מארז ללא גבולות

ללא גבולות 1-

לחיות את החיים, ערה בתוך חלום
לנתק את עצמה מלדאוב, בלי פשרות
ומהלב המיותם שמזמן שכח כיצד לפעום
לחלום בהקיץ ולאהוב.
נשמתה אמרה נואש מלאסוף את הרסיסים,
שהתפזרו על ידי רוחות אֵבֶל סוערים,
לכן במקום לחיות באפלה כואבת
היא צבעה את חייה בגוונים של אפור ובמועקה בלתי מתפשרת.
את הקשת היא השאירה לחולמים האמיתיים
לאלה שליבם נותר שלם ללא צלקות וחללים.

הקדמה

הווה, 2019

עד לפני זמן קצר, אם מישהו היה שואל את איריס מה שלומה, היא הייתה עונה שהיא מאושרת. ומדוע לא? במיוחד בתקופה האחרונה החיים שוב הטיבו איתה. יש לה משפחה יפה, ילדים מקסימים, בן זוג אוהב, יואב, וחנות משגשגת. מה צריך יותר, נכון?

אך עמוק בתוך עצמה, עמוק בתוך בִטנה, תמיד רבצה בה מועקה, מעין חוסר נוחות וכאב עמום, שגרמו לה מתח פנימי.

היא ניסתה להתעלם מהם, כי מה תועיל הנבירה הזו בתוך מעיה ובנבכי נשמתה? מה תיתן לה השהייה בין אותם זיכרונות של אותם ימים, שבהם העזה לשאוף ולטעום את החיים המהירים שמילאו אותה בהתרגשות ובחיוניות. בימים שבהם הרגישה מלכת העולם, החיה באגדה רומנטית, וחשבה שהיא מחזיקה את מושכות החיים בשתי ידיה. בתקופה שבה בכל צעד ושעל היא ראתה קסם. בתקופה שבה העולם נגלה בכל הדרו ויופיו, סבב סביבה ופתח אליה את שעריו לסודותיו ורזיו, עד שחייה נמלאו ברבדים של עומק וגוונים אשר סבבו אותה וגרמו לה להיפתח אליו. וככל שנפתחה אליו, כך הוא נפתח אליה, קשר אחר קשר, אשר נעתר ונפרם כדי שתדע ותבין.

בתוך כל זה עמדה האהבה שעליה חלמה כל חייה אך לא האמינה שתיגע בה. אהבה מדהימה, שעל כנפיה רכבה, והביאה את ליבה לנסוק למרומים ואותה לרחף בין עננים. היא למדה גם את רזיה ואת כל פניה בתשוקה, ויחד איתה למדה את אותו כאב מתוק של ערגה וצורך להרגיש ולדעת כיצד להיות קרובה ומחוברת לאותו אחד שהפך למרכזה, לנקודה שסביבה עולמה סבב.

אלה היו השנים הכי קסומות בחייה, ובהן היא חיה באהבה שקוראים עליה בספרים. אהבה אשר תחילתה לא נרקמה על האדמה אלא בתוך אותו ערפל של מסתורין, שבו מערכת של תדרים שהתחברו בצומת דרכים אפשרה לשתי נשמות לחוות את הצורך להתאחד ולהפוך לאחד במשך גלגולים רבים.

האהבה הזו הטריפה את כל חושיה ונטפה מכל נים בגופה. היא בערה בתוכה לעיתים עד כאב, במיוחד בימים שבהם הפכה קשה ומייסרת ודרשה שתקריב את כל פחדיה ואת כל האינסטינקטים שלה שאמרו לה לברוח, כדי שתוכל להגיע לקצה. ובסוף היא דרשה ממנה צעד נוסף – לקפוץ. וכשהעזה, הפכה האהבה הזו לחסד מפכה חיים שגרם לה לצמוח ולחוש בלתי מנוצחת.

היא זכרה את החיוך התמידי על פניה, את החיים בתוך חלום. היא זכרה כיצד הרגישה כל כך מבורכת ובלתי מנוצחת כשהסתחררה יחד איתו ורקדה, עד שחייה הפכו לחייו וחייו לחייה. מי עוצר חיים כאלה של ישות ענקית שירדה אל האדמה, של אל שבחר להתגלם בתוך גופו של אדם על מנת לחוות איתה, עם בת התמותה, את יופייה של אהבה.

הוא הפך לאלוהים שלה עם גופו המדהים ונשמתו היפהפייה. הוא היה לאדוניס, אל התשוקה והיופי, מאהבה של אפרודיטה. אולם בניגוד לאפרודיטה, שקשרה אותו אליה בחגורה של זהב, היא קשרה אותו אליה בעבותות של אהבה, וכמוה גם הוא אהב אותה ללא תנאים ומילא כל צורך שלה.

אבירם, הגביע של מעוז נפשה, תמיד דאג לה, ומהרגע שהכירה אותו, נראה היה שעלתה על רכבת הרים ולא ירדה. הוא לא היה צריך להתאמץ כדי לתת לה להרגיש שהוא נותן לה את הירח. הוא היה הירח. הוא היה גם הכוכבים, גן העדן והנחש. אלוף הפיתוי והלחישות. מילה קטנה אחת שלו, נגיעה קטנטנה, והיא הייתה נמסה לשלולית לרגליו. המאסטר של ליבה, אשר אילף את גופה להיפתח אליו ולהאמין בו, לגרום לו לרטוט אפילו רק כשנשם לעברה. כשהבל פיו היה נוגע בצווארה, ליבה היה מאיץ בהתרגשות וטס כאילו נבעט על ידי סוס דוהר. גופה היה כל כך מכוונן אליו, עד שהיה חש אותו ממרחק עוד לפני שנכנס הביתה. הצורך שלה אליו הלך וגבר מדי יום. לבבותיהם פעמו בקצב אחיד, כמו מסונכרנים זה לזה. הם היו אחד. היא העריצה את האדמה שעליה דרך, בדיוק כפי שהוא סגד לה ולימד אותה עד כמה הוא אוהב במילים ובפיו. ואם זה לא הספיק לה, אז בידיו שנעו על גופה ובתוכה, בשפתיו החמימות והמוצקות שיצרו בה שבילים של אש, בלשונו שהחליקה על עורה ועל כל איבר ואיבר בגופה, עד שהייתה מגיעה לשיא ונופלת. ואז היה מתחיל הכול מהתחלה. איתו הרגישה מלכה.

שלא כמו עכשיו, לא היה יום אחד אפור בחייה. היא חיה בתוך רבדים של צבעים וגוונים שמילאו את עולמה כמו יריד צבעוני, ופשוט ריחפה. הוא לא חסך ממנה דבר, לא היה סוף למתנות שנהג לתת לה. לא תמיד היו אלה מתנות יקרות ערך, הן יכלו להיות קטנטנות אך מאוד אישיות ורגשיות. מילים כתובות בכרטיס ברכה או סתם משהו שאיכשהו הזכיר לו אותה.

לא שאי פעם יצאת מהראש שלי, לחש באוזנה באותו מעמד, והיא הייתה מתאהבת בו מחדש.

ובאמת, היא לא נזקקה לדבר, כי אבירם היה המתנה היחידה שאליה נזקקה, המתנה שלה מהחיים. הוא ידע, ולכן השתדל להעניק לה את עצמו בכל יום.

עשר שנים לא ידעה מה זה עצב. עשר שנים פעם ליבם יחד בקצב. עשר שנים הם פעמו זה בתוך זה כישות אחת, עד שהגיעה הפעימה שהפכה הכול לחושך.

ומאז היא חיה בתוך בועה שקופה של שקט שיצרה על אותם שרידי כאב שהפכו חלק מחייה, תוך דאגה שדבר לא יזעזע או יחדור אותה. אחרי רעידת האדמה הנוראה שטלטלה את חייה ואת חיי ילדיה, כל תנועה סיסמוגרפית הלחיצה אותה. היא כבר לא חיפשה ריגושים או רדפה אחר חלומות. פעילות מסוג זה הביאה אותה לשקוע לתוך זיכרונות שרצתה לשכוח. יום אחרי יום בחרה לצמצם את עצמה, עד שהפכה ממלכה לעכברה קטנה, אשר העדיפה לצוף על מי מנוחות בתוך מסגרת חד־גונית של פשרות וויתורים. היא בחרה לחיות את חייה ברוטינה יום־יומית של קימה בבוקר, טיפול בילדים, הכנות לגן ולבית ספר ומשם לעבודה בחנותהּ המקסימה, אשר הפכה למרכזה ומילאה אותה בביטחון ובהבטחה שהחיים ימשיכו להיות כפי שהם – בסדר. לא מצוין או גרוע אלא בסדר. חיים ממוצעים לאישה ממוצעת בתוך נוף רדום, כשילדיה היו כל הצבעוניות שלה הזדקקה.

אז כן, פעם היא ידעה מה זה לשאוף ליותר מכך, ואפילו טעמה את החיים המהירים, המלאים בהתרגשות ובאהבה מדהימה שהביאה את ליבה לנסוק למרומים ולרחף בין עננים. פעם היא הייתה מלכת העולם, אבל החיים עצרו, והיא נפלה מפסגת החיים אל תוך הביבים. נפילתה הייתה כל כך אכזרית, עד שהייתה צריכה לגרד את עצמה מתוך האדמה הקשה ולאסוף תא אחר תא כדי להמשיך לחיות. ללא חלומות, התרגשות או שמחות, ובעיקר ללא אהבה, בתוך קו הצל של החיים שהפכו שקטים, כמעט בלתי מורגשים. ליבה כבר שכח כיצד לקפוץ ולהתהפך מהתרגשות או לטפס אל גרונה ולחנוק אותה בדמעות של עצב או שמחה. שנים לא הזילה דמעה, שבורה וסדוקה כמו אדמה יבשה וחרוכה, לא נותרה בה טיפת נוזל להגיר עבור אף אחד.

יולי 2007

כל כך הרבה דברים קרו לה,
ועכשיו היא צריכה רק להיות
בתוך עצמה לשקוע ולהתהוות,
לנשום פנימה את החלומות והמראות
לשזור אותם בתוך תקוות קטנות,
לעצב בזהירות תמונה אחר תמונה,
לעטוף אותם באור של להבה רכה,
בעדינות אין־סופית לחבר ולמזג
וכמו שרשרת יפה את גורלה לעצב.
ובנשימות עמוקות וזכות,
כשהיא שוקעת לתוך עולם של מראות,
תלמד לאט את אומנות החלימה.
נשימה אחר נשימה ארוכה
תנקה את עצמה ותרוקן מחשבתה.
וכשתרגיש מחוברת עם נִשמתה,
היא תזמן לעצמה אהבה

"היי." איריס חייכה בעצב אל הבחורה היפה בעלת השיער הבהיר, שישבה במטבח הקטן כשהמחשב הנייד פתוח מולה. קייט באה ללמוד כאן במסגרת האובר סיז, והחליפה את מאיה, שהייתה שותפתה לחדר עד לא מזמן, כשפרשה מהלימודים ונעלמה מחייה כאילו האדמה בלעה אותה.

היא לא הבינה מדוע מאיה החליטה למחוק אותה מחייה. בימים הראשונים לאחר שעזבה, איריס התגעגעה אליה וניסתה ליצור איתה קשר, אך זו התחמקה מהטלפונים ומההודעות השונות שהיא שלחה לה. לבסוף, מתוך ייאוש ולאחר החלטה שזו תהיה ההודעה האחרונה שהיא שולחת, היא שאלה אותה אם היא כועסת עליה ואם שלא ביודעין פגעה בה בדרך כלשהי.

אם כן, אני ממש מתנצלת, היא הוסיפה, כי בשבילי את החברה האחת והיחידה, יותר מאחות.

היא מעולם לא קיבלה תשובה. יותר נכון להגיד שרק היום קיבלה תשובה. תשובה מאוד ברורה. היא נאנחה כשהתמונות שנצרבו במוחה חלפו שוב ושוב מול עיניה, ותחושת בחילה הציפה אותה.

היא הייתה עייפה וסחוטה רגשית, וידה רעדה כשהעבירה את תלתליה החומים הסוררים מפניה אל מאחורי אוזניה.

"מה קרה?" תנועותיה של קייט קפאו על המקלדת. "את מאוד חיוורת, כאילו ראית רוח רפאים או משהו כזה..."

"לא." איריס נענעה בראשה, כשהיא מוקסמת עדיין ממבטאה האמריקני המתנגן משהו, וניגשה אל הברז, פתחה אותו רכנה אליו ושתתה בלי לחכות או לבדוק מה יוצא ממנו.

"אני לא מאמינה שאת שותה ככה מים. לא נראה לי שהם כל כך טובים."

למרות מצב רוחה הירוד, איריס חייכה בתוכה למשמע הטון האימהי שמילא את קולה. היא הייתה מקסימה, והיה כל כך קל לאהוב אותה. בהתחלה חששה ממי שתבוא במקום מאיה. לא היה לה קל להתחבר לאנשים, וזו הייתה הסיבה העיקרית שסבלה וכאבה כאשר מישהו שאליו נפתחה נעלם מחייה. אבל קייט היפה עם עיני הבמבי החומות הגדולות ושערה המתולתל והבהיר, שתמיד זהר במין הילה כזו שהזכירה לה מלאך שירד אל העולם, הצליחה מהרגע הראשון לחדור אל ליבה ולמלא את אותו חלל שמאיה השאירה.

היה בה משהו פגיע, משהו שאמר שגם בתוכה מסתתר לב שחווה רבות, בדיוק כמו שלה ואולי אף יותר. אך להבדיל ממנה, שכל פגיעה גרמה לה להיחבא אל הכלים ולשמור מרחק עד שלעיתים הרגישה מוזרה ולא במקומה בחֶברה, זו אחזה בחיים בביצים והתאימה אותם אליה. נדמה היה שמכל לימון ידעה לעשות לימונדה, ומכל לענה מרירה הצליחה לתבל ולשבח את חייה בעיקר בשטח הרומנטי. יופייה המלאכי משך אליה אין־סוף מחזרים שאת רובם נפנפה, ואם כבר החליטה להעניק מעט מעצמה, זה היה לאחר שהתנתה את הקשר כיזיזות בלבד, ללא מונוגמיות, ללא רכושנות, עד שלאחד מהם יימאס והוא יבחר ללכת. כמובן שאף אחד ממחזריה לא נפרד ממנה ברצון אלא נבעט בעדינות אחרי פגישה או שתיים.

"בחורה צריכה את מה שהיא צריכה," הייתה מצהירה בחיוך ולא יותר. קייט אהבה סקס אך לא קשרים. מאלה הייתה מתחמקת כמו מאש. רתיעתה מיחסים הייתה כל כך גדולה, עד שלא הרשתה להם להיכנס למגוריהן, תוך הצהרה שהם נטולי גברים. "לא יפריע לי שתזמיני לכאן מישהו רציני שתכירי, אבל סתם מישהו זה מיותר," הצהירה לא פעם, ואיריס הסכימה. כל מערכות היחסים של קייט היו מחוץ למגוריהן, מה שסימן כמובן שהקשרים לא היו רציניים. בדרך כלל הם נוצרו לאחר שעבר עליה משהו שהסעיר את רוחה, משהו עמוק ומייסר שעורר בה את הצורך לנהוג בפראות בניסיון לעקור כאב מתוכה. היא מעולם לא סיפרה לאיריס מה גורם לה לנהוג כך, ואיריס לא התעקשה לדעת. הייתה לה תחושה שמשהו קרה לה, כשעוד חיה מעבר לאוקיינוס.

קייט הגיעה לארץ כסטודנטית מלוס־אנג'לס. היא אף פעם לא דיברה עם איריס על החיים שלה שם. לפעמים איריס רצתה לשאול, אך משהו בהתנהגותה של קייט רמז לה שהיא לא ממש תשמח לענות לשאלות אישיות, במיוחד לא על עברה. לקייט היו חומות משלה, ואיריס הבינה חומות, כי גם לה היו כאלה, גדולות ורחבות. לכן במקום לחקור, היא דאגה בסתר, ולא פעם נשארה ערה עד השעות הקטנות של הלילה כדי לוודא שהיא חזרה לחדר.

"את לא צריכה לדאוג לי," הייתה לוחשת ומנשקת למצחה כשהייתה קולטת אותה ערה. "אני יודעת לשמור על עצמי." ואיריס הייתה מהנהנת, עוצמת את עיניה ונרדמת.

כן, שלא כמוה, קייט ידעה איך להתנהל בחברה. והיא, שנולדה לבית נוקשה ודורש, הייתה ביישנית ומוזרה. מבחינת הוריה, הכול היה אסור ועדיף שלא. הדרישה היחידה של הוריה הייתה שתבנה את עצמה. "התמקדי בלימודים, כך לא תהיי תלויה באף אחד," היו מציעים. "כל השאר הבל הבלים, הזמן לבלות יגיע אחר כך."

וכך, כשנערות בגילה נחשפו לחיים האמיתיים, לאהבות ראשונות ולחברים, היא רק חלמה או קראה עליהם בספרים, ובעיקר ברומנים המלאים בסיפורים מרגשים של כאב ואהבה, שהסעירו את דמיונה, גרמו לה לרצות את האהבה הזו ולימדו אותה לחלום על הרגע שבו גם היא תפגוש בגבר המושלם שיסחף את חושיה ואת ליבה.

"אולי תפסיקי עם כל הרומנים הללו ותבואי איתי פעם אחת למסיבה. שום גבר לא יקפוץ לך מהדפים. הם רק דמיון של איזו סופרת מזדקנת, את יודעת," הציעה לה יום אחד ממש בתחילת היכרותן, כשחיכתה לכמה חברים שהכירה מאותה תוכנית שדרכה באה ללמוד כאן שיאספו אותה.

השערות על עורפה סמרו, כשהכינה את עצמה לעמדת ספיגה, כי חשבה שקייט מנסה ללגלג לה באופן מודע. אבל כשהביטה בעיניה וראתה רק חיוך תמים, פגיעות ודאגה, נרגעה. מתברר שהיא פשוט לא רצתה להשאיר אותה לבד. מרגע זה הקליק שחיבר ביניהן הלך וגבר.

"את יודעת, קייט, אני אוהבת אותך, אבל מפה ועד ללכת איתך למסיבה, לא תודה." היא הרימה את ספרה. "את צודקת, הגברים האלה דמיון, ובעיניי, זה מה שטוב בהם. תמיד חתיכים, חושניים וסקסיים, והכי חשוב לא מזיקים. לא נראה לי שאוכל למצוא אחד כזה במסיבות שלך."

קייט גלגלה את גבותיה בשעשוע. "אם את מבקשת חתיכים וסקסיים, אני יכולה להכיר לך כמה שיתחרו עם כל תיאור שתביאי, אבל אם את מחפשת לא מזיקים..." חיוכה הרצין, "זה תלוי בך אני חושבת, עד כמה כוח תיתני להם. למדתי שכמעט הכול בידיים שלנו, ואם את לא משקיעה רגש בקשר אלא משתמשת וזורקת, אין מצב שיצליחו לפגוע בך."

"הלב לא פועל כך, במיוחד לא שלי." איריס נאנחה וסגרה את הספר על אצבעותיה, שאותן השאירה כסימנייה. "ולא הייתי רוצה להשתמש ולזרוק, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה שיעשו את זה לי."

"אההה, ופה הטעות שלך. אין לי בעיה שישתמשו בי ויזרקו, במיוחד כשזה הדדי, אבל אם המילים להשתמש ולזרוק חריפות לך מדי, אחליף אותן במילים ליהנות ולגמור." היא קרצה.

"כן," איריס צחקה. "זה כבר נשמע אחרת, ובכל זאת אני לא בנויה לכך. לצערי, קשה מאוד לאלף את הלב שלי לא להגיב רגשית, כשאני מנסה להשתמש בגופי לצורכי גמירה ותענוגות. יש לו נטייה כחלק אורגני מתודעתי להצמיח די מהר רגשות או להתנגד ולקפוא ברגע שמישהו שאין לי כלום אליו מתקרב."

היא נזכרה בפעמים שבהן ניסתה להיכנס למערכת יחסים עם בחור, שאליו לא ממש נמשכה. ליבה סירב לקבל אותו, וגופה ששיתף פעולה בהתחלה החל להתנגד. בהתחלה מעט, אבל ככל שהתעקשה להכריח את עצמה להמשיך בקשר, הרתיעה החריפה עד שהגיעה למצב של כמעט חרדה. זה לימד אותה שהיא לא יכולה להמשיך לשקר לעצמה, כי היא מרגישה בודדה, ושמגיע לה קשר אמיתי שבו תוכל לאהוב ללא פשרות.

"אהבה אמיתית מובילה לכאב לב אמיתי," קייט קטעה את מחשבותיה. "אבל האמת, את לא חייבת לבלות רק בשביל לחפש סטוץ ללילה. את פשוט יכולה להיות איתנו וליהנות, מבטיחה שאדאג לך..."

לא היה לה ספק שקייט תדאג לה ולא תניח לה להיות לבד שם, אבל היא לא רצתה להיות נטל על אף אחד, במיוחד לא עליה. מבט אחד על פניה הספיק כדי לדעת שעבר עליה יום לא קל ושהיא הולכת רק כדי לשתות ולשכוח. "רק אם את מבטיחה להכיר לי שווים כמו זה..." היא צחקקה ופתחה את הספר במקום שבו עצרה והקריאה לה. "רק כשפשט את חולצתו הבינה עד כמה הוא מושלם. בנוי לתלפיות. כתפיו הרחבות התאימו באופן פרופורציונלי לשרירי החזה החזקים והמשורגים, שהשתלבו עם הקוביות שהזכירו לה טבליות של שוקולד ארומטי ומתוק. לשונה דרשה לצאת וללקק את בטנו השטוחה, ואת הווי המושלם, שכיוון אותה לאותה חבילה שהבטיחה עונג. הוא היה אלוהי, והיא לא יכלה לעצור את גופה מלהגיב אליו ולסגוד לו..."

"ובכל זאת זה גיבור של נייר, פרי דמיון של סופרת חרמנית." קייט צחקקה וגלגלה את עיניה.

"לא מעניין, תגידי לי שנתקלת באחד כזה שווה באיזושהי מסיבה. אחד כזה שרק מהסתכלות על גופו ארצה לקפוץ עליו ול..."

"ומה?" עיניה של קייט התכווצו בחיוך.

"ו... את יודעת..."

"לא, אני לא יודעת." היא נשכה את שפתיה במאמץ שלא לצחוק. איריס הסמיקה.

"הפכת לטוֹמָטוֹ אדום." נחרה נפלטה מפיה. "את אפילו לא יכולה להגיד את זה – להזדיין ולגמור." היא פרצה בצחוק מצלצל.

"בוודאי שאני יכולה. ואומרים עגבנייה." איריס התפרצה.

"נו, אז תגידי!" היא הניחה את ידיה על מותניה בהתרסה. "תגידי להשתגל, לגמור, להגיע לאביונה, להגיע לאורגזמה. זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואין מה להתבייש בזה."

"שכחי מזה." איריס זרקה עליה את הדובי שהיה לידה, וקייט מיהרה לתפוס בו.

היא לחצה על ליבו האדום, עד שנדלק והתחיל להבהב. "לפחות יש לך את מנחם לב אוהב שיחבק אותך בלילה. אומנם אין לו שרירים ובמקום בטן שטוחה יש לו כרס גדולה, אבל הוא מאוד נעים." היא זרקה אותו חזרה לעברה. "חסרונו היחיד הוא שאין לו זין. אם אפשר היה להוסיף לו תוספת קטנה, הוא היה הופך לדובון של אהבה."

"או, אלוהים." איריס סגרה את אוזניו בדרמטיות וצחקקה. "את כל כך גרועה. זה דובי אהבה, לא דובי סקס."

"וזו הבעיה!" קייט הרצינה לפתע. "אהבה וסקס – מה יש לנו בחיים בלעדיהם? אם לא נתנסה עכשיו, אז מתי? הרי אנחנו בגיל הזה של להכיר את עצמנו, לחצות גבולות ולהשתולל, להיפתח אל העולם ולזרום איתו. אין לי מושג כיצד השרישו בך פחד שמונע ממך ליהנות, אבל ילדה, הגיע הזמן להרוס את החומות שבנית ולתת לעצמך להשתחרר. התקופה הזו לעולם לא תחזור, ועוד כמה שנים נצטרך לצלול אל החיים הרציניים ואל עולם המבוגרים, וגם כך זה די מדכא."

"ואיך את מצפה ממני שאעשה את זה," איריס נאנחה וסגרה את הספר, "אם אני לא ממש מצליחה להירגע וליהנות? במקומות הומי אדם אני לא מוצאת את הידיים והרגליים, מרגישה שזה לא המקום שלי."

"אה, שטויות, נראה לך שיש מישהו שמוצא את עצמו שם כל כך בקלות? בשביל זה יש בירות. כוס אחת או שתיים כדי להשתחרר, ואת הופכת לאיריס אחרת, בלי עכבות ובלי חששות, רק עם אותו חיוך יפה שלך ובחור אחד או שניים שמחוברים אלייך ברחבת הריקודים. סנדווייייץ'!" היא קראה בצרידות בעודה מושכת את המילה ומניעה את גופה בתנועות ריקוד חושניות.

"שניים, אה?" היא נדהמה מתעוזתה. "רגליי השמאליות ואני לא נצליח לרקוד עם אחד, את רוצה שארקוד עם שניים?"

"בריקודים כאלה לא צריך לדעת שום צעד, רק להזיז את האגן ואת החזה, ואת מסודרת. ממילא כולם שיכורים."

איריס חשה את מצחה מתכווץ. "את בטוחה שזו מסיבת סטודנטים רגילה ולא מסיבת סקס? לא הייתי רוצה למצוא את עצמי באיזו מסיבת אורגיה, את יודעת."

"נשבעת שלא." קייט הרימה את ידה וסימנה סמל של צלב על עצם החזה שלה, ראשה הושפל מטה בניסיון להסתיר את החיוך הקטן שנוצר על שפתיה.

"את יודעת, זה היה אמין יותר אם היית נשבעת לבודהה." היא נאנחה בדרמטיות.

"נשבעת גם בו. העיקר שתבואי. אתן לך ללבוש את השמלה השחורה שאת כל כך אוהבת." קולה התנגן בנימת שכנוע. זו הייתה שמלת מיני קצרצרה עם מחשוף כמעט עד לטבור, שקייט בעלת הגוף בצורת שעון חול, החזה המלא והחצוף והרגליים המדהימות והארוכות מילאה אותה באופן מושלם. לה חסרו מספר סנטימטרים בגובה ובחזה כדי להיכנס אליה.

"תודה על ההתחשבות, אבל אני אוהבת אותה עלייך ולא עליי. נראה לי שאצמד למלתחה היותר שמרנית והפחות מלהיבה שלי."

המשך הפרק בספר המלא

ללא גבולות 2- 

טיפה של זהב מנצנצת
מהולה בתמצית של חדווה.
בתוך סיר מלחש
אקטוף לי ענן כחלילי מרחף
ואניח אותו על האש.
וכשייווצר אגל מים קטנטן מכושף
שיזהר כיהלום מלוטש
אצרפו אל טיפת הזהב הרוחשת
ובשירה שקטה מאוד מרגשת
אקרא "התעורר!"
אזמן קרן ירח לבחוש את הכול,
אפזר מעט עפר ואפר
נוצה של יונה לבנה שמצאתי על האדמה
עלה סרפד ירוק שקטפתי בשנה שעברה
ואתבל את הכול בתפילה של יסודות הבריאה –
מים, רוח, אש ואדמה

איריס מעולם לא הרגישה כל כך אסירת תודה על כך שהצליחה להגיע הביתה. מהרגע שלקחה את התיק, כל פעולה שלה הפכה אוטומטית. כמו אותו רובוט־הומנואיד סי־טרי־פי־או מ"מלחמת הכוכבים", שנפגע והפך לגרוטאת מתכת עלובה ופלט בלופ אין־סופי רק את המילה "הצילו", כך מוחה המקוצר הצליח להפיק רק את המילים "אוויר", "להסתלק", "להגיע הביתה". גופה רעד מהלם ומסטרס, ובית החזה שלה סירב להתרחב ולכד את ריאותיה בתוכו. היא נחנקה ומעדה, עד שכמעט השתטחה על פניה כשרצה בעיניים מעורפלות מדמעות במדרגות, שנגלו לפניה אחת־אחת בחשכה. המוזיקה שהלכה וגברה עם כל מדרגה שירדה פעמה ברקותיה יחד עם רעש מוזר של דפיקות חזקות לא מובנות שגרמו לה לסחרחורת, עד שלרגע נאלצה לעצור ולהילחם בצורך שלה להקיא. רק בנס הגיעה אל הקומה התחתונה.

"את הולכת?" שאלו אותה פנים מטושטשות שהביטו בה. היא נעמדה לרגע והנהנה בחיוך בעודה מנסה להתנער מאותו ערפל שהלך ועטף אותה ומהדמעות שהכאיבו לעיניה. אף לא אחד שאל אותה מדוע היא נסערת, אף לא אחד קלט את התרסקותה. עכשיו יכלה לטפוח לעצמה על השכם, היא איבדה את שקיפותה. בצעדים כושלים ברחה כשיכורה אל מכוניתה, וכשליבה הדוהר מבקש לפרוץ מתוכה, ניסתה להכניס את המפתח אל מתג ההתנעה. ידה רעדה ללא הפסק, והדמעות שצרבו את עיניה טשטשו את ראייתה, עד שנאלצה לצמצמן לכדי חריץ.

"שיט!" איריס נאנקה, כשהמפתח נפל מידה. בייאוש הניחה את ראשה על ההגה והתייפחה. רגשותיה גאו. ההשפלה והכעס הפכו לים סוער, לגייזר העומד לפרוץ ללא שליטה. היא צרחה וצרחה, עד שאותו יגון מייסר בתוכה התפוגג והפך לריק. את כל כולה שילמה כמס לדרישתה של הבריאה שתחווה אהבה גורלית בלתי אפשרית, ועכשיו נותר בה רק חלל עצום של שיממון. קהת חושים ומרוקנת, ניגבה את עיניה ואת אפה בזרועה, הדליקה את האור הקטן בתקרת המכונית והתכופפה. "אח.." נאנקה שוב באומללות וקפאה, כשכאב חד חתך את ראשה בחצי הדרך מטה. לרגע נדמה היה לה שמוחה השתחרר ממקומו ונחבט בקירות גולגולתה מצד לצד כמו כדור ברעשן, יחד עם עיניה שהתגלגלו לאחור באיום שלא יחזרו לעולם למצבן הטבעי. בחילה תקפה אותה. היא שאפה בניסיון להירגע, אך ריח הגומי מהשטיח הקטן, המהול בריח טחב שנותר במכונית מאז ששכחה לסגור את החלון במלקוש האחרון, עלה באפה והגביר את תחושת הבחילה שבבטנה. במאמץ נוסף שלחה את ידה לגשש ולחפש בעדינות ובאיטיות את המפתח האבוד, בעודה משתדלת לא להזיז את ראשה המעונה. וכשאצבעותיה סגרו על חתיכת המתכת הקטנה והקרירה, אנחת רווחה נפלטה ממנה, וברגע שהמפתח החליק לתוך החריץ הקטן, התניעה את המכונית, לחצה במהירות על הדוושה ונסעה.

מה היה שם? מדוע נתנה לו לפגוע בה כך, להשפיל אותה? אך האם רק בו הייתה האשמה? הרי כמו אדם מזה רעב דרשה ממנו בלי כחל וסרק שיזיין אותה. רעש התופים הבלתי נסבל לא חדל מלהלום במוחה, כשניסתה למקד את עצמה בדרך החשוכה. זיעה קרה כיסתה את מצחה. האפלה שסגרה עליה מסביב כמו קטיפה שחורה ומחניקה הוסיפה לערפול בעיניה וטשטשה את שדה ראייתה. היא ניערה את ראשה בניסיון להרגיע את הפעימות האיומות, אולם כאב ראשה שרק התעצם החריש אותה וגרם לה לשחרר ללא מחשבה את ידיה מההגה ולאטום את אוזניה.

טעות איומה!

המכונית שטה על הכביש וסטתה ממסלולה. צפירה חזקה ממכונית שבאה מולה הביאה אותה לצרוח כחיה מבוהלת. מפרקי אצבעותיה החווירו עד לובן, כשמיהרה לאחוז בהגה, ולפמפם ברגלה על דוושת הבלם. גופה רעד באקסטאטיות פראית מהדם ששצף וקצף בעורקיה. בטנה שקעה.

"אלוהים," מלמלה לעצמה. דמותו של אבירם עלתה לפניה. איריס מיהרה לפתוח את הדלת, הרכינה את ראשה והתחילה להקיא עיסה של סקס על החוף בשילוב של כל מה שנותר בקיבתה. מרירות וגועל מילאו את פיה, כשהמשיכה לרוקן חסרת אונים את קיבתה על האספלט השחור, תוך שהיא נאנקת וגונחת. למזלה, נהג המכונית השנייה הצליח ברגע האחרון להסיט את רכבו לפני שנתקלה בו.

"את בסדר?" היא לא הייתה צריכה להרים את פניה כדי לדעת שהשואל צעיר, אולי נער שכנראה קיבל את האוטו מהוריו כדי לצאת לחגוג בסוף השבוע. אם הייתה פוגעת בו... מצפונה היה הורג אותה. תחושת אשמה חזקה מילאה אותה, ודמעות מחודשות הציפו את עיניה ושטפו את לחייה.

היא ביקשה לענות בחיוב, אך ויתרה כשגרונה המכווץ לא אפשר לה. בכוחות מאומצים הרימה את פלג גופה העליון חזרה אל המכונית והנהנה.

"את בטוחה? אני יכול לקרוא למישהו בשבילך."

"אני בסדר." היא השעינה את ראשה לאחור והתאמצה לחייך. "אני ממש מצטערת... לא יודעת מה קרה לי," שיקרה.

פניו היפות של הנער הביעו היסוס, מבוכה ומסכנות שגבלה במצוקה כשהתנדנד מרגל לרגל. בדיוק כמוה הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, ואם לא הייתה בסערת רוחות ומבוהלת בעצמה, הייתה מוצאת את המעמד בינו לבינה מבדח ומנסה להצחיק אותו. היא העבירה את לשונה על שיניה בניסיון להסיר את המרירות שהצטברה עליהן ושאפה עמוקות בניסיון לגייס את שארית הכוח שעדיין נותר בה ושוב חייכה. "אני באמת בסדר וממש־ממש מצטערת," חזרה שוב על דבריה. "העיקר ששום דבר לא קרה."

"זה בסדר," הנער השיב בביטול, אך הרעד בקולו הסגיר אותו. הוא היה נרעש בדיוק כמוה. "את בטוחה שלא קיבלת שום מכה?" עיניו עקבו אחרי מבטה כשחקר, והיא שוב הנהנה. כל כך בוגר ומתחשב. היא כמעט חיסלה אותו. "אם כך... כנראה שעדיף שאלך," הוא העביר את ידו בשערו, "גם כך אני מאחר, החברה שלי... תהרוג אותי." מובך הוא בעט בקצה בהונותיו בגלגל וצחק. חמימות מילאה אותה.

"אתה מתוק, אתה יודע?" היא שאפה ומיהרה לנגב דמעה שחמקה מעינה, "ולחשוב שכמעט פגעתי בך. לא מאמינה שעשיתי את זה, אבל אני באמת בסדר עכשיו."

הנער רק חייך, נפנף בידו והלך.

איריס התיישבה באנחה גדולה על הכורסה הגדולה והפרחונית, שרק לפני חודש הוסיפה לסלונה הקטן, כדי שתהווה קונטרס לספה החלקה והמשעממת משהו שתפסה חלק גדול ממנו. תחושת הקלה חלפה בה, כשהשעינה על המשענת הגדולה את ראשה הכבד שנדמה כאילו שקל טון ועצמה את עיניה. היא לא תיארה לעצמה שהערב, שהיה אמור להיות כל כך נפלא, יהפוך להיות אחד הערבים הגרועים בחייה. בנשימות עמוקות ניסתה להירגע, אך קשה היה לה להתנער מהכמעט תאונה שעשתה ומהמילים המרעילות שאבירם ירה לעברה. הן רקדו בתוכה במעין מחול שדים, הלמו ותקפו וייסרו אותה. מדוע נתנה לזר היפהפה הזה להגיע אליה כך? לחדור אל מתחת לעורה ולמוטט באבחה את כל הגנותיה? כעס התעורר בה עליו ועליה, יחד עם דחף חזק לפתוח חלון, לצרוח ולנקות את כל האנרגיה המרעילה שהצטברה בתוכה. אבל המחשבה על השכנים המבוהלים שלבטח היו שולחים מישהו שיבדוק אותה ואולי יאשפז אותה, עצרה בה. היא חלצה באנחה כבדה את סנדליה העדינים מרגליה והניחה אותם על השולחן הקטן. גם כך מנת הבושה לערב אחד הספיקה לה.

במשך שנתיים בחרה שלא להתקרב לשום גבר ושמרה מרחק מכל אחד שנטה לנסות לקלף את המדבקות שאותן הדביקה על נפשה המחוררת, כדי שלא תזיל יותר דמעות. הלילה אבירם הצליח לסחרר את רגשותיה ולגרום לה לא רק לבכות אלא גם להשפיל את עצמה ולהתחנן לסקס. היא טמנה את פניה בכפות ידיה בכלימה, כשנזכרה כיצד הפכה מטורפת וחסרת רסן בניסיונותיה להכריח אותו לשכב איתה, כמו סצנה מהסרט חיזור גורלי. היא נזכרה איך שלחה את ידה אל חגורתו, שלפה את האיבר הזקוף והגדול, כשישבה מפושקת רגליים ובלי בושה ניסתה לשתול את עצמה עליו, תוך התחננות שיחדור לתוכה.

"למען השם," היא לחשה בחוסר סבלנות, כשחשה שוב כיצד גופה מתעורר. שרירי הוואגינה הרעבה שלה התכווצו מצורך. איך לאחר כל המילים הנוראיות שהוא זרק לעברה, היא עדיין רצתה בו? בערב הזה היא הגיעה לנקודה הכי נמוכה של חייה, שבה רמסה את כבודה ואיבדה את האחיזה באותו עוגן אשר מרכז אותה. אותו עוגן שבנתה וייצבה במהלך השנים האחרונות תוך כדי עבודה עצמית קשה ומפרכת. דמעות של כעס עצמי זלגו על לחייה, והיא שוב נאנחה כשניגבה אותן. ראשה עדיין קדח ובער. "טיפשה," לחשה לעצמה, "איך יכולת לעשות זאת לעצמך?" היא נענעה בראשה כשהתרוממה ממקומה וצעדה לחדרה.

הכול קרה מהר מדי, בהפתעה. כעיוורת לקיומו ובידיעה שבחיים אלה נועדה לחיות כערירית, לא תיארה לעצמה שיבוא היום שבו תפתח את הדלת, וכל חייה ישתנו. היא לא חשבה שיגיע הרגע שבו תגלה שגורלה כרוך בגורלו של אחר ושהכוחות שיפעלו עליה בשנייה שבה תפגוש בו יהיו חזקים ממנה. אולי רבים יחשבו אותה כפתיה ולא יאמינו, אך לא היה לה ספק שהכוחות שפעלו עליהם בליל אמש היו כוחות שפעלו מתוך אותו צו שעליו דיברו מדריכיה אין־ספור פעמים. צו נשמתי, החתימה הבלתי מעורערת המתקיימת בין שתי נשמות על מנת לקיים קשר שנולד בגלגולים קודמים. שבועה שהפעילה איזושהי תבנית פנימית אשר שימשה כמתג שהדליק בה וגם בו צורך עמוק להתחבר זה אל זה ולהתאחד. אבירם הוא נשמתה התאומה או ליתר דיוק ענף זהה לנשמתה התאומה. התאום של הנשמה התאומה לנשמתה. שהפעיל את נשמתה ושאיכשהו על ידי שבועה, על ידי נדר שנדר, הביא אותה לחוות כאן על פני האדמה. איריס ליטפה את מפרק כף ידה שצרב כשנזכרה כיצד ראתה בחזיונה את אבירם־פייר נועץ את הסכין בידה של אותה נערה יפה – ביד שלה – והצטמררה.

התחושה המדהימה שאותה חשה ברגע שבו דמו התמזג בדמה והפך אותם לאחד והוא נשבע בזעקה שחתכה את השמיים וקרעה את האדמה. את מקודשת לי בנשמתי ובליבי. השמיים והאדמה לנצח עדים. את מקודשת לי בחיים הללו ובחיים אחרים, מקודשת לי לעולמים. האהבה שלנו קודש היא, שום דבר לא יוכל לעצור אותה. לעד אהיה שלך, ואת שלי. עתה שבועתו פורצת גבולות וגלגולים כדי להתממש. מה הסיכוי שלה להתנגד לכל מה שקרה ביניהם לאחר שבועה כזו? שום סירוב או התעקשות מצידה לא היו מועילים. לא שממש ניסתה.

היא נאנחה. ובאמת, איזו אישה יכולה להתנגד לאליל כזה שמופיע מולה? לאותן עיני ברקת סוערות שחנקו אותה במבטן הלוהט, לכתפיים הרחבות ולאותם שרירי קיבורת חזקים? גיחוך מריר נפלט מפיה כשנזכרה כיצד התרוממה להריח אותו. אין לה ספק שגם ללא שבועה או חתימה הייתה מתאהבת בו. אלוהים... היא מאוהבת. הפעם היא באמת מאוהבת.

כשתתאהבי, תדעי, קייט חברתה הטובה אמרה לה אין־ספור פעמים כשאיריס הייתה חוזרת הביתה במפח נפש מעוד מריבה שהובילה לפרידה. והערב היא יכלה להגיד בפה מלא שצדקה. היום היא למדה מה קורה כשהאהבה פורצת מנבכי הנשמה. אהבה ממבט ראשון, עוד לפני שידעה את שמו. דמותה הנדהמת ופעורת הפה, כשהביטה בו לראשונה, הופיעה לפניה. קפואה על מקומה, כשליבה מחסיר אלפי פעימות, כל מה שיכלה לחשוב זה שהיא חזרה הביתה. ומאותו הרגע נוכחותו סחררה אותה. הוא כבש אותה במיומנות עם כל מבט או מגע, עד שהביא אותה לאותה נקודה נמוכה שבה לא הצליחה לשלוט בגופה. מהרגע הראשון שבו נפגשו, לא היה לה סיכוי נגדו. ובבלבול חושים היא דרשה ממנו כמו מוכת ירח שייקח אותה, אך הוא סירב, ועכשיו עליה לשכוח שאי פעם פגשה בו.

"אוףףףףף," הכתה בידה בעדינות במצחה בניסיון להשקיט את מוחה. המילה טיפשה המשיכה לנגוח בראשה שוב ושוב יחד עם המילים שאמר, עם המבטים מהעיניים הירוקות שחדרו אליה, כאילו ביקשו לצרוב את עצמן בתוכה, עם הפה החם ועם האצבעות המיומנות שידעו להביא אותה לאותה נקודה שבה התפוצצה לאלפי פרודות של עונג מבורך. "טיפשה," לחשה שוב לעצמה. שריריה המכווצים חרקו, כשניגשה אל המקרר והוציאה בקבוק מים קרים. גם קרירותם לא הצליחה להביא מזור לגרונה הכואב והצורב, כאילו נחתכה מרסיסי זכוכית שבלעה.

חייבת לשטוף את ריחו המשכר מעליה, למחוק אותו מגופה. אולי כך תוכל לאפשר לעצמה לשכוח.

המחשבה גרמה לה שוב לגחך, הפעם בציניות, אל בבואתה החלושה שניבטה פרועה וחיוורת, כשעל פניה מרוחות שאריות איפור, כששלפה מגבת גדולה מארון האמבטיה. הרי מעתה, בלעדיו תהיה ללא עוגן, ללא בסיס, כמו אונייה טרופה בלב ים. היא מחתה את הדמעות מעיניה העייפות והכואבות. מה זה הלכלוך שנתפס בשערה? גל קבס נוסף עלה בה, והיא רצה אל האסלה שוב להקיא.

המים הצורבים ששטפו את האיפור מפניה הרגיעו בדרך כלל את שריריה וניחמו אותה, אך הפעם, גופה נותר מתוח וקפוא. היא נשענה על אריחי הווינטג' המעוצבים והרימה את ראשה. איך הוא הצליח להפוך כל כך חיוני עבורה תוך שעות ספורות? גלגולים שלמים, היא קיבלה בתשובה, ושוב נאנחה. גלגולים שלמים שהיה עמוד התווך שלה, אבן התשתית של חייה, וכשנעלם, הפכה גם היא אבודה, וחלל עצום של רעב שלא ידע מנוח נפער בה. חלל עצום שהפעיל אותה כל חייה.

"מה רצית, שאשקר? את באמת לא הטיפוס שלי, וכן אולי אני באמת לא מבין מדוע אני נמשך דווקא אלייך, אבל זה לא אומר שאני לא מעוניין לדעת. אבל את, את פשוט פוחדת. את בוחרת לברוח, כי את יודעת שאני היחיד שמסוגל לגרום לך להרגיש באמת, מתחת לכל הפסדה הזו שלך של תודעה ללא גבולות, של אנרגיה אלוהית ואהבה את פוחדת באמת לאהוב. את זו שפוחדת לתת לעצמך להרגיש, את מעדיפה להיות כבולה, כלואה. את האסיר האוחז בסורגים מפחד שישחררו אותו."

והוא צדק. עכשיו בלעדיו היא מרגישה אבודה בתוך פחדיה, ובעיקר כלואה בתוך רגשותיה הגואים ובתוך חרטה שממנה ניסתה להתעלם. עם זאת, יש בה גם חלק קטנטן של רווחה, כי הקשר הזה הפחיד אותה. "מה אמרת קודם?" הוא הוסיף כדי לנער אותה. "שלא היית רוצה להיות במקום הילה? תני לי להגיד לך מה אני חושב. היא לפחות אמיצה, אישה שמשתדלת ולא מסתירה כמוך את ליבה בתוך כספת אטומה אלא מאפשרת לעצמה להתנסות גם במחיר של פגיעות. ואני מכבד אותה על כך."

אותה הוא מכבד ואילו אותה... בעיניו היא חלשה, פחדנית, חסרת עמוד שדרה ואומץ כדי להילחם על מה שהיא רוצה. גל דמעות נוסף תקף אותה, והיא שאפה עמוקות בניסיון לאזן את עצמה. עורה עקצץ מקור, האם שוב נרדמה? המים כבר קפואים.

איריס מיהרה לסגור את הברז ולעטוף את עצמה במגבת הרכה והמפנקת. סוף־סוף למיטה. היא הסתכלה על המקום האהוב עליה מכול ופיהקה. החדר הזה היווה משקל רב לבחירה שלה לקנות את הדירה. הוא היה מרווח, מואר, וחלון גדול בעל אדן רחב שאפשר היה לשבת עליו הוסיף לו נופך רומנטי שקנה את ליבה.

"את חייבת לקחת אותה," קייט הצהירה כשהביאה אותה לראות את הדירה. "זרימת האנרגיה פה נהדרת. ואם יהיה לך חתול, הוא ירבוץ בוודאי רוב הזמן כאן ליד החלון הגדול. אני כבר מדמיינת אותו יושב על כרית אדומה גדולה. תאמיני לי, זו הדירה שלך."

"שתקי, בגללך יעלו את המחיר," איריס צחקה למראה התלהבותה, ונכנסה למטבח הקטן. קייט צדקה, הדירה הייתה חייבת להיות שלה. היא חתמה על החוזה באותו יום.

האנרגיה העדינה והשלווה שהייתה בחדר טיילה על עורה, רטטה, רקדה ופעפעה לתוכה. היא שאפה עמוקות ונאנחה. לקח לה זמן לעצב את הדירה כראות עיניה, בעיקר את חדר השינה שאותו הפכה למאורה שלה. למקום שבו הסתתרה ללקק את פצעיה בכל פעם שהרגישה לא מאוזנת ופגיעה. זה המקום שבו מידטה, יצרה וציירה או אפילו סתם רבצה כשהרגישה צורך להתנתק מהעולם ולחלום. הוא הפך להיות הסוללה שלה. המקדש. המקום שבו יכלה לנשום לרווחה ולהרגיש היא עצמה בלי מסכות או תחפושות, בלי אותו צורך להוכיח לעולם ובעיקר לעצמה שהיא השתנתה.

איריס הביטה סביבה על כל אבני הקריסטל שהניחה במהלך השנים במקומות שונים בחדרה. חלקן בקערות מעוצבות על הרצפה, חלקן על השידות הקטנות הצמודות למיטה, וחלקן, האבנים הגדולות יותר שנראו כאובליסקים או כמערות בעלות מושבות מנצנצות, עמדו פזורות על כוננית הספרים ובכל מקום פנוי בחדר הרחב.

היא אהבה אבנים. אף שעיקר הטיפול שביצעה בדרך כלל באנשים היה דרך תקשור וטיפול בתדרים, היא טיפלה גם בקריסטלים, בעיקר באלה שנזקקו לקורטוב של פיזיות לאותה אנרגיה אשר התבטאה כחומר. היו כאלה שנזקקו לאחוז בקריסטל כלשהו שיעגן אותם כשיצאו למסע בתוך עצמם, אל ילדותם או אל החיים שלפני. הקריסטלים גרמו להם להרגיש מוגנים בזמן התהליך, וכשהיה צורך, האנרגיה החזקה שלהם ריפאה אותם מאותם מכאובים ופחדים שיצרו בהם חסימות רגשיות ומחלות.

מאז שהפכה למתקשרת היא לא באמת נזקקה להיטען על ידי האבנים היפות. בכל פעם שחשה צורך, היא עצמה את עיניה, התמקדה וביקשה איזון. האנרגיה אף פעם לא בוששה להגיע, אך הפעם היא לא רצתה את עזרת מדריכיה, לא אחרי אתמול. היא גם לא רצתה מידע או הבנות או להיעלם לתוך אותו מרחב אזוטרי של ידע גנוז שיגלה לה עוד נדבך על יסודות העולם או על עצמה ועל קשריה עם אבירם. היא רק רצתה לישון ולהיטען באנרגיה נמוכה יותר כדי למלא את הריק הקיים בה, את אותו חלל שנוצר, לדחוף ממנה את הצער והמרירות לפני שיכו שורשים בתוכה. היא נזכרה במסר שקיבלה מהם פעם בזמן שהעבירה שיעור לקבוצת תלמידיה – כאשר אדם חש בחלל בתוכו, בריק, עליו למלא אותו באנרגיה חיובית, כי אם לא יעשה זאת, הוא יתמלא באנרגיה שלילית אשר יכולה להתבטא בכל מיני דרכים כמו בושה, זעם, מתח, שנאה עצמית וחלילה וחס מחלה.

חוק – כאשר אתם יוצרים מצב של חוסר ושל ריקנות, נוצר תהליך שבו תדר נוסף נכנס. מאחר שבכל רמה של חוסר נוצר מצב של ריק, מתחיל תהליך של משיכת ושאיבת אנרגיה לאותו מקום. התדר אשר נשאב הינו תדר הנוצר מתהליך של קיום רמת הדין. כלומר שליליים. תדרים של קשיים וחולי. כך הם אמרו לה. לכן בטיפולים שעשתה דאגה להזרים ולמלא את החללים בתדרים חיוביים, מרפאים, באנרגיה של אהבה. הפעם ידעה כי היא צריכה לעשות את זה לעצמה. היא ידעה בדיוק אילו קריסטלים להניח סביבה כדי להתנקות מהעצב, מהכעס ומהייאוש שכרסמו בה, לטעון ולאזן את עצמה באנרגיה חיובית. כל אבן שבה בחרה, התאימה לצרכיה, לשדה האנרגיה שלה, לצ'אקרות שלה ולהילתה המרוקנת שנזקקה להטענה. היא תרה בעיניה אחר האבנים בעודה מנתחת במוחה את התכונות המדויקות לה. לחלק מהקריסטלים היו תכונות דומות, אך היא נזקקה לאלה אשר יתאימו לה בדיוק. לה ולנתיב אשר נשמתה בחרה. להיות אדם־על המבין את מהלכי הנשמה. ליצור בה את היכולת לראות את הרבדים השונים של התדרים המרכיבים את חייה, את עברה, את ההווה שלה וגם את עתידה. רק כך תוכל להבין באופן עמוק יותר את מה שקרה, את מה שקורה ואת מה שיקרה בינה לבין אבירם. היא נזקקה לחזקות ביותר, לכן בחרה את האוניקס המקרקעת והמייצבת לצ'אקרת השורש, ואת עין הנמר האדומה לצ'אקרת המין. האנרגיות סביבה החלו להסתחרר כשהכניסה את עצמה לאותה מודעות אנרגטית ופתחה את עצמה לחוויה.

מדריכיה חיברו עצמם אליה כמו מים לנפש צמאה. הקשר ביניהם היה חזק מדי מכדי להתנגד לו, לא שחשבה באמת להתנגד, כי בשנייה שהם התחברו, היא חשה באהבתם המדהימה שמוססה את המתח המהול בכעס ומצוקה מתוכה. "קיימת לך רמה גבוהה של יכולת להבין את התיאום הקיים בין רמת הנשמה לרמת המהלכים הטווים את הרשימה הנשמתית," הם אמרו לה. "את עוצמת האנרגיה המקיימת אותה. יצרנו בך את אותו כלי אשר מאפשר לרמת הנפש שלך להוציא עצמה מאותן אנרגיות דחוסות של עולם התלת ממד ולהשוות תדר, כדי שתוכלי להבין את המטרה הקיימת כאן וכדי שתוכלי ליצור את היכולת לראייה גבוהה על מנת שתוכלי להביט על הכול בעיניים נשמתיות".

אנרגיה חזקה חלפה בה, וגופה שהתחשמל התמלא בתשומת לב. מודעותה ריחפה לתוך אותה מודעות אין־סופית אשר משכה אותה לראות את הדרך, אך גל של חרדה אחז בה לפתע ושלף אותה מאותו אגם של אנרגיה וידע. מה אם כל מה שהיא רואה כעת זה את הדרך לאיבוד עצמה בזמן שהיא פוסעת בנתיב הנשמתי שלה המוביל אותה לאבירם? מכל האפשרויות הקיימות לה הם דורשים ממנה לבחור דרך אחת בלי לדעת מה מחכה לה בסופה. אימה אחזה בה. מה אם הדרך הזו תוביל שוב לכך שלא תוכל להשלים את מה שנועדה לעשות בחייה?

פעם היא ידעה את הדרך, היא נאנחה בתוכה, לפחות כך חשבה – ללמוד, ללמד, לטפל ולהעניק, אבל עכשיו ביטחונה התערער. היא שאפה עמוקות וחזרה להתמקד באבנים. סיטרין למקלעת השמש, לעיכול, להבנת הדברים המתרחשים ולחיזוק הביטחון. פלואוריט בשביל אהבה ללא תנאי. נשימתה נעצרה כשקלטה מה עמדה לעשות – להעניק לעצמה את היכולת לאהוב ללא תנאי. האם יש לה את המסוגלות הזו? לאהוב כך? לוותר על החומות, לפעום אהבה ולהעניק ללא תנאים או גבולות? משהו בתוכה התנגד לרעיון, החלק בתוכה שתמיד פחד. הרי אותו מפגש, אותו זימון בט"ו באב הותיר אותה כשוקת שבורה, ועכשיו ליבה שביר מדי לכך, אבל האם היא לא עושה זאת כבר? הרי לא משנה מה תעבור או איזה חורבן אבירם יביא עליה, אהבתה אליו תהיה ללא סייגים, אפילו אם תעשה זאת מרחוק.

מחנק נוצר בגרונה, והיא בלעה. לאפיס זולי לגרון, ואקוואמרין לעין השלישית. היא נזכרה בפעם הראשונה שמדריכיה איזנו אצלה את אותה עין במצחה. באותו רגע שבו נגעו בה, היא שוב יצאה מגופה וריחפה. אולם זה לא היה סתם ללא מטרה, הפעם הם לקחו אותה לפגוש את אותם חלקים עבריים ועתידיים.

"חלקים אלה הם אותם 'אניים' אשר קיימים בנשמתך," הם אמרו לה. "הם חווים במקביל אלייך בסְפֶרוֹת השונות כאן ועכשיו, גם אם נדמה לך שיש עתיד או עבר. הם משפיעים ויוצרים את רמת החוויה אשר לך בתלת ממד באותה מידה שאת משפיעה עליהם. הם ניזונים ממך ואת מהם." באותו יום היא חוותה אנרגיה עוצמתית אשר אפשרה לה לראות דברים שמעולם לא ראתה, בדיוק כמו באותו חלום שבו פגשה באנג'ל. וילון אחר וילון הוסר מעיניה, עד שנותרה כמעט רק שקיפות. חיץ דמוי זכוכית דקה ורטובה, זה כל מה שנותר בינה לבין אותו מידע ולבין אותו עולם שאליו הם לקחו אותה. בפעם השנייה שבה נלקחה לאותה נקודה היא התאמצה לראות בהיר יותר, אך לא הצליחה. ככל שהתאמצה, התרגשה והפכה נואשת, כך הלכה והתרחקה, והעולם הנפלא שלפניה הצטמצם ונסגר. תחושת אכזבה מילאה אותה מהמחשבה שזה הגבול שאליו היא יכולה להגיע.

"הכול תלוי בך," מדריכיה ענו לה. ראייתך תתפתח כאשר תהיי נקייה רגשית, וכאשר תאמצי לך את היכולת לראות דרך אותן עיניים נשמתיות אשר לך כמו כל שריר אחר. אם תשקיעי את המאמץ הנדרש בלמידה, יכולת זו תגדל ותתפתח בך.

והיא עשתה זאת. היא התחברה וחשפה את עצמה למידע ולעולמות שמעולם לא דמיינה שקיימים.

ההרגשה הזו שהיא חלק מעולם נסתר ואזוטרי גרמה לה תמיד להרגיש בת־מזל, כאילו זכתה בלוטו. היא חלמה להיחשף לעולם בלתי נראה, שקצה גופה הוא רק קצהו. עולם שלימד אותה שכל מה שקורה לה הוא נקודה בתוך ים של מאורעות שמתרחשים בן רגע, אפילו מלפני המפץ הגדול. המידע היה הכול בשבילה. אבל עכשיו במצבה הרגשי הנוכחי, אותם וילונות שקופים החלו להיערם ולהתעבות בשכבה אחר שכבה על אותו צוהר שקוף שחשף בפניה את כל מה שרק יכלה לחלום עליו, אך מה הפלא?

אתמול היא נעה בין עמקים וגבהים של רגשות, כאילו עלתה על רכבת הרים מהירה שאיבדה את נהגה. היו רגעים שבהם הרגישה שגופה באוויר ואילו ליבה נותר מטה, וברגעים אחרים ליבה עף לחלל וגופה נשאר מתפלל בתחתית שיחזור אליו.

דמעה נשרה מעינה, והיא מיהרה למחות אותה וגרפה באפה. היא הרגישה שהיא מאבדת את דרכה.

"פלואוריט המחברת למחשבה גבוהה, לידע וחוכמה לצ'אקרת הכתר," מלמלה בניסיון להתמקד ולנער את עצמה מהעצבות שאחזה בה. נחמתה היחידה ואולי צערה – קשה היה לה להחליט – הייתה שהיא כבר יודעת שאין לה צורך להיות במודעות כדי להיות מחוברת, כדי להיות חלק מאותו שלם שנקרא יקום. האנרגיות והתדרים יפעלו עליה גם אם תהיה נטולת אמונה לחלוטין. היא אחד עם היקום, כמו כל יצור אחר. אבל היא אהבה להיחשף, לדעת ולהבין מדוע היא אמורה לפעול כך ולא אחרת, ואם היו מציעים לה את האפשרות להירדם ולשכוח, כמו אותה נסיכה, במקום לדעת את מהות הקשר שלה עם אבירם, היא הייתה מסרבת. אף אחד לא הבטיח לה שהצצה אל העולם האחר תסלול לה דרך קלה יותר. להפך, בדרך כלל המידע שקיבלה השאיר אותה בדיוק כמו עכשיו, מלאה במאבקים פנימיים, עם בטן קפוצה ודמעות. הדיסוננס בין הנפש לנשמה, בין הרגש למידע, בין הצורך לנצח והכורח לוותר, בין הצורך להיאבק לטובת גורל של אדם כלשהו לבין ההבנה שזו החלטת נשמה. כל הניגודיות הזו קרעה אותה מבפנים בדיוק כמו עכשיו. כורח השבועה מול התאהבות ספונטנית. אולי אם היא לא הייתה מודעת לכל מה שאמור לקרות בינה לבין אבירם, חיזוריו במסיבה היו נראים כמשעשעים ומחמיאים וכדבר הכי טבעי בעולם. אולי הייתה מופתעת שאליל כזה בוחר בה, אבל מעולם לא הייתה תוהה אם יש כוח־על הבוחש בקלחת או מושך בחוטים.

איריס הרגישה כמו גוזל בקן, כשסידרה את האבנים שבחרה סביב מיטתה ונשכבה. היא נאנקה כשמתחה את גופה העירום בניסיון לשחרר את שריריה המכווצים ואת המתח שהתרכז בכתפיה ובצווארה. גבה התחתון כאב, מפרקיה הנוקשים חרקו כמפרקי אישה בת מאה. היא עצמה את עיניה וניסתה להירגע. האירועים על הגג פרצו לתודעתה כתמונה אחר תמונה.

"די, את הנעשה אין להשיב," לחשה לעצמה בתסכול והתארגנה בתנוחה נוחה יותר. היא שאפה שאיפה עמוקה. אחת... שתיים... שלוש... ספרה בליבה, כשרוקנה את האוויר מגופה עד שבטנה שקעה לגבה, ושוב שאפה עמוקות, עצרה את נשימתה ודמיינה את האוויר הנקי מגיע לכל איבריה, ושוב נשפה. האנרגיה של האבנים רטטה על עורה, מודעותה החלה להתרחב כשמיקדה את תודעתה אל הצ'אקרה בראשה ונשמה עמוקות, הלוך ושוב. היא שאפה, פלטה, התרכזה והתמקדה באותן פרודות של עונג מבורך שהוקרנו מהאבנים היפות. היא נתנה לעצמה לרחף בתוך מצע של תדרים, להתבונן באותם דפוסים צבעוניים שריצדו מאחורי עפעפיה ודמיינה את עצמה שוקעת לתוך המזרן ואת שריריה נרפים ונרגעים. חום נעים עטף אותה, עורה התחיל לרטוט והיא הרגישה את הצ'אקרות שלה מסתחררות במהירות, ניזונות מהאנרגיה הנפלאה שמסביבה. כל אחת לפי צבעה, לפי צורכה, ינקה אנרגיה מרפאה של אהבה. גלומה כזחל בתוך פקעתו, בטוחה ומוגנת, כך איריס הרגישה בתוך אותה שמיכת אנרגיה העוטפת אותה. היא עקבה אחרי תנועתם של התדרים המזינים עד שנרדמה.

ללא גבולות 3- 

לחלום, להאמין ולהעז

אך מה יקרה אם תיכשל

אולי לעולם לא תצליח את עצמה לקבל

או להביט במראה אל דמותה הנפסדת

חנוקה מדמעות, לעודד את עצמה, מתאמצת

אל לך לחשוש גם כישלון הוא חוויה מלמדת

אך מה אם ליבה לא יצליח לרומם את עצמו

ויתבוסס בעיצבונו כמו גוסס בדמו

וחלומותיה עם הרוח יתפזרו למרחקים

ללא תקווה כמו עפיפונים תלושים קרועים

ורק גווילים על גווילים כמו שלדים עירומים

של תקוות אבודות וזיכרונות כואבים

ייוותרו בתוכה, יחנקו את ליבה שייוותר צחיח וקר

כמו ישימון צמא, כמו מדבר מנוכר

עד כי דבר לא ייוותר, גם לא מקום

להנביט זרע קטן של תקווה שאולי עוד נותרה או חלום

ידיים חזקות עזרו לה להתייצב אל מול האסלה בלי ליפול לתוכה כשגחנה והקיאה את נשמתה. ידיים רכות וחמימות הרימו בעדינות את שערה, כשייבבה ברחמים עצמיים ובכעס. שרירי בטנה התכווצו בעוויתות אלימות. הכאב היה כל כך נורא, עד שנדמה היה לה שקיבתה שהכילה חומר רדיואקטיבי, נמסה וטיפסה לגרונה. איך הרשתה לעצמה להגיע למצב הזה? היא שאלה את עצמה בפעם המאה.

"אל תדאגי, הכול יהיה בסדר," הייתה התשובה שהובילה לשאלה הבאה. איך ייתכן שמוחה עונה לשאלות ששאלה רק בראשה בבס גברי? היא שלחה את ידה לאחוז בו.

"אח... כואב..." גניחת אומללות בקעה מפיה, ושוב אותן ידיים גבריות הופיעו – יפות וחזקות, ויחד איתן נשמע אותו מלמול מרגיע שניחם אותה. איריס ניסתה להתמקד בהן, בדרך שבה אחזו בה, ניקו את פניה במגבת חמימה ונשאו אותה אל המיטה. ראשה נדמה לה כמו אבן גדולה כשנפל על הכר. "תודה." גנחה וחיכתה לרגע שבו החשכה תעטוף אותה. היא רצתה למות.

"מה זה?" שאלתה נשמעה לה כמלמול חסר פשר. היא ניסתה שוב להסתכל, כשמשהו קר ורטוב נגע במצחה וגרם לגופה להתכווץ. הדקירות מאחורי עיניה, כמו מחטים קטנות, הקשו על המאמץ, ועפעפיה הכבדים והנפוחים סירבו להתרומם. "קר," מחתה וניסתה להתרחק.

"את בוערת. חייבים להוריד את החום." הקול עם הידיים שליטפו את לחייה לחש לה בעדינות.

אבירם... סוף סוף הצליחה לזהות את הקול. גופה נרגע באופן אוטומטי מהידיעה שחדרה להכרתה. אבל איך זה ייתכן? הוא הלך. עזב אותה. ייסוריה חזרו כמו בומרנג. היא כנראה חולמת עליו כמו תמיד. שוב חלום צלול ארור, יציר כפו של מוחה הקודח. הוא לא באמת כאן. אבל כרגע למי באמת אכפת? היא זקוקה לו. לא משנה אם זו מציאות או אשליה, היא העדיפה לדמיין את ידיו עליה וליהנות מעוד טיפה של סיפוק. גופה הצטמרר כשאפשרה לעצמה לצייר במחשבותיה את אצבעותיו מרחפות בעדינות על עורה, חוקרות ומענגות. וכשתשוקתו גוברת, כך גם כוחן על בשרה גובר, ואותה חמדה ענוגה הופכת לתאווה שמביאה את אצבעותיו ללוש בבשרה בעוצמה שהביאה אותה לחשוב שסימנים כחולים יישארו על עורה. היא דמיינה אותו אוחז במותניה, חודר לתוכה ולוחש לה עד כמה הוא רוצה אותה, ונאנקה.

"הנה." הבד הקר והלח ששוב הונח על מצחה שלף אותה מההזיה. "עוד רגע יהיה טוב יותר." קולו...

עד שפגשה בו השתדלה לא להתייחס למלמולים בזמן סקס, בעיקר בתחילת קשר. יותר מכך, השאלות האם זה טוב או נעים או איך היא אוהבת את זה, גרמו לה למבוכה והרחיקו אותה מאותו ערפול חושים שאליו ביקשה להיכנס. בדרך כלל העדיפה לעצום עיניים ולהיכנס למרדף אחרי האורגזמה. להיות לבד גם כשהיא יחד, אבל עם אבירם מייד הכול הפך חשוב. הצורך לראות, לטעום, להרגיש ולהקשיב לקולו שנע ממנעד אחד למשנהו. כל גוון של צליל שהרחיב את מודעותה כמו בזמן שמידטה, סיפר לה מה אהב ועד כמה, כשליטפה ונישקה איבר זה או אחר. בשקיקה עקבה אחר קולו, שנשמע כאילו יצא מבטן האדמה ברגעים שבהם הבטיח לה סקס מושלם ואורגזמה מדהימה, ועדין ורך כשעודד אותה להרפות ולשחרר כדי שיוכל לסחוף אותה כמו הים אל עולמו.

ברגעים אלה, כשידיו ופיו בערו על גופה, היא נתנה לעצמה להישאב כמו נוצה צבעונית ודקיקה אל הסופה האימתנית שייצר, ובתוכה הרשתה לעצמה לעוף גבוה ולטעום את מה שמעולם לא העזה. וברגע הבא שאגתו הפכה לשאגתה, ובאותה נקודה היא אפשרה לעצמה באמת לשכוח את החששות, את החרדות ואת השאלות של מה אם. מחשבותיה על כל גונן השתתקו. אך עכשיו היא לא יכולה לשכוח, כי ברגע שהוא פרץ את הגנותיה והיא הרשתה לעצמה ללכת בדרך שממנה חששה, שהיא להצטרף אליו במסעו לחקור ולהבין את מה שקורה ביניהם, הוא החליט לדאבונה להחריש ולהיעלם. ומנוצה צבעונית קלילה וזוהרת היא הפכה לאבן שהוטחה על הקרקע והתרסקה.

מדוע הוא חזר לאחר כל כך הרבה זמן? ומדוע שתסלח? עליה לעקור אותו ממוחה המשתוקק ומליבה הכמה ולשכוח שאי פעם חוותה אותו. אך עכשיו היא עייפה מדי, היא תזכור לשכוח אחר כך. שריריה המכווצים הלכו ורפו, הכאב בראשה הלך ופחת כשנשמה עמוקות והפקירה את עצמה לתהום הנשייה. האפלה המבורכת שוב עטפה אותה.

"איריס, את חייבת לשתות." קול מותש וניחר פרץ את הערפל שעטף אותה, עם זרועותיו השריריות והעבות שנכרכו סביבה כדי לעזור לה להתרומם. הלחץ בעיניה, כמו מחטים חדות שמישהו נעץ בתוכן וסובב, החמיר וגבר עם הפעימות ברקותיה כשניסתה לפקוח אותן.

"לא." גנחה. גרונה בער וצרב מהחומצה שעלתה מקיבתה, והיא הוציאה לשון חרוצה וצבה וליקקה את שפתיה שיבשו. רכותן נעלמה. מחוספסות כמו נייר זכוכית. עצב עטף אותה כשניסתה להסתובב לצידה ולהיעלם שוב לאותו מקום שבו לא תרגיש דבר. אבל אבירם הרים אותה למצב ישיבה בעיקשות בלתי מתפשרת. שוב מסוחררת. נאנקה.

טלטלה קטנה העירה אותה. שוב... מדוע? לישון... לפחות בחלומה היא איתו.

"רק רגע, אהובה," לחש לה כשייצב אותה. היא לא חלמה, הוא באמת כאן... אבירם.

אותה תחושת הקלה חלפה בה בשנית. הוא כאן וידאג לה. מחשבותיה כמעט גרמו לה לגחך. כמה פעמים עליו להיעלם, עד שתבין שהוא משחק בה? פעמיים הבטיח להיות איתה, אך ויתר ונעלם. כמו שאני מרגיש, איאבק גם בך, הוא הבטיח כשניסתה להסביר לו את מה שהתעקש לא להבין – שהקשר ביניהם בלתי אפשרי, שהם שניהם סתם חיילים על לוח השחמט של הבריאה, שחקנים על במה שמשנה תפאורתה. הוא אבירם ולפני כן פייר, ואילו היא... בשם זה או אחר, תמיד בודדה ונטושה.

אך כמו שאומרים – מילים לחוד ומעשים לחוד. ברגע שנפרדו, הוא שכח אותה. היכרותם חוצה שנים, זמנים וגלגולים המהווים נצח שאותו מדמים אתם כתנועה של זמן, מדריכה אמרו לה לא פעם. הזמן הוא אשליה, וכך גם המציאות שבה אתם חיים, אך עיוורים לעיוורונכם אתם מדמים אותו כמחולל וככוח היוצר את המציאות. בפועל הכול מתרחש בו־זמנית.

נצח. היא מכירה אותו נצח, ובאותו נצח הוא תמיד נעלם. ידיה התכווצו על חולצתו ברגשות מנוגדים, שיניה חרקו כשהרימה את ראשה המסוחרר בניסיון להתרחק ממנו. היא הרגישה טובעת. היא שנאה אותו! היא אהבה! היא רצתה אותו קרוב, אך גם רצתה שייעלם! חנוקה, תחושת הבחילה חזרה להציף אותה, ובחוסר אונים הרכינה את ראשה ששקל ככדור באולינג חזרה אל צווארו. דמעות חמימות נשרו מלחייה והרטיבו את עורו. היא חיכתה שהבושה תציף אותה, אך חוץ מאותו כאב עטוף בתרעומת ובריקנות שפרץ מתוכה כדמעות לא הרגישה דבר.

"את חייבת להירגע." חספוס מלא מבוכה עטף את קולו, כשהצמיד אותה אליו בניסיון לנחמה וליטף אותה. נראה כי קשה לו לראותה דומעת. בפעמים שראה אותה כך לא ידע מה לעשות איתה. המחשבה ששעשעה וניחמה גם יחד נמחצה עד שהתפוררה על ידי מחשבה אחרת, אפלה וקודרת על אותו יום שבו עזב אותה. זיכרון שיישאר לעד כגל־עד, כאזהרה, לכך שאַל לה לאהוב בדרך שבה אהבה אותו. היא כאן כי הוא מרחם עליה. היא שנאה את המחשבה. היא לא רצתה את חמלתו.

שרירי זרועותיה החלשים רעדו כשדחפה את עצמה ממנו. היא נאנקה, כשדקירה חזקה וחדה חצתה את ראשה ואת עינה השמאלית בזמן שנפלה חזרה אל המיטה. חסרת אוויר שאפה עמוקות ונשפה, ושוב שאפה ונשפה בניסיון להחדיר חמצן אל ריאותיה. כמעט פג... סוף־סוף עינויה נחלש... כמעט פג...

תחושת רווחה מילאה אותה. עכשיו טוב. כן, זה המצב שבו היא אמורה להיות, שכובה פרקדן במצב סטטי, בלי שום תנועה, כשראשה על הכר הרך המלא בריחו הנעים של... אלוהים... היא כל כך דפוקה! למה לדמיין אותו שוב?

"בואי ננסה פעם נוספת." הזרועות שלא רצתה ובעיקר לא העזה לשייך לגבר שזרק אותה לאלפי עזאזל או לפחות כך הרגישה, משכו אותה בעיקשות כמו בובת מריונטה תלושה ומרוטה למצב ישיבה והניחו את הכר הגדול והרך מאחורי גבה, לתמיכה. היא שקעה לתוכו. "הנה כך, עכשיו יותר טוב." תחושת געגוע חלפה בה, כשמפרקי אצבעותיו ליטפו אותה בזמן שהסיר בעדינות בידו הגדולה את התלתלים שנפלו על פניה. וכשהרחיק אותה ממנו לרגע, משהו בתוכה בכה. היא פחדה שיעזוב אותה.

אל תלך חשבה בתחינה.

"ששש... אני לא הולך לשום מקום," הוא הרגיע.

אבל הלכת. תשובתה נרקמה שוב במוחה.

"ועכשיו אני פה. נדבר על זה כשתרגישי טוב יותר." קולו נשמע מלא חרטה. האם רק בראשה? האם דיברה? משהו נדפק בה, ועתה היא מקולקלת. עצב הציף אותה. אצבעותיו מחו בעדינות דמעה שדגדגה את לחייה. "למה את בוכה? הכול יהיה בסדר. הנה."

הקרירות הנעימה בשפתיה הפתיעה והרתיעה אותה, גופה נע לאחור באינסטינקטיביות. איריס הצטמררה כשהרגישה בטיפות שגלשו על עורה מטה אל העמק בין שדיה. קצות אצבעותיו צרבו את עורה בערגה כשמיהר ליבשה במגבת.

"אלה רק מים." ניסיונו להרגיעה עורר בה רצון לבכות. בגללו היא כך, אסור לה לשכוח.

"לא," איריס נחנקה כשהתקשתה לבלוע סביב לשון האש בגרונה. היא נשמה עמוקות לבלום את אינסטינקט ההקאה שהתעורר בה מעצם המחשבה ללגום דבר מה.

"את חייבת לשתות." תסכול אחז הפעם בקולו, ואיריס הרגישה את עצמה מוותרת. כניעתה הייתה מהירה מדי, זה היה מהר מדי. "אפ... אפ... מספיק! שלא תקיאי." הוא משך את הכוס בזהירות מפיה. אך היא מיהרה לתפוס אותה בעיקשות ולגמה לגימה גדולה וצוננת נוספת. היא מחליטה בשביל עצמה. הצורך הילדותי הצחיק אותה, וכך גם ההנחה שהיא זו המחליטה על חייה.

האם באמת אי פעם החליטה בשביל עצמה? מודעת או לאו, במבט רטרוספקטיבי רוב הזמן פעלה על טייס אוטומטי, בתוך בועה, בחוסר מודעות ועיוורת לסובב אותה. כמו רוב האנשים. לכן למרות שהשתדלה לזכור לחיות אחרת, לא תמיד הצליחה. עכשיו שהיא בתחתית המדרגה, שוכבת פגועה ועלובה כמו שיכור זרוק בתוך ביבים, היא יודעת שרוב חייה, פעולותיה ורגשותיה היו סלולים בחץ גדול ועבה שכוון ישירות אליו.

גליץ' כלשהו בתוכנית האלוהית, כך חשבה כשפגשה בו. ההנחה שלה סתרה את כל התאוריה של נשמת־אם שיוצרת לניצוץ מסגרת כדי שיחווה וילמד. מהר מאוד הועמדה על טעותה כשהובהר לה שהדלת אותה פתחה במסיבת יום ההולדת של קייט הייתה הדרך לגשר בינה ובין אותה אהבה שזימנה – אהבתה האמיתית הראשונה ששרידים ממנה עדיין נמצאים בליבה. אבירם הינו התאום הנשמתי של הגבר שאותו זימנה. החצי הנשמתי שלה. להבתה התאומה.

ערות מגיעה רק כשאנחנו עומדים על קצה התהום, אמר לה פעם מישהו. היא לא חשבה לשאול מה היה הקצה שלו באותו רגע. אבל עכשיו תהתה אולי גם הוא היה פעם במצבה העכשווי. וואו, היא מרגישה שראשה התנפח אף יותר. הצורך שלה להקיא חזר ובגדול, והיא שוב שאפה להרגיע את קיבתה המכווצת.

"אני עומדת להקיא!" היא סתמה בדחיפות את פיה בידה והתאמצה לקפוץ מהמיטה. אך ראשה נשמט כמו פרח נבול ונפל באומללות חזרה אל הכר הרך. רק לא על המיטה! לא על המיטה! איריס התפללה בעולב מלא ברחמים עצמיים.

"הכול בסדר, הכול בסדר." אבירם ניסה להרגיעה. "פאק!" צעק בתיעוב כשהקיאה על חולצתו.

"יש לי עוד." היא התפתלה בפאניקה בזרועותיו. כשריח הקבס באפה גרם לה לרצות שוב להקיא.

"שנייה! שנייה!" הבהלה המהולה במיאוס שנשמעה בקולו כשרץ איתה וגרמה לה לרצות למות מבושה.

"אלוהים," איריס גנחה במסכנות. כמה נמוך עוד תרד.

הצינה שחלחלה מהרצפה הקרה אל כפות רגליה הבוערות כשאבירם העמיד אותה ומיהר לפשוט את חולצתו, הסיטה את מחשבותיה מאומללותה לשניות ספורות לפני שברכיה שהפכו ג'לי איימו לקרוס תחתיה והיא נאנקה בבהלה.

"הכול בסדר, אני מחזיק בך," אבירם מלמל כשייצב אותה וכיוון אותה אל האסלה.

שום דבר לא בסדר! הכול דפוק ומסריח כמו החולצה שלך! היא רצתה לצרוח ומייד ללחוש שהיא מצטערת. אך מחשבותיה נעלמו בין מיצי הקיבה, הריר והמים שנפלטו מפיה כמו גייזר חומצתי אל האסלה הנמוכה. גופה רעד ממאמץ ומגועל. שרירי בטנה וסרעפתה התכווצו עד כאב וללא שליטה כשגל אחר גל של סירחון פרץ ממנה, עד שנדמה היה לה שצלעותיה עומדות להישבר עם כבודה.

הנחמה היחידה היו ידיו שליטפו אותה ברכות, וכשהרים את שערה ולחש לה שעוד רגע הכול יעבור. היא אהבה אותו על כך. ולכן תהיה חייבת להתרחק ולברוח ברגע שתוכל. כדי שלא תמצא את עצמה באותו מסלול שיוביל אותה שוב לנקודה שבה תרגיש מאושרת שנייה לפני שהוא ישמוט את הקרקע מתחתיה. כמה פעמים תוכל נשמתה להישבר? טעות תהיה להתרפק עליו עכשיו.

"החולצה שלך. תני לי לעזור לך."

איריס השפילה את מבטה אל החולצה שלבשה. כתמים צהבהבים גועליים כיסו את הבד הרך שהיה עד לפני דקות ספורות לבן. החולצה לא הייתה שלה, והיא הרחיקה אותה מעליה. היא הרסה לו גם אותה. "מצטערת," היא מלמלה.

"שום דבר שמכונת כביסה לא תפתור. בואי, תני לי."

"אני יכולה לבד." היא דחפה את ידיו ממנה. אין מצב שתאפשר לעצמה להיתלות בו, גם אם כל הכוכבים יעמדו בטור אחד. המשפט לא הולך כך, אבל ניחא... גיחכה לעצמה. נראה לה שהיא עדיין שיכורה. "רואה?" האמבטיה הסתובבה סביבה כשהרימה את ידיה. "לא נכה. מה חשבת שעשיתי עד כה בלעדיך?"

"את בקושי עומדת. למה להתעקש? שלא תיפלי."

"גם לא בעוד אלף שנים." למה להישען על החזה החם והמזמין ולכאוב על כך שהוא כבר לא שלה? למה שתעשה זאת לעצמה? עיניה הצטמצמו בכאב מהתנועה החדה, כשנרתעה לאחור. פאק, היא עומדת להתעלף! ליבה נפל עמוק לתוך בטנה. וכשהכול הפך לברק שחור והרצפה הקרה החליקה מתחת לרגליה, שלחה במהירות את ידה כדי לתפוס את השיש, אולם פספסה.

"אולי תירגעי כבר, אני בסך הכול מנסה לעזור לך." גערתו קצרת הרוח גרמה לה לרצות שוב להשמיט את ידיו ממנה, אך היא הנהנה בוויתור בראשה, מודעת לחולשתה, ומחתה דמעה בודדת שנדדה על לחייה. התעלם! איריס פקדה על מוחה והסתובבה.

עירומה כביום היוולדה, כשהיא בגבה אליו, עצמה את עיניה בחוזקה וניסתה להדחיק את הידיעה שהוא צמוד אליה ללא חולצה בזמן שעזר לה להתרחץ. זה לא שלא ראתה כבר כל סנטימטר בגופו, ניחמה את עצמה כשהרימה את פניה אל המים המענגים בעודה מנסה למלא את פקודתה.

"קצת קריר." הוא הזהיר לפני ששפך שמפו על שערה. אצבעותיו החזקות החלו מעסות ומסבנות את ראשה. וגניחה בלתי רצונית נפלטה ממנה. "נעים, אה?" חיוך נשמע בשאלתו, והיא הנהנה בעודה תוהה מה היא אמורה להרגיש כלפי העובדה שאצבעותיו, שסיבנו עתה את גופה, לא עצרו על שדיה או היססו או רמזו אלא נהגו בה כמו אח מסור בחולה. היא לא אהבה את זה. היא רצתה שידיו יישארו עליהם. שייקח את הזמן שלו וישחק בהם לאיטו כפי שאהבה, שיגלגל את פטמותיה ולכשיזדקרו ויתקשו מעונג, יצבוט אותן שוב ושוב עד שתאבד את היכולת לחשוב ורק תרגיש.

ובזמן שדגדגנה יהפוך לכליא־ברק שילכוד את האש שתיווצר מצביטותיו חסרות הרחמים, הוא יינק אותם אל פיו החמים, והיא בהפקרות חסרת מעצורים מלאת ערגה ותשוקה תפשק את רגליה בהזמנה ותדרוש שיחדור אליה, תתחנן ותרחיב את פישוקה. היא ידעה שהוא אהב את תחינתה, במיוחד כשהייתה פוערת באגודלה ובאמתה את שפתיה הנפוחות מתשוקה ומראה לו את הכפתור הקטן בדרך כלל, גדול יותר, זקור ואדום כדובדבן ואת חריצה פעור בתחינה. והוא אף פעם לא יאכזב. אלוהים... הוא הלוחש לגופה כמו הלוחש לסוסים. חוסר נוחות בצבץ בבטנה. מה אם לקח על עצמו לטפל בה בגלל העובדה שחשב שהוא מוכרח?

"שתי עוד קצת." הוא הגיש את כוס המים אל פיה. לאחר שסיים לרחוץ אותה ניגב בעדינות כל איבר ואיבר במגבת גדולה ורכה. היא שוב ציפתה לסימן כלשהו ממנו אך דבר לא קרה. מה יקרה אם תשלח את ידה אל בטנו החשופה ותלטף? היא דמיינה את הדפוסים שהיו נוצרים, את הלולאות והקווים המתפתלים מתחת לקצות אצבעותיה. את הרעד שיחלוף בו כשציפורניה יחליקו ממותנו מטה. האם היא עדיין משפיעה עליו כך? לא. אין לה שום כוונה לבחון. היא אגרפה את ידה. מה אם ידחה אותה? "מה דעתך לנסות לשתות שוב?" אבירם שאל באותו טון אמפתי אך מרוחק שהעמיק את חוסר נוחותה לאחר שהלביש אותה בגופייה גדולה והכניס אותה מאוכזבת למיטה.

איריס בלעה את מפח הנפש שהתעורר בה והסבה את פניה. "ואז תצטרך לזרוק חולצה נוספת לפח, שלא לדבר על המצעים."

"אל תדאגי לחולצות שלי, יש לי בשפע. שתי!"

"לא."

"קדימה, תעשי את זה בשבילי. עדיף מאשר להשאיר את כל הרעלים בגופך."

אהובה. הוא קרא לה אהובה. מחשבותיה ריחפו לשנייה באושר, כשפתחה את פיה, ומייד שקעו חזרה. מדוע היא נתלית בתקווה מכל מילה שהוציא מפיו? הוא עזב אותה. אין יותר ברור מזה שהוא לא רוצה אותה.

"רואה." הוא ארגן את הכר מאחורי ראשה. היא חיכתה בעיניים מושפלות לרגע שבו בטנה תחזיר לה בעוויתות ופרכוסים, אך דבר לא קרה. "נסי להירגע ולנוח."

צורך עז להצמיד את פניה אל כף ידו שליטפה את לחייה בחביבות חלף בה עם הצורך לדחוף אותה. היא לא רצתה חביבות אלא אהבה ותשוקה. חבק אותי התחננה בליבה, לפחות עד שתירדם.

היה לה חם ונעים בתוך המיטה, אך גם היה לה קשה לזוז, לא שממש רצתה, אך השלפוחית שלה צעקה הצילו. היא פקחה בחוסר ברירה עיניים טרוטות והביטה. היכן היא? האפלוליות בחדר, הקשתה עליה לראות בבירור. כל מה שהצליחה לקלוט מהזווית שבה שכבה הייתה שידת מגירות רחבה וכהה וכורסה גדולה שניצבה לידה ואת העובדה שהיא לא בחדרה. חדר במלון? מה היא עושה במלון?

שיריי כאב שנותרו מאחורי עיניה הזכירו לה את אתמול, והיא גנחה בחרטה כשסרקה במהירות את מצבה. הסחרחורת נעלמה, וזה כבר היה טוב, אולם קיבתה עדיין צרבה. סליחה, שידרה לה ושלחה את ידה ללטף את האזור הכואב. משהו נע מאחוריה, ואיריס נרתעה בבהלה, כשזרועות שריריות וחזקות נכרכו סביבה ומשכו אותה עד שהרגישה דבוקה אל גוף חם ונעים. לרגע קטן מאוד שכחה עצמה ונתנה לגופה ליהנות מהתחושה הנהדרת שחלפה בו, וחייכה כשהרגישה במתווה של האיבר הכלוא והחצי זקוף שהתפתל בתוך מה ששיערה תחתוני בוקסר שעה שאמר לה בוקר טוב.

גדול, מממ... אולי אפשר להתחיל את הבוקר במשהו נחמד שהפעם תזכור...

אם אי פעם תהתה כיצד אשת לוט הרגישה בתור נציב מלח, בשבריר שנייה היא קיבלה את התשובה. חיוכה נשמט כשקפאה. האם גם עיניה נעו מצד לצד? היא לא זכרה שעזבה את המועדון עם מישהו. גרוע יותר, היא אפילו לא זכרה שיצאה משם. אז איך הגיעה לפה? האם בכל זאת מצאה איזה בחור והלכה איתו הביתה בזמן שהייתה שיכורה מהתחת ובחוסר שליטה עד כדי אובדן חושים? אבל איך?

תחושת חרטה מילאה אותה, והלחץ בראשה גבר. אלוהים, אחרי שנתיים של כמעט התנזרות מוחלטת, להוציא את הסקס שהיה לה עם... בטנה שקעה בעצב. לא, היא לא מתכוונת לחשוב עליו. מדוע היא לא זוכרת דבר? איזו השפלה. אבל היא לא מרגישה לאחר סקס... אולי אחרי מכבש, אבל בהחלט לא לאחר סקס. היה או לא היה? היא בוחרת ללכת על הלא, עד שיוכח אחרת. היא עפה מפה. ובאמת, מדוע היא עדיין פה? האם אין חוק שאומר שאחרי סטוץ חד־פעמי בועטים את הפרטנר הביתה?

להסתובב ברחובות כשהיא שרויה בגילופין. המחשבה הבהילה אותה. מה אם הייתה נתקלת במישהו שהיה מנצל את חולשתה ופוגע בה? או באותו רוצח סדרתי מטורף שמטייל חופשי. תחושת נבגדות עלתה בה, כשדמותו של ריי כועס ומאיים עלתה לפניה. זה כמעט קרה לה. מתברר שכשאתה עם הגבות באדמה, יהיו גם כאלה שהחשיבה חברים שינסו לנצל. פניה נמעכו קלות כשהעבירה את ידה על פניה בתסכול. מסיבת הרחמים העצמיים לא תועיל לה עכשיו וגם לא השהות פה. היא ניצלה די והותר את הכנסת האורחים של המסכן הזה, ועכשיו היא צריכה ללכת לפני שיתעורר ואיתו גם אי־הנעימות, המבוכה, המלמולים הלא ברורים על איך היה.

סקרנותה גברה. היא חייבת לפחות להביט בו, ולו לשנייה. מה אם תפגוש אותו שוב ברחוב ולא תזהה אותו? סיכוי קלוש אך אפשרי. מלמולו הלא ברור גרם לה לחייך כשניסתה להסתובב.

"אוי," נפלט ממנה כשידיו שוב הצמידו אותה אליו, והפעם גם רגלו הצטרפה. איברו שהפך גדול וקשה אף יותר נצמד אל חריץ ישבנה. הירגע חבר, שידרה שוב לגופה שהתחיל להתעורר, כפי שאתה מרגיש ואיך שכנראה אתה נראה, אין מצב שיקרה משהו. היא הרימה את ידה אל פיה ונשפה בניסיון להריח את עצמה והופתעה. לא ממש נורא. היא ציפתה לאסון. מדוע היא לא זוכרת כלום? והדרך שבה הוא מחבק אותה... והאנרגיה הנעימה שקורנת ממנו, כאילו הם מכירים שנים. מה אם בכל זאת שכבו? בטנה נצבטה, כשלפתע דמותו של אבירם עלתה לפניה. היא בגדה בו. תחושת חרטה חלפה בה ועימה צער כשנזכרה בכל מה שקרה. הוא עזב אותה. נעלם בחדות מחייה לאחר שנתן לה לטעום מהו גן עדן. להתנער... אין לה על מה להתחרט. אבל איך זה ייתכן שהיא לא זוכרת ששכבה עם מר ידיים לוהטות, שהצמידו אותה אליו כאילו חשש שתברח? לא שלא רצתה, אבל...

המשך הפרק בספר המלא