מחיר של אמונה

הקדמה

סיפורם של גולי-יהודי אתיופיה, אשר התגוררו בכפרים הפזורים על פני שטחים נרחבים בצפון אתיופיה ובצפון-מערבהּ ועד לעלותם ארצה, מהווה את אחד הפלאים הגדולים של ההישרדות היהודית בגולה. סיפורם של גולים, שנותקו מירושלים ומכל קשר לעולם היהודי, עד כדי מחשבה תמימה שהם האחרונים שנותרו כשומרי הדת היהודית — תורת משה.

למרות ישיבתם בקרב עמים אחרים, שלהם אמונות אחרות, ואף על פי שלא היה להם קשר עם שבטים אחרים ועם תפוצות אחרות של יהודים בעולם, המשיכו ‘ביתא ישראל׳ לדבוק באמונתם ובאורח החיים המיוחד להם, גם כשהיו מושא לדיכוי בשיטות שונות בידי מלכים כובשים נוצריים. גם קשר הלב לציון נמשך כל הזמן ונשמר; הם חלמו על גאולת ציון, חיברו תפילות לשלומה, ושאיפתם הייתה לממש חלום ישן לעלות לירושלים, לבנות ולהיבנות בה ולהתאחד עם העם היהודי בארצו.

מאבקם נערך הן לפני הקמת המדינה והן לאחר קום מדינת ישראל, שהתקשתה לראות בהם יהודים ולהעלותם ארצה במסגרת ‘חוק השבות׳. קשיים אלו הגיעו בעיקר מצד הממסד הדתי שהתקשה לראות בהם יהודים. כבר בשנת 1934 נערכה ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, וארתור רופין, אחד אנשים החזקים במוסדות הציונים דאז, פסל את העניין האתיופי מעל הפרק, בטענו כי מדובר ב״כושים שאין להם קשר לגזע היהודי, ובוודאי שהם רחוקים מהתרבות האירופית.״

בשנת 1973 יצא דוח ליטבק, ששלל כל עלייה מאתיופיה משום: “חוסר הקשר בין שבט הפלאשים לבין המוצא היהודי.״ לאחר הדוח הזה, החל יוסף בורג לרדוף את אותם בודדים מיהודי אתיופיה שעלו לארץ בדרך לא דרך, ולגרשם מישראל חזרה לאתיופיה, אף על פי שגירושם לאתיופיה מסכן את חייהם משום אופי השלטון הקומוניסטי ששלט שם.

בזכות ארגונים יהודיים מארצות הברית ובעקבות החלטה 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, אשר נתקבלה ב-10 בנובמבר 1975, שקבעה כי: “ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית,״ החלו מנהיגי המדינה לחפש משהו שיכול לסתור החלטה זו.

ב-1979 ביקש מנחם בגין להביא את אֶחיו מאתיופיה. קדם להחלטה זו, פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף, בשנת 1973, שהכיר ביהדותם של בני העדה.

המדינה הטילה על המוסד הישראלי את מבצע העלייה. המוסד הישראלי, בראשם דני לימור, פתח תחילה אתרי נופש באדמת סודן, שיוכלו לשמש להברחת יהודים דרך הים. המחשבה והתעוזה היו מבריקות, אך במבצע עצמו לא הושקעה מחשבה יתרה, לא העריכו את מספר המגיעים לסודן ולא הייתה הכנה מדוקדקת, כפי שיודע המוסד לעשות כשהוא יוצא למבצעים חשובים ומורכבים.

העלייה המשמעותית החלה רק בראשית שנות ה-80. בנובמבר 1984 החל “מבצע משה״, המבצע הממלכתי הראשון להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. מבצע שהתנהל בחשאי, ובמסגרתו הועלו — דרך הים ועל ידי חיל האוויר הישראליים — כ-8,000 מיהודי אתיופיה, ואולם בשל הדלפת מידע לעיתונות בישראל על קיומו, על ידי מנהיג ישראלי, הסתיים המבצע בטרם עת. משפחות רבות נשארו מאחור, באדמת סודן. רוב המתעתדים לעלייה מצאו את מותם ונותרו שם ללא קבורה. חלק מן המשפחות שבו לאתיופיה ונשארו קרועות ומפולגות, עד “מבצע שלמה״, אשר בו הובאו ארצה, במאי 1991, ברכבת אווירית נוספת, בתוך 36 שעות — 14,324 עולים נוספים.

בעיני יהודי אתיופיה היה המסע מונחה על ידי אלוהים. הוא המוביל והמנחה אותם בדרכים עקלקלות, מסייע להם בהצלה פתאומית מאויבים ושובים, ונותן להם כוח ללכת ללא הפוגה. מסע הרואי, שבו יצאו יהודי אתיופיה, תוך התמודדות עם מחסור חמור במים, מזון ושינה; עמידה באומץ לב מול אנשי ממשלה, שודדי דרכים וחיות טרף; ובהצלת קרובי משפחה ואחרים.

במהלך המסע, מתו אנשים מרעב, צמא וממחלות שונות. נערות ונשים צעירות נאנסו ונחטפו, וחלקן אף נמכרו כשפחות. כשהיהודים יצאו מבתיהם הייתה להם התחושה כי הקושי הגדול הוא להגיע לסודן בלי להיתפס בידי השלטונות, אולם איש לא הכין אותם לימים הקשים שיגיעו לאחר מכן, על כך שאין שום תשתית או הכנה לקלוט את רבבות האנשים. אלו הפכו לפליטים בעל כורחם, לקבצני אוכל, מים ומקום לינה. איש לא הכין אותם למוות של המונים... הייתה התחושה והמחשבה שכשיגיעו לסודן מייד יעלו על מטוס ויגיעו לירוסלם.

אני חוזר ארבעים שנה אחורה ושואל שאלות קשות שאינני מקבל עליהן תשובות. אולי הייתה כאן יד מכוונת לאיחור עלייתם של היהודים מסודן לישראל, שגרם למותם וסבלם. הקשה ביותר היה הצורך בהסתרת יהדותם שאף פעם לא הוצרכו לכך. יהודי אתיופיה סבלו סבל לא יתואר בדרך לסודן ובתוך סודן. היום, כשאני בשל יותר וקורא סיפורים ומאמרים, אני מגיע למסקנה שלכאורה למישהו היה טוב, שרובם לא יגיעו ארצה...

לוקטו כאן סיפורי חייהם של אנשים יקרים, אשר עמדו איתנים נוכח האתגרים והמציאות הבלתי אפשרית, והגשימו את חלומם לעלות לארץ הקודש. אכן, לא קיבלנו את ירוסלם על מגש של כסף, עברנו ייסורים קשיים.

אנסה להמחיש את סבלם של היהודים בסיפורם של אנשים שעברו זוועות באתיופיה בתחילת המבצע בדרך לסודן ובתוך סודן.

פעילים ציוניים בכל נימי נפשם בהנהגתו של יונה בוגלה, פעלו רבות למען חיזוקה של יהודי ביתא ישראל לאחריו ברוך טגניה ופרדה אקלום סיכנו את עצמם ואף שילמו מחיר אישי כבד לטובת השגת המטרה — העלת קהילת ביתא ישראל לירוסלם.

מנאלבך דסטה מספר על עצמו

אתיופיה היא ארץ גדולה, עשירה במים ומשאבי טבע. בקעות והרים לרוב, שטחה ההררי של אתיופיה מכוסה ביערות. יש בה הרבה נהרות, נחלים, מעיינות ונוף מרהיב.

כפר גיינה ממוקם במקום אסטרטגי, על הגבול בין השליטה של המורדים ושליטת השלטון המרכזי. למי שאינו מכיר, באזור ארמצ׳הו וולקייט טגדה לא הצליח השלטון המרכזי לשלוט אף פעם.

גיינה הייתה מוקפת במספר הרים ממערב. ההר הגבוה ביותר היה הר שטנבה. כשעולים לשטנבה אפשר לראות את הנוף המרהיב של ארמצ׳הו לכיוון סודן. אחריו, ברמה ממזרח נמצא ווראסיי. רכס הרי ווראסיי שבמזרח מציע תצפית פנורמית על אזור גיינה; אפשר לראות את עמק גיינה, את הנהר דרמה שמקורו באזור שטיאנבה, וכשמתקרבים לנהר הגדול אפשר לחוש את זרימתו השקטה, המשפיעה רוגע לנפש. מצפון מזרח — רכס ההרים מזוואה.

את כפר גיינה הקים מהרי אליאס שהיה איש מוכר ומוכשר. באחד הימים, הוא הגיע לראס גוגסה, שליט מחוז גונדר, בעניין משפטי, ובו הצליח להשיג ניצחון גדול. השליט ראס גוגסה, שפגש את מהרי במספר הזדמנויות, התרשם מחריפותו והעניק לו דרגת בלטה (דרגה שהייתה ניתנת בעיקר לאנשי אצולה) עם הצעה לשלוט באזורים שראס גוגסה בחר. בלטה מהרי ביקש לקבל את אזור גיינה, אזור שראה במסעו לכיוון גונדר. ראס גוגסה נענה בחיוב לבקשתו של מהרי, שהעתיק את מגוריו מלדחו לגיינה. בעקבות מהרי ושרה הגיעו לגיינה פרד אשטו וביחד הקימו את כפר גיינה, ולאחר מכן, גיינה התפתחה והפכה להיות אחד הכפרים המשמעותיים של “ביתא ישראל״. לפי התיאורים היה האזור כולו ג׳ונגל. אנשי גיינה היו מחולקים לשניים; “ליי מנדר״ — השכונה עליונה, כיוון שחלק מן המשפחות היו יושבים על הרכס שמשקיף מזרחה (פרדה וורקו, ברוך וורקו, טאסאו וורקו, לגמלקם וורקו, ילול יצחק נגוסה, יצחק אייסו, יצחק מולה אסרס, וובה אסרס, גטנך דסטה, טספו גטנך, איילנש זוטדו עזרא, מקונט ממצאה מגוס, אמא טוודג׳,טסוו פרדה). לאלו שהיו גרים במישור קראו “טץ׳ מנדר״ — השכונה התחתונה (מנאלבך דסטה, משפחת דיינאו, מהרי מלקנך אבה, גונה זלקה, אברהם סהלו, גטו סהלו, סמאי סהלו, טפהון אסרס, איילה שטה, נהוסנאי אייל, דבקולו, טיברך, מרואיי אייל, אלמו בטבבו, דגן בטבבו איילאו אברה, מנגסטה איוב, צהיי מנגסטו, אגנהו מנאלבך, לג׳אלם גביהו, אטללה מספין, זייסנו, קס סמואל, טדסה ארני, טקטיי מנגסטה, דסה אברהם, נגה אברהם, אבוהיי אברהם, מנגרך דניאו, מנאביש אייסו, טמסגן סמאי, אבבה סמאי, וובה גטו, טלהון גטו, בלאי גטו). כמעט כל אנשי כפר היה להם קשר דם, כולם הצאצאים של שרה ושטו.

קשר הדם של אנשי הכפר יצר ערבות הדדית בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה. הייתה תמימות שמקורה באהבת אדם ואהבת התורה. תחושת אחדות הגורל סייעה ליהודי גיינה, כמו לכפרים אחרים, לשמר את מורשתם ולשמור על דתם. אלו היו גם החוזקות של יהודי גיינה. חיי הקהילה בגיינה היו תוססים מאוד. מי שהיה מבוסס תרם בסתר או בגלוי למי שנזקק.

הנזקקים, בעיקר אלמנות וגרושות, קיבלו תמיכה מאנשי גיינה. כולם דאגו לכולם. אנשי הכפר היו מעורבים בכל האירועים המשמחים והעצובים. אנשי גיינה הרגישו תמיד שאינם לבד. לא פעם, הנוצרים מסביב היו מקנאים בקהילה. בזכות הערבות ההדדית שום אויב לא הצליח לפגוע באנשי הכפר. אחד מאנשי הכפר, מהגרך דיינאו, תיאר את אנשי גיינה — “אנשי גיינה היו כמו ישראל, כפי שישראל פוגעת באויביה שפוגעים בה.״ הנוצרים מסביב פחדו מאנשי גיינה, וכמעט לכל משפחה היה חבר נוצרי שנקשר בקשר חברי בצורה זו או אחרת.

אנשי גיינה מוכרים היו בהכנסת האורחים שלהם. בעיקר בחג סוכות, היו מספר משפחות שהיו מבוססות ביותר (משפחת פרדה, משפחת אייל, אברהם סהלו, סמאי סהלו, גטנך דסטה) מזמינות את כל אנשי הכפר ומשפחות מכפרים אחרים. חג סוכות היה אחד החגים המשמעותיים מאוד מבחינה חברתית. כל השבוע כולו היה למעשה חגיגה; כל יום בביתו של מישהו אחר. הזמרים אזמרי (נגנים עם כלי מסורתי) היו מגיעים בקביעות ממקומות רחוקים ללא שום הזמנה, היו משמחים את כל האורחים. מילים לא יכולות לתאר את השבוע הזה, חג מיוחד עם המון שמחה והרבה אוכל.

גדלתי בבית אמיד, הוריי היו אנשים מקובלים מאוד בקהילה. אבי העניק הגנה משפטית לאנשי גיינה ולשאר האנשים שביקשו את עזרתו.

זכור לי מקרה מאוד עצוב וטראומתי שקרה לכפר גיינה: באחד הימים הייתה תקרית, שבה נהרגו שמונה אנשים מירי שהתפתח בין שתי קבוצות. היה זה רחוק מאוד מכפר גיינה, וקבוצה אחת היו תושבי גיינה. שליט האזור עצר את האנשים המעורבים והחרים את כל רכושם. דסטה, שהיה ממולח מאוד, הלך במשך חודשים ארוכים למלך באדיס אבבה, והצליח לשכנע אותו שלקיחת הרכוש לכל אנשי כפר אינה מידתית. הוא חזר לכפר עם החלטה כתובה של המלך לקבל בחזרה את כל הרכוש שהוחרם. הצלחתו זו עשתה הד בכל הכפרים ודסטה קיבל דרגת “בלטה״.

כשהייתי כבן 14, השתוללה מגפה שקיפחה את חייהם של מאות אלפי אנשים. גם הוריי, אחותי יזבנש ואחי קידנו, נפטרו מהמגפה. חסרונם של הוריי ובעיקר של אחי הגדול קידנו, שהיה לי כחבר וכאבא, גרם לי למשבר עמוק. במהלך ההתמודדות עם המצב החדש, הרגשתי שחל בי שינוי משמעותי, למדתי קרוא וכתוב וביטחוני העצמי התעצם. מדי ערב היו יושבים סביבי הרבה מנערי הכפר, קטנים וגדולים כאחד. חלקם העריצו אותי וחלקם פחדו ממני, אולם אט אט, הפכתי למנהיגם הבלתי מעורער.

למדתי עצמאית על תרופות מסורתיות, והתחלתי לעסוק בכך. ברכת השם הייתה במעשיי, וכל איש ואישה שקיבלו תרופה שהכנתי להם, נרפאו. שמי החל להתפרסם מפה לאוזן. אנשים היו מגיעים אליי ממקומות רחוקים, לאחר הליכה של שבועות, כדי לקבל עצה או תרופה למחלתם. אלוהים בירך אותי. הייתי אחד המפורסמים והמוכרים בתחום. בעקבות זאת קיבלתי את התואר המכובד “אלקה מנאלבך״, תואר אחד מתחת ל״קס הקייסים״.

בתקופה של היילה סלסה נבחרתי כאיש ציבור שעסק בגביית מיסים, משרה הנקראת “גוליט״. תפקידי היה להתלוות לפקידי השלטון שמגיעים לכפרים כדי לגבות מיסים. הייתה לי זכות וטו לקבוע מי יכול לשלם ומי לא יכול, משרה משמעותית מאוד, ובאמצעותה זכיתי לסייע להרבה מאוד אנשים שהיו חלשים כלכלית, פטרתי אותם מתשלומי מיסים.

בשנת 1966, לפי לוח השנה של אתיופיה, התרחשה הפיכה צבאית, ואת מקומו של היילה סלסה תפס מנגסטו היילה מרים, שנודע באכזריותו הרבה ובעיקר בהרג מתנגדיו, במה שנקרא אז “הטרור האדום״. בזמן שלטונו הוא נתן סמכויות נרחבות למושלי המחוזות. היו גם בחירות בכל מועצה לפי חלוקת האזורים, ואני, שהייתי אחד האנשים המשפיעים באזור גיינה ובכפרים נוספים מסביב, התמודדתי ונבחרתי ברוב מוחץ לשמש כראש המועצה ולעמוד בראש מספר כפרים — ሊቀመንበር. הייתי הראשון לשמש בתפקיד מסוג זה, עם סמכויות נרחבות, בין היתר הסמכות לעצור, לשפוט, לחלק אדמות ולגבות מיסים. היו תחתיי גם חברי מועצה, שוטרים ואנשים שקיבלו נשק ושימשו זרוע ביצועית לפעולות שדרשתילבצע, בהתאם להחלטות המועצה שהתקבלו. שמותם: גברה מרהה, መሐበር መሪ ገብሬ טספהון אסרס, בלאי וורקנך, דיבקולו אייל, דגן בטטבו, מנגסטה איוב, טלהון נוובה גטו, אלמו בטבבו, גטו טספו גטנך לקאו וורקו ילול יצחק, שימשו לסירוגין ככגברה מהבר.

בתקופה ההיא לא הייתה אפשרות לנוע מאזור לאזור ללא הצטיידות באישורי מעבר. הסמכות לנתינת האישורים ולהנפקת תעודות זהות הייתה נתונה בידי לוחמי בריהון איסאס. היו לו אותן סמכויות כמוני, כיוון שהיה ראש המועצה האזורי של אזזו.

נרתם להצלת חיים תוך סיכון עצמי ומשפחתי
באחד הימים, לפנות בוקר, הגיע בריהון יחד עם אדם שאיני מכיר, וסיפר לי כי זה חתנו, בעלה של בתו אהובה, שלי אנייש. בריהון סיפר לי כי פרדה נמצא בסכנת חיים ועליי לעזור לו להסתתר ולדאוג לו לעבור לכיוון סודן, כי יש לו מטרה לפתוח את השער ולהעלות יהודים דרך סודן. בזמנו זה היה רחוק כל כך ובגדר דמיון וחלום. עליי להתוודות כי לא האמנתי כלל שזה קרוב וניתן ליישום.

הסכמתי לקבל את פרדה תחת חסותי. כולנו הבנו שהדבר צריך להיות בחשאיות מוחלטת, שאיש לא ידע, כיוון שהדבר יסכן את כולנו ויגזור עלינו גזר דין מוות ודאי. בתקופה ההיא, נטילת חיים הייתה כה קלה, ורבבות הוצאו להורג ללא משפט צדק, ללא הוכחות, וברוב המקרים אף ללא אשמה. למרות הסכנות הוודאיות הטמונות בדבר, לא העליתי בדעתי שלא לקבל את פרדה. סגרנו שפרדה יסתתר במהלך היום באורוות הסוסים, ורק בלילות יוכל לצאת משם. היחידה שהוכנסה בסוד העניינים הייתה אשתי האמיצה, דבריה איילאו. החלטנו כי רק היא תדאג למחייתו של פרדה עד עזיבתו את כפר גיינה.

חיפשתי דרכים איך להעבירו לכיוון סודן. חיפשתי אנשי סוד שיכולים להירתם למשימה, ובחרתי בבני אגניהו, המוגדר עד היום כנעדר בצבא האתיופי, ובבלאי, בן דודי, איש אמיץ שאפשר לסמוך עליו. שיתפתי אותו במה מדובר, והוא הסכים מייד להירתם למשימה.

הפגשתי אותו עם פרדה כאילו במקרה. החיבור בין השניים היה מיוחד, בין היתר בשל כך שבלאי דיבר את השפה הטגראית, שפת האם של פרדה. הדבר סייע ביתר שאת להצלחת תכנון המבצע. פרדה ואני שוחחנו רבות, הוא סיפר לי על מפגשו עם יהודים מירושלים ועל התכנון שלהם לבדוק את האפשרות להעביר את יהודי “בית ישראל״ דרך סודן. שוחחנו על כך שהוא צריך אישורי מעבר ותעודת זהות. פרדה הבין שעליו להצטייד באישורים הללו. לפני עזיבתו הבטחתי לו שאני אנפיק לו את אישור המעבר והוא יכול להסיר דאגה מליבו. התחייבתי להעבירו בבטחה לכיוון סודן.

הסברתי לו את סגנון הכתיבה, והראיתי לו את החותמת שבעזרתה הייתי מנפיק אישורי מעבר. היו מספר הזדמנויות שבהן כבר רשמתי את אישורי המעבר, אך לא מצאנו עיתוי מתאים לעזוב את הכפר, גם כי לבלאי לא התאים בשל כל מיני סיבות. עזיבתו של פרדה נדחתה מספר פעמים, והוא שהה בביתנו יותר משבועיים. אשתי דבריה טיפלה בו במסירות רבה, אירחה אותו כיד המלך, ודאגה שלא יחסר לו דבר. היא אף רוממה את רוחו בשיחות עידוד.

באחד הימים שהיתי בגונדר בקשר לתפקידי. כשחזרתי לאחר מספר ימים שלא הייתי בכפר, התברר לי כי פרדה אקלום עזב את הבית והלך לכיוון סודן יחד עם הבת שלי ממייה. שמחתי שהוא עבר בבטחה לכיוון ארמצ‘הו, אך כעסתי מאוד על כך שבתי הלכה איתו ללא הסכמתי וללא ידיעתי. לאחר כחודש ימים התברר כי השלטונות עלו על עקבותיו של פרדה, עצרו את בריהון איסאס, ולאחר עינויים קשים ואכזריים הודה שפרדה מסתתר בביתי.

בצל המוות
באחד הלילות הגיעו הרבה מאוד שוטרים וחיילים לביתי. בזכות תושייתה וזריזותה של אשתי דבריה איילאו, הספקתי לברוח מהבית ולהימלט מידם. הלכתי ליער שנמצא בקרבת נחל אדגואייצ‘או, והעברתי שם את היום. בלילה הגעתי לביתו של חבר נפש שלי, אדם נוצרי בשם טקלה טסהון (ראוי היה להיות מוכר כחסיד אומות העולם). הוא ידע על הפשיטה על ביתי ועל ניסיון המעצר, וקיבל אותי ללא שום התלבטות, אף על פי שהוא ידע שהדבר מסכן אותו ואת בני משפחתו. כשהגעתי לביתו, סיפר לי טקלה שהלך לבקר את דבריה והיא סיפרה לו על אלימות קשה שהיא והילדים עברו.

במשך יומיים תמימים הסתתרתי בביתו של טקלה, ולאחריהם החלטתי לעבור לכפר אחר. החלפנו נשקים, החלפתי בגדים, והלכתי לכפר אחר באזור טקל דינגיי. מכאן החלה גלותי מהבית לתקופה ארוכה, תוך נדידה מכפר לכפר בחשאיות מוחלטת. הייתי נודד בעיקר בלילות. טקלה טסהון היה איש הקשר שהעביר מסרים ממני לבית ומהבית אליי. הייתה זו תקופה קשה מאוד, החיים בצל הפחד מלהיתפס חלילה, והחשש אולי אחד מהאנשים שאירח אותי, ילשין עליי לבסוף.

מעצר שלי היה מוביל לגזר דין מוות ודאי, ולכן העדפתי להסתתר בביתם של אנשים שיכולתי לתת בהם אימון מלא. אנשים שהעריצו ואהבו אותי, או כאלו שעשיתי להם טובה או שעזרתי להם בתקופות

קשות, שהם הרוב המוחלט של אנשים שהסתתרתי אצלם. רובם היו נוצרים אנשים כמו גולה טשומה מג׳נקרה, ביימוט איילאו, איילאו ייגזאו. רק בימים בודדים, בעיקר באישון לילה, ביקרתי בביתי. ביקורים אלו היו בגדר סיכון גדול מאוד. לאחר התלבטויות קשות הגעתי למסקנה כי עליי לבקר את משפחתי לעיתים רחוקות. החלטתי כי אם יבואו לעצור אותי, אני הורג את מי שאני יכול ובורח, ולכן כל פעם שבאתי לבקר היה זה מצב מלחיץ מאוד, כי את ידי לא הייתי נותן בשום אופן לכניעה ללא קרב, אלא נלחם עד הכדור האחרון. בתקופה של למעלה משנה הפכתי מאדם עם מעמד מכובד למבוקש שתלוי בטוב ליבם של מכרים.

במהלך ביקוריי, הילדים ודבריה היו מספרים לי על ביקורים שהיו פקידי השלטון עורכים בבית, על החיפושים שערכו, הצקות והטרדות. לא פעם חשבתי להסגיר את עצמי — אף על פי שכאמור ידעתי כי הסגרה פירושה גזר דין מוות — כדי לחסוך את הסבל ממשפחתי. אך בסופו של יום לא הסגרתי את עצמי, נשארתי מבוקש עם גזר דין מוות.

ברהון ובלאי היו עצורים מעל אחד עשר חודשים, בתקופה שאני נמלטתי כמבוקש עם גזר דין מוות שריחף מעליי. לאחר שחרורם התחלתי תהליך של בקשת חנינה, שנעשה בעזרתו של איש מדהים, פסחה למלם, עו“ד מוכשר, שהיה אחד האנשים שהייתה להם גישה למלקו טפרה, מושל גונדר. תהליך הגשת החנינה ארך יותר מחמישה חודשים, כשגם בתקופה הזאת אני נודד מכפר לכפר מפחד להיתפס.

החנינה והפעילות למען העולים לארץ הקודש
לאחר כחמישה חודשים הגיעה הבשורה כי אכן מלקו החליט לחנון אותי. פגשתי את פסחה והוא סיפר לי כי את החנינה רוצה לעשות מלקו בכבודו ובעצמו. אני מקווה שאלוהים יסלח לי שאני עושה את ההשוואה הזאת, אבל זה היה נראה לי כאילו לפגוש את אלוהים, כיוון שמלקו היה כול יכול ממש. בתקופתו נרצחו או נקברו חיים אלפי אנשים באשמות זניחות ביותר, רובם על פשעים שלא ביצעו כלל. לאחר החנינה, התברר לי כי מלקו רצה לראות במי מדובר, כיוון שהצלחתי לחמוק מזרועו הארוכה במשך תקופה ארוכה ביותר. התברר כי הוא שמע את שמי פעמים רבות, ולכן אפילו האיש הכול יכול היה מסוקרן לפגוש אותי.

נכנסתי למלקו. התרגשות ופחד התערבבו בי. משרדו היה ריק לגמרי, רק שולחן ועליו משקל. הוא הסתכל עליי, נזף בי נזיפה חמורה על זה שהממשל סמך עליי, נתן לי חותמת וסמכויות, אך אני החלטתי לשתף פעולה עם בוגדים. בסוף אמר לי: ״רציתי לראות במי מדובר. שמך הולך לפניך. חשבתי לפגוש איש ענק, אבל אתה לא משהו. טוב, אני חונן אותך“. האושר היה בלתי נתפס. אדם שריחף מעליו גזר דין מוות, הופך להיות חופשי.

בזמן הנדידה והפחד להיתפס, התרגשה עליי צרה נוספת קשה מאוד. מספר שבועות לפני שחיילים הגיעו לעצור אותי, אירע שוד. בשיתוף אנשי גיינה האמיצים, הצלחנו לתפוס את השודדים. הם נתפסו עם נשקים. את השודדים העברתי למעצר בטקל דנגיי, והנשקים נשארו בביתי. את אחד הנשקים נתתי למנגריך דיינאו. כשהחיילים לא מצאו אותי, הם לקחו מביתי כל דבר שהיה בהישג ידם — נשקים, כסף ורכוש נוסף. בין הנשקים שנלקחו היו אלה שלקחתי מהשודדים.

השודדים, לאחר שחרורם, שמעו שאני בצרה ושלחו אליי את אחד הרוצחים המוכרים בתקופה זו, אדם שהטיל אימה על כולם ושמו טספה. מדובר באדם שרצח שבעה אנשים במקומות שונים והטיל את אימתו על אזורים רבים. השודדים פנו אליו כיוון שהיה מוכר וכולם רעדו ממנו ועשו את מבוקשו.

טספה פנה אליי באיומים, ואני החזרתי לו מסר מאיים שאם יתקרב לכפר גיינה ולכפרים מסביב, דמו בראשו. למרות המסר, הוא הגיע לאחד הכפרים הקרובים לגיינה, כשהוא עצבני וכעוס בשביל לחפש אותי. כשהוא הגיע עם הפמליה שלו, הוא הבין כי ההתעסקות שלו איתי היא התעסקות עם כפרים רבים, מה שיכול היה לפגוע במעמדו ואף בחייו. טספה, למרות מעמדו הרם שקנה בשל אכזריותו והטלת אימתו, הבין שעדיף לו לרדת מהרעיון. הוא שלח מסר עם התנצלות שבעצם הוא לא היה צריך להתערב.

כאן אני רוצה לציין כי בכל המהלך הזה, הגב שלי והביטחון שהיו לי למשענת, היו הרבה מאוד אנשים של גיינה, כמו אלמו בטטבו, דגן בטטבו, מולה אסרס, וובה אסרס, מגסטה איוב, אברהם סהלו, ילדיו של גטו סהלו, וובה טלהון, יילול יצחק, נגוסה יצחק, נהוסנאי דיבקולו איילה, אחי היקר גטנך דסטה וילדיו. כמו כן, בני המיוחד והאמיץ אגניהו, אחד הצלפים הכי מוכרים שהיו באזור גונדר. בני זה, שיום ולילה אני חושב עליו ומצפה לראותו במהרה, אך הוא עדיין נעדר. הכאב עדיין איתי, והגעגועים אליו גוברים ככל שחולף הזמן.

רבבות אנשים שהלכו לסודן, עברו דרך גיינה. אנשי גיינה ואני היינו במלחמה יום-יומית בלתי נתפסת מול שודדים וגנבים כדי לשמור על היהודים שעברו דרכנו. כחודש ימים היינו בכוננות גבוהה, לא החלפנו בגדים ולא ישנו בבתינו, כיוון שכל יום הגיעו מאות אנשים, והיינו מארחים אותם ודואגים לכל מחסורם.

בהם היו גם אנשים מכובדים כדוגמת קס אשטו, שהגיע עם הפמליה שלו. התייעצנו בינינו והחלטנו כי אדם חשוב כזה, עם ספר תורה, לא ינוע בלילה. כל אנשי גיינה התארגנו וליווינו אותו לאור היום תוך כדי סילוקם של שודדים.

בשנות ה-90, כשעליתי עם משפחתי לארץ והשתכנו במרכז הקליטה בצפת, הגיע אליי קס אשטו לבקר ולהודות לי, ואף עשה מאמצים להעביר אותי למרכז הארץ, לאות הערכה והוקרה.

אנו, אנשי גיינה, דאגנו להעביר את רבבות העולים לכיוון ארמצ‘הו. היינו מסדרים להם מורי דרך. אני יכול לומר בשמחה רבה ובגאווה גדולה כי כל אדם שעבר דרך גיינה, לא קרה לו שום רע, הודות ללכידות אנשי גיינה, וגם בזכות קשריי עם האנשים החשובים במקומות ובנקודות החשובות בדרך. אנשי גיינה ואנוכי הצלחנו להציל את רכושם של רבים מהעולים ואף להשיג הרתעה. גססה למשל שיצא לכיוון סודן עם קבוצה גדולה ועם אימו הקשישה. בדרך עצרו אותם שודדים ושאלו אותם לאן הם הולכים. הם סיפרו כי הישישה הינה סבתא של מנאלבך, אך השודדים שהכירו אותי צחקו ואמרו: “מנאלבך?! את אימא שלו לא זכה להכיר, איך יש לו סבתא?״ הם לא האמינו לסיפור והחליטו לשדוד אותם. הם לקחו מהם את הסוס ואת הכסף שהיה תפור לאוכף במטרה להצילו מהשודדים. לאחר הליכה קשה מאוד הגיעו גססה ואימו לביתנו וקיבלו אירוח כיד המלך, כמו כל יהודי שעבר אצלנו. הם סיפרו לי על המקרה, וקיבלתי זאת קשה מאוד, איך אנשים שמגיעים לביתי נשדדים ועוד בקרבת הכפר.

התחלתי מייד לגשש ולחפש מקורות מי ביצע את השוד, ולאחר זמן קצר הצלחתי לעלות על עקבותיהם.

מדובר היה בשני שודדים שהתחלקו בשלל — אחד לקח את הסוס והשני לקח את האוכף. היה זה מרוץ נגד הזמן להגיע לבחור שלקח את האוכף. התברר כי הוא לקח את האוכף רחוק מהכפר. למרות המרחק והסיכון הכרוך בכך, הגענו אליו והצלחנו להחזיר את הכסף ולאחר מכן גם את הסוס. מדובר היה בתקופה מסובכת ומסוכנת מאוד, אך החלטנו לתת ביטחון ליהודים שעברו לכיוון סטדר, בעיקר לאלו שעברו דרך גיינה.

מקרה נוסף אירע כאשר ראש המועצה האזורית של מזווה/וורסיה עצר שיירה של יהודים שהיו בדרכם לסודן והשאיר אותם לילה שלם בכפרו, תוך איומים להסגירם למשטרה בגונדר. הוא עשה זאת אף על פי שאנשים סיפרו לו שהם בדרכם אליי ולכפר גיינה. יש לציין כי בין אנשי הציבור היה הסכם בלתי כתוב, כי כל אחד באזורו חייב לתת סיוע או מעבר חופשי לאנשים בודדים או לקבוצות שאומרים את שמי או את שם הכפר ולשחררם לאחר חקירה קצרה. ראש המועצה המדובר הפר את ההסכם כשעצר אנשים שטענו שהם בדרכם אליי.

הייתה זו תקופה מלחיצה מאוד שהגויים מסביב החלו להרגיש ולגלות כי “ביתא ישראל״ הולכים לסודן בשביל להגיע לירושלים. חשבתי שאם לא אעשה מעשה נקמה באיש הזה, אלפי יהודים שיעברו דרך אזור השליטה שלו, יהפכו למטרת סחיטה, שתעמיד אותם בסכנת חיים. חיפשתי דרך לנקום בו. יומיים לאחר אותו מקרה, פגשתי אותו באחד הכפרים שבשליטתי. הוא הגיע עם הפמליה שלו להלוויה של אדם נוצרי. במהלך ההלוויה הוא ירה מספר כדורים, כנהוג באזורנו, כאות כבוד למעמדו של המת.

כשהוא ירה, ידעתי כי הנה הגיע זמן הנקמה. לאחר סיום ההלוויה, כשהוא היה בדרכו לכפרו, עצרתי אותו בגין ירי. הוא התחנן על נפשו, והבין למה אני עושה זאת. הוא התנצל, וסיכמנו שהוא לא מתעסק יותר עם יהודים שמגיעים לכיוון גיינה. לאחר שהתחייב לכך שחררתי אותו. מאז, יהודים שעברו מגונדר או אזזו לכיוון גיינה יכלו לעבור בביטחון, ללא חשש. הדבר העניק לי סיפוק אדיר שיצרתי משוואה ולפיה מי שמתעסק עם יהודים, מתעסק איתי באופן אישי. מבחינתי, אחת התרומות המשמעותיות ביותר למען הקהילה בדרכה לסודן, הייתה מעצרו זה של ראש המועצה, והודות לכך יהודים שעברו בשטח זה נהנו מביטחון מוחלט.

בשנת 1976, כאמור, אנשים רבים עברו דרך גיינה. באחד הלילות שמעתי צעקות מצוקה, בקול שהיה נשמע לי מוכר. יצאתי החוצה וראיתי קרוב משפחה בשם אקלאו קבדה. לשאלתי מה קרה, סיפר שירו בחמיו, כנראה למוות ויש אי סדר רציני במקום. התארגנתי מייד עם עוד כמה מאנשי גיינה והלכנו לכיוון נהר דרמה — אקלאו מסר לנו את המיקום. כשהגענו, ראינו את חמיו, מוטביינרור צגאי, יושב בצד, ראיתי את חור הירי במכנסיו, אך בנס לא נפגע בגופו. הוא היה עצבני ולחוץ. הרגענו אותו ושאלנו אם הוא מכיר את השודדים. מוטביינרור סיפר לי שכשניסו לשדוד אותם הוא שם כסף רב מתחת לאחד הסלעים, אך לרוע המזל אחד השודדים, כפי הנראה, ראה אותו בשעת מעשה ולקח את כל הכסף. עוד סיפר כי אחד השודדים הינו מורה דרך שלהם, אדם בשם אבטה מגונדרוש מריים. אספנו את כל האנשים, הבאנו אותם אל בתינו, דאגנו להם לאוכל, שתייה ומקום לינה. עם שחר, יצאנו שוב לביתו של גונדרוש מריים. כיוון שאני מכיר את מרבית תושבי הסביבה ידעתי איפה הוא גר. לפני הצוהריים הגענו לביתו, אבטה היה מופתע שהגענו אליו וביקש שניכנס לביתו. סירבנו להיכנס ודרשנו ממנו להחזיר את כל הרכוש, ולא, נסגירו למשטרה.

אבטה נלחץ מאוד והתחנן על נפשו. הוא אמר שיחזיר הכול, אך היות שהכסף לא אצלו, כך טען, הוא ביקש ארכה עד יום ראשון להשיבו אלינו. היה זה יום חמישי, וכיוון שלא האמנו לו, לקחנו את נשקו כערובה, צעד אשר באתיופיה נחשב כמשפיל מאוד, מי שמוסר את נשקו נחשב אדם פחדן ובזוי.

לקחנו את הנשק וחזרנו ל גיינה. ביום ראשון אבטה לא הגיע, גם לא ביום שני. משפחות זגאי ואקלאו היו צריכות להמשיך במסעם, ולאחר מספר ימים עזבו את גיינה בלי שכספם הושב. אני ראיתי בכך השפלה והחלטתי לא לוותר לו. הגענו שוב לכפרו, אך אבטה לא היה. התברר לנו שלקח את רכושו ומשפחתו ועזב את הכפר. בחלוף תקופה ארוכה נודע לנו שהעתיק את מקום מגוריו הרחק מגונדר כדי להימלט מאימת השלטון.

אומנם לא הצלחנו להשיב את הרכוש שנשדד, אך יצרנו הרתעה משמעותית. מאז, יהודים שעברו מגונדר דרך גו דרוש מריים לא נשדדו, כיוון שכל הכפר וכל הגויים מסביב ידעו את סיבת העזיבה של אבטה.

עזיבת כפר גיינה והחיים באדיס אבבה
בשנת 1989, כאשר רוב אנשי הכפר עזבו לכיוון סודן או לאדיס אבבה, החלטתי גם אני לעזוב את הכפר לכיוון אדיס אבבה. מכרתי את רוב רכושי ועברתי לגור באדיס. החיים שם היו נוחים מאוד, ללא קשיים מיוחדים. כשעזבתי את הכפר, בתי אסרסה עם בעלה וילדיה וכן הבן שלי אגניהו נשארו מאחור. אגניהו היה יד ימיני, ילד מקובל בקרב הקהילה, אחד הילדים שהיה אהוב עליי מאוד, אדם דעתן ששמו הלך לפניו בהיותו אחד הצלפים המוכרים רשמית במחוז גונדר, כבר משנת 1979. בשנה זו החליט הממשל לגייס את כל הגברים באזור שלנו למילואים בהכשרה מזורזת, כדי לעצור מורדים בשלטונו של מנגסטו, וגם כדי להדוף את המורדים מהמקומות האסטרטגיים שכבשו. בין המגויסים היה גם אגניהו. במהלך ההכשרה בתחרות ירי, הגיע אגניהו למקום השני מתוך עשרות אלפי מגויסים ועל כך קיבל פרס ותואר כבוד. כששוחרר ממילואים, צויד בנשק ובאלפי כדורים.

ביני לבין אגניהו היה יחס מיוחד. אהבתי אותו מאוד והערכתי את אומץ ליבו. כשהחלטנו לעלות לארץ דרך אדיס אבבה, הוא התעקש להישאר כדי למכור את רכושו ולהצטרף אלינו מאוחר יותר. בזמן שהם נשארו בכפר ואנחנו באדיס אבבה, הרגו אנשי הכפר חמישה מחייליו של מנגסטו. בתגובה נשלחו מאות חיילים שאספו את כל הגברים בכפר וגייסו אותם לצבא. בין המגויסים היו בני אגניהו, מנאלבך, חתני טקבה, וודג, אטטללה מספין, אקל לקראו, סטה טספהון.

כששמעתי באדיס אבבה על הגיוס הכפוי הזה, הוברר לי שהם נלקחו למקום שנקרא בר, השייך לבסיס האימונים המרכזי של צבא אתיופיה. חיפשתי דרכים לשחרר אותם מהצבא. פגשתי בחור בשם תומס שהיה לו אח קצין בכיר. קבענו שאני נותן כסף רב לאחיו כדי שישחד את הרופא בשביל לשחרר את ילדיי. המעשה היה כרוך בסיכון גבוה, כיוון שמי שנתפס בורח מהבסיס היה מוצא להורג לעיני אלפי חיילים, למען יראו וייראו. גם מתן שוחד בתקופה ההיא נחשב מעשה חמור שגזר דינו היה מוות, אבל הייתי חייב לנסות לשחרר את הילדים. קבעתי להיפגש עם תומס וצירפתי אליי למסע את בזזאו טפרה. אחרי נסיעה של יומיים הגענו לבסיס. נפגשנו עם הקצין הבכיר וסיפרתי לו את מצוקתי. אחיו לקח אותו לצד ונתן לו סכום של אלפי ביר. הוא סיפר לנו כי מדובר בבסיס ענק של מאות אלפי חיילים וקשה ביותר לאתר את החיילים. עם זאת הבטיח לבדוק. חזרנו בינתיים לעיירה הקרובה. כעבור מספר ימים מתוחים מאוד ולחץ אדיר חזרנו לבסיס. הקצין הבכיר סיפר לנו כי הוא מצא את טקבה וודג, אך לא הצליח לאתר את אגניהו ואת שאר מגויסי הכפר. הוא הבטיח שיעשה הכול בשביל לאתרם. היו אלו ימים מורטי עצבים, לחץ שאין לתארו, ובסופו של דבר סיפר לנו שהם כבר הועברו לחזית ואין באפשרותו לאתרם.

חזרתי עם בשורה חלקית בלבד, שחררתי את טקבה, אך לא את אגניהו. בכאב עמוק, עד עצם היום הוא מוגדר כנעדר. הייתי מספר פעמים באתיופיה ועשיתי כל שביכולתי לאתרו, אך לא זכיתי עד ליום הזה לראותו.

בחיפושים שערכתי, נודע לי כי הוא היה בדיביזיה החמישית במקום שנקרא “אסב״, שם היה כשנתיים ולאחר מכן נשלחו לקרב למחוז גונדר דרבוטאבור/ אדיס. לאחר מלחמה קשה חזר לאסב ושוב לאחר תקופה קצרה נשלח למלחמה הקשה בארתיארה, במקום הקרוי מצוואה. אדם שהיה איתו כשנתיים סיפר לי:

שנתיים היינו ביחד, המצב שלנו היה טוב, היינו עם מצב רוח ותמיד תכננו איך אנחנו בורחים מהצבא ומצטרפים למשפחות שלנו. אני הייתי בחיל הנדסה, ובזמן שהייתי בקורס הוא נשלח לקרב בגונדר. לאחר מספר חודשים חזר (אגניהו) ותיאר לי שהיה בדברטאבור ובאדיס זמן רב, והייתה להם מלחמה קשה עם אבדות רבות, אך הוא יצא בשלום. מספר חודשים אחרי שחזר מהקרב בגונדר נשלח שוב למצוואה שם היו הקרבות הכי קשים. כשהם נשלחו, אני נשארתי בבסיס, הצטרפנו כמה שבועות לאחר מכן. כשהגעתי לאזור הקרבות שאלתי אנשים שהיו איתו איפה הוא, מסרו לי שלפני תחילת הקרב, הוא יחד עם חבר, מלקמו זיסנו, הצליחו לברוח והצטרפו לסוחרים שיצאו לכיוון סודן, מאז לא שמעתי עליו.

מאז העדרו, אשתו וילדיו ואני עשינו מאמצים לקבל קצה חוט לגורלו, אך עדיין לא זכיתי לחבקו. לאגניהו חמישה ילדים, ארבע בנות ובן אחד. כולם היו בצבא חלקן היו קצינות, הבן משרת בשירות בית הסוהר.

הרבה מאוד אנשים תהו איך לא הוכרתי כאסיר ציון. תשובתי היא כי עשיתי את מה שיכולתי במסגרת הכוחות שה‘ יתברך העניק לי ונתן לי את האפשרות להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. כשהקהילה והמדינה ירצו להעניק לי את מה שמגיע לי, גם אם זה יהיה אחרי מותי, אני בטוח כי הילדים והקהילה יהיו גאים בי ובגיבורי גיינה על כך שהיינו בצומת דרכים בתקופה כה מכרעת ועשינו ככל יכולתנו.