ללא גבולות 2 - ומה אם נאהב

טיפה של זהב מנצנצת
מהולה בתמצית של חדווה.
בתוך סיר מלחש
אקטוף לי ענן כחלילי מרחף
ואניח אותו על האש.
וכשייווצר אגל מים קטנטן מכושף
שיזהר כיהלום מלוטש
אצרפו אל טיפת הזהב הרוחשת
ובשירה שקטה מאוד מרגשת
אקרא "התעורר!"
אזמן קרן ירח לבחוש את הכול,
אפזר מעט עפר ואפר
נוצה של יונה לבנה שמצאתי על האדמה
עלה סרפד ירוק שקטפתי בשנה שעברה
ואתבל את הכול בתפילה של יסודות הבריאה –
מים, רוח, אש ואדמה

איריס מעולם לא הרגישה כל כך אסירת תודה על כך שהצליחה להגיע הביתה. מהרגע שלקחה את התיק, כל פעולה שלה הפכה אוטומטית. כמו אותו רובוט־הומנואיד סי־טרי־פי־או מ"מלחמת הכוכבים", שנפגע והפך לגרוטאת מתכת עלובה ופלט בלופ אין־סופי רק את המילה "הצילו", כך מוחה המקוצר הצליח להפיק רק את המילים "אוויר", "להסתלק", "להגיע הביתה". גופה רעד מהלם ומסטרס, ובית החזה שלה סירב להתרחב ולכד את ריאותיה בתוכו. היא נחנקה ומעדה, עד שכמעט השתטחה על פניה כשרצה בעיניים מעורפלות מדמעות במדרגות, שנגלו לפניה אחת־אחת בחשכה. המוזיקה שהלכה וגברה עם כל מדרגה שירדה פעמה ברקותיה יחד עם רעש מוזר של דפיקות חזקות לא מובנות שגרמו לה לסחרחורת, עד שלרגע נאלצה לעצור ולהילחם בצורך שלה להקיא. רק בנס הגיעה אל הקומה התחתונה.

"את הולכת?" שאלו אותה פנים מטושטשות שהביטו בה. היא נעמדה לרגע והנהנה בחיוך בעודה מנסה להתנער מאותו ערפל שהלך ועטף אותה ומהדמעות שהכאיבו לעיניה. אף לא אחד שאל אותה מדוע היא נסערת, אף לא אחד קלט את התרסקותה. עכשיו יכלה לטפוח לעצמה על השכם, היא איבדה את שקיפותה. בצעדים כושלים ברחה כשיכורה אל מכוניתה, וכשליבה הדוהר מבקש לפרוץ מתוכה, ניסתה להכניס את המפתח אל מתג ההתנעה. ידה רעדה ללא הפסק, והדמעות שצרבו את עיניה טשטשו את ראייתה, עד שנאלצה לצמצמן לכדי חריץ.

"שיט!" איריס נאנקה, כשהמפתח נפל מידה. בייאוש הניחה את ראשה על ההגה והתייפחה. רגשותיה גאו. ההשפלה והכעס הפכו לים סוער, לגייזר העומד לפרוץ ללא שליטה. היא צרחה וצרחה, עד שאותו יגון מייסר בתוכה התפוגג והפך לריק. את כל כולה שילמה כמס לדרישתה של הבריאה שתחווה אהבה גורלית בלתי אפשרית, ועכשיו נותר בה רק חלל עצום של שיממון. קהת חושים ומרוקנת, ניגבה את עיניה ואת אפה בזרועה, הדליקה את האור הקטן בתקרת המכונית והתכופפה. "אח.." נאנקה שוב באומללות וקפאה, כשכאב חד חתך את ראשה בחצי הדרך מטה. לרגע נדמה היה לה שמוחה השתחרר ממקומו ונחבט בקירות גולגולתה מצד לצד כמו כדור ברעשן, יחד עם עיניה שהתגלגלו לאחור באיום שלא יחזרו לעולם למצבן הטבעי. בחילה תקפה אותה. היא שאפה בניסיון להירגע, אך ריח הגומי מהשטיח הקטן, המהול בריח טחב שנותר במכונית מאז ששכחה לסגור את החלון במלקוש האחרון, עלה באפה והגביר את תחושת הבחילה שבבטנה. במאמץ נוסף שלחה את ידה לגשש ולחפש בעדינות ובאיטיות את המפתח האבוד, בעודה משתדלת לא להזיז את ראשה המעונה. וכשאצבעותיה סגרו על חתיכת המתכת הקטנה והקרירה, אנחת רווחה נפלטה ממנה, וברגע שהמפתח החליק לתוך החריץ הקטן, התניעה את המכונית, לחצה במהירות על הדוושה ונסעה.

מה היה שם? מדוע נתנה לו לפגוע בה כך, להשפיל אותה? אך האם רק בו הייתה האשמה? הרי כמו אדם מזה רעב דרשה ממנו בלי כחל וסרק שיזיין אותה. רעש התופים הבלתי נסבל לא חדל מלהלום במוחה, כשניסתה למקד את עצמה בדרך החשוכה. זיעה קרה כיסתה את מצחה. האפלה שסגרה עליה מסביב כמו קטיפה שחורה ומחניקה הוסיפה לערפול בעיניה וטשטשה את שדה ראייתה. היא ניערה את ראשה בניסיון להרגיע את הפעימות האיומות, אולם כאב ראשה שרק התעצם החריש אותה וגרם לה לשחרר ללא מחשבה את ידיה מההגה ולאטום את אוזניה.

טעות איומה!

המכונית שטה על הכביש וסטתה ממסלולה. צפירה חזקה ממכונית שבאה מולה הביאה אותה לצרוח כחיה מבוהלת. מפרקי אצבעותיה החווירו עד לובן, כשמיהרה לאחוז בהגה, ולפמפם ברגלה על דוושת הבלם. גופה רעד באקסטאטיות פראית מהדם ששצף וקצף בעורקיה. בטנה שקעה.

"אלוהים," מלמלה לעצמה. דמותו של אבירם עלתה לפניה. איריס מיהרה לפתוח את הדלת, הרכינה את ראשה והתחילה להקיא עיסה של סקס על החוף בשילוב של כל מה שנותר בקיבתה. מרירות וגועל מילאו את פיה, כשהמשיכה לרוקן חסרת אונים את קיבתה על האספלט השחור, תוך שהיא נאנקת וגונחת. למזלה, נהג המכונית השנייה הצליח ברגע האחרון להסיט את רכבו לפני שנתקלה בו.

"את בסדר?" היא לא הייתה צריכה להרים את פניה כדי לדעת שהשואל צעיר, אולי נער שכנראה קיבל את האוטו מהוריו כדי לצאת לחגוג בסוף השבוע. אם הייתה פוגעת בו... מצפונה היה הורג אותה. תחושת אשמה חזקה מילאה אותה, ודמעות מחודשות הציפו את עיניה ושטפו את לחייה.

היא ביקשה לענות בחיוב, אך ויתרה כשגרונה המכווץ לא אפשר לה. בכוחות מאומצים הרימה את פלג גופה העליון חזרה אל המכונית והנהנה.

"את בטוחה? אני יכול לקרוא למישהו בשבילך."

"אני בסדר." היא השעינה את ראשה לאחור והתאמצה לחייך. "אני ממש מצטערת... לא יודעת מה קרה לי," שיקרה.

פניו היפות של הנער הביעו היסוס, מבוכה ומסכנות שגבלה במצוקה כשהתנדנד מרגל לרגל. בדיוק כמוה הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, ואם לא הייתה בסערת רוחות ומבוהלת בעצמה, הייתה מוצאת את המעמד בינו לבינה מבדח ומנסה להצחיק אותו. היא העבירה את לשונה על שיניה בניסיון להסיר את המרירות שהצטברה עליהן ושאפה עמוקות בניסיון לגייס את שארית הכוח שעדיין נותר בה ושוב חייכה. "אני באמת בסדר וממש־ממש מצטערת," חזרה שוב על דבריה. "העיקר ששום דבר לא קרה."

"זה בסדר," הנער השיב בביטול, אך הרעד בקולו הסגיר אותו. הוא היה נרעש בדיוק כמוה. "את בטוחה שלא קיבלת שום מכה?" עיניו עקבו אחרי מבטה כשחקר, והיא שוב הנהנה. כל כך בוגר ומתחשב. היא כמעט חיסלה אותו. "אם כך... כנראה שעדיף שאלך," הוא העביר את ידו בשערו, "גם כך אני מאחר, החברה שלי... תהרוג אותי." מובך הוא בעט בקצה בהונותיו בגלגל וצחק. חמימות מילאה אותה.

"אתה מתוק, אתה יודע?" היא שאפה ומיהרה לנגב דמעה שחמקה מעינה, "ולחשוב שכמעט פגעתי בך. לא מאמינה שעשיתי את זה, אבל אני באמת בסדר עכשיו."

הנער רק חייך, נפנף בידו והלך.

איריס התיישבה באנחה גדולה על הכורסה הגדולה והפרחונית, שרק לפני חודש הוסיפה לסלונה הקטן, כדי שתהווה קונטרס לספה החלקה והמשעממת משהו שתפסה חלק גדול ממנו. תחושת הקלה חלפה בה, כשהשעינה על המשענת הגדולה את ראשה הכבד שנדמה כאילו שקל טון ועצמה את עיניה. היא לא תיארה לעצמה שהערב, שהיה אמור להיות כל כך נפלא, יהפוך להיות אחד הערבים הגרועים בחייה. בנשימות עמוקות ניסתה להירגע, אך קשה היה לה להתנער מהכמעט תאונה שעשתה ומהמילים המרעילות שאבירם ירה לעברה. הן רקדו בתוכה במעין מחול שדים, הלמו ותקפו וייסרו אותה. מדוע נתנה לזר היפהפה הזה להגיע אליה כך? לחדור אל מתחת לעורה ולמוטט באבחה את כל הגנותיה? כעס התעורר בה עליו ועליה, יחד עם דחף חזק לפתוח חלון, לצרוח ולנקות את כל האנרגיה המרעילה שהצטברה בתוכה. אבל המחשבה על השכנים המבוהלים שלבטח היו שולחים מישהו שיבדוק אותה ואולי יאשפז אותה, עצרה בה. היא חלצה באנחה כבדה את סנדליה העדינים מרגליה והניחה אותם על השולחן הקטן. גם כך מנת הבושה לערב אחד הספיקה לה.

במשך שנתיים בחרה שלא להתקרב לשום גבר ושמרה מרחק מכל אחד שנטה לנסות לקלף את המדבקות שאותן הדביקה על נפשה המחוררת, כדי שלא תזיל יותר דמעות. הלילה אבירם הצליח לסחרר את רגשותיה ולגרום לה לא רק לבכות אלא גם להשפיל את עצמה ולהתחנן לסקס. היא טמנה את פניה בכפות ידיה בכלימה, כשנזכרה כיצד הפכה מטורפת וחסרת רסן בניסיונותיה להכריח אותו לשכב איתה, כמו סצנה מהסרט חיזור גורלי. היא נזכרה איך שלחה את ידה אל חגורתו, שלפה את האיבר הזקוף והגדול, כשישבה מפושקת רגליים ובלי בושה ניסתה לשתול את עצמה עליו, תוך התחננות שיחדור לתוכה.

"למען השם," היא לחשה בחוסר סבלנות, כשחשה שוב כיצד גופה מתעורר. שרירי הוואגינה הרעבה שלה התכווצו מצורך. איך לאחר כל המילים הנוראיות שהוא זרק לעברה, היא עדיין רצתה בו? בערב הזה היא הגיעה לנקודה הכי נמוכה של חייה, שבה רמסה את כבודה ואיבדה את האחיזה באותו עוגן אשר מרכז אותה. אותו עוגן שבנתה וייצבה במהלך השנים האחרונות תוך כדי עבודה עצמית קשה ומפרכת. דמעות של כעס עצמי זלגו על לחייה, והיא שוב נאנחה כשניגבה אותן. ראשה עדיין קדח ובער. "טיפשה," לחשה לעצמה, "איך יכולת לעשות זאת לעצמך?" היא נענעה בראשה כשהתרוממה ממקומה וצעדה לחדרה.

הכול קרה מהר מדי, בהפתעה. כעיוורת לקיומו ובידיעה שבחיים אלה נועדה לחיות כערירית, לא תיארה לעצמה שיבוא היום שבו תפתח את הדלת, וכל חייה ישתנו. היא לא חשבה שיגיע הרגע שבו תגלה שגורלה כרוך בגורלו של אחר ושהכוחות שיפעלו עליה בשנייה שבה תפגוש בו יהיו חזקים ממנה. אולי רבים יחשבו אותה כפתיה ולא יאמינו, אך לא היה לה ספק שהכוחות שפעלו עליהם בליל אמש היו כוחות שפעלו מתוך אותו צו שעליו דיברו מדריכיה אין־ספור פעמים. צו נשמתי, החתימה הבלתי מעורערת המתקיימת בין שתי נשמות על מנת לקיים קשר שנולד בגלגולים קודמים. שבועה שהפעילה איזושהי תבנית פנימית אשר שימשה כמתג שהדליק בה וגם בו צורך עמוק להתחבר זה אל זה ולהתאחד. אבירם הוא נשמתה התאומה או ליתר דיוק ענף זהה לנשמתה התאומה. התאום של הנשמה התאומה לנשמתה. שהפעיל את נשמתה ושאיכשהו על ידי שבועה, על ידי נדר שנדר, הביא אותה לחוות כאן על פני האדמה. איריס ליטפה את מפרק כף ידה שצרב כשנזכרה כיצד ראתה בחזיונה את אבירם־פייר נועץ את הסכין בידה של אותה נערה יפה – ביד שלה – והצטמררה.

התחושה המדהימה שאותה חשה ברגע שבו דמו התמזג בדמה והפך אותם לאחד והוא נשבע בזעקה שחתכה את השמיים וקרעה את האדמה. את מקודשת לי בנשמתי ובליבי. השמיים והאדמה לנצח עדים. את מקודשת לי בחיים הללו ובחיים אחרים, מקודשת לי לעולמים. האהבה שלנו קודש היא, שום דבר לא יוכל לעצור אותה. לעד אהיה שלך, ואת שלי. עתה שבועתו פורצת גבולות וגלגולים כדי להתממש. מה הסיכוי שלה להתנגד לכל מה שקרה ביניהם לאחר שבועה כזו? שום סירוב או התעקשות מצידה לא היו מועילים. לא שממש ניסתה.

היא נאנחה. ובאמת, איזו אישה יכולה להתנגד לאליל כזה שמופיע מולה? לאותן עיני ברקת סוערות שחנקו אותה במבטן הלוהט, לכתפיים הרחבות ולאותם שרירי קיבורת חזקים? גיחוך מריר נפלט מפיה כשנזכרה כיצד התרוממה להריח אותו. אין לה ספק שגם ללא שבועה או חתימה הייתה מתאהבת בו. אלוהים... היא מאוהבת. הפעם היא באמת מאוהבת.

כשתתאהבי, תדעי, קייט חברתה הטובה אמרה לה אין־ספור פעמים כשאיריס הייתה חוזרת הביתה במפח נפש מעוד מריבה שהובילה לפרידה. והערב היא יכלה להגיד בפה מלא שצדקה. היום היא למדה מה קורה כשהאהבה פורצת מנבכי הנשמה. אהבה ממבט ראשון, עוד לפני שידעה את שמו. דמותה הנדהמת ופעורת הפה, כשהביטה בו לראשונה, הופיעה לפניה. קפואה על מקומה, כשליבה מחסיר אלפי פעימות, כל מה שיכלה לחשוב זה שהיא חזרה הביתה. ומאותו הרגע נוכחותו סחררה אותה. הוא כבש אותה במיומנות עם כל מבט או מגע, עד שהביא אותה לאותה נקודה נמוכה שבה לא הצליחה לשלוט בגופה. מהרגע הראשון שבו נפגשו, לא היה לה סיכוי נגדו. ובבלבול חושים היא דרשה ממנו כמו מוכת ירח שייקח אותה, אך הוא סירב, ועכשיו עליה לשכוח שאי פעם פגשה בו.

"אוףףףףף," הכתה בידה בעדינות במצחה בניסיון להשקיט את מוחה. המילה טיפשה המשיכה לנגוח בראשה שוב ושוב יחד עם המילים שאמר, עם המבטים מהעיניים הירוקות שחדרו אליה, כאילו ביקשו לצרוב את עצמן בתוכה, עם הפה החם ועם האצבעות המיומנות שידעו להביא אותה לאותה נקודה שבה התפוצצה לאלפי פרודות של עונג מבורך. "טיפשה," לחשה שוב לעצמה. שריריה המכווצים חרקו, כשניגשה אל המקרר והוציאה בקבוק מים קרים. גם קרירותם לא הצליחה להביא מזור לגרונה הכואב והצורב, כאילו נחתכה מרסיסי זכוכית שבלעה.

חייבת לשטוף את ריחו המשכר מעליה, למחוק אותו מגופה. אולי כך תוכל לאפשר לעצמה לשכוח.

המחשבה גרמה לה שוב לגחך, הפעם בציניות, אל בבואתה החלושה שניבטה פרועה וחיוורת, כשעל פניה מרוחות שאריות איפור, כששלפה מגבת גדולה מארון האמבטיה. הרי מעתה, בלעדיו תהיה ללא עוגן, ללא בסיס, כמו אונייה טרופה בלב ים. היא מחתה את הדמעות מעיניה העייפות והכואבות. מה זה הלכלוך שנתפס בשערה? גל קבס נוסף עלה בה, והיא רצה אל האסלה שוב להקיא.

המים הצורבים ששטפו את האיפור מפניה הרגיעו בדרך כלל את שריריה וניחמו אותה, אך הפעם, גופה נותר מתוח וקפוא. היא נשענה על אריחי הווינטג' המעוצבים והרימה את ראשה. איך הוא הצליח להפוך כל כך חיוני עבורה תוך שעות ספורות? גלגולים שלמים, היא קיבלה בתשובה, ושוב נאנחה. גלגולים שלמים שהיה עמוד התווך שלה, אבן התשתית של חייה, וכשנעלם, הפכה גם היא אבודה, וחלל עצום של רעב שלא ידע מנוח נפער בה. חלל עצום שהפעיל אותה כל חייה.

"מה רצית, שאשקר? את באמת לא הטיפוס שלי, וכן אולי אני באמת לא מבין מדוע אני נמשך דווקא אלייך, אבל זה לא אומר שאני לא מעוניין לדעת. אבל את, את פשוט פוחדת. את בוחרת לברוח, כי את יודעת שאני היחיד שמסוגל לגרום לך להרגיש באמת, מתחת לכל הפסדה הזו שלך של תודעה ללא גבולות, של אנרגיה אלוהית ואהבה את פוחדת באמת לאהוב. את זו שפוחדת לתת לעצמך להרגיש, את מעדיפה להיות כבולה, כלואה. את האסיר האוחז בסורגים מפחד שישחררו אותו."

והוא צדק. עכשיו בלעדיו היא מרגישה אבודה בתוך פחדיה, ובעיקר כלואה בתוך רגשותיה הגואים ובתוך חרטה שממנה ניסתה להתעלם. עם זאת, יש בה גם חלק קטנטן של רווחה, כי הקשר הזה הפחיד אותה. "מה אמרת קודם?" הוא הוסיף כדי לנער אותה. "שלא היית רוצה להיות במקום הילה? תני לי להגיד לך מה אני חושב. היא לפחות אמיצה, אישה שמשתדלת ולא מסתירה כמוך את ליבה בתוך כספת אטומה אלא מאפשרת לעצמה להתנסות גם במחיר של פגיעות. ואני מכבד אותה על כך."

אותה הוא מכבד ואילו אותה... בעיניו היא חלשה, פחדנית, חסרת עמוד שדרה ואומץ כדי להילחם על מה שהיא רוצה. גל דמעות נוסף תקף אותה, והיא שאפה עמוקות בניסיון לאזן את עצמה. עורה עקצץ מקור, האם שוב נרדמה? המים כבר קפואים.

איריס מיהרה לסגור את הברז ולעטוף את עצמה במגבת הרכה והמפנקת. סוף־סוף למיטה. היא הסתכלה על המקום האהוב עליה מכול ופיהקה. החדר הזה היווה משקל רב לבחירה שלה לקנות את הדירה. הוא היה מרווח, מואר, וחלון גדול בעל אדן רחב שאפשר היה לשבת עליו הוסיף לו נופך רומנטי שקנה את ליבה.

"את חייבת לקחת אותה," קייט הצהירה כשהביאה אותה לראות את הדירה. "זרימת האנרגיה פה נהדרת. ואם יהיה לך חתול, הוא ירבוץ בוודאי רוב הזמן כאן ליד החלון הגדול. אני כבר מדמיינת אותו יושב על כרית אדומה גדולה. תאמיני לי, זו הדירה שלך."

"שתקי, בגללך יעלו את המחיר," איריס צחקה למראה התלהבותה, ונכנסה למטבח הקטן. קייט צדקה, הדירה הייתה חייבת להיות שלה. היא חתמה על החוזה באותו יום.

האנרגיה העדינה והשלווה שהייתה בחדר טיילה על עורה, רטטה, רקדה ופעפעה לתוכה. היא שאפה עמוקות ונאנחה. לקח לה זמן לעצב את הדירה כראות עיניה, בעיקר את חדר השינה שאותו הפכה למאורה שלה. למקום שבו הסתתרה ללקק את פצעיה בכל פעם שהרגישה לא מאוזנת ופגיעה. זה המקום שבו מידטה, יצרה וציירה או אפילו סתם רבצה כשהרגישה צורך להתנתק מהעולם ולחלום. הוא הפך להיות הסוללה שלה. המקדש. המקום שבו יכלה לנשום לרווחה ולהרגיש היא עצמה בלי מסכות או תחפושות, בלי אותו צורך להוכיח לעולם ובעיקר לעצמה שהיא השתנתה.

איריס הביטה סביבה על כל אבני הקריסטל שהניחה במהלך השנים במקומות שונים בחדרה. חלקן בקערות מעוצבות על הרצפה, חלקן על השידות הקטנות הצמודות למיטה, וחלקן, האבנים הגדולות יותר שנראו כאובליסקים או כמערות בעלות מושבות מנצנצות, עמדו פזורות על כוננית הספרים ובכל מקום פנוי בחדר הרחב.

היא אהבה אבנים. אף שעיקר הטיפול שביצעה בדרך כלל באנשים היה דרך תקשור וטיפול בתדרים, היא טיפלה גם בקריסטלים, בעיקר באלה שנזקקו לקורטוב של פיזיות לאותה אנרגיה אשר התבטאה כחומר. היו כאלה שנזקקו לאחוז בקריסטל כלשהו שיעגן אותם כשיצאו למסע בתוך עצמם, אל ילדותם או אל החיים שלפני. הקריסטלים גרמו להם להרגיש מוגנים בזמן התהליך, וכשהיה צורך, האנרגיה החזקה שלהם ריפאה אותם מאותם מכאובים ופחדים שיצרו בהם חסימות רגשיות ומחלות.

מאז שהפכה למתקשרת היא לא באמת נזקקה להיטען על ידי האבנים היפות. בכל פעם שחשה צורך, היא עצמה את עיניה, התמקדה וביקשה איזון. האנרגיה אף פעם לא בוששה להגיע, אך הפעם היא לא רצתה את עזרת מדריכיה, לא אחרי אתמול. היא גם לא רצתה מידע או הבנות או להיעלם לתוך אותו מרחב אזוטרי של ידע גנוז שיגלה לה עוד נדבך על יסודות העולם או על עצמה ועל קשריה עם אבירם. היא רק רצתה לישון ולהיטען באנרגיה נמוכה יותר כדי למלא את הריק הקיים בה, את אותו חלל שנוצר, לדחוף ממנה את הצער והמרירות לפני שיכו שורשים בתוכה. היא נזכרה במסר שקיבלה מהם פעם בזמן שהעבירה שיעור לקבוצת תלמידיה – כאשר אדם חש בחלל בתוכו, בריק, עליו למלא אותו באנרגיה חיובית, כי אם לא יעשה זאת, הוא יתמלא באנרגיה שלילית אשר יכולה להתבטא בכל מיני דרכים כמו בושה, זעם, מתח, שנאה עצמית וחלילה וחס מחלה.

חוק – כאשר אתם יוצרים מצב של חוסר ושל ריקנות, נוצר תהליך שבו תדר נוסף נכנס. מאחר שבכל רמה של חוסר נוצר מצב של ריק, מתחיל תהליך של משיכת ושאיבת אנרגיה לאותו מקום. התדר אשר נשאב הינו תדר הנוצר מתהליך של קיום רמת הדין. כלומר שליליים. תדרים של קשיים וחולי. כך הם אמרו לה. לכן בטיפולים שעשתה דאגה להזרים ולמלא את החללים בתדרים חיוביים, מרפאים, באנרגיה של אהבה. הפעם ידעה כי היא צריכה לעשות את זה לעצמה. היא ידעה בדיוק אילו קריסטלים להניח סביבה כדי להתנקות מהעצב, מהכעס ומהייאוש שכרסמו בה, לטעון ולאזן את עצמה באנרגיה חיובית. כל אבן שבה בחרה, התאימה לצרכיה, לשדה האנרגיה שלה, לצ'אקרות שלה ולהילתה המרוקנת שנזקקה להטענה. היא תרה בעיניה אחר האבנים בעודה מנתחת במוחה את התכונות המדויקות לה. לחלק מהקריסטלים היו תכונות דומות, אך היא נזקקה לאלה אשר יתאימו לה בדיוק. לה ולנתיב אשר נשמתה בחרה. להיות אדם־על המבין את מהלכי הנשמה. ליצור בה את היכולת לראות את הרבדים השונים של התדרים המרכיבים את חייה, את עברה, את ההווה שלה וגם את עתידה. רק כך תוכל להבין באופן עמוק יותר את מה שקרה, את מה שקורה ואת מה שיקרה בינה לבין אבירם. היא נזקקה לחזקות ביותר, לכן בחרה את האוניקס המקרקעת והמייצבת לצ'אקרת השורש, ואת עין הנמר האדומה לצ'אקרת המין. האנרגיות סביבה החלו להסתחרר כשהכניסה את עצמה לאותה מודעות אנרגטית ופתחה את עצמה לחוויה.

מדריכיה חיברו עצמם אליה כמו מים לנפש צמאה. הקשר ביניהם היה חזק מדי מכדי להתנגד לו, לא שחשבה באמת להתנגד, כי בשנייה שהם התחברו, היא חשה באהבתם המדהימה שמוססה את המתח המהול בכעס ומצוקה מתוכה. "קיימת לך רמה גבוהה של יכולת להבין את התיאום הקיים בין רמת הנשמה לרמת המהלכים הטווים את הרשימה הנשמתית," הם אמרו לה. "את עוצמת האנרגיה המקיימת אותה. יצרנו בך את אותו כלי אשר מאפשר לרמת הנפש שלך להוציא עצמה מאותן אנרגיות דחוסות של עולם התלת ממד ולהשוות תדר, כדי שתוכלי להבין את המטרה הקיימת כאן וכדי שתוכלי ליצור את היכולת לראייה גבוהה על מנת שתוכלי להביט על הכול בעיניים נשמתיות".

אנרגיה חזקה חלפה בה, וגופה שהתחשמל התמלא בתשומת לב. מודעותה ריחפה לתוך אותה מודעות אין־סופית אשר משכה אותה לראות את הדרך, אך גל של חרדה אחז בה לפתע ושלף אותה מאותו אגם של אנרגיה וידע. מה אם כל מה שהיא רואה כעת זה את הדרך לאיבוד עצמה בזמן שהיא פוסעת בנתיב הנשמתי שלה המוביל אותה לאבירם? מכל האפשרויות הקיימות לה הם דורשים ממנה לבחור דרך אחת בלי לדעת מה מחכה לה בסופה. אימה אחזה בה. מה אם הדרך הזו תוביל שוב לכך שלא תוכל להשלים את מה שנועדה לעשות בחייה?

פעם היא ידעה את הדרך, היא נאנחה בתוכה, לפחות כך חשבה – ללמוד, ללמד, לטפל ולהעניק, אבל עכשיו ביטחונה התערער. היא שאפה עמוקות וחזרה להתמקד באבנים. סיטרין למקלעת השמש, לעיכול, להבנת הדברים המתרחשים ולחיזוק הביטחון. פלואוריט בשביל אהבה ללא תנאי. נשימתה נעצרה כשקלטה מה עמדה לעשות – להעניק לעצמה את היכולת לאהוב ללא תנאי. האם יש לה את המסוגלות הזו? לאהוב כך? לוותר על החומות, לפעום אהבה ולהעניק ללא תנאים או גבולות? משהו בתוכה התנגד לרעיון, החלק בתוכה שתמיד פחד. הרי אותו מפגש, אותו זימון בט"ו באב הותיר אותה כשוקת שבורה, ועכשיו ליבה שביר מדי לכך, אבל האם היא לא עושה זאת כבר? הרי לא משנה מה תעבור או איזה חורבן אבירם יביא עליה, אהבתה אליו תהיה ללא סייגים, אפילו אם תעשה זאת מרחוק.

מחנק נוצר בגרונה, והיא בלעה. לאפיס זולי לגרון, ואקוואמרין לעין השלישית. היא נזכרה בפעם הראשונה שמדריכיה איזנו אצלה את אותה עין במצחה. באותו רגע שבו נגעו בה, היא שוב יצאה מגופה וריחפה. אולם זה לא היה סתם ללא מטרה, הפעם הם לקחו אותה לפגוש את אותם חלקים עבריים ועתידיים.

"חלקים אלה הם אותם 'אניים' אשר קיימים בנשמתך," הם אמרו לה. "הם חווים במקביל אלייך בסְפֶרוֹת השונות כאן ועכשיו, גם אם נדמה לך שיש עתיד או עבר. הם משפיעים ויוצרים את רמת החוויה אשר לך בתלת ממד באותה מידה שאת משפיעה עליהם. הם ניזונים ממך ואת מהם." באותו יום היא חוותה אנרגיה עוצמתית אשר אפשרה לה לראות דברים שמעולם לא ראתה, בדיוק כמו באותו חלום שבו פגשה באנג'ל. וילון אחר וילון הוסר מעיניה, עד שנותרה כמעט רק שקיפות. חיץ דמוי זכוכית דקה ורטובה, זה כל מה שנותר בינה לבין אותו מידע ולבין אותו עולם שאליו הם לקחו אותה. בפעם השנייה שבה נלקחה לאותה נקודה היא התאמצה לראות בהיר יותר, אך לא הצליחה. ככל שהתאמצה, התרגשה והפכה נואשת, כך הלכה והתרחקה, והעולם הנפלא שלפניה הצטמצם ונסגר. תחושת אכזבה מילאה אותה מהמחשבה שזה הגבול שאליו היא יכולה להגיע.

"הכול תלוי בך," מדריכיה ענו לה. ראייתך תתפתח כאשר תהיי נקייה רגשית, וכאשר תאמצי לך את היכולת לראות דרך אותן עיניים נשמתיות אשר לך כמו כל שריר אחר. אם תשקיעי את המאמץ הנדרש בלמידה, יכולת זו תגדל ותתפתח בך.

והיא עשתה זאת. היא התחברה וחשפה את עצמה למידע ולעולמות שמעולם לא דמיינה שקיימים.

ההרגשה הזו שהיא חלק מעולם נסתר ואזוטרי גרמה לה תמיד להרגיש בת־מזל, כאילו זכתה בלוטו. היא חלמה להיחשף לעולם בלתי נראה, שקצה גופה הוא רק קצהו. עולם שלימד אותה שכל מה שקורה לה הוא נקודה בתוך ים של מאורעות שמתרחשים בן רגע, אפילו מלפני המפץ הגדול. המידע היה הכול בשבילה. אבל עכשיו במצבה הרגשי הנוכחי, אותם וילונות שקופים החלו להיערם ולהתעבות בשכבה אחר שכבה על אותו צוהר שקוף שחשף בפניה את כל מה שרק יכלה לחלום עליו, אך מה הפלא?

אתמול היא נעה בין עמקים וגבהים של רגשות, כאילו עלתה על רכבת הרים מהירה שאיבדה את נהגה. היו רגעים שבהם הרגישה שגופה באוויר ואילו ליבה נותר מטה, וברגעים אחרים ליבה עף לחלל וגופה נשאר מתפלל בתחתית שיחזור אליו.

דמעה נשרה מעינה, והיא מיהרה למחות אותה וגרפה באפה. היא הרגישה שהיא מאבדת את דרכה.

"פלואוריט המחברת למחשבה גבוהה, לידע וחוכמה לצ'אקרת הכתר," מלמלה בניסיון להתמקד ולנער את עצמה מהעצבות שאחזה בה. נחמתה היחידה ואולי צערה – קשה היה לה להחליט – הייתה שהיא כבר יודעת שאין לה צורך להיות במודעות כדי להיות מחוברת, כדי להיות חלק מאותו שלם שנקרא יקום. האנרגיות והתדרים יפעלו עליה גם אם תהיה נטולת אמונה לחלוטין. היא אחד עם היקום, כמו כל יצור אחר. אבל היא אהבה להיחשף, לדעת ולהבין מדוע היא אמורה לפעול כך ולא אחרת, ואם היו מציעים לה את האפשרות להירדם ולשכוח, כמו אותה נסיכה, במקום לדעת את מהות הקשר שלה עם אבירם, היא הייתה מסרבת. אף אחד לא הבטיח לה שהצצה אל העולם האחר תסלול לה דרך קלה יותר. להפך, בדרך כלל המידע שקיבלה השאיר אותה בדיוק כמו עכשיו, מלאה במאבקים פנימיים, עם בטן קפוצה ודמעות. הדיסוננס בין הנפש לנשמה, בין הרגש למידע, בין הצורך לנצח והכורח לוותר, בין הצורך להיאבק לטובת גורל של אדם כלשהו לבין ההבנה שזו החלטת נשמה. כל הניגודיות הזו קרעה אותה מבפנים בדיוק כמו עכשיו. כורח השבועה מול התאהבות ספונטנית. אולי אם היא לא הייתה מודעת לכל מה שאמור לקרות בינה לבין אבירם, חיזוריו במסיבה היו נראים כמשעשעים ומחמיאים וכדבר הכי טבעי בעולם. אולי הייתה מופתעת שאליל כזה בוחר בה, אבל מעולם לא הייתה תוהה אם יש כוח־על הבוחש בקלחת או מושך בחוטים.

איריס הרגישה כמו גוזל בקן, כשסידרה את האבנים שבחרה סביב מיטתה ונשכבה. היא נאנקה כשמתחה את גופה העירום בניסיון לשחרר את שריריה המכווצים ואת המתח שהתרכז בכתפיה ובצווארה. גבה התחתון כאב, מפרקיה הנוקשים חרקו כמפרקי אישה בת מאה. היא עצמה את עיניה וניסתה להירגע. האירועים על הגג פרצו לתודעתה כתמונה אחר תמונה.

"די, את הנעשה אין להשיב," לחשה לעצמה בתסכול והתארגנה בתנוחה נוחה יותר. היא שאפה שאיפה עמוקה. אחת... שתיים... שלוש... ספרה בליבה, כשרוקנה את האוויר מגופה עד שבטנה שקעה לגבה, ושוב שאפה עמוקות, עצרה את נשימתה ודמיינה את האוויר הנקי מגיע לכל איבריה, ושוב נשפה. האנרגיה של האבנים רטטה על עורה, מודעותה החלה להתרחב כשמיקדה את תודעתה אל הצ'אקרה בראשה ונשמה עמוקות, הלוך ושוב. היא שאפה, פלטה, התרכזה והתמקדה באותן פרודות של עונג מבורך שהוקרנו מהאבנים היפות. היא נתנה לעצמה לרחף בתוך מצע של תדרים, להתבונן באותם דפוסים צבעוניים שריצדו מאחורי עפעפיה ודמיינה את עצמה שוקעת לתוך המזרן ואת שריריה נרפים ונרגעים. חום נעים עטף אותה, עורה התחיל לרטוט והיא הרגישה את הצ'אקרות שלה מסתחררות במהירות, ניזונות מהאנרגיה הנפלאה שמסביבה. כל אחת לפי צבעה, לפי צורכה, ינקה אנרגיה מרפאה של אהבה. גלומה כזחל בתוך פקעתו, בטוחה ומוגנת, כך איריס הרגישה בתוך אותה שמיכת אנרגיה העוטפת אותה. היא עקבה אחרי תנועתם של התדרים המזינים עד שנרדמה.