. הן הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין במושב בית חֵרות. מיום הסתלקותן מהעולם לא קוראים לי יותר אריקה.

סיפור חיי מתחיל במושבה חדרה ביום כ"ט במנחם אב ה'תש"ט, 24 באוגוסט 1949. ביום זה שבו הוכנסתי בבריתו של אברהם אבינו הכריז המוהל על שמי בישראל: "ארי". הוריי החליטו כי עליי לשאת את שמו של סבי לייב ליאון פינק זצ"ל. בהחלטתם זו הם הטילו עליי להמשיך את חייו של סבי במדינת ישראל העצמאית. סבי נולד ביום 24 באוגוסט 1884, שישים וחמש שנים לפני היום שבו קבעו הוריי כי עליי לשאת את שמו.

עד לפני כעשור ידעתי מעט מאוד על אודותיו של סבי. השאלות ששאלתי את אִמי על אביה הותירו אותה לעיתים במבוכה מפני שהיא ידעה פרטים מעטים מאוד על משפחתו. אִמי לא ידעה את שם העיר, העיירה, שבה נולד וגדל אביה, לא הכירה את רוב תחנות חייו מאז לידתו ועד שנישא לאִמהּ, סבתי, בשנת 1913 באנטוורפן.

אִמי ידעה שלאביה היו שמונה אחים ואחיות וכי בבעלות המשפחה הייתה חלקת אדמה גדולה, ואביו, סבה, מאייר פינק, מצא את פרנסתו בחקלאות. עובדה זו הייתה תמוהה מאוד בעיני אִמי מפני שהיא סברה שבגלות במזרח אירופה נאסר על היהודים להיות בעלי קרקע ולהתפרנס מעבודת האדמה. מאוחר יותר הבנתי כי הנחה זו של אִמי הייתה נכונה אך לא מדויקת.

בשנת 1913, באנטוורפן, נישאו סבי לייב ליאון פינק וסבתי שרה אסתר קוברסקי בחתונה דתית יהודית. אִמי ידעה שהוריה לא היו רשומים כנשואים בעיריית אנטוורפן מפני שהם בחרו להינשא על ידי רב בטקס יהודי דתי; כנראה שטקס נישואים יהודי דתי לא היה חוקי בממלכה הבלגית בשנים הללו. אִמי סיפרה שהוריה, ילידי עיירות יהודיות במזרח אירופה, סירבו להירשם כנשואים בעירייה המקומית מפני שרישום נישואים היה כרוך בטקס שנגד את אמונתם ואת אורח חייהם כיהודים שומרי מצוות.

במרוצת שנת תשע"ב, שנת האבל על פטירתה של אִמי, נפגשנו, מרים אחותי הבכורה ואנוכי, עם מר ישראל ז'ק אופן, יליד אנטוורפן, ששרד כילד קטן את השואה במסתור. מר אופן, ששימש בעבר נשיא עמותת יוצאי בלגיה בישראל, סייע לנו בחפץ לב ובמאור פנים בתרגום מכתבים ותעודות של משפחת פינק בשנות השואה ובשנים שקדמו לשואה שהיו כתובים בשפה הפלמית. הוא הציע לנו לפנות לארכיון המלכותי הבלגי בבריסל ולבקש מהם העתקי מסמכים הנוגעים למשפחת פינק באנטוורפן. אנו אסירי תודה על הצעתו הנבונה. הודות להצעתו קיבלנו מהארכיון המלכותי הבלגי עשרות תצלומי תעודות ומסמכים מדהימים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. התעודות הללו, שסייעו לי בכתיבת ספרי ובחרתָ בחיים (2015), שופכים אור על התחנות בחייהם של סבי וסבתי. רוב המידע המופיע במסמכים הללו לא היה ידוע לבנותיו, אִמי רוזה ואחותה ברטה.

מהתעודות הללו נודע לנו היכן נולד הסב, מי היו הוריו, היכן נולדו הוריו ומידע נוסף רב ערך על חייהם של סבי ושל סבתי עד פלישת גרמניה לבלגיה במלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1940.

ממסמך רשמי מעניין שנשלח ב-21 באוגוסט של שנת 1920 ממפקד המשטרה הראשית באנטוורפן למנהל הכללי של שירותי ביטחון הציבור בבריסל ניתן להבין שסבתי הייתה תחת מעקב שירותי הביטחון הבלגים ואף נחקרה במשטרת אנטוורפן. מפקד המשטרה העביר בכתב למנהל שירות ביטחון הציבור את מסקנתו מהמעקב והחקירה בכותבו כי "התנהגותה של האזרחית הזרה קוברסקי אסתר שרה היא ללא דופי". מפקד המשטרה מדווח כי בחקירתה טענה האזרחית הזרה שהיא נישאה בלונדון (אנגליה) לפני רב לפינק לייב, שהוא סוחר יהלומים במקצועו ומפרנס אותה.¹ ממסמך זה ניתן להבין כי ייתכן שנישואים דתיים בפני רב לא הוכרו בבלגיה. לכן סבי וסבתי נאלצו להמציא אישור על נישואיהם, שנערכו כביכול בלונדון למרות שכפות רגליהם לא דרכו בה מעולם.

הערות

1. א' לבס, ובחרת בחיים, עמ' 108.

סבי, לייב ליאון, ארי, בן ר' מאייר ודובאלד רייסל פינק

אברם, אביו הקדמון של אריקה, נולד בחוץ לארץ, בעיר אור כשדים אשר במסופוטמיה בשנת א'תתקמ"ח, 1948 שנים לבריאת העולם, שנת 1813 לפנה"ס.

סיפורו של "אריקה הראשון", העברי הראשון, ראשיתו בתקופת הברונזה התיכונה הראשונה, בארץ ישראל ששמה היה "כנען". סיפורנו מתחיל ביום שבו אבינו אברהם, מחלוצי המורדים במוסכמות, הבין שיש בורא לעולם השולט ומקיים את העולם כולו. הבנתו זו של אברהם — אבי הדת המונותיאיסטית הראשונה בעולם, היא היהדות — הייתה חידוש מהפכני מפני שכל הסובבים אותו, כולל הוריו, התנגדו לתובנה זו של בנם אברם. חייו הסוערים של אריקה הראשון, העברי הראשון, אברהם אבינו, מתוארים בספר הספרים, הוא התנ"ך, ובמדרשים.

אריקה סבי הוא עִברי, יהודי, שסיפורו המובא בספר מתחיל בשנת 1884 לספירה. סבי, לייב ליאון, נולד להוריו רייסל ומאייר פינק ביום ג' אלול ה'תרמ"ד, 24 באוגוסט 1884, בעיירה טלומאץ' (Tlumacz, ביידיש — טאלמיטש, היום בדרום מזרח אוקראינה). סבי נספה בשואה ולא זכה לעלות לארץ ישראל.

כשמונה שנים לאחר שסבי הומת בקרמטוריום מספר 2 או 3 במחנה ההשמדה בירקנאו הסמוך למחנה אושוויץ, וכשנתיים לאחר הולדתי, העניקה לו אלמנתו, סבתי שרה אסתר, את השם ארי. נראה לי שלא כל כך שכיח שאחרי הסתלקותו מהעולם שמו של סב מוחלף לשם הנכד שנקרא על שמו. ייתכן כי ביום זה חלומו הגדול של לייב קרם עור וגידים במדינת ישראל העצמאית, שאליה שאף להגיע כל חייו. שמו של לייב ליאון הונצח במדינת היהודים בשם העברי ארי, שם שלא היה נפוץ בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

בשנת תשי"א, חודשים אחדים לאחר שסבתי שרה אסתר עלתה ארצה, היא שמה פעמיה לירושלים העברית, לישיבה הגדולה ותלמוד התורה מאה שערים, במטרה לשמר את זִכרם של בני משפחתה הקרובים שנספו בשואה ושל הוריה שנפטרו בווילנה לפני השואה.

סבתי תרמה את כל כספה בתמורה לבקשה צנועה, שזכתה לאִישורם של ראשי הישיבה, אישור שניתן בדמות תעודות גדולות, נאות וצבעוניות. בקשתה הייתה שתלמידי הישיבה ילמדו בכל שנה ביום ט"ו באלול משניות ויאמרו קדיש לעילוי נשמתם של בעלה, ארי ב"ר מאיר פינק ז"ל, ובניה, מאיר דוד ב"ר ארי ז"ל ומשה ב"ר ארי ז"ל. על פי הכתוב בשלושת התעודות, יקיריה נפטרו ביום ט"ו באלול.

ביום ט"ו אלול ה'תש"ב נרצח באושוויץ בנם הבכור, ד"ר מרכוס (מקס), מאיר דוד. מסתבר, וזו הייתה הפתעה עבורי, כי ביום שבו פנתה סבתי לישיבה היא ידעה את יום מותו של בנה הבכור. כנראה שיום מותם של בעלה לייב ובנה משה לא היה ידוע לה. בנותיה, אִמי רוזה ואחותה ברטה, לא ידעו עד יום הסתלקותן מהעולם את יום מותו המדויק של אחיהם הבכור מקס.

סבתי החליטה לקבוע את יום מותו של בנה בכורה כיום זיכרון משותף לשלושת יקיריה שנרצחו בשואה. בבקשתה היא ציינה ששמו של בעלה, סבי, הוא ארי, ושבניה, שמסרו את נפשם על קידוש השם, הם בניו של ארי.

יום מותו, הירצחו, של מקס מאיר פינק נמסר לנו בשנת תשע"ב בתשובה לבקשתנו מארכיון מחנה ההשמדה אושוויץ: מקס נפטר ביום 1 בספטמבר 1942. התאריך העברי לפטירתו של מקס הוא י"ט אלול ה'תש"ב. מכאן, אין התאמה מלאה בין מה ידעה סבתי לגבי תאריך פטירתו העברי של מקס למידע שנמסר מארכיון אושוויץ, שהסתמך על תעודת רישום יומן הנפטרים של האסירים היהודים שעבדו במחנה.

אִמי לא סיפרה לי שאִמהּ, סבתי, שינתה את שמו של אביה בארץ ישראל לשמי. ככל הידוע לי, אִמי לא ידעה או לא נתנה את דעתה על כך שאחרי עלותה של אִמהּ לארץ היא החליטה לשנות את שמו של בעלה המנוח, לייב ליאון, לשמי, נכדו — ארי. אִמי סיפרה לי שהיא ואבי החליטו לקרוא לי על שם אביה, ארי, מפני שארי הוא שם ההולם ילד ואילו השם אריה, שהוא שמו העברי של לייב ליאון, מתאים לאדם מבוגר.

סבתי שרה אסתר ודודתי ברטה גרו ביום הולדתי בבלגיה, והן לא היו שותפות להחלטה על קביעת שמי.

הפתגם הרומי: "nomen est omen" (שם הוא גורל), מעלה את השאלה האם שם האדם עשוי להשפיע על אופי או על תכונה כלשהי, מולדת או נרכשת, של האדם, והאם שמו או שינוי שמו של אדם קשור בקשר הדוק עם גורלו. שאלה זו עולה כאשר האדם מחליט לשנות את שמו בחייו. הפתגם אינו מתייחס לשינוי שם האדם לאחר מותו.

זִכרם של סבנו ושל בניו, דודנו, הונצחו לזיכרון עולם במדינת ישראל, במוזיאון "יד ושם" בעיר הקודש ירושלים.

סבתי, שרה אסתר פינק בת נֹח דוד ואנה ריבה קוברסקי

סבתי שרה אסתר השפיעה הרבה מאוד על חיי. סבתי, ששרדה את השואה, שתקה. היא נמנעה מלדבר על הקורות אותה בחמש השנים ת"ש-תש"ה, שבהן איבדה את בעלה, סבי, לייב ליאון, את בניהם ד"ר מרכוס (מקס) דוד ומוריץ משה, שנרצחו במחנות ההשמדה בירקנאו, אושוויץ וסוביבור.

בעת השתתפותו בסדרת סרטי תעודה בטלוויזיה שנקראה The Long Search (1977), על אודות הדתות הגדולות בעולם, אמר אלי ויזל, שורד השואה, סופר וחתן פרס נובל לשלום בשנת 1986, כי ביהדות יש שתיקות הנוגעות לנושאים מסוימים שעליהם אין היהודים מדברים.

בחמש שנות השואה נמחו מעל פני האדמה בידי "מפלצות אדם" עולמות שלמים, העיירות היהודיות של מזרח אירופה וקהילות יהודיות במערב אירופה. אזרחי ה"מדינה התרבותית" גרמניה ותושבי "מדינות נאורות" נוספות באירופה השמידו בפעולות מאורגנות ומתוכננות, כמעט ללא התנגדות אומות העולם האחרות, את יהדות אירופה, שבה חיו יותר משליש מבני העם היהודי. היהדות המפוארת שהתגוררה באירופה מאות שנים נמחתה מעל פני האדמה. בשנים שלאחר השואה אירעה אחת השתיקות הגדולות ביותר בתולדות העם היהודי.

השאלות היכן היה אלוהים בזמן שבניו נטבחו ומדוע שתק מול זעקותיהם של ילדיו התעוררו עוד לפני השואה.

על פי הטקסט המקראי, נראה כי אלוהים ידע מראש על כוונותיו של קין, הבן הראשון של האנושות, לרצוח את אחיו הבל. אפשר אף לומר, בזהירות, שאלוהים גרם לסכסוך בין האחים בכך שלא נענה למנחתו של קין. מדוע אלוהים לא התערב ומנע את הסכסוך האלים בין שני הבנים, האחים הראשונים עלי אדמות?

איוב, בספר הנושא את שמו, פונה לבורא העולם בשאלה נוקבת ואמיצה: מדוע הצדיקים, החפים מפשע, סובלים? ברור כי הכנסת ספר איוב לתנ"ך חייבה, נוסף לאומץ ולאמונה עזה, גם ראייה מפוקחת לעתיד רחוק מאוד.

אברהם אבינו זעק גם הוא לנוכח אי-הצדק בעולם. לשאלה איפה אלוהים, משיב האל בשאלה לאדם, "אַיֶכָּה?" — האמונה היהודית צמחה משאלה זו.

במלחמת העולם השנייה, סבתי, סבי ורוב בני משפחתם נכלאו במחנות ריכוז ב"צרפת החופשית"; שנים מאוחר יותר כונו המחנות על ידי הצרפתים "מחנות הבושה". הם עבדו בעבודות פרך, עברו עינויים נפשיים ופיזיים והשפלות נוראיות, סבלו מרעב וממחלות מידבקות. בעשרת חודשי הלחימה האחרונים, סבתי, אִמי ודודתי נרדפו בעת הסתתרותן בזהויות בדויות במקומות מסתור בדרום צרפת, כשבכל רגע הייתה אפשרות שייתפסו על ידי חיות טרף ההולכות על שתי רגליים וישוגרו על ידי המשטרה הצרפתית ברכבת ממשלתית למזרח, להשמדה.

על אף הסבל שעברה במהלך חייה, אמונתה של סבתי באֵל נותרה מוצקה. היא המשיכה לחיות את חייה כיהודייה מאמינה בכל ליבה בבורא העולם.

באחת-עשרה שנות חייה האחרונות בארץ ישראל זכתה סבתי לראות מרחוק, מהמרפסת שעל הר ציון, את הר הבית, המקום שבו עמדו בתי המקדש.

בשנת 1957, כארבע שנים לפני הסתלקותה של סבתי מהעולם הזה, בהיותי בן שמונה, עלינו שנינו, סבתי ואנוכי, לירושלים. זה היה ביקורי הראשון בירושלים בירת ישראל המחולקת בין ישראל ובין ירדן. נסענו באוטובוס ישן, מקרטע, שמנועו רועש ומעלה עשן. בעליות שער הגיא, לצד שרידי המשוריינים — שכעשור לפני כן, במלחמת הקוממיות, ליוו את שיירות האספקה לירושלים הנצורה — השמיע מנוע האוטובוס קולות של פרפורי גסיסה. במעלה הקסטל המנוע הרותח שבק, והאוטובוס נעצר לכחצי שעה עד שהמנוע התקרר. ההפסקה בנסיעה אִפשרה לי, כדרכי בקודש בנסיעה באוטובוס, להקיא בחופשיות.

בירושלים טיפסנו רגלית להר ציון. סבתי, מאמא, התקשתה בנשימתה. אחרי כל מספר צעדים עצרנו למנוחה, לשאיפת אוויר. זכור לי שנכנסנו למבנה בן שתיים או שלוש קומות, טיפסנו באיטיות במעלה המדרגות המתפתלות המובילות למרפסת הגג של המבנה, שממנה ניתן היה לראות את הר הבית. בקטע האחרון של מעלה המדרגות חצינו חדר שבמרכזו עמדה במה מכוסה בפרוכת, וסביבה סבבו והתפללו בדבקות יהודים חרדים. לשאלתי השיבה סבתי בקול רם, ביידיש ליטאית, כי הם חושבים בטעות שכאן קבור דוד המלך. המתפללים, ששמעו את דבריה הפסקניים, נעצו בה מבט עוין וזועם.

כאשר עמדנו על המרפסת בהר ציון, הצופה אל הר הזיתים ואל הר המוריה, הפנתה סבתי את מבטי לעבר כיפת הזהב על הר הבית ואמרה לי כי במקום שבו נמצאת כיפת הזהב עמדו בתי המקדש שלנו. היא הוסיפה ואמרה שתפילותיה לזכות לראות את מקום קודש הקודשים התגשמו.

שלושת אלפים וחמש מאות שנה לפני היום שבו עמדנו שנינו, סבתי ואני, על המרפסת בהר ציון וראינו את הר הבית פרוס לעינינו במלוא הדרו, התקבלה בקשתו של המנהיג הראשון של עם ישראל, משה בן עמרם, לראות את הארץ המובטחת. משה רבנו זכה לראות את הארץ אך לא להיכנס אליה.

כמשה רבנו העומד על הר נבו ורואה מנגד את הארץ המובטחת, זכתה סבתי — שרוב שנותיה חיה בגלות, נרדפת על ידי הגויים בגלל יהדותה — לעמוד על המרפסת בהר ציון ולראות מנגד את מקום בתי מקדשנו, שאליהם נשאה תפילותיה כל ימי חייה.

כמשה רבנו הבינה סבתי כי גם כאשר המציאות טופחת על פנינו, אל לנו לשבור את הכלים, עלינו להמשיך לעשות ככל יכולתנו את הטוב ביותר במצב הקיים. סבתי, שלא פקפקה באמונתה בבורא העולם והקפידה בקיום מצוות היהדות עד יומה האחרון, זכתה לראות את הר הבית ואת כותל הדמעות אך לא לגעת באבני הכותל.

בעומדנו שנינו, סבתא ונכדה, על המרפסת הצופה אל הר הבית אמרה לי סבתי כי היא יודעת שאני, אריקה נכדה, אזכה לגעת באבני הכותל. נבואתה התגשמה עשר שנים אחרי ביקורנו בירושלים.

סבתי זכתה לסיים את חייה בארץ הקודש.

אַיֶכָּה?

"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה" (בראשית ג', ט).

קריאתו-שאלתו זו של אלוהים לאדם הראשון זמן קצר לאחר בריאתו ממשיכה להדהד בעולם מיום בריאת האדם לפני ה'תשפ"ד שנים.

מסביר רש"י: אַיֶכָּה — הכול גלוי וידוע לקב"ה, כך שהוא ידע היכן נמצא אדם. הוא "פנה אליו בשאלה זו על מנת ליכנס עמו בדברים, ותוך כדי דיבורים יתבענו על מעשיו, כדי שיתוודה על חטאו, ולא יהא נבהל להשיב תשובה שאינה ראויה [...]".

הספורנו (הרב עובדיה ספורנו) מסביר: אַיֶכָּה — האלוהים אינו שואל את האדם "היכן אתה", אלא: "מדוע אינך נראה?"

האל ידע את מקומו הפיזי של האדם. קריאת האלוהים משמעותה, מה קרה לך, היכן היושרה והנאמנות שלך כאדם לבוראו.

לו כיום היה הבורא שואל יהודי את השאלה אַיֶכָּה? ייתכן שכוונתו הייתה שונה מאשר נשאל האדם הראשון ביום בריאתו. ייתכן כי כיום כוונת השאלה אַיֶכָּה? היא: האם ידוע לך מי אתה ומה תכלית בואך לעולם? ספר זה מנסה להשיב תשובה לשתי השאלות הללו.

לכן, משמעות שם הספר אריקה, אַיֶכָּה! היא: אריקה, עליך לדעת מי אתה ומהי תכלית חייך.

מבוא

בשנת תש"ף, שבה מגפת הקורונה גרמה לשינוי בסדרי החיים בארצנו ובכל ארצות תבל, התחלתי לכתוב את הספר.

שנים אחדות בטרם התפרצה מגפת הקורונה היו תושבי הארץ חסרי מנוח וקצרי סבלנות לסביבתם. כל נושא פוליטי, מדיני, כלכלי, בריאותי, הפך לוויכוח בין ימין לשמאל.

מחלוקות אידאולוגיות בתוך עם ישראל היו תמיד, אך בעיתות משבר השכילו היהודים להתעלות וליצור תחושה של אחדות. בכל מלחמות ישראל מאז הקמת המדינה היהודית בשנת ה'תש"ח (אולי פרט למבצע שלום הגליל שהחל ב-6 ביוני 1982 והסתיים סופית ב-24 במאי 2000), בלטה בארץ האחדות, הרעות ואהבת הזולת. ב"משבר הקורונה", שזכה לכינוי "שנות המלחמה בקורונה", במקום להתעלות מעל לאי-ההסכמות השוליות ולהתאחד כנגד המשבר, העמיקו הפילוג והמחלוקת. הניסיון להתייחס למשבר כאל מלחמה לא צלח.

הפלגנות בחברה הישראלית הובילה לפרצי שנאה בין אזרחי המדינה ולאי-יציבות שלטונית. מערכות הבחירות החוזרות ונשנות לכנסת ישראל הגבירו את הקיטוב ואת האלימות בתוכנו. אם אכן מדובר במלחמה, במגפה המסכנת את קיומנו, מדוע הגענו לשפל חברתי עמוק כל כך? מהן הסיבות שפגעו בלכידות ובסולידריות שאפיינו את החברה בארץ בכל התקופות שבהן התמודדה מדינתנו מול צבאות אויבינו ומול ארגוני טרור שפגעו בנו? מדוע נשברה אחדותנו בשנות המלחמה בקורונה, שבהן מצאו את מותם מעל עשרת אלפים מתושבי המדינה?

האווירה העגומה והעכורה בחברה הישראלית עוררה אותי לנסות להבין את הסיבות לכך, להשיב תשובה לשאלה המרכזית, עם ישראל, אַיֶכָּה?

המסקנה העיקרית היא ששורש הבעיה נעוץ בליקוי ואף בחֶסֶר בחינוך יהודי, הומני ודמוקרטי. הכשל הבולט היום בחינוך היהודי-הומני, תחילתו עוד לפני הקמת המדינה. הפירות הבאושים הצומחים בתקופתנו הן תוצר של חוסרים וחסכים בחינוך הכולל מורשת דמוקרטית, מסורת והיסטוריה יהודית, חוסרים הנמשכים קרוב למאה שנה.

פרצי האלימות המילולית והפיזית המתרחשים בשנים האחרונות נעוצים באי-קבלת האחר, השונה, ש"אינו בא טוב" בעיני הזולת המשוכנע שהידע והאמת כולה ניתנו רק לו ולא לזולתו.

ייתכן שהרשתות החברתיות הרבות, שכמעט אין עליהן פיקוח ובקרה, החושפות את ציבור המשתמשים בהן לתכנים רבים המעודדים אלימות מכל סוג, הן הגורם העיקרי לחוסר הסבלנות ולאי-קבלת האחר. את התכנים האלה יכולים כולם, צעירים ובוגרים, לצרוך ללא מאמץ בטלפון הנייד, שהפך למעין איבר תקשורת הצמוד לגופנו ומחליף לעיתים את מוחנו ואת זיכרוננו.

כתוצאה מחולשת הסמכות ההורית-משפחתית ובהיעדר מסגרת כללים של מותר ואסור, הרשתות החברתיות מעצבות מציאות שבה אנו שומעים בעיקר את דעתנו, ללא רצון וסובלנות לשמוע דעות מנוגדות. לכן אין להתפלא שהפכנו לחסרי סבלנות, למקוטבים ולאלימים מאי פעם.

השפה והתוכן ברשתות החברתיות מכוונים למנגנון הרגש המאפשר לנו לבצע החלטה מהירה על סמך בסיס מועט של מידע. בשנים האחרונות קיימת תופעה אנושית המלמדת על תהליך שינוי בסף הרגש. מה שריגש אותנו לפני שנים אחדות אינו מרגש אותנו היום או מרגש פחות. תופעה זו גורמת בין היתר להפניית הקשב שלנו ממה שחשוב ומשמעותי למה שמצליח לתפוס את תשומת הלב שלנו במהירות.

הפצת מידע כוזב, המכונה "פייק ניוז", היה קיים גם בעבר הרחוק. לאחר יציאת מצרים, בהיות בני ישראל במדבר, מספרים גולי מצרים בנוסטלגיה ואף בגעגוע לצעירים שנולדו כבני חורין במדבר על שנות העבדות במצרים, בזוכרם את הדגה אשר אכלו במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים... מכאן למדו רבותינו כי אדם יכול לראות ניסים, לחיות במחיצת משה רבנו, ועדיין להתלונן. לפיכך, היה צורך בתהליך חינוכי ממושך בן ארבעים שנה במדבר.

הנס והפלא הגדול ביותר במאה ה-20 הוא הקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. למרות זאת, בשנים האחרונות הנהגות העם היהודי בארץ ישראל הסתירו וטִשטשו בתוכני החינוך והלימוד בבתי הספר הממלכתיים את האמת ההיסטורית על קורות העם היהודי באלפיים שנות הגלות האחרונות, שהובילו לנס הקמת המדינה היהודית. ייתכן כי להבנתם הם רק "התאימו או שִדרגו" לזמננו תכנים מסורתיים יהודיים שהם אבני היסוד של החינוך היהודי, שהודות להם העם היהודי המפוזר בעולם העוין לו ממשיך להתקיים אלפי שנים.

בשנים האחרונות הדגש בחינוך הממלכתי בארצנו מופנה בעיקרו לאפיקים טכנולוגיים חומריים נטולי רגישות חברתית, המתעלמים מערכיה המוסריים והחברתיים של היהדות. כתוצאה מכך, חלק גדול מבני העם היהודי במדינת ישראל, שאינו מכיר את עברו, איבד את עמוד השדרה שלו כיהודי.

את העם היהודי המפוזר בעולם ניתן להמשיל לעץ עתיק הנטוע יותר משלושת אלפים שנה בקרקע העולם. שורשיו העמוקים יונקים את מזונם מהקרקע שהיא המסורת היהודית המבוססת על התורה. ענפיו היפים והגדולים מצלים על הסביבה, על העולם כולו.

במרוצת אלפי השנים שבהן העץ היהודי נטוע באדמת העולם נהנים דרי תבל מצילו, מפירותיו הטעימים, מיופיו ומחיוניותו. למרות התועלת הרבה שמביא העץ לבני האדם, הם אינם פוסקים מלפגוע בו, לגדוע את ענפיו ואף לנסות לעקרו מן האדמה שבה הוא נטוע.

גירושי יהודים ועקירתם מביתם נעשו על ידי הנוכרים בכל הארצות שבהן גרו יהודים. כריתות ענפים קטנים וגדולים, טבח מקומי ופוגרומים נרחבים, היו "לחם חוקו" של העץ היהודי. בשנים ת"ש-תש"ה התרחש הטבח הגדול ביותר, שבו כרתו עמי העולם בהובלת העם הגרמני כשליש מענפי העץ היהודי.

בתקופתנו, ההשקיה והדישון של שורשי העץ היהודי נחוצים כדי להצמיח מחדש את ענפיו ואת פירותיו הטעימים, שמהם נהנו וייהנו כל עמי העולם.

בתקופת משבר הקורונה וגם בימינו המחלוקות בתוכנו, המאיימות על קיומנו כעם מאוחד וחופשי בארצנו, פוגעות קשות בשורשיו העמוקים של העץ היהודי ובכך עלולה להיפגע היכולת להגשמת ייעודו של העם היהודי בעולם.

בעיתון מעריב מיום כ"ב אלול תש"פ, הרב ישראל מאיר זינגרביץ', בהתייחסו לפרשת ניצבים וילך הנקראת בשבת האחרונה של כל שנה, הגיע למסקנה כי חילוקי הדעות המוליכים לשנאת החינם השוטפת את רחובותינו, מקורה בבורוּת שפשתה בדורות האחרונים, הן בידיעת מסורת ישראל והן בהבנה כי התהליך הציוני, חזרתנו לארצנו, הוא השלב הראשון למימוש חזון אחרית הימים שעליו מנבאים נביאנו.

אומר הרב זינגרביץ' כי השיבה לארצנו היא פועל יוצא מיישום מסורת ישראל וממימוש התקווה הגדולה: "שא נס וקבץ גלויותיך [...]". שלום ואהבה בינינו, הכרה ושלום עם מורשתנו, שהם תמצית תפילותינו לקראת ראש השנה, הם הבסיס לשיפור האווירה ולמימוש התקווה לאחדות העם היהודי.

המחלוקות בתוך העם היהודי בימינו הן בעיקר תוצאה מהיעדר הבנת התכלית של חיינו כאן היום, ומחוסר יכולת וסבלנות להקשיב לאחינו ולשכננו השונים מאיתנו. הדעה הרווחת כי השִכחה מסוכנת ואיבוד הזיכרון גרוע מהמוות היא כאין וכאפס לעומת מצב שבו הבורות, שיש לה כוח הרסני עצום, מתחברת לשנאה המחוברת לקיצוניות. זהו מצב העלול להוביל לאסון כבד ביותר, ולכן עלינו לעשות הכול כדי לבער את הבורות.

בכרך השמיני של כתביו של ברל כצנלסון (1946), ממנהיגי היישוב ותנועת העבודה (חי בשנים: 1994-1887), הוא מדגיש את חשיבות הזיכרון הלאומי והאישי. ברל כותב: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים. וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא לבם רגש הערצה והתמכרות? [...] אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקוויזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, הייתה להם הכרה מוחלטת שיש להם עסק עם פריצי חיות [...] אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקתם הם. המעציב והמבייש בייסורינו אנו הוא, שכמה מבני דורנו בארץ חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת".

הבעיה המדאיגה של הדור הצעיר בימינו היא שהוא אינו מכיר את עברו ובעיקר אינו יודע גלות מהי. את הסתרת הגלות ניתן לזקוף לדורות הקודמים — נראה כי חלק מאנשי דור המייסדים חשו אי-נוחות ואף בושה במוצאם בעיירה היהודית, ב"שטעטל" שבו נולדו, גדלו והתבגרו, במשפחותיהם ובהוריהם שנִדמו בעיניהם אנשים חלשים, כנועים ופחדנים. הם התקשו להבין את הגבורה המופלאה של אבותיהם בגלות ואת התפקיד החשוב שמילאה הגלות בשמירה על נצח ישראל ועל הגשמת ייעודו של עם ישראל. להשגתם, הגלות היא תקופה מבישה שיש למחוק אותה או לפחות לדחוק אותה מספרי ההיסטוריה של עם ישראל, ולכן הם חיברו את טבורו של הצבר החדש ישירות לטבורם של החשמונאים ובר כוכבא, ובמעשה זה שכתבו על פי דעותיהם ושאיפותיהם האנוכיות את עברם מחדש וגרמו לנזק בל ישוער לדורות שאחריהם. הם, שידעו גלות מהי, סברו שכדי לגדל דורות צעירים בריאים גופנית ונפשית יש להסתיר מהם את אלפי שנות הגלות, שלהבנתם הן שנים חשוכות העלולות לפגוע בעיצוב "אישיותם הבריאה". כוונתם הייתה ליצור אב טיפוס ישראלי חדש, גאה, "הצבר — יפה הבלורית והתואר", אך בהסתרה זו הם מנעו מהישראלי הצעיר היכרות עם היצירה היהודית המופלאה בת אלפי השנים, שהיא הבסיס לקיומנו העכשווי כאומה.

כאשר שורדי השואה עלו ארצה בעלייה ב', חלק מתושבי הארץ הוותיקים נרתעו מהם, מפני שבדמותם, בלבושם, בלשונם, בהליכתם ובדרך מחשבתם, הזכירו להם השורדים את עצמם, את היהודי שממנו הם ניסו לברוח ושאותו הם ניסו להסתיר מילדיהם, וחלק אחר בזו להם וראו בהם אנשים כנועים ועלובים. הדימוי הנוראי והשִקרי, "סבונים", שהודבק לשורדי השואה, מבליט את הגישה המרוחקת והמתנשאת הזו.

השכחת סיפורו המופלא של עם ישראל וניסיון הסתרת אלפיים שנות הגלות הם הסכנה הגדולה ביותר לביטחון מדינת ישראל ולקיומו של עם ישראל בעולמנו חסר הגבולות הברורים.

גולדה מאיר, ראשת ממשלת ישראל בשנים 1974-1969, אמרה: "אסור לאדם לנסות ולמחוק את העבר רק משום שהוא לא מתאים להווה".

השימוש בשיטות לימוד ומחקר מתקדמות התואמות את תקופתנו עשוי לאתגר ולהפרות את החשיבה ואת ההסתכלות שלנו ושל הדורות הבאים על עברנו ועל הבנתנו את ההיסטוריה. אני מאמין כי להכרת העבר ולהבנתו יש חשיבות קריטית להבנה שלנו את עצמנו כיחידים וכעם ולהצלחת ההתמודדות שלנו מול אתגרי העתיד העומדים לפתחנו ולפתחי הדורות הבאים.

בספרו "מסך של חול" (1959), טבע יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, שבשנים 1974-1969 היה שר החינוך השביעי של מדינת ישראל, את המשפט האלמותי: "עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

הספר אֲרִיקֶה, אַיֶּכָּה! מספר בקיצור את סיפור חייו של סבי, לייב ליאון ארי פינק. מכורח הנסיבות אין בידי פרטים רבים על חייו של סבי, מאידך גיסא, קיים מידע רב על קורות העם היהודי, העם של סבי. לכן בספר מודגשים נושאים החשובים בעיניי להבנת מסכת חייהם הטראגית של סבי ושל בני דורו, שעברו בחייהם מהפכים אדירים, כולל מעבר מהעיירה היהודית, השטעטל, לעיר הגדולה; שתי מלחמות העולם; גירושים ורדיפות שהסתיימו ברציחתם של סבי ושל מיליוני יהודים נוספים.

אחת ממטרותיו העיקריות של הספר הוא להדגיש את הבסיס המאחד אותנו כיהודים וכך להתוות דרך שעשויה למנוע את המחלוקות המאיימות על המשך קיומנו כעם אחד.

הכרת הסיפור היהודי תסייע לנו להתייחס בסובלנות ובסבלנות איש לרעהו, ולפעול כתף אל כתף על מנת שכל אחד מאיתנו יזכה להפיק את המרב מחייו וירגיש נפלא למרות ההבדלים הרבים הקיימים בינינו.