האחים פאוורס 2 - רול

פרק 1

ברט פאוורס
פסדינה, קליפורניה

"אי אפשר להמציא את זה, ריצ'רד." אני רוכן לעבר כוס הוויסקי שלי כשהוא זורק את ראשו לאחור וצוחק.

"כשראיתי את אימא שלי והכומר הולכים לעבר חדר האמבטיה... אלוהים." אני מנער את ראשי ונשען חזרה לאחור על כיסא העור שלי.

המנטור שלי קם והולך אל השולחן שלו כדי לקחת קופסה של סיגרים קובניים. "ובכן, אני שמח בשביל ג'ט." הוא מושיט לי סיגר וניגש לפתוח את הדלתות הצרפתיות שמובילות אל החצר המטופחת שלו. קרני השמש משתקפות במים והגלגל המתנפח הענק בצורת הפלמינגו גולש באיטיות אל קצה הבריכה.

"דיאן מאיימת להתגרש ממני אם לא אפתח את הדלתות האלה כשאני מעשן את הסיגרים שלי." הוא מגחך כשהוא ניגש חזרה לכיסא שלו ומדליק את המזגן.

"אנחנו יכולים לצאת החוצה." אני אומר.

"אין סיכוי, חם מדי בחוץ." הוא משלב את רגליו, לוקח את חותך הסיגרים, חותך בקלילות את קצה הסיגר ומושיט לי אותו.

"ברט." הוא נאנח ובוהה החוצה בזמן שאוויר אחר הצהריים החם ממלא את משרדו. "זה לא סוד שאני חושב על פרישה —" הוא מציץ לעברי כשאני מהסס, יודע לאן השיחה הזאת הולכת ובכל זאת צריך לשמוע את זה.

"אני בן שבעים‏ ושש." הוא מדליק את המצית השחור שלו ומסובב באיטיות את הלהבה על קצה הסיגר עד שהוא בוער בזוהר כתום בוהק לפני שהוא מרים אותו לשפתיו ושואף שאיפה קטנה.

אני נשען לאחור, מותח את רגליי וממתין. נותן לו ליהנות מהרגע שלו. ריצ'רד היה מעשן כבד פעם, אבל אחרי התקף לב קל לפני כמה שנים, הוא עבר לסיגרים יקרים. עשן מסתחרר מפיו, הוא לוקח שאיפה נוספת ומשליך לעברי את המצית.

"השארתי את חותמי באוניברסיטה. ויתרתי על דברים רבים בחיי כדי להגיע להישגים שאליהם הגעתי ועכשיו —" עיניו החומות נעות אליי כשהוא מצביע עם הסיגר לעברי. "הגיע תורך."

אני מזדקף בכיסא ורוכן להדליק את קצה הסיגר שלי. "אני לא מתכוון לשקר ולומר שאני לא רוצה את זה." אני ממקם את הסיגר הריחני בפי בחיוך ושואף בקלילות. הטעם האדמתי וההדרי מסתחרר כשאני מניח לעשן לצאת מבין שפתיי ואני מסתכל עליו.

"אתה מבין שמה שאני עומד לעשות יהפוך אותך לדיקן הראשי הצעיר ביותר בהיסטוריה של המוסד הזה?" הוא משלב שוב רגל אחת על השנייה.

"כן." קולי נשאר יציב. עבור זה עבדתי כל הזמן הזה. להיות הדיקן הראשי הצעיר ביותר בתולדות האוניברסיטה... כן, רק המחשבה על זה גורמת לזין שלי להתקשות.

"ג'נרס יעשה רעש. הוא מאמין שהתפקיד צריך להיות שלו. תשכנע אותי שהוא טועה."

עיניי מתכווצות וזוויות שפתיי מתעקלות מעלה. "אני לא צריך לשכנע אותך, ריצ'רד. זה די פשוט. אני גאון. הוא לא."

ריצ'רד מגחך. "אתה גם יהיר ורווק."

"בדיוק. אין שום דבר שמסיח את דעתי, כי אני נשוי לעבודה שלי. אין מועמד מתאים יותר ממני." אני מגחך ומרים את הסיגר לפי.

"ברט, אתה צריך לדעת שכבר התחלנו את הליך הסינון. יש משהו שאני צריך לדעת? להיות יושב ראש וסגן דיקן של מחלקת ההנדסה הסביבתית ולהפוך לדיקן ראשי של המוסד אלו שתי מפלצות שונות לחלוטין. אני לא יכול להניח לזה לחזור אליי כמו בומרנג. הדיקן ג'נרס בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי והילדים שלו בוגרים. המממנים אוהבים את הדברים האלה. אבל המועמדות שלך לפרס נובל הציבה אותך כמועמד מוביל לתפקיד." ריצ'רד נועץ בי מבט.

אני מושך בכתפיי. "אני ספר פתוח, ריצ'רד. והעבודה שלי מדברת בעד עצמה," אני אומר כשאני מסתכל לו בעיניים. זו לא היוהרה שלי שמדברת, זו עובדה. אין מישהו שמתאים יותר ממני לתפקיד וריצ'רד יודע את זה. אפילו בלי להזכיר את המועמדות שלי לפרס נובל. הגיל שלי הוא הדבר היחיד שמרתיע אותו. להיות בן שלושים ושמונה זה לא משהו חסר תקדים, אבל מעט מאוד מונו לתפקיד נחשק כמו זה בגילי.

להיות פרופסור כוכב עולה בכל אוניברסיטה עילית, או אוניברסיטת מחקר פרטית יוקרתית, הוא עניין ענק. אבל להיות הדיקן של אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים במדינה... טוב, בואו רק נגיד שלהורים שלי תהיה סיבה טובה להתגאות.

"מה עם פרופסור קרטר?" הוא אומר באגביות ולא מביט בי אפילו, מרוכז באפר שמתגבש בקצה הסיגר שלו.

"היא קולגה וחברה שהיו לי איתה יחסים של סקס סתמי," אני אומר לו, כי אני לא משקר. אני אולי יכול לנסות להקסים, אבל אני לא משקר. אני מציץ לעבר עוזרת הבית שלהם ושם לב שהיא נועצת בי מבטים כשהיא חולפת על פנינו עם סל מלא בכביסה.

"ברט. על זה בדיוק ג'נרס יכול לשחק —"

"לצאת עם קולגה זו לא הפרת חוקים." אני קוטע את דבריו, כי אני מסרב שמישהי חסרת חשיבות כמו סקיילר תהיה הסיבה שאני צריך להילחם עבור זה.

"לא רואים זאת בעין יפה, אבל לא, זה לא נוגד חוקים כלשהם, לא כמו יחסים עם סטודנטית." הוא יורה את החלק על היחסים עם סטודנטית כאילו מדובר בסוף העולם.

אני מנענע בראשי. כל העניין פשוט מגוחך ולא רלוונטי. "אין לך סיבה לדאגה." שיניי נסגרות מעצמן על קצה הסיגר כשאני חושב על סקיילר. לא השבתי לשיחות או להודעות שלה מאז שחזרתי. חשבתי שהבהרתי שלא היינו אקסקלוסיביים ומה שהיה לנו מיצה את עצמו, אלוהים אדירים.

"טוב, אולי תרצה לחזור ולומר לה את זה. נראה שהיא עדיין נאחזת בתקווה, אם הריאיון שלה היה איזשהו סימן לכך," ריצ'רד אומר ביובש.

אני מהנהן ומניח את הסיגר שלי כשאני שוקל היטב את בחירת המילים שלי. צריך לשים לעניין הזה סוף, אבל אני לא יכול להראות לו שזה מטריד אותי. מטריד פירושו אשמה ואין בי שמץ של אשמה. אני רוכן ומשעין את מרפקים שלי על ברכיי בזמן שעיניי נודדות על פני המשרד שלו. המשרד ענק עם חיפוי עץ כהה שמכסה את הקיר הצדדי. שולחן הכתיבה הגדול מעץ וכיסא העור בצבע דובדבן נותנים למקום תחושה של כסף ישן. לא הטעם שלי, אבל אני לא חייב לגור כאן.

"פרופסור קרטר עובדת במחלקה אחרת, אבל היא מועמדת לקביעות השנה, אז —" כוונותיו ברורות.

"אני אדאג שלא יהיה חוסר הבנה," אני אומר בנוקשות. אני המומחה המוביל בתחום שלי, אז להתמודד עם סקיילר, אישה שאיתה שכבתי מספר פעמים שאותן אני יכול לספור על כף יד אחת, הוא בזבוז זמן בשבילי. אבל אני גם לא צריך שהיא תגרום לי לבעיות.

"נפלא. בסוף הסמסטר, אם הכול יתנהל כמו שצריך —" הוא קם ומניח את הסיגר שלו במאפרת הקריסטל הגדולה שלו. "לכבוד הוא לי ללחוץ את ידו של הדיקן החדש של המחלקה ללימודי הנדסה של אוניברסיטת קליפורניה." הוא מושיט לי את ידו המבוגרת ומלאת הקמטים ואני נעמד. "מזל טוב, בן. אני צופה לך הישגים גדולים. בבקשה, אל תאכזב אותי." קולו חזק, אבל ידו רועדת מעט.

האדרנלין זורם לראשי כשאני מושיט ואוחז את ידו בידי הבטוחה והיציבה. "תודה, ריצ'רד. אין לך מה לדאוג. אני לעולם לא מאכזב."

פרק 2

אלכסנדריה

אני מתכוונת להקיש על דלת חדרה של אחותי, פולטת אנחה עמוקה וזוקפת את כתפיי. אלוהים, אני מרגישה כמו אנה בלשבור את הקרח, כשעמדה מחוץ לדלת החדר של אלזה. אני נאלצת לעצור את עצמי מלזמזם את השיר את רוצה לבנות איש שלג?

"פשוט תקישי," אני לוחשת ונוקשת בעדינות על הדלת שלה, נלחמת בצורך לברוח.

שקט.

אני מצמידה את אוזני אל הדלת כאילו זה עשוי לעזור. אלוהים, מה היא עושה? לא ראיתי אותה מאתמול בלילה כשהיא חלפה על פניי כמו רוח סערה מבלי להגיב אפילו להיי, איך היה היום שלך? העליז שלי.

"סקיילר?" אני נוקשת מעט חזק יותר. "את בסד —"

"מה?" קולה גורם לי לקפוץ ולקחת צעד לאחור כשאני כמעט נכנעת לדחף שלי לברוח. זה ללא ספק השבוע הכי לא נעים
בחיי. כל התקוות שלי לעבור לדרום קליפורניה היפהפייה כדי ללמוד באוניברסיטת קליפורניה ולבלות זמן איכות עם אחותי די התפוגגו.

האמת היא שאני מתחילה לתהות אם היא באמת משוגעת. מהרגע שהגעתי לעיר עם הרכב שלי מפוצץ בכל הרכוש שלי, היא התנהגה כמו, טוב... כמו כלבה.

"תהיתי אם אוכל לנסוע איתך הבוקר מכיוון שזה היום הראשון שלי ואני —" הדלת שלה נפתחה בתנופה ואני נסוגה לאחור. אלוהים, תפסיקי להיות כזאת פחדנית. היא לא יכולה להיות נוראית עד
כדי כך.

כשהיא עומדת מולי במכנסיים שחורים מחויטים, בגופיית מלמלה חמודה לבנה ובאיפור מושלם פרט לעיניה הנפוחות, אני מדביקה חיוך גדול על פניי. גל חמלה מציף אותי. אולי היא שבורת לב ועצובה. כנראה זו הסיבה שהיא מסתכלת עליי כאילו אני מטרד. היא בדיוק נזרקה. כן, היא הייתה במערכת יחסים רצינית ונשבר לה הלב. זה מסביר את ההתנהגות המגעילה הזו שלה.

אני כמעט מרימה אליה את ידי לגעת בזרועה באהדה, אבל היא מתפרצת, "למה? מה קרה למכונית שלך?" היא חולפת על פניי והאף שלי מתעוות מניחוח הבושם שלה.

"אה, אני... חכי רגע." אני מתעטשת. משום מה, אני נתקפת אלרגיות בקרבתה.

"סליחה." אני מושכת באפי ועיניי דומעות כשאני מנסה להחזיק את העיטוש הבא שלי. "סתם חשבתי שנוכל לנסוע ביחד, אולי לדבר, לחסוך דלק —" אני מרימה את ידי ומפנה שוב את ראשי כדי להתעטש.

"לא. ואם את חולה, תתרחקי ממני. החיים שלי יותר מדי עמוסים מכדי שאסתכן בלהידבק באיזו מגפה שזו לא תהיה שהבאת איתך מאוהיו." שפתיה משוחות הגלוס מתעקלות והיא מנערת את ראשה כאילו אוהיו היא איזו מילה גסה או משהו. ו... הנה מתפוגגת לה החמלה שהרגשתי כשאני מתבוננת בה הולכת לעבר למטבח, עקביה נוקשים על רצפת העץ הקשה.

"לא ייאמן," אני לוחשת. אז מה אם היא סובלת מלב שבור?
היא מרושעת. אלוהים, אני הייתי נחמדה אליה. אני פוסעת היישר אל חדר האמבטיה לקחת טישו וגם להתרחק מהאנרגיה השלילית שלה.

טוב, אני סיימתי. עשיתי שמיניות באוויר כדי לנסות להתחבר אליה והיום הייתה ההזדמנות האחרונה. ברור שהמאמצים שלי לא רצויים.

כל מה שהיא עושה זה לעבוד, או להסתגר בחדר השינה או האמבטיה שלה ולבכות. בהתחלה, חשבתי שהיא כועסת שאבא שלנו הכריח אותה להכניס אותי לדירה שלה. אבל, נו באמת, זה כבר מוגזם לגמרי. אני גם השותפה הכי טובה בעולם. אני
מתעסקת בענייניי ומשתדלת לתת לה את המרחב והפרטיות שלה. זו לא אשמתי שהבית הזה קטן ואני שומעת אותה בוכה ומדברת לעצמה.

אלוהים, הסיבה היחידה שאפילו חשבתי לנסות ולבקש ממנה לנסוע איתה היא כי הרכב שלי מקולקל.

אני מקנחת את האף שוב ומשליכה את הטישו לפח לפני שאני מביטה סביב ושוקלת את האפשרויות שלי. אין לי הרבה, כי הרכב המזורגג שלי מקולקל ומהקצת שאני יודעת, אני בהחלט צריכה רכב בלוס אנג'לס. אני מביטה בעצמי במראה ומיישרת את הקוקו שלי. אני גם ככה לחוצה ומתרגשת לגבי היום, אז למה היא חייבת להיות כזאת מגעילה? היא מרצה באוניברסיטה, אלוהים אדירים. זה מגוחך...

"תוודאי שאת נועלת את הדלת, אלכס." קולה העוקצני מתריע בפניי שהיא אכן עוזבת ואם אני לא אמצא דרך כלשהיא להיכנס לרכב שלה, אני אהרוס את היום הראשון שלי ללימודים.

"חכי, סקיילר." אני רצה החוצה ורואה אותה יוצאת עם הרכב מהחניה שלה. אלא אם אני רוצה להשליך את עצמי על מכסה
המנוע של המרצדס שלה, אני צריכה להתמודד עם העובדה שזה מאוחר מדי.

"פאק," אני צועקת ומתעלמת מהכלב של השכנים שרץ במורד מדרגות הכניסה שלהם כדי לנבוח עליי.

סקיילר גרה בשכונה סופר מקסימה בסנטה מוניקה. רוב הבתים ברחוב שלה עדיין קטנים ונבנו בשנות החמישים. נכון שיש אחוזות בהמשך הדרך, אבל לרוב, ברחוב הזה בעיקר גרים רווקים או זוגות מבוגרים.

"אוי, שתוק, וולטר," אני מתעצבנת על הכלב, שנוהם עליי מבעד לגדר העץ הלבנה שמפרידה בין החצרות שלנו. אני הולכת חזרה לתוך הבית וטורקת את הדלת כל כך חזק שהחלונות רועדים. אני צונחת על הספה ומביטה בשעון שלי. שבע ורבע בבוקר. השיעור הראשון שלי מתחיל בשעה תשע. שווה לי להסתכן ולקחת את הרכב שלי? זאת אומרת, זה ממש בהמשך הכביש המהיר של הפסיפיק קואסט. הכול אמור להיות בסדר, נכון? אני נושכת את שפתי התחתונה, נשענת לאחור ומכסה את פניי בידיי. זה כל כך לא איך שצפיתי שהיום הראשון שלי ייראה.

הייתי צריכה לדעת שמשהו מוזר כשאבא שלי קרא לי למשרד שלו בלילה לפני שעזבתי. חשבתי שהוא יגיד לי כמה הוא יתגעגע אליי, אבל במקום זה הוא דיבר ודיבר על כמה קשה הייתה אחותי. שאני חכמה והוא בטוח שאצליח להסתדר. סקיילר היא בתו של אבי מהנישואים הראשונים שלו. היא מבוגרת ממני בחמש־עשרה שנים ובבירור חיה ברמת חיים שהיא לא יכולה להרשות לעצמה, שזו הסיבה שהוא מכריח אותי לגור איתה כאן. אבא שלי כבר משלם את רוב שכר הדירה. למה שאגור בדירה משלי כשלסקיילר יש חדר שינה פנוי?

ועדיין, היא עשתה הכול כדי לגרום לי להרגיש לא רצויה. לפני כמה ימים, היא אמרה לי להפריד את כל האוכל במקרר ושהיא מתכוונת לדרוש מאבא שלנו עוד כסף כי אני ממשיכה לאכול לה את האוכל. אכלתי רק כריך אחד של חמאת בוטנים וריבה. נדרשתי למאמצים רבים כדי לסתום את הפה על זה.

"אוי, אלוהים," אני נאנחת. התקלה במכונית שלי היה סימן שבישר על הבאות. ברגע שנורת המנוע ההיא נדלקה, הייתי צריכה לעצור, להתקשר לאבא שלי ולבקש ממנו שידאג שיתקנו את
זה. במקום זה, התעלמתי והמשכתי לנסוע בתקווה שהיא תכבה. היא לא כבתה וברגע שנכנסתי לחניה של סקיילר, המכונית
התחילה להשמיע רעשים. האמת, פשוט כל כך הוקל לי שהגעתי בשלום, שהדחקתי את העניין עד שניסיתי להתניע אותה לפני כמה ימים.

הטלפון שלי מתחיל לרטוט על אי המטבח של סקיילר ואני ניגשת לענות לשיחה.

"תהרוג אותי," אני מתחננת לטלפון כשאחי התאום, ג'וד, צוחק.

"למה? מה קרה עכשיו?" קולו העליז מעצבן אותי ברגע זה.

"הכול. סימסתי לך," אני רוטנת ומוציאה ספל מארון המטבח. למה לא לשתות מהקפה של סקיילר בזמן שאני מחליטה מה לעשות?

"אלכס, אני באימונים רוב שעות היממה. הפוטבול בקולג' הוא קצת שונה מלשחק בקבוצה של התיכון." אני שומעת צחוק ברקע ופתאום אני כל כך מתגעגעת אליו. אולי לארוז הכול ולעבור לצד השני של המדינה לא היה רעיון טוב.

"איפה אתה?" אני לוגמת מהקפה החם, מתעלמת לחלוטין מכך שאני שורפת את הלשון שלי. עם איך שהיום הזה התחיל, אני אהיה מאושרת אם זה הדבר המחורבן האחרון שיקרה.

"בבית האחווה... גבר, אני בטלפון... תגיד לה שאני כבר מגיע," אחי צועק למישהו. אני נשענת על השיש במטבח ותוהה למה ג'וד כזה בר מזל.

"אלכס, את בסדר?"

"לא, אני לא בסדר. המכונית שלי התקלקלה וסקיילר היא
פשוט —" אני לוקחת נשימה עמוקה.

"כלבה? זונה? תמשיכי. זה בסדר לומר את זה, אם זה נכון." הוא צוחק שוב.

"ג'וד, אתה לא יכול לדבר ככה על אישה, אתה יודע את זה," אני רוטנת ולוגמת לגימה נוספת מהקפה.

"רגע, מה קרה לרכב שלך? אמרת לאבא?" קולו של ג'וד מקוטע. נראה שהקליטה לא טובה במקום שהוא נמצא בו.

"נורת המנוע דולקת. חשבתי שאולי אני רק צריכה שמן מנוע, אבל מילאתי קצת וזה עדיין רועד ועושה את הרעש המעצבן הזה. מה אני עושה? יש לי שיעור עוד שעה," אני מתעצבנת.

"אלכס, את צריכה לספר לאבא —"

"אני לא יכולה לספר לאבא. הוא ישתגע ואני ממש רוצה לשמור את האומללות שלי כקלף מיקוח כדי שאוכל לשכנע אותו לתת לי לעבור לדירה משלי. אם הוא יצטרך לתקן את ההונדה שלי, זהו זה. אני אהיה תקועה כאן עם סקיילר."

"תתעלמי מסקיילר. היא סתם מקנאת בך כי את יותר יפה ממנה." ג'וד צוחק שוב ממשהו או מישהו. אני מנידה בראשי ומניחה את ספל הקפה כדי להביט החוצה בכמה גננים מוציאים את מכסחת הדשא ומפוח העלים מהטנדר שלהם.

"עבר זמן מהפעם האחרונה שראית אותה." אני נוחרת. "אני חושבת שהיא עשתה ניתוח אף. היא מאוד יפה, ג'וד. אז לא מדובר בקנאה. זה יותר כאילו היא כל כך מרוכזת בעצמה שהיא חושבת שאני לא ברמה שלה או משהו. אני לא יודעת, קשה לי להסביר." אני מסתובבת, משליכה את הקפה לכיור ולוקחת לי בננה, כי זין על זה, אני גוועת.

"פשוט תזמיני אובר. אעביר לך כסף באפל פיי," הוא אומר. "תראי, כל כך רצית לעבור לחוף המערבי. קרעת את התחת כדי להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית המזוינת הזו. את צריכה לארוז את הדברים שלך ולבוא אליי לאוניברסיטת אוהיו. הגיע הזמן שתשתחררי ותיהני קצת."

"קיבלת מלגה מלאה כדי לשחק פוטבול, ג'וד," אני מזכירה
לו ומגלגלת עיניים כשאני אוכלת בזריזות את הבננה שלי ומנסה שלא להניח לעובדה שהוא צודק להכאיב לי. כל החיים הייתי
ילדה טובה. אלוהים, אני מקווה שזה לא מה שקרה לסקיילר. היא הקדישה את כל החיים שלה לניסיון להיות מושלמת ועכשיו היא משוגעת.

תראו את הבית שלה... הוא ההגדרה לשלמות, אבל יש בו עצב, כאילו הוא רוצה שישתמשו בו. רצפת העץ המבריקה וניחוח הפרחים היבשים שממלא את המקום. יש בו שני חדרי שינה וחצר גדולה. החיסרון היחיד בו הוא שיש רק חדר אמבטיה אחד, אבל לפחות הגודל שלו סביר ויש בו אמבטיה עם רגליים בסגנון וינטג'.

"אלכס? את עדיין שם?" הקול של אחי גורם לי להתמקד בעכשיו ובכמה רציתי שהוא יהיה כאן ברגע זה. ג'וד לא רק חכם, אלא גם ספורטאי. נראה שדברים הולכים לו בקלות. שוב, זה מציק לי.

אני אוכלת את הביס האחרון של הבננה ומשליכה את הקליפה לפח. וכמו פרנואידית מוזרה, אני לוקחת כמה חתיכות נייר מגבת ומשליכה מעליה.

"כן, אני עדיין כאן," אני ממלמלת, הפה שלי עדיין מלא כשאני מנסה לבלוע. "אני ממש מחביאה קליפה של בננה. לא יפתיע אותי אם אגלה שהיא התקינה מצלמות כדי לעקוב אחריי." אני ניגשת לכיור ושוטפת ידיים.

"מה את מחביאה? את מקוטעת. תראי, אני חייב ללכת. תסמסי לי יותר מאוחר." הוא מנתק לפני שיש לי אפילו הזדמנות להתלונן עוד.

"מושלם," אני ממלמלת לטלפון שממוקם בין הסנטר לכתף שלי כשאני מסיימת לשטוף ידיים.

אני שוב לבד. אני שונאת את זה. אולי זה קטע של תאומים, אבל זה משהו שקשה לי איתו כל הזמן. מה אם ג'וד צודק והייתי צריכה להישאר באוהיו וללמוד באוניברסיטה המקומית כמוהו?

"תפסיקי," אני לוחשת ומעבירה את ידי מעלה ומטה על מכנסי הג'ינס השחורים שלי. אני ראויה לזה. בזמן שכל החברים שלי השקיעו את המינימום כדי שיוכלו ליהנות, אני למדתי או התנדבתי, כי זו מי שאני. להתקבל לאוניברסיטת קליפורניה היה התגשמות חלום בשבילי ואני לא מתכוונת לתת לכמה ימים רעים ואחות כלבה לגרום לי לארוז את הדברים שלי ולעזוב.

הטלפון שלי מצפצף ואני שומטת את מבטי לראות הודעה מג'וד. זה הגיף הדבילי הזה של קים קרדשיאן זורקת כסף. ואז העברה של שישים דולר מופיעה אצלי באפל פיי. אני פודה אותה מייד ומזמינה אובר.

זה מטורף. אין לי כסף לנסוע כל יום הלוך ושוב באובר. אצטרך להתקשר לאבא שלי או למצוא דרך אחרת, אבל ברגע זה אני צריכה לצאת ולסיים את היום הראשון שלי ללימודים.

אני עוצמת את עיניי ולוקחת נשימה עמוקה ונושפת כדי להירגע. הכול בסדר, אפילו מעולה. היו כמה מהמורות, אבל זה צפוי בסביבה חדשה.

רק תגיעי לאוניברסיטה ותמצאי את הכיתה שלך, אלכס. כל שאר הדברים יסתדרו מעצמם. מה עוד יכול להשתבש?