חובה מלכותית

1

"נוף נהדר."

קיארה לא הסתובבה לעבר הקול הסמכותי והעמוק גם כשהוא הציף אותה וחדר איכשהו לדמה, לעצמותיה, וכמעט גרם לה לרעוד. היא חשה שהוא מתקרב עוד לפני שהוא התיישב על הכיסא שלידה – באוויר סביבה שרר שקט טעון ציפייה, מין דממה מוחשית טעונה בחשמל, כאילו סידני כולה השתתקה בפניו. היא דמיינה את הליכתו הקלילה והבטוחה, את האופן שבו גבריותו הכהה והחזקה סובבה ראשים בכל מקום, את הדרך שבה הוא, ללא ספק, הביט בה בריכוז עז בעודו מתקרב אליה.

מצד שני, היא ציפתה לו.

"זה משפט התחלה נורא." היא ציינה בטון שהיה קרוב מדי לזלזול, אך נראה היה שהיא אינה יכולה להתאפק. היא החליטה לא להביט בו, אלא אם הוא יהיה ראוי לכך. היא תעמיד פנים שהיא מוקסמת ממי הנמל, מהשקיעה הקרבה. לא מגבר כמוהו, לא משנה כמה גבוה, כהה ומסוכן הוא, אפילו בשולי שדה הראייה שלה. "במיוחד פה. אני חושבת שתגלה שהנוף הזה מפורסם, ידוע בעולם כולו."

"אם כך, זה רק הופך אותו לנהדר עוד יותר," הוא השיב בנימה של שעשוע חבוי מתחת לפיתוי הפלדה-קטיפה שבקולו. היא חשה בנימת הלהט נדחקת אל עורה. "או אולי את מהטיפוסים הקודרים שמוצאים שנוף נהרס לנצח אם יותר מדי אנשים אחרים מביטים בו?"

קיארה ישבה ליד שולחן הגינה הקטן ברחבה התחתונה שמתחת לבית האופרה המפואר מתחת לכיפת השמיים, ממנו היתה גישה מלאה ובלתי מוגבלת לקשת הידועה והיפה של הרבור ברידג' שממול. השמש השוקעת ממעל לבשה גווני זהב עשירים ומפתים כשהיא שולחת אור רך מרקד על פני המים המנצנצים של הנמל עצמו, כמו מתגרה בגורדי השחקים המזדקרים של העיר, כמו קוראת להם להעז ולהפנות את מבטם ממראה הערב המרהיב.

היא בהחלט הכירה את ההרגשה. והיא אפילו לא הביטה בגבר שהתיישב לצידה כאילו הוא הבעלים של השולחן, של הכיסא, וגם שלה, אף שהיא היתה מודעת לו בכל מובן אפשרי. בכל חלק מעורה מדמה ומעצמותיה.

"אל תנסה לשנות את הנושא," היא אמרה בשלווה, כאילו אינה מושפעת כלל ממנו ומקרן העוצמה והכריזמה האדירה שנדמה היה שבקעה ממנו. הוא היה קטלני. כה מפתה שכמעט כאב לא להרשות לעצמה להביט בו, לשתות אותו לרוויה. "אתה הוא זה שפלט משפט יגע ונושן. אני רק ציינתי זאת. איני חושבת שזה הופך אותי לקודרת."

היא ידעה בחושיה שיופיו הכהה המיוחד – כה עז ועוצר נשימה ושזור באותה עוצמה גברית מסחררת – יהיה מסנוור באותה מידה אם היא תפנה את ראשה ותביט בו. היא יכלה לחוש בכך. בדרך שבה בטנה התכווצה והפעימה מתחתיה דופק נשי עמוק. בדרך שבה סמרה פלומת השיער העדין על זרועותיה ועורפה בדריכות וכמעט גורמת לה לרעוד. בדרך שבה נדמה היה שכל העולם מתכווץ והופך רק לשולחן הזה, לכיסא הזה.

לו.

במקום זאת, היא שיחקה בספל הקפה, שהיא סיימה לשתות זמן מה קודם לכן, ואפילו בקצוות השיער החום-בהיר הגלי שהיא אספה לאחור בזנב סוס גבוה. ידיה בגדו בה אף ביושבה שם באדישות כה מתוכננת, מעמידה פנים שהיא אינה מודעת לעוצמתו הרבה לצדה, לכך שהוא – שערו השחור כדיו בניגוד לעיניו הבהירות באופן מוזר, חותם מוצאו הערבי בתווי פניו העזים ופנטזיית גופו המעורר תאווה – ושהיא יכלה לקלוט אפילו במבט חטוף קצרצר מזווית עינה, השפיע לא רק עליה, אלא על כל באי בית האופרה סביבם.

היא ראתה חבורה של נשים מבוגרות יותר בשולחן לידם, את הדרך שבה הן הסתובבו כדי להביט בו ואז הרחיבו עיניהן זו אל זו לפני שהתמוססו בצחקוקים מטופשים, שהתאימו יותר לנערות שקיארה תיארה לעצמה שהן היו כשלושים שנים קודם לכן.

"אמרי לי כיצד לשחק את המשחק הזה," הוא אמר אחרי רגע שנדמה שהתארך מדי על רקע הזהב השוקע על המים, מלמול קהל התיירים סביבם וקסמו האישי הכהה שנפרש מעליהם כמטרייה. "האם אחזר אחרייך בשנינות שכלית? בהערכתי את היופי המקומי, אולי אספר לך סדרת שקרים יפים ואשכנע אותך לחזור איתי אל המלון שלי. רק למשך הלילה. אלמונית וחשאית. האם את חושבת שזה יצליח?"

"לא תדע אם לא תנסה." היא אמרה, מבליעה חיוך כשמראות חושניים חולפים במוחה – אף לא אחת מהן אלמונית או חשאית. כולן מרתקות. פראיות מתשוקה. "אף שאני מתקשה להאמין שפירוט האפשרויות העומדות בפניך באופן כה קר ומעשי יועיל לך במשהו, עליך לחשוב במובנים של פיתוי, לא של גיליונות אלקטרוניים." היא גילתה שהיא מחייכת בעל כורחה אך עדיין נשמרה מלהביט בו, נועצת בנחישות את מבטה בקשת הגשר העדינה כאילו היא אינה יכולה לקרוע ממנה את מבטה. "אם אינך מתנגד לעצה קטנה."

"אני מתענג עליה, ללא ספק." קולו הנמוך היה קר, אירוני, ובכל זאת הוא הצליח להצית להבות בכל עורה. ואף עמוק יותר. היא נעה במושבה, הצליבה ושבה והצליבה את רגליה, והצטערה על כך שהוא תופס מרחב כה גדול. נדמה היה שהוא כלל לא נע, ובכל זאת, בדרך כלשהי, היא היתה מודעת אליו עוד יותר.

"כל כך רחוק," היא המשיכה, בקול לוחש שנועד לאוזניו בלבד, "אני חייבת לומר לך שאיני מתרשמת כלל."

"מהנוף?" עכשיו נימת השעשוע בדבריו לא הוסתרה כלל. היא הדהדה בקולו שעבר דרכה, מתגרה בה ברמזים למשהו אחר מתחת להברותיו המהירות מביה"ס הבריטי הציבורי, משהו שהצביע על כך שהאנגלית היתה רק אחת מהשפות שבהן הוא שלט. רמז קלוש לכך שלא היה בו ולו דבר אחד פשוט או קל להגדרה. "אני מקווה שאינך אחת מאלה שמשתעממות בחברה בנקל, מאלה הרדודות והעייפות עד אין קץ מכל דבר שהעולם מציע."

"ואם אני כזאת?"

"זו תהיה אכזבה גדולה."

"למרבה המזל," היא אמרה ביובש, "לא ייתכן שתהיה מעורב מאוד במשהו שיכול להסתכם רק בשקרים ובביקור חשאי במלון, נכון? אני מתארת לעצמי שהאכזבה תהיה קטנה."

"אבל אני מוקסם." הוא מחה באופן פוגע במקצת שהצחיק אותה למרות רצונה.

"מהצדודית שלי?" היא חייכה אל הגשר, מדמיינת את הגבר, וניערה את ראשה. "זה כל מה שראית ממני?"

"אולי זו הצדודית שלך שכובשת על רקע נוף ידוע כל כך." הוא הציע. "אני המום כתייר מצוי, לו רק הייתי זוכר לקחת את המצלמה שלי."

היא שכחה שהיא לא התכוונה להביט בו והפנתה את ראשה.

היא הביטה בשמש. צורבת. מסחררת.

הוא היה יפה – אי אפשר היה לתאר אותו במילה אחרת – אך לא היה בו ולו דבר יפה אחד. הוא היה דוגמה לפראיות מרוסנת. כולו שרירים מטופחים וקשים, קווים חזקים. שערו השחור העשיר, עורו הכהה, הנצנוץ בעיניו המיוחדות הכמעט-כחולות. עצמות לחייו הבולטות באופן חסר רחמים, לסתו הלוחמנית. הוא ישב לצידה נינוח לכאורה, אך היא לא הוטעתה.

הוא היה מרוכז ומאיים, גופו האתלטי הוצג לראווה בשלמות בחליפה כהה ובחולצה לבנה כשלג שהוא פתח בצווארו, כאילו הוא ניסה להיראות נינוח כשכל דבר בו זעק עוצמה מדהימה, שהוא עטה כפי שגבר אחר לובש ז'קט. הוא נראה כאילו אין דבר שהוא אינו מסוגל לעשות בידיו האלגנטיות – וכאילו לא היה דבר שהוא לא עשה בהן כבר. היא יכלה להעלות בדעתה מספר אפשרויות, ונאלצה לבלוע בקושי בתגובה לפרץ החום המטלטל שחלף בה, פראי וחסר שליטה.

היא היתה בטוחה שהוא חש באותן להבות עצמן.

"שלום," הוא אמר בשקט כשעיניהם נפגשו. נאחזו. פיו החושני התעקל בחיוך מבין. "אני אוהב גם את הנוף הזה."

קיארה אילצה את עצמה לפלוט אנחה מיוגעת. "אינך טוב כל כך בזה, נכון?"

"מתברר שלא." עיניו הבלתי אפשריות, משהו שבין כחול וירוק, או אולי אפור, נצצו. "בבקשה, למדי אותי. אני חי כדי לרצות."

היא לא הגיבה בצחוק. לא היה כל צורך בכך. פיו התעקל בזוויתו, יהיר וגברי באופן מופלא, כאילו הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו מרצה מישהו או משהו כפי שהיא יכלה.

"עד כמה שאתה יודע, יכולתי לפגוש מישהו." היא שכחה את הנוף, הוא היה הרבה יותר מרתק, במיוחד כשמבטו נעשה כהה וסוער משהו. היא חייכה שוב. "את המאהב הקנאי שלי, למשל, שעלול למצוא אותך פה ולפרוק עליך את כל תוקפנותו. באגרופיו."

"משום מה, זהו סיכון שאני מוכן לקחת."

אי אפשר היה להתכחש לאיום הבטוח המרומז בחיוכו, והיא תהתה איזו מין אישה היא לאור הגילוי שהיא נמשכת לכך כפי שהיא נמשכה. אין ספק שהיה עליה להתבייש. היא לא התביישה.

"האם זהו איום באלימות?" היא שאלה בעוקצנות. ואז היא שיקרה. "זה לחלוטין לא מושך."

"כך בדיוק את נראית." הוא אמר, העיקול המבין של פיו הקשה מעמיק, עיניו הסוערות לוהטות מדי, בטוחות מדי. "לא נמשכת."

"או אולי אני רק אישה פנויה מחוץ לעיר שמחפשת פגישה." היא המשיכה באותו קול נינוח ואדיש. "נראה שאתה מעוניין לדבר רק על הנוף. או להעיר הערות מדכאות על חשאיות של ליל תשוקה פראי וחסר שליטה. אין בכך כדי לגרום לי לצאת איתך, לא כן?"

"האם אנחנו מדברים על פגישה?" פיו התעקל שוב, כאילו הוא ניסה לא לצחוק, וכמעט נכשל. עיניו הכמעט-כחולות הזכירו לה את הים בחורף, והן היו מכשפות כמוהו. "חשבתי שזהו משא ומתן על סקס. סקס יצירתי עד אין קץ, לדעתי. או כך אני מקווה, על כל פנים. לא פגישה משעממת מלאה בנימוסים, בפרחים ובהתנהגות של ג'נטלמן."

נדרש לה רגע כדי לנשום לאחר הדרך שבה הוא אמר סקס, כמין לחש מכשף. שלא לדבר על המראות שהוא העלה בה, ועל השפעתם המיידית על גופה. כיצד ייתכן שגבר אחד יהיה מסוכן כל כך? ומדוע היא לא יכולה היתה למצוא כל סוג של הגנה מפניו?

"זה אמור להצליח אם אתה מעמיד פנים שאתה מעוניין רק בפגישה." היא אמרה כאילו היא קרובה ביותר לכעוס ורק טוב לבה מונע זאת ממנה. "אתה מעמיד פנים שאתה מעוניין להכיר אותי כאדם. ככל שתעשה זאת יותר, כך זה יהיה רומנטי יותר. מבחינתי, זאת אומרת. וזאת, כמובן, היא הדרך המהירה ביותר לסקס פראי בחדר מלון." היא משכה בכתפיה כאילו היא אינה אמורה לחלוק זאת איתו. כאילו כל אדם בסידני ידע זאת, והיא תהתה מדוע הוא אינו יודע.

"איני יכול פשוט לבקש סקס פראי?" הוא שאל כאילו הוא מבולבל. אולי אפילו מופתע. אף שהנצנוץ המענג בעיניו אמר אחרת. "האם את בטוחה?"

"רק אם אתה מתכוון לקנות זאת." היא הביטה בו ובחיוך המרומז ששיחק בפיו, חיוך שגרם לה לרצות כל מיני דברים לא מכובדים. "וזה, כמובן, לגמרי חוקי פה. ולא, לקנות לי משקה אינו אותו הדבר."

"יש במדינה שלך כל כך הרבה חוקים." הוא אמר, השעשוע בעיניו נעלם, ומשהו לוהט הרבה יותר תפס את מקומו. "המדינה שלי הרבה יותר... ישירה."

היא חשה את הדרך שבה הוא מביט בה, האש שבה נעה עליה כמו ליטוף, גורמת לה להצטער שהיא לא התלבשה באופן מגרה הרבה יותר, גורמת לה לרצות לחשוף את עורה למבטו, ללילה היורד סביבם. הבלייזר השחור שהיא לבשה על אפודה שחורה רכה ונעימה ומכנסי ג'ינס כהים שהיא תחבה במגפי זמש שחורים נדמו לפתע מגבילים, במקום המראה האופנתי הקליל שהיא תכננה. היא הצטערה שהיא אינה יכולה לפשוט אותם ולזרוק אותם אל הנמל. היא תהתה מה יש בגבר הזה שהופך מלכתחילה דחף כה לא אופייני לכה מושך.

אך היא ידעה.

"ישירה?" היא חזרה אחריו, חשה במשיכה אל אותן פנים קשות, אותן עיניים חסרות רחמים. היא רצתה להתקרב לפה המרושע הזה שלו. היא רצתה בכך במידה מאוד לא נבונה. יותר משהיה רצוי כך בפומבי, במקום שבו כל אחד יכול היה לראות. לרגע היא שכחה את המשחק, את עצמה, לגמרי.

"אם אני רוצה משהו," הוא אמר בשקט, כה בשקט, אך היא חשה במילים זורמות לתוכה כאילו הוא צעק אותן, כאילו הוא ליקק אותן אל תוך עורה. "אני לוקח אותו."

קיארה הרגישה בנהמה ההיא בתוכה, חשמלית ומוחצת. לרגע היא יכלה רק להשיב לו מבט, לכודה במבט המבין שלו, במבט הבטוח כאילו הוא לכד אותה איכשהו בכלוב. לכד אותה ממש כאילו היו לו אזיקים ומוטות ברזל כבדים. היא לא היתה אמורה לחוש בכך כריגוש שמתפתל דרכה, אך כך היא חשה.

"אם כך, אני מניחה שעליי לראות בעצמי בת מזל שאיננו במדינה שלך." היא אמרה אחרי רגע, עד שדיברה היא לא היתה בטוחה שהיא מסוגלת לדבר בכלל. היא הופתעה מכך שקולה נשמע כה יציב. כמעט עוקצני. "זאת אוסטרליה. אני חוששת שאנו תרבותיים למדי."

"כולכם דומים במדינה החדשה והצעירה שלך," הוא אמר באותו טון נמוך, בכישוף האפל בקולו שטווה את דרכו אליה, אל תוכה, קשוח כמו השמש השוקעת. "אתם כל כך נועזים, תמיד מזכירים את תרבותכם לכאורה. אך עם זאת, כולכם קרובים מאוד לעבר הידוע לשמצה שלכם, לא כן? משהו זורם ונובע מתחת והופך את החזות התרבותית המוקפדת לשקר."

קיארה הבינה שני דברים בעת ובעונה אחת. האחד, שהיא יכלה להקשיב לו מדבר, לנצח – על ארצות, על העבר, על מה שהוא רצה. שקולו עורר משהו עמוק בתוכה, משהו חסר מוסר וחסר ישע שגרם לה להיות כה קצרת נשימה ושקועה בו שהעולם יכול היה להתנפץ לרסיסים סביבה והיא לא היתה מבחינה בכך. או, כמו עכשיו, שהשמש יכולה היתה להיעלם לגמרי מעבר לאופק מבלי שהיא תחוש בכך, ללוות את המתיקות האפלה של הלילה בסידני והיא עדיין לא תראה דבר מלבדו.

והשני, החשוב יותר, שהיא תמות אם היא לא תיגע בו. ברגע זה.

"ככל שדעותיך על ארצות צעירות ועל עבר ידוע לשמצה יכולות להיות מרתקות," היא אמרה אז, שומרת על קול נמוך וממלמלת, עיניה מביטות בו בלהט, "אני חוששת שעליי לוותר על השיחה חסרת המשמעות הזאת ופשוט להתפשט. מה דעתך?"

הוא חייך שוב, והיא חשה בחיוך שרוטט בה ומעוות את אצבעות רגליה. הוא הושיט יד ולקח את ידה בשלו והביא אותה אל פיו. זה היה רמז קלוש ביותר לנשיקה, מחווה נצחית של אבירות למען האנשים סביבם, אך היא חשה בה כמו בעיטה עזה. כמו הבטחה.

"אין דבר שאעדיף יותר לעשות," הוא אמר, נצנוץ השעשוע בעיניו הפך אותן למשהו קרוב לכסף. "אך אני חושש שאני פוגש את אשתי לארוחת ערב. אני מצטער לאכזב אותך."

"אני בטוחה שהיא תבין." קיארה השתעשעה באצבעותיו החזקות בידה. "אחרי הכול, מי ירצה לעמוד בדרכו של סקס אקרובטי ויצירתי?"

המשך הפרק בספר המלא