פוליטיקה של הכחשה

מבוא

מזרחיות בין הכחשה לנקמה
לאחר הטבח ובעת מלחמה
(2024)

פוליטיקה של הכחשה: היסטוריה ישראלית של שמאל מזרחי הוא אוסף מאמרים ישראליים שכתבתי החל משנת 1989. מאמרים אלה היו לציוני דרך בחשיבתי הפוליטית. בשנת 2021, לאחר שחזרתי לחיות בישראל ובעקבות פגישת מחזור של כיתתי מבית הספר התיכון, החלטתי לאסוף מאמרים אלה ולפרסמם כאסופה (אנתולוגיה). קיבוצם של מאמרים אלה ברצף יצר סקירה אישית של מה שאני מכנה ״היסטוריה ישראלית של שמאל מזרחי בארבעים השנים האחרונות״, החל משנות ה־80 של המאה.

הספר דן בשני נושאים מרכזיים המרכיבים את שמו. הנושא הראשון הוא פוליטיקת ההכחשה של אי־השוויון האתנו־מעמדי בחברה הישראלית. בשפת היומיום נושא זה נקרא ״הבעיה העדתית״. זהו שם נפוץ ושקרי למציאות של עימות חברתי ותרבותי בין אשכנזיות למזרחיות בחברה הישראלית. הכחשת אי־השוויון האתנו־מעמדי היא בדרך כלל סימן היכר ראשי בהכרזת נאמנות לאידיאולוגיה ציונית, יהודית (דתית) ואחרת, המסתכמת בריטואל הלשוני ״אנחנו עם (יהודי) אחד״.

עם מלחמת אוקטובר 2023 — סיסמה זו של אחדות מתנוססת על שלטי חוצות ענקיים הפרושים על בניינים בערים, בפתחם של מוסדות ציבוריים, על לוחות מודעות אלקטרוניים ברכבות, באוטובוסים, מעל כבישים מהירים ובכל פינת רחוב. הפעם מנוסחת אידיאולוגיה זו בלשון של ״יחד ננצח״. זוהי אידיאולוגיה סכרינית, והיא שולטת בקרב הציבור היהודי־ישראלי. בעוד פוליטיקת ההכחשה מתנהלת באמצעות סכריניות זו, צעידתם המשותפת של המושגים ״יחד״ ו״ניצחון״ מוטלת בספק. הכחשת קיומו של עימות אתנו־מעמדי בישראל חוצה מחנות פוליטיים ומשותפת לרבים. עובדה זו כשלעצמה מבטלת את ה״יחד״ כציון לשותפות גורל קולקטיבית בדרך ל״ניצחון״.

הנושא השני שבו דן הספר הוא כישלונו הפוליטי של שמאל מזרחי כתנועה חברתית, אזרחית ודמוקרטית. החל משנת 1984 פעלתי במסגרות ארגוניות שונות, שהיו בחזית מאבק השמאל המזרחי. מטרתו של מאבק זה הייתה להרחיב את היקפה של הדמוקרטיה הישראלית שתהיה כוללנית יותר. פעילות פוליטית זו נכשלה במאמציה לכונן תנועה חברתית של שינוי אזרחי דמוקרטי. יתרה מכך, תנועה זו לא הצליחה למנוע את התגברותם של זרמים אנטי־דמוקרטיים בקרב אלה הנקראים מזרחים.1 הפיכתם של יהודים־ישראלים מקהילות מזרח־תיכוניות וצפון־אפריקאיות לבסיס תמיכה וכוח פוליטי של ימין לאומני, דתי־לאומי (מסורתי), חרדי, אנטי־דמוקרטי ויהודי־גזעני התגבשה, עם הזמן, לכדי עובדה סוציולוגית יציבה. זהו מחנה מגוון התומך במדיניות אנטי־דמוקרטית. אין אלה דעה קדומה ותיוג שלילי. זוהי עובדה אמפירית המבוססת על ניתוח חברתי של בחירות פוליטיות, שחלק ניכר מקהלים אלה נקט החל משנות ה־80 של המאה הקודמת.

לרוב, קהלי תמיכה אלה חלשים מבחינה כלכלית וחברתית; הם מתויגים כנחותים מבחינה תרבותית ודחויים מבחינת ההכרה החברתית בתרומתם לחברה הישראלית. אלה קהלים הזקוקים כאוויר לנשימה למדיניות רווחה בתחומים של שיכון, עבודה, בריאות וחינוך; אלה קהלים שמדיניות ממשלתית מגוננת נגד תהליכים דרקוניים בשוק העבודה, המוצרים והשירותים היא אינטרס חיוני ומיידי שלהם. אולם דווקא קהלים אלה בוחרים באופן עקבי ושיטתי במפלגות הדורשות ומממשות את העמקתם של תהליכים־אנטי דמוקרטיים, אי־שוויון ודיכוי חברתי. קשר אמיץ וייחודי זה בין קהילות אלה לבין מפלגות הדוגלות בדיכוי כלכלי־חברתי ממשיך להפליא אותי. ברור לי לגמרי כי טענות פשוטות וישירות אלה מעמידות אותי במסלול התנגשות עם טוענים וטוענות מזרחים רבים ל״זהות״ אותנטית מזרחית. מבחינתי ההבהרה החומרית והתרבותית שווה את מחיר ההתנגשות הלשונית והמחקרית.

״שקט חברתי״ וכישלונו של שמאל מזרחי
מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית2 מאפיינת את ממשלות ישראל בהנהגת מפלגת הליכוד קרוב ליובל שנים (2024-1977). כלכלה ניאו־ליברלית היא מדיניות פוליטית המעמיקה את דיכוים החברתי של חלשים. מסקנה פרדוקסלית ומיידית העולה כאן היא כי העמקת אי־השוויון האתנו־מעמדי תורמת ישירות לעליית כוחם של מפלגת הליכוד ומנהיגיה. פוליטיקאים בממשלות הליכוד השונות נקטו מדיניות פוליטית של דיכוי, שזכתה לתמיכה מצד המדוכאים כלכלית וחברתית. על כן נשאלת השאלה: מדוע החלשים והחלשות ביותר מבין אזרחיה היהודים של החברה הישראלית, אלה הנקראים מזרחים, ממשיכים לבחור פוליטית ולהתנהג חברתית בהתאם לאינטרסים של בעלי כוח ושררה הפועלים נגדם? זוהי שאלת מפתח היסטורית, משום שמפלגת הליכוד עיצבה את ההיסטוריה הישראלית החל משנת 1977. הסבר סוציולוגי־היסטורי לבחירה פוליטית זו מהווה עבורי אתגר אינטלקטואלי משמעותי ביותר.

מפליאה אף יותר העובדה שקהלים מגוונים מעמדית של מזרחים, הפזורים לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל ונמצאים בכל איבריה של החברה הישראלית, אינם מביעים מרמור, פקפוק או התמרדות מאורגנת כנגד הסדר החברתי הקיים.

התקוממות ואדי סאליב התרחשה בשנת 1959. הפנתרים השחורים התמרדו בשנת 1972-1971. אך נראה כי נגד שלטון הליכוד מעולם לא הייתה התמרדות חברתית בסגנון זה. ״הקשת הדמוקרטית המזרחית״ (1996-1991) מעולם לא הייתה תנועה עממית ולא הציגה התנגדות פוליטית של ממש. לכן, קיומו של ״שקט חברתי״ עמוק בעיתות של משברים כלכליים ופוליטיים דרמטיים כל כך הוא לא פחות ממדהים. מציאות זו מעצימה את הצורך לענות על השאלה: מהם הגורמים והתנאים החברתיים שעשויים להסביר התנהגות פוליטית כזו של קבוצות חלשות ומדוכאות בחברה הישראלית?

המאמרים שקובצו בספר מציעים תובנות היסטוריות ופרשנות פוליטית לאירועים שהתרחשו בחברה הישראלית ב־35 השנים האחרונות (2024-1989). מוצגת כאן ה״אמת״ שלי; לא יותר ולא פחות. אני מציע לקרוא מאמרים אלה כהתבוננות במראות הנעות בזמן. התובנות שמובאות כאן הן השתקפויות אישיות. זוהי מצגת פנורמית ודינמית של ראייתי את החברה בישראל.

הספר פוליטיקה של הכחשה: היסטוריה ישראלית של שמאל מזרחי מעניין ולו רק בשל העובדה שנקודת מבט של שמאל מזרחי על החברה הישראלית ועל מזרחיות איננה נפוצה או ידועה במיוחד. זוהי עמדה ביקורתית הבוחנת את מאפייניה של החברה הישראלית דרך פריזמה ״שמאלית״ וממקום ״מזרחי״.

לדוגמה, עיצובו של מבנה אתנו־מעמדי בחברה הישראלית והסכסוך הישראלי־פלסטיני נבחנים כאן כמקשה אחת ומנותחים כמערכות בעלות היזון חוזר. בגישה פוליטית של שמאל מזרחי, המבנה האתנו־מעמדי והסכסוך הלאומי נתפסים כצדדים אורגניים ומשלימים. נוצר שילוב אינטרסים בין המבנה האתנו־מעמדי למדיניות המלחמה. זוהי מציאות ייחודית מבחינה היסטורית, וישראלית מאוד מבחינת התוכן. לבסוף, שמאל מזרחי כקול חברתי כמעט אינו קיים בשיח הפוליטי־תרבותי בישראל. זה נכון במיוחד לשני העשורים הראשונים של המאה ה־21. מבחינות אלה, הקריאה במסה זו על שמאל מזרחי יכולה להיות חשיפה לאכזבה מרה, או חוויית גילוי של פוטנציאל המבקש שחרור באומרו: אמנם אנחנו מיעוט (כיום), אך אנו משוכנעים כי אנו בצד הנכון של ההיסטוריה וכי תיקון חברתי־דמוקרטי הוא אפשרי.

הפסקה שלעיל מביעה את עיקרי תפיסתי לגבי תוכן המושג ״שמאל מזרחי״ (שילוב בין מדיניות חוץ ופנים, אתנו־מעמדיות כפועל יוצא של ההיסטוריה הישראלית וחולשה פוליטית כתנועה בעלת פוטנציאל לשינוי חברתי). שמאל מזרחי הוא עמדה פוליטית של מיעוט אינטלקטואלי ישראלי, שאני גאה להימנות עם חבריו וחברותיו משנות ה־80 ואילך. זוהי גם ההגדרה שלי למזרחיות כפעולה פוליטית אזרחית ודמוקרטית.

העבודה על הספר כמעט הסתיימה כאשר הגיעה שבת ה־7 באוקטובר 2023 והרוצחים רצחו. בעקבות הטבח יצאה מדינת ישראל למלחמה שאנו עדיין שרויים בה. אופן ניהול המלחמה והאלימות שננקטה הביאו את ראשי המדינה והצבא לשעריו של בית המשפט הבינלאומי לצדק. קולו הייחודי של השמאל המזרחי כמעט נעלם תחת משקלה הדורסני של מתקפת חמאס ותגובת הצבא והמדינה. בשבועות הראשונים למלחמת־זוועה זו נוצר בלבול והוטל ספק בליבי לגבי אופי עריכת הספר ותוכנו. הזעזוע לנוכח האירועים יצר הלם אינטלקטואלי וגרר סכסוכים אישיים לא מעטים — בעיקר עם קרובי משפחה וחברים בפייסבוק. אירועי מלחמה זו אילצו אותי לבחון מחדש את תובנותיה, יומרותיה והשלכותיה של הגישה הפוליטית שאני מכנה שמאל מזרחי. במילים אחרות, התעוררה בי תהייה על אודות עתידה הפוליטי־תרבותי של מזרחיות הנעה כיום בין קטבים של הכחשה ונקמה.

הכחשה
ככל שהתמודדתי עם עומק הבלבול ושקלתי את עוצמת הספק בעקבות מתקפת הרצח, האונס, החטיפה והביזוי בידי חמאס, הלכה והתבהרה בראשי תמונה. כפי שציינתי, פוליטיקה של הכחשה הוא שמו של הסיפר (הנרטיב) המתאר את הטרגדיה שאנו חווים וחיים מאז קום המדינה. נראה לי ששנת 2023 עשויה להיות קו פרשת מים גם בהיסטוריה של פוליטיקת הכחשה ישראלית זו. לכן החלטתי לכתוב מבוא קצר שיתאר התחוורות זו בעיניי, כסוציולוג החי בחברה הישראלית כיום.

תוספת זו לספר נכתבה בינואר־יוני 2024. היא משלבת אל תוך הספר את המהומה החברתית של שנת 2023 — שנת פרשת הדרכים — וגם את מתקפת חמאס. התוספת מתמודדת עם שנת המהומה ומלחמת 2024-2023 באמצעות דיון בשלושה היבטים מבניים־סוציולוגיים של החברה הישראלית. היבטים אלה מוצעים כאן לא רק כתיאור אלא גם כהסבר פוליטי אפשרי לפוליטיקת ההכחשה הישראלית. סיבותיה, גורמיה ויעדיה של פוליטיקת הכחשה זו הם הנעלמים הדורשים הסבר. היבטים מבניים אלה נחשפו לעיניי ביתר שאת כפועל יוצא של הרצח ההמוני ב־7 באוקטובר בידי חמאס והמלחמה שהחלה בעקבות הטבח.

היבט מבני ראשון שברצוני לדון בו הוא עמדותיהן של שתי קבוצות דומיננטיות בחברה הישראלית. קבוצות אלה מהוות את שדרתה של הגמוניית האשכנזיות הישראלית ושרויות בעימות חריף על השליטה בחברה הישראלית; הן שולטות ושלטו בשיח הפוליטי של שנת 2023. כוחן של קבוצות אלה אינו מוטל בספק. כוח זה בא לידי ביטוי ביכולתן לעצב את היומיום הפוליטי וגם ביצירתה של המהומה החברתית שאפיינה שנה זו. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר האירה באור נגוהות את העימות בין קבוצות אלה. הרצח ההמוני של חמאס גם האיר — בעיני — את הדומיננטיות החברתית שלהן כמבנה מוטה ולא־דמוקרטי.

בהיבט הסוציולוגי השני אני בוחן את התמיכה הפוליטית הרחבה של מזרחים בממשלת ה״ימין על מלא״ (כפי שקרא לה בנימין נתניהו ב־11 בפברואר 2021).3 תמיכה זו באה לידי ביטוי ברור בבחירות של נובמבר 2022. חלפה כמעט שנה ממועד הבחירות ועד למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 על עוטף עזה. בחירותיהם הפוליטיות של תושבי הערים בעוטף עזה (אשקלון, שדרות, אופקים ונתיבות) משמשות עדות (אינדיקציה) ישירה, מהימנה ועדכנית לתמיכה פוליטית יציבה זו. יתר על כן, בחירותיהם הפוליטיות של תושבי ערים אלה ותגובת הממשלה לטרגדיה שפקדה את הקהילות הללו מאירות עיניים מבחינה חברתית ופוליטית. הבחירות והתמיכה המסיבית מחד גיסא ומדיניותה המנוכרת של הממשלה מאידך גיסא מצביעות במאות אלפי אצבעות על רמת ההיענות (responsiveness) הנמוכה והמזלזלת של ממשלת ״הימין על מלא״ כלפי בוחריה הנאמנים ביותר.

היבט מבני שלישי העשוי לשמש כחלק מההסבר לפוליטיקת ההכחשה נטוע בשאלה פוליטית. השאלה היא: מהם הגורמים והתנאים הפוליטיים האחראים לשקט החברתי הקיים בישראל כיום? כיצד נשמר שקט חברתי בערי עוטף ישראל4 למרות ההזנחה, ההפקרה והאדישות מצד המערכת הפוליטית כלפי בוחריה המזרחים של הממשלה, החיים במקומות יישוב אלה? מדוע בוחרים אלה ממשיכים להיות צייתנים, ממושמעים ושפופי ראש כלפי משטר ושלטון שמדיניותו כלפיהם מקפחת, מדכאת ומנמיכה? ייתכן כי תשובה לתהייה זו עשויה להיות המפתח להבנת כישלונו הפוליטי והחברתי של שמאל מזרחי ולהאיר את המזרחיות כתופעה קיימת ולא כישות מדומיינת — אם על ידי אם על ידי אחרים.

שאלות מסוג זה על השלטת הצייתנות והמשמוע בקרבם של תושבי הערים בעוטף עזה יכולות לסייע גם בחשיפתם של כלים פוליטיים וכלכליים שבאמצעותם מתנהל המשא ומתן החברתי בעוטף ישראל. ראשי ערים, אישי ציבור ורבנים בעוטף עזה ובעוטף ישראל אמורים להיות מנהיגיהן הפוליטיים של החוליות החלשות בחברה הישראלית, אך נראה שמנהיגים אלה אינם רואים כך את תפקידם. ייתכן כי שכבת הנהגה זו — השייכת למעמד בינוני מזרחי, שהופיע ביובל האחרון — רואה את תפקידה כמאבטחת השקט החברתי עבור ממשלת ה״ימין על מלא״. אם השערה זו תאושש, היא מהווה האשמה פוליטית־מוסרית חמורה כלפי מנהיגים פוליטיים ממעמד בינוני מזרחי זה.

אסטרטגיה של נקמה עקבית
כפי שציינתי, בעקבות הטבח שביצע חמאס ב־7 באוקטובר הייתי חייב לערוך חשבון נפש דרך בחינת האירועים הדרמטיים שנפרשו לנגד עיניי. ציינתי לעצמי כי אנו חיים 57 שנים עם כיבוש השטחים הפלסטיניים (1967). רצועת עזה נמצאת תחת מצור ישראלי מזה 17 שנה (מאז 2006). לאורכן של שנים אלה — על אף מבצעים צבאיים תכופים (״עופרת יצוקה״ ב־2009-2008, ״צוק איתן״ ב־2014 ו״שומר חומות״ ב־2021) — ״תנועת ההתנגדות האסלאמית״ (חמאס) כארגון פוליטי וצבאי קיבלה סיוע כספי והכרה פוליטית באופן מוצהר וברור מממשלותיה של מדינת ישראל.

העדפתה של תנועת חמאס הייתה פומבית. היא מעולם לא הוסתרה. מדיניות זו נועדה למנוע את ההכרה בקיומו של עם פלסטיני, בזכויותיו הקולקטיביות וברשות הפלסטינית כנציגותו הפוליטית. מאז תחילת המאה הנוכחית תמכו ממשלות הימין — במוצהר וביודעין — ב״תנועת ההתנגדות האסלאמית״ (חמאס) על מנת למנוע הכרה ברשות פלסטינית כלשהי או את התחזקותה, ולחסום את אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית. את עקבותיה של התפיסה המסרבת לראות בפלסטינים עם, שיש לו זכות להגדרה עצמית ולייצוג פוליטי קולקטיבי, רואים בחדות בהתנהלות, על גבול ביצוע פשעי מלחמה, ברצועת עזה כנגד אזרחים וחמאס.

נוסף על כך, ברור כי שלטון ההפרדה (״אפרטהייד זוחל״) בין יהודים לערבים בשטחי הגדה המערבית, שהתפתח למערכת שליטה מסיבית ב־57 שנות כיבוש, מושתת על הבחנה חוקית ופוליטית בין יהודים לערבים. על כן יש לציין את המובן מאליו: שלטון הפרדה זה לא נגזר מאירועי הזוועה של 7 באוקטובר 2023. אנשי מפעל ההתנחלות, המתנחלים והמתנחלות בגדה המערבית (יהודה ושומרון), מגדלים כיום נכדים שחלקם נולדו בהתנחלויות. נוסף על כך, הסכסוך הלאומי האלים והמאורגן עם הפלסטינים לא החל באוקטובר 2023. עימות זה החל בשנת 1948 ונמשך כבר 76 שנים. שורשיו ההיסטוריים של סכסוך זה נעוצים ב־140 שנות ציונות בישראל־פלסטין.

אם כן, ב־7 באוקטובר חווינו מעשי רצח נוראים ביישובי עוטף עזה; טבח שבוצע על ידי פלסטינים, אנשי חמאס, שהם גם תושבי רצועת עזה. הם שרפו, רצחו, אנסו, עינו וחטפו אזרחים ואזרחיות ישראלים, מהגרי עבודה ופליטים.

מיד לאחר הטבח ההמוני עלתה תביעה ישראלית לנקמה. ככל שחשבתי יותר על מעשי הרצח, השריפה, האונס, החטיפה והעינוי של חמאס מחד גיסא ועל הדרישה הישראלית לנקמה מאידך גיסא, התחוורה לי התובנה כי המפלצתיות החמאסית והדרישה היהודית־ישראלית לנקמה באות ממקום פוליטי דומה למדי. הגדרתי מקום זה כאסטרטגיה של נקמה עקבית.

עוינות בלתי מתפשרת בין הצדדים היא הנחת יסוד קבועה באסטרטגיה של נקמה עקבית. איבה תהומית היא הרגש השולט. אירועים פוליטיים עכשוויים נידונים כשלעצמם, מנותקים מהקשרם לגורמים ולנסיבות היסטוריים. עם זאת, אירועים דרמטיים אלה נתפסים כנגזרים באופן ישיר מאותה עוינות קבע, בעוד קשרים לעובדות עבר מטושטשים, מוסתרים או נשכחים. סנסציה ודרמה מיידיות הן נקודות מיקוד בלבדיות. הסיבות, הגורמים, הנסיבות וההיסטוריה של ״איבת התמיד״ אינם זוכים להתייחסות או לבחינה של ממש. עמדה רגשית זו מהווה הנחת יסוד שאינה נבחנת. איבת עולם השוררת בין הצדדים היא נתון שאינו משתנה; כאילו העוינות היא מעבר לזמן.

באסטרטגיה של נקמה עקבית יש דרמות עכשוויות וחזרה טקסית קבועה אל איבת התמיד. התמקדות מקומית בכאן ובעכשיו וההשכחה ההיסטורית נעשות לנוחותו של המכחיש, יהיה זה יהודי־ישראלי או פלסטיני. ״עכשיו נלחמים״, ״עכשיו נוקמים״, ״תנו לצה״ל לנצח״, ״ניצחון מוחלט״ — אלה הן חלק מהסיסמאות השגורות במצב תודעתי זה בצד היהודי, שעליו בלבד ארחיב את הדיבור. ״את המוסר החניתי במגרש החניה״, כתב לי מישהו בפייסבוק למחרת הטבח. כאשר איבת התמיד מופיעה על במת ההתרחשויות הרי שעיון היסטורי ענייני, מוסר, שכל ישר ושיקול דעת מחייב הופכים לזניחים. הם הופכים לתפאורה גרידא. הם הופכים למכונית נטושה במגרש חניה נשכח.

בתנאים רגשיים אלה של התלהטות יצרים ורצון לנקמה — שיפוט מוסרי, באמצעות שכל ישר והערכה של פעולות העלולות לגרום למוות, הופך לחסר רלוונטיות להבנת החיים (והפוליטיקה). גרימת מוות אלים הופכת למטרה היחידה של החיים. מותו של יחיא סנוואר הפך למשאלת לב ציבורית. משתנים אחרים מוכחשים על מנת לממש את הרצון לנקמה. לאור העמדת עובדות, נתונים והלכי רוח אלה התבהרה בעיניי המסקנה כי אסטרטגיה של נקמה עקבית היא מרכיב קבוע והכרחי בפוליטיקה של הכחשה. התברר לי כי אסטרטגיה של נקמה עקבית היא חלק אורגני מפוליטיקה של הכחשה. התחוורות זו מחייבת הסבר.

המשך הפרק בספר המלא