חיי במצב טיסה

חלק ראשון

מבוא

שדה התעופה "בן גוריון", הבית השני שלי. בעלי ואני ממתינים לטיסה, שכמו תמיד מתעכבת.

בזמן ההמתנה אני אוהבת לצפות בעוברים ושבים, ביושבים ובעומדים, שממתינים גם הם לקריאה לעלייה למטוס. זהו תחביב ישן שלי, להתבונן באנשים בלי שירגישו שאני סורקת אותם מכף רגל ועד ראש.

כך אני מפיגה את שעמום ההמתנה.

בכלל, המתנה אצלי היא נושא כאוב; ואם לדייק, בתור יקית זה ממש סיוט.

אצל יקים אין דבר כזה שלוח הזמנים אינו מדויק. הכול צריך לדפוק כמו שעון.

זה מזכיר לי שפעם חשבתי לעשות הסבה מקצועית ממורה לפסנתר ולחבור ל"מוסד". ברצינות.

קראתי הרבה ספרים בנושא "המוסד", אז הדליקה אותי המחשבה של להיות מרגלת.

אבל הרעיון נפל די מהר בגלל שאר האלמנטים העיקריים שבזה: מעקב, המתנה ותצפית. זה לא מתאים ליקית כמוני להמתין ולא לדעת מתי מסתיימת ההמתנה.

אחזור לשדה התעופה.

בעוד אני יושבת וצופה, מתיישבת לידי דמות מפורסמת, שהיא שילוב של אשת תקשורת וטלוויזיה רב-תחומית וכותבת ספרים.

סופרת!

תחילה אני פותחת בסמול טוק ואז אני ניגשת לתיק הטיסה שלי ומראה לה שהבאתי איתי את ספרה האחרון. "ספר טיסה" היא מדגישה לפניי.

שתינו מחייכות.

ברמקול מודיעים שהגיעה העת לעלייה למטוס, אז אנחנו עולים ושוב ממתינים עד להמראה.

מגיל שש אני טסה המון. בילדות עם משפחתי הגרעינית, לפני הצבא עם קבוצה בטיול מאורגן וכשהתחתנתי טסתי עם יוסי בעלי ועם המשפחה שיצרנו ולעיתים עם חברות.

הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה להשתחרר מהפחד שתופס אותי בהמראה. אני בפוסט-טראומה מטיסת הבכורה שלי באווירון צעצוע בגיל שש, שעליה אספר בהמשך.

לפני ההמראה בעלי תמיד נותן לי לקרוא את תפילת הדרך. לא הכרתי את התפילה, ובכלל תפילות, לפני שהכרתי אותו. אבל בגלל הפחד, אני רוצה להאמין שקריאת התפילה תשמור עליי.

כשהמטוס כבר ממריא אני לא מצליחה לנשום עד שהוא חוצה את העננים ואז מתיישר. רק אז אני נושמת נשימות עמוקות, כי העננים מלמטה נותנים לי תחושת יציבות, סוג של קרקע.

בשלב זה אני יכולה להתחיל לקרוא את ספר הטיסה שהבאתי איתי.

אני פותחת את הספר בעמוד הראשון ואחרי חצי שעה שמה לב שבעצם לא קראתי שום מילה ושום אות, אלא חלמתי את מחוזות ילדותי, את חיי עד לטיסה זו.

הסופרת שישבה לידי נתנה לי את הדחיפה לכתוב ספר בלי שידעה.

חיי נעים בין שגרה הכי בנלית לקצוות, ואת הקצוות צריך לפרסם.

אז החלטתי לכתוב ספר ושיהיה לי בהצלחה.

מסע ילדות

ילדות יכולה להיחשב ולהרגיש רגילה, אבל כל אחד נושא על כתפיו את העבר של אימו ואת העבר של אביו.

החוכמה היא לדעת לנתב את הדרך ולא להרגיש מתוסכל.

בילדותי הרגשתי שזאת הנורמה ואלה החיים. לא היו לי תלונות מעבר לתלונות של ילדה רגילה, ואם אדייק, אז לאמיתו של דבר הרגשתי ילדות רגילה, פשוטה ונהדרת ובסך הכול לא היה חסר לי דבר.

כשאני משקיפה מדי פעם על ילדותי, ממרומי גילי, אני מגלה שהיו שם סדקים בשלמות.

מנגד, למי אין סדקים בשלמות? גם אני לא מושלמת לילדיי.

כשנולדתי גרנו בגבעתיים. אחי היקר רוני היה הבכור ואני אחריו. היינו אח ואחות.

אחרי הרבה שנים נודע לי שאחריי אימי שוב הייתה בהריון, אבל חרף גילה המתקדם החליטה לעשות הפלה. ממש פספוס בשבילי. היה יכול להיות לי אח או אחות.

לכל חברותיי וחבריי באותה תקופה היה אח או שניים, זו הייתה הנורמה, אבל אני לא מתלוננת. אבא עבד באותה תקופה בפָּרַס (איראן של היום) ואימא לימדה מוזיקה, בבית ספר יסודי ואחר הצוהריים לימדה נגינה בכינור.

הו הכינור, נושא כאוב שאספר עליו בהמשך.

בדואית בבירת הנגב

כשהייתי בת שנתיים עברנו לבאר שבע.

אבא קיבל עבודה בים המלח והיה מגיע הביתה רק בסופי השבוע.

אימא עבדה בתור מורה למוזיקה בבית ספר יסודי, ואחר הצוהריים, בתחילה לימדה נגינה בחליליות ומאוחר יותר ניצחה על מקהלת ״באר שירה״ בקונסרבטוריון העירוני של באר שבע.

בצוהריים הייתה חוזרת מבית הספר, נחה כדי לצבור כוחות לעבודה ואחר הצוהריים הייתה צועדת ברגל בראש מורם וגאה, כינורה בידה, לעבר הקונסרבטוריון.

אימא שלי ילדה אותנו בגיל מאוחר כי למדה מוזיקה בג'וליארד בניו יורק. לא היה לה קל להתמודד לבדה עם גידול שני ילדים, היא כבר הייתה בגיל מתקדם. היא גם עבדה וגם הייתה צריכה לדאוג לחינוך של ילדיה.

לרוב, אחי ואני היינו ילדי מפתח.

לא זכור לי שהתלוננו, זה מה שהכרנו.

המסע הראשון לפרו

כשהייתי בתחילת כיתה א' אבא קיבל עבודה בדרום אמריקה, בפרו. הוא נסע בשליחות דרך חברה פרטית כדי לפקח על סלילת כבישים באזורים הנידחים שם, באמצע הג'ונגל, באמצע שום מקום.

אימא, אחי ואני נשארנו בארץ, בינתיים. האם היה לה קל? ממש לא! אבל זה מה שהיה.

בחופש הגדול של אותה שנה טסנו לבקר את אבא בפרו, רק לתקופת החופש הגדול, לבינתיים.

זו הייתה טיסת הבכורה שלי! איזו התרגשות.

משדה התעופה "בן גוריון" הגענו לעצירת ביניים בניו יורק למשך שבוע כדי לבקר בת דודה של אימי, שגרה עם משפחתה בניו ג'רזי.

הדודה הייתה נשואה לאיטלקי גוֹי והיו להם שתי בנות.

כבר לפני הנחיתה הופתעתי מעוצמת המגדלים שנגלו לעיני ממרומי המטוס. אמריקה בשיא תפארתה הדהימה אותי. הדוד הגיע לאסוף אותנו משדה התעופה ברכבו, ולפני שחצינו את הנהר הייתה עצירת רכבים, והגשר שחוצה את הנהר הורם משני הכיוונים כדי לאפשר לאוניות לחצות אותו. איזה דבר בדיוני זה היה לילדה בת שש וחצי.

אני זוכרת את אחי ואותי פוקחים עיניים ופה בתדהמה של ילדים שראו נס גלוי.

אחרי שהאונייה חצתה המחסום החל לרדת כדי לאפשר לנוסעים לנוע. המשכנו בדרכנו לניו ג'רזי.

כשחצינו את הבית לכיוון הסלון עוד פלא התגלה לעינינו: קופסה מוזרה בבית הדודים, שנדלקה על ידי לחצן ועל המסך הופיעו ציורים, שזזו ודיברו כשברקע מוזיקה, ולמוחרת בארוחת הבוקר קיבלנו קורנפלקס עם חלב. הטלוויזיה והקורנפלקס היו חדשים עבורנו, הם עוד לא הגיעו לארץ.

בשבוע שהותנו בניו יורק חרשנו את העיר לאורכה ולרוחבה עם כל מה שהעיר מציעה. אימי הכירה היטב את ניו יורק, היא גרה בה לפני שהתחתנה עם אבי ולמדה מוזיקה בג'וליארד.

ואז נפרדנו לשלום מאמריקה, אהובתי החדשה, ומהדודים וטסנו ללימה עיר הבירה של פרו.

בעודנו יורדים מהמטוס, הרגשנו בריח עוצמתי ומשונה שלא הכרנו לפני... ריח של עור שהפרואנים מומחים בעיבודו לבלקונים, לרהיטים, לקישוטי קיר ומה לא.

אבא הגיע לאסוף אותנו משדה התעופה. התרגשנו מאוד לראות אותו והתחבקנו כולנו.

נשארנו בלימה כמה ימים כדי להכיר את העיר ולחוות את כל מה שהיא מציעה מבחינת תיירות ואוכל.

בערב הראשון הגענו למלון גדול ומפנק והתכוננו לשינה שהיינו זקוקים לה. אבל אז החלה רעידת אדמה קשה, הקירות והחלונות זזו בעוצמה חזקה, המיטה שכבר נשכבנו עליה החלה לרקוד, ומצאנו את עצמנו, אימא, אבא, אח ואחות, שזו אני, מחובקים עד שהכול נרגע.

אבא הבטיח לנו, הילדים, שלא יהיו עוד רעידות אדמה, אז הבטיח. היו, גם היו!

אחרי שבוע של הכרת העיר הגענו לשדה התעופה וחיכה לנו שם אווירון צעצוע.

(Avion De Juguete) זעיר, עם מעט מושבים.

אווירון הצעצוע המריא והתיישר ואז כולנו נרדמנו.

הכול היה רגוע ושליו.

אחרי זמן מה הודיע הטייס שצריך לחגור חגורות ולהתכונן לנחיתה.

לא ידעתי מה קרה, אבל הצעצוע לא הצליח לנחות.

הוא נבלע בין העננים השחורים, התרומם, ירד, התרומם, ירד וכך למשך זמן ממושך. באיזשהו שלב קיבלתי סחרחורת והקאתי את נשמתי לתוך שקית קרטון שהייתה במושב והרגשתי זוועה. גופי היה תשוש וכולנו פחדנו.

עצמתי את עיניי בחוזקה ואטמתי את אוזניי, שכאבו ונסתמו לי מהלחץ עם שתי הידיים. כשפקחתי מדי פעם עין אחת ראיתי את הוריי ואת אחי עם פרצוף לבן כסיד, זה היה ממש לא משעשע.

אחרי זמן לא מוגדר הצעצוע איכשהו נחת נחיתה כואבת תוך כדי שגופנו נהדף קדימה בחוזקה ואחורה בחוזקה. אבל העיקר שנחתנו ושזה היה מאחורינו.

כשירדנו מהצעצוע מצאנו את עצמנו, אימא, אבא אח ואני, מחובקים חיבוק משפחתי.

באזור שנחתנו בו באמצע הג'ונגל, לא בדיוק שדה תעופה, אלא מסלול להמראה ולנחיתה עם צריף קטן, חיכה לנו אחד העובדים הפרואנים של אבי, שבא לאסוף אותנו עם ג'יפ צהוב וחלונות ללא זגוגית.

היעד היה Previsto (פְּרֵבִיסְטוֹ), עיירת פועלים קטנה יותר מכפר או מקיבוץ.

הדרך לפרביסטו הייתה עשויה עפר ומסביב נראו נופים מרהיבים ביופיים אך גם מבהילים. דרך העפר הייתה רחבה מעט יותר מהג'יפ הצהוב, כאשר מצד אחד שלה היה הר מיוער ומהצד השני תהום עמוקה, שבקרקעיתה נהר שוצף ועצבני.

אז אתם מתארים לעצמכם מה קרה בדרך? נכון! בא מולנו רכב. איזה פחד, אלוהים ישמור.

התבקשנו על ידי הנהג לרדת מהג'יפ ולהתרחק כמה מטרים. אבא נשאר עם הנהג ולא ירד. הכול קרה כל כך מהר: הנהג נתן פול גז וכמו בסרטי הפעולה ובמהירות שיא, עקף את הרכב שממול מכיוון התהום.

כמו שאתם מבינים, ההגעה לפרו הייתה מלאה בהרבה הפתעות ושוב התחבקנו חיבוק משפחתי וארוך.

המשכנו לנסוע, ולפני הכניסה לפרביסטו, משני צדדי הכביש, שכבר לא היה ליד תהום, היו חנויות קטנות וססגוניות שבהן המקומיים מכרו את מרכולתם.

בכניסה לפרביסטו היה שׁער, ואחריו היו מונחות בצורה מעגלית כעשר בקתות קטנות למגורים, שמה שאפיין אותן היה שלא היו להן חלונות זכוכית אלא רק רשתות. פרפרים מכל הסוגים בשלל צבעים יצרו מעין טפט מרהיב ביופיו על הרשתות. זה היה מראה מדהים.

צמוד לבקתה המשפחתית שלנו הייתה עוד בקתה, מעט יותר קטנה, ובתוכה אבא הכין לנו הפתעה: שני קופים קטנים שאבא דאג שיהיו לנו בזמן חופשתנו, כדי שנטפל בהם ונאכיל אותם.

מאחורי הבקתה שלנו היה שביל, וכשחצינו אותו לפתע נגלה לעינינו בשיא יופיו – גן העדן.

היה שם נהר ארוך, שרוחבו כמה מטרים ואורכו לא ידוע. בצידי הנהר נשים פרואניות מקומיות כיבסו את בגדיהן.

מעבר לנהר – הג'ונגל בשיא תפארתו, מעולם לא ראינו דבר כזה.

רחשי האזור היו שילוב של שאון הנהר וקולות החיות מהג'ונגל, ממש יצירה מוזיקלית, שבאה בגלים מקְרֵשֶנְדוֹ לפוֹרְטִיסִימוֹ, אין פִּיאָנוֹ.

לא רחוק מהבקתה שלנו היה חדר אוכל, שהיה זמין כל היום. אבא הכיר לנו את מוֹדֵסְטוֹ (Modesto) – הטבח הראשי והטַרְזָן האזורי. מודסטו הסביר לנו את כללי הבטיחות, למקרים חריגים ולמקרי חירום. לא חשבנו שנזדקק להם, אבל האמת היא שהזדקקנו להם המון.

לאט-לאט אחי ואני התחלנו להרגיש בשני הבתים הצמודים סוג של בית. בית רגיל פלוס בית עם שני קופים.

אימא קיבלה מוּצָ'צַ'ה (עוזרת פרואנית) מטעם החברה, כך שהיה לה הרבה זמן לשהות במחיצתנו בחופשה.

ביום-יום אבא יצא לעבוד וחזר בשעות הערב, ואנחנו זכינו לאימא במשרה מלאה.

פעם אחת העוזרת נעדרה כמה ימים. אימא דאגה לה מאוד וביקשה מאחי וממני לחפש אותה.

מודסטו Alma (נשמה) הסביר לנו שכדי להגיע אליה צריך לעבור גשר שמתחתיו נהר, להיכנס לאזור הג'ונגל, ללכת כמה מטרים בשביל, לפנות שמאלה ואז לספור ארבעה עצים.

אחי ואני ("עמי ותמי") חצינו את הגשר, המשכנו בשביל, פנינו שמאלה ואז ספרנו ארבעה עצים.

Dios Guarda (השם ישמור) קיבלנו שוק: על העץ היה בנוי צריפון שנאחז בקרשים. המוצ'צ'ה שלנו גרה על העץ. היינו בהלם! עלינו על סולם שהגיע לצריף שעל העץ ומצאנו את המוצ'צ'ה שלנו שוכבת על מזרונים. היא התנצלה מאוד ואמרה שכבר כמה ימים היא לא חשה בטוב, אבל הבטיחה לחזור כשתחלים.

יום אחד אחי ואני נשארנו לבד בבקתה שלנו ושכחנו לסגור את הדלת, למרות שמודסטו הזהיר אותנו. נחש נכנס לסלון ביתנו והשתבלל. הפעלנו מייד את הוראות הבטיחות שקיבלנו: זרקנו מעל הנחש גיגית, אחי עלה על הגיגית ואני יצאתי אל הרחוב וצעקתי Auxilio (הצילו). למזלנו הרב מודסטו היה בקרבת מקום. הוא נכנס לבקתה ובצורה מקצועית תפס את הנחש באזור הגרון. ואז, איזה פלא, הנחש פתח את פיו וממנו קפצה קרפדה והחלה לקפץ.

מודסטו הסביר לנו שנראה שכמה דקות לפני שהנחש נכנס לבקתה שלנו הוא טרף אותה.

Mamita Y Papito (אימא'לה ואבא'לה).

מודסטו הרג את הנחש במקצועיות רבה, השיל מעליו את העור וניקה אותו, וזרק את מה שנשאר מהנחש. למשך שנים רבות עיטר עור הנחש פינה באחד הקירות בביתנו בבאר שבע.

כל החופש הגדול נשארנו באזור הפראי הזה, טבלנו בנהר, האכלנו את הקופים ושיחקנו איתם, וטיילנו עם מצ'טה בג'ונגל, תוך הקפדה על הוראות הזהירות של מודסטו.

צדנו באזור של הנהר מאחורי הבקתה שלנו פרפרים צבעונים, שמנו את הפרפרים בתוך קופסה גדולה והבאנו אותם לחנות מיוחדת שמתמחה בשימור חיות.

המוכר הכניס את הפרפרים לקלקר וסידר אותם בצורת פאזל יפהפה, מעל הניח זכוכית ובצדדים סגר עם עץ, ובעצם יצר לנו תמונה מרהיבה של פרפרים.

התמונה נמצאת אצלי עד היום ונראית חדשה.

זו הייתה חופשה מהחלומות.

כשבועיים לפני תחילת הלימודים נפרדנו בדמעות מאבא, עלינו על אווירון צעצוע שלקח אותנו לעיר הבירה לימה, ומשם, עם עצירת ביניים, חזרנו ארצה.

תם טיול החופש הגדול.

הגענו לארץ, אימא אחי ואני, ואבא נשאר לעבוד בפרו ובהמשך עבר לאזור אחר.

כשחזרנו לארץ התחלנו את שנת הלימודים החדשה.

לאימא לא היה קל לחזור ולטפל באחי ובי לבדה, אבל בחופשה זכינו באימא במשרה מלאה, אז היינו מרוצים.

בחג הפורים של אותה שנה התחפשתי לפרואנית אמיתית – בגדים, כובע, ושכמייה, שבתוכה הנשים נשאו את תינוקן (לי הייתה בובה). נראיתי פרואנית אמיתית והייתי מאושרת.