חדרים של בהירות

הקדמת המתרגמת / שושנה ויג

שירים הם נייר הלקמוס של המשוררים, הם שסופגים את ההשראה מן הסביבה שלהם. משוררים מוצאים במילים ביטוי למראות וצלילים. המשוררת ההולנדית האני רוואלר מזמינה אותנו, הקוראים הישראלים, לעולמה. אישה שטיילה בעולם והוקסמה ממראות טבע ובעיקר מאנשים ששבו את ליבה. היא כותבת על המפגשים שלה ועל רצונה לברוא עולם טוב יותר, בספר מבחר שליקטתי מהאוסף שלה, באחד מהם היא נזכרת, שנחלצה לעזרתו של קבצן על כביש מהיר בין ניו יורק לפילדלפיה. מתארת מפגש עם שכנתה ניצולת השואה שאסור לדבר איתה על העבר, היא מחפשת בית קברות יהודי בכפר הולדתה, מספרת על דמויות מעברה.

קולה של המשוררת מהולנד הוא קול ייחודי, היא מחברת בין האנושי לבין מראות הטבע, נפעמת ממראה הסתיו וגם מחיות הבית שלה. היא שבתה את ליבי בכתיבתה וברצונה לעשות טוב לסביבתה. היא כהולנדית אוהבת פרחים ואין פלא, זוהי ארץ הפרחים היפה והצבעונית.

מצאתי בשיריה אהבה לאישה, לאדם וגם זיכרונותיה ההולכים ונעלמים מתקופת ההתנדבות מלפני חמישים שנה בקריית ענבים, קיבוץ בארץ ישראל בעת מלחמת יום הכיפורים. ילדת פרחים שהלכה בעקבות החלומות שלה ולא משנה המקום ולא משנה מהי הדת. ניכר שזוהי כותבת מאוד רגישה שמבליטה את ההומניזם והאוניברסליות שלה כיוצרת.

אלה תרגומים שלי שמוגשים לקורא הישראלי כחלק מסדרת ספרים, שתרגמתי מאנגלית לעברית.

זכות גדולה לתרגם את המשוררת שיצירתה היא יומיומית וגם מאירה את העולם שלה ושל האחר.

אִשָּׁה זְקֵנָה
(פְּרָחִים וְקוֹל) 

הִכַּרְתִּי אִשָּׁה. אֵין זֶה מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד. הִיא עֲדַיִן בַּחַיִּים.

הִיא גָּרָה בְּדִירָה, בְּעִיר

הֻלַּדְתִּי, שָׁם פָּגַשְׁתִּי בָּהּ.

נִבְהַלְתִּי כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ. מִתּוֹךְ בּוּשָׁה

לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי. לֹא יָדַעְתִּי מָה זֶה.

כֶּתֶם כָּחֹל מֵעַל הַמַּרְפֵּק שֶׁלָּהּ. כַּמָּה מִסְפָּרִים

נִצְפּוּ, כַּאֲשֶׁר הַשַּׁרְווּל שֶׁלָּהּ הוּסַט כְּלַפֵּי מַעְלָה.

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ עַכְשָׁו, כִּי הַיּוֹם זֶה הָיָה

חָמֵשׁ פְּעָמִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, הַגִּיל שֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ לָרִאשׁוֹנָה.

בְּדִיּוּק עָזַבְתִּי אֶת הַפְּנִימִיָּה וְקָרָאתִי

כַּמּוּת סְפָרִים מֵאַרְבָּעָה מַדָּפִים בַּסִּפְרִיָּה.

הִכַּרְתִּי אִשָּׁה. עִם סְפָרוֹת עַל זְרוֹעָהּ

לְעוֹלָם לֹא אָבִין. אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת. הִיא מְסַפֶּרֶת מַסְפִּיק כְּשֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת, אוֹ מוֹדָה לִי שׁוּב

עֲבוּר פְּרָחִים שֶׁהִצַּעְתִּי. פְּרָחִים, שׁוּם דָּבָר אַחֵר אֵינָהּ רוֹצָה.

וּכְשֶׁאֲנִי מַחְזִירָה טֵלֵפוֹן. אַחֲרֵי שִׂיחַת הַטֵּלֵפוֹן אִתָּהּ.

״חָסֵר לִי קוֹל,״ הִיא אוֹמֶרֶת. הִיא חוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת: ״חָסֵר לִי קוֹל.״

צְרָחָה

מִשְׁפָּט יְהוּדִי זֶה

״הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ אַחַת

כְּמוֹ הִצִּיל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ״

קָרָה לִי.

לֹא שֶׁנָּשָׂאתִי פָּלִיט פָּצוּעַ

עַל הַגַּב שֶׁלִּי

דֶּרֶךְ הַפִּירֵנֵאִים בִּזְמַן מִלְחָמָה.

לֹא.

אֲפִלּוּ לֹא נוֹלַדְתִּי.

הִצַּלְתִּי אֶת הַחַיִּים

שֶׁל קַבְּצָן, אוֹ שִׁכּוֹר,

עַל יְדֵי צְרָחוֹת. הָיִיתִי בַּת 30.

עִם צְעִירִים נָסַעְנוּ מִנְּיוּ יוֹרְק

לְפִילָדֶלְפְיָה בְּעֶרֶב גָּשׁוּם

לְהוֹפָעַת רוֹק. יָשַׁבְתִּי בַּמּוֹשָׁב הַקִּדְמִי שֶׁל מְכוֹנִית.

הָיִינוּ עֲסוּקִים בְּדִבּוּרִים.

הַנַּהָג לֹא רָאָה אֶת הַדַּבֶּשֶׁת הַזּוֹ עַל הַכְּבִישׁ.

אָז צָרַחְתִּי. הַמְּכוֹנִית נֶעֶצְרָה.

לָקַחְנוּ אֶת הַזָּקֵן וְהִנַּחְנוּ אוֹתוֹ עַל הַמִּדְרָכָה

(״שֶׁלֹּא נִתְקַשֵּׁר לַמִּשְׁטָרָה?״ - שָׁאַלְתִּי)

זֶה מַסְפִּיק טוֹב לָאָמֵרִיקָאִים

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִפְעָמִים שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ עֲבוֹדוֹת בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ

וּמַחְסוֹר תְּמִידִי בִּזְמַן.

הַנְּקֻדָּה הִיא, עִם זֹאת,

לִצְרֹחַ בָּרֶגַע הַנָּכוֹן.