
אני עדיין זוכר את הרגע הזה טוב. טוב מדי. לזה לא ציפיתי. איך יכולתי לצפות?
זה קרה כבר בדייט השני שלנו. אני אומר "כבר", כי אני בוחר לזקוף זאת לזכותה. יש שיגידו "רק", כי עם עובדות כאלה לא ראוי לחכות כפי שחיכתה.
היינו בדירה שלה. בחוץ נשבה רוח קרה אבל בפנים ניצתה בערה. עמדנו קרובים זה לזה, מול הדלפק הקטן. ברכיי רעדו, הצמרמורת שאחזה בקְרביי גאתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי אל מאורת דירתה, שם חשפה בפני בלא כחל וסרק את עצמיותה.
למעשה, לאורך כל אותו הערב גילתה לי רובד אחר רובד מסיפורה. אבל אני, מוסח ביצרי, שבוי בקסמה, לא הבנתי דבר ממה שביקשה לחלוק עימי. לא ראיתי את זה בא. הטלתי עליה את כל יהבי ואז זה קרה.
יש רגעים שבהם נדרש אדם להתפכח ולבחון מחדש את תפיסותיו. להיפתח נכוחה אל החיים ולהכיר בחולשותיו, בעכבותיו ובפחדיו.
את כל מה שקדם לרגע ההוא לא אשכח וגם לא את מה שאירע אחר כך. את הכול אני זוכר. וכעת אני מפוכח מספיק בשביל לספר.
חלק ראשון

העיניים שלי קלטו את לילך כבר ביום הראשון ללימודים. שנינו היינו סטודנטים לרפואה בשנתנו הראשונה. אני הגעתי אל אולם הכנסים הגדול בזמן. היא איחרה. כל העיניים הוסטו אליה בהיכנסה. גם סגן הדיקן שדיבר על הבמה נאלם לרגע. לילך התיישבה במקום הפנוי הקרוב ביותר לכניסה, בשורה שמתחתיי. מרגע זה לא שמעתי דבר ממה שנאמר באותה הרצאה או שיחת פתיחה. יכול להיות שלא נאמר בה דבר. העיניים שלי התמסרו אל העורף שלה והדמיון שלי ניצת. שלהבת חנוקה, כלואה בבועתה, פקעה במוחי והחלה לוחכת אגפים רדומים. נביעה רותחת זלגה במורד הר הפרצים שבראשי, חודרת אל בין קיפולי מחשבותיי ומעקצצת באיבריי הרפויים, אשר קיבלו אותה בערגה.
כחודשיים לאחר מכן, כשפסעתי לצידה סהרורי, חבוק בלפיתתה, אמרה לי שכבר אז חשה במבטי מהלך לה על העורף. אני רק גיחכתי והצעתי, "הינה נושא לעבודת הגמר שלך: עיניים בעורף — אמת מדעית או בדיה?" הצלחתי להצחיק את עצמי. היא פחות צחקה. לא הייתי במיטבי באותו הערב. בשלב הזה כבר הייתי נטול שיקול דעת ומעורפל הכרה.
לוּ יכלה לחוש במבטים, הייתה מוצפת חישה כל הזמן, המסכנה. כולם הביטו בה באותו היום. כולם הביטו בה בכל מקום שהגיעה אליו. ובכל זאת, היא התעקשה והשיבה לי: "יש יותר מדי גירויים בעולם. אני בוחרת למי להקשיב, אני בוחרת על מי להסתכל, אני בוחרת במי לגעת ואני בוחרת גם את המבטים של מי להרגיש. אף פעם לא הרגשת שמביטים בך? טיפוס רגיש ודרוך שכמוך?"
אם הייתי רגיש ודרוך כמו שטענה, אולי לא הייתי מופתע כל כך כשאמרה את שאמרה בדירתה, שבוע לאחר מכן.

בימים הראשונים הקפדתי להזדמן אל המקומות שהלכה אליהם. לא עקבתי אחריה חלילה, יש לי טקט. אני בחור שקול ומחושב בדרך כלל. אבל בפקולטה לרפואה פה בחיפה אין מנעד רחב של מקומות להימצא בהם. או שאתה באולם ההרצאות, או שאתה במסדרון הקפיטריה, או שאתה בספרייה. אם אתה לא באף אחד מן המקומות הללו, אתה כנראה בשירותים. לשם לא עקבתי אחריה. יש לי טקט.
לא העזתי להתקרב אליה, אבל קיוויתי לאחוז במבטה. זה לא קרה.
"אם יכולת להרגיש במבטים שלי, למה לא החזרת לי מבט?" הקנטתי אותה באותה שיחה מאוחרת, חודשיים אחר כך.
"בחרתי שלא," השיבה בחיוך הממזרי הזה שלה. "אני נראית לך בחורה קלה? תזיע קצת. מה קרה?"
כעבור שבוע החזירה לי מבט וחייכה.
מה זה החיוך הזה? מנוולת. גופי התאחה עם הכיסא.
זו ודאי תמונת פניה שתיחקק בזיכרוני לעד — קמט מעוקל מעל לשפתה העליונה, מנוד קל בגבה, תנועת השיער הנמשך על כתפה. בכל פעם שאעצום את עיניי, איזכר בה כך. גם אם אשגה, גם אם אסטה, גם אם אפליג בדמיונותיי, תמיד אוכל לשוב אל החיוך הראשון שחייכה אליי. ייתכן שקפאתי לרגע, כי את הרגעים שבאו אחר כך איני זוכר.
יש בחורות שהיופי שלהן ברור וניכר, אך ככל שמביטים בהן יופיין פוחת. ישנן אחרות שדווקא לא מתבלטות בהתחלה, אך ככל שנמצאים בחברתן הולך ומתגלה היופי שלהן בהדרגה, פרט אחר פרט. כמו תמונה מורכבת שרק במבט מעמיק מצליחים לראות את רבדיה, ורבדיה הם שמעניקים לה את יופייה. היופי שלהן איננו ברור מאליו ונדרשת מידה של השקעה מצד המתבונן.
לילך לא השתייכה לא לאלה ולא לאלה. כבר בהתחלה סנוור אותי היופי שלה לחלוטין. העיניים שלי המשיכו לחפש אותה שוב ושוב מעצמן, כמבקשות להתעוור. אולי זה בדיוק מה שחיפשתי — להתעוור מעט. להביט עד שאתרגל, עד שהיופי שלה יפחת במקצת ואוכל לראות אותה באמת.
זה לא קרה. ככל שבהיתי בה הבנתי שהיא משתייכת דווקא אל הקבוצה השנייה, של המתייפות. הרוגע שהפגינה, תנועותיה העדינות, העוצמה במבטה, צחוקה המאופק, כל אלה התסיסו את דמי כפי שלא קרה עם אף אחת מאז תקופת הילדות, אז יכולתי להישרף מאהבה לבת. עיניה הבהירות שאבו אותי לתוכן. קומתה התמירה, עצמות לחייה המסותתות וחוטמה הגאה שיוו לה מראה אצילי בלתי אנושי, של נימפה, של אלה בדמות אדם.
כשגדלתי, למדתי כיצד לרסן את כמיהת הפרפר שבי לאורות השווא. למדתי להימנע מהטיסה הפרועה אל תוך הלהבה. להיזהר מהאור הכחול. בכנפיים שרופות ועם כוויות במחושים פיתחתי עכבות. אבל עכשיו שכחתי משום מה את כל מה שידעתי והרשיתי לעצמי להפליג במחשבות אל מחוזות מדומיינים שלי ושלה: משיחה ראשונה, לנשיקה ראשונה, למיטה. מטיול בגולן ועד לניו זילנד. בבית משלנו, בחתונה, בלידת בתנו הבכורה, עד זקנה משותפת במרפסת הפונה לנוף המדבר.
בימים הראשונים ללימודים גיששתי בזהירות בסביבתי החדשה.
קבעתי את מקומי בקרן זווית בקדמת האולם. במקום שבו אוכל להקדיש את כל כולי להרצאה ולהימצא הרחק ממוקד תשומת הלב של עמיתי ללימודים. אומנם התכוונתי הפעם לכבוש את חזית האולם, להצטרף בגאון לאלה המבקשים לקנות לעצמם בולטות ולהצהיר על רצינותם התהומית, אך רגליי נשאוני שוב אל המקום המוכר, אל הפינה, אל עמדת המתבונן מן הצד. לשאיפות הגדלות שלי הייתה נחוצה עמדת מוצא מוכרת ויציבה.
ממקומי הטבעי שבצד יכולתי לתצפת גם על לילך — הסחת דעת בלתי קרואה, המאיימת לשבש את שאיפותיי. משכית מהפנטת שצצה לפתע בחיי והפכה את קרביי.
ניכר כי מרבית חבריי לכיתה עשו כמיטב יכולתם להיות נחמדים זה אל זה, אך אני ידעתי שתחת מסווה נחמדותם מסתתרות נפשות תחרותיות. כבדהו וחשדהו היה היחס הראוי לכולם, שהרי כידוע, אדם לאדם סטודנט לרפואה. אינני תופס את עצמי כאדם תחרותי. שאפתן, כן, אך לא כזה הנושא סכין בין השיניים. אינני תמים ואני יודע שהטבע בורר את החזקים, אך אני כופר בהגדרה המקיאווליסטית לחזקים. לחוזק פנים רבות.
אני השתהיתי לעת עתה בהחצנת מחשבותיי ואופיי. בחרתי להיוותר בעמדתי כמתבונן, אניגמטי, נחבא אל הכלים. תחילה היו מרבית חברי לספסל הלימודים מאופקים וחשדנים כמותי, אך עד מהרה החלו להיפתח ולהפגין קווים לדמותם. לילך ניסתה להיחבא כמוני, אך אותה לא ניתן היה להחביא. איפוקנו המסוגר גרם לי להרגיש שאנחנו חולקים דבר מן המשותף, ולפיכך קרובים. ייתכן שמשום שכך נהגה היא, כך נהגתי גם אני.
אלא שלא נותרתי זמן רב באלמוניותי. כאשר הבחינו שכניי לקרן הפינה בשקדנותי וביכולתי לסכם את דברי המרצים ביעילות ובסדר מופתי, נתבקשתי לחלוק עימם את סיכומיי. נעניתי ברצון אף על פי שלא הייתי מרוצה ממלאכתי. התנצלתי מראש ואמרתי שהם אינם מושלמים, הסיכומים. שאני עוד לא במיטבי.
"למה אתה לא במיטבך?" שאלה בחורה שלא קלטתי את שמה במין טרוניה מבודחת.
חייכתי ולא השבתי. לעצמי עניתי שדעתי מוסחת.
מקץ שבוע כבר הכרתי את לילך שלי טוב משהכירה את עצמה. לפחות כך חשבתי. הרגשתי קרוב אליה יותר מכפי שהרגשתי כלפי כל בחורה בשר ודם שיצאתי איתה מאז ימי הצבא. קרוב כפי שהייתי בכיתה י' למיטל — הנערה האחרונה שעימה הרשיתי לעצמי להיסחף אל האש בדמיוני. גם איתה הזדקנתי באותה מרפסת הפונה לנוף מדבר יהודה.
מעולם לא החלפתי מילה עם מיטל. אין לי מושג מי הייתה מעבר לדמות שבדיתי לה. מיטל למדה בשכבה מעליי והייתה כבר אז אישה בכל רמ"ח איבריה. ואני, נער קטן המכיר בערכו הגולמי אך יודע את מקומו, הסתפקתי בהגנבת מבטים חטופים אל צדודיתה. הכאב שהסב לי הפער ההולך וגדל בין המציאות לבדיה שבדמיוני נותר בי כצלקת עמוקה. אך בסבך הצלקת הזאת נכבשו זיכרונות משכרים של עוררות וערגה, שכמותם לא ידעתי מאז.
זה מסוכן, אמרתי לעצמי. אין שום סיכוי שתרצה בי. לא אחת כזאת — נקבת אלפא במלוא מובן המילה. אבל בצלילה אל הסכנה היה גם משהו מרגש שכל כך התגעגעתי אליו. היסחפות מעוררת שהוציאה לחופשי את הילד המאוהב שנכלא.
לא! זעקו בי העכבות, לא עכשיו! הינה יגעתי והגעתי סוף סוף אל המקום הנכסף. זה ודאי לא הזמן להתפזר. אסור לי להתמסר למדיחים ולהסחות כמותה. שבעה מדורי גיהינום, מתוכם ארבעה מבחנים פסיכומטריים, נדרשו לי על מנת להגיע לכאן. הינה אני ניצב על דרך המלך, מוקף באצולה האקדמית הלוטשת עיניה אל הפסגה, וכבר אני פוזל אל הצד.
כל זה לא עזר.
כמו מכור שנגמל ונופל שוב אל מושא התמכרותו, צללתי אל ההתאהבות הזאת. שכנעתי את עצמי שהרווח עולה על הסכנה ושבגרותי תעמוד לי הפעם למתן את הפער שבין המציאות לבדיה, שתמיד אוכל לחדול אם אבחר וגם אם אתרסק מעט, לא נורא. כל מה שאעולל לעצמי, ולעצמי בלבד, הוא בר תקנה. הלוא הנפש שלי חסונה ושרדה מעללים כאלה בעבר. מה רע לי כעת במעידה קטנה? כוויית בגרות שתזכיר לי את ההרגשה. בתמימותי אף שכנעתי את עצמי שמעט עוררות מסוג זה עשויה להועיל ולדרבן אותי בדרך אל המטרה. להפיח בי מוטיבציה להצטיין, להתבלט ולקנות את מעמדי בקרב האצולה.
כל אלה היו תירוצים של גָמוּל המחפש עילה לנפילה. אני מאמין שאילו רציתי להימנע מכך, הייתי מצליח, אבל אני לא ניסיתי ומרגע שצללתי, כבר לא הייתה לי דרך חזרה. דמותה של לילך הילכה עליי קסם, שנבר ברקמת הצלקת העמוקה ופרם אותה. בין מיתרי הגלד עלו וצצו כיסופים ויצרים שלא יכולתי, וגם לא רציתי, להשיב את פניהם ריקם.
את החודש הראשון העברתי בתענוגות ובייסורים כבושים. למזלי, הוקדש הפתיח של שנת הלימודים לקורס חימום בשם "מבוא לתורות האדם", שלא היה מאתגר במיוחד. גם בקשב אפסי הצלחתי לצלוח אותו. אם אישָאל עכשיו מה נאמר בו, לא אזכור ממנו דבר.
חרף כמיהתי לבולטות מצאתי את עצמי אזוק בהרגלי נעוריי ולא חתרתי למגע. שכנעתי את עצמי שזאת האצילות ההולמת אותי — בולטות שקטה. כזאת שאיננה מחפשת להעצים את נוכחותה, בטוחה במקומה ונכונה להשרות מביטחונה על המבקשים לחסות תחתיה. מין סיפור כזה שאני מספר לעצמי לעיתים כדי להצדיק את הימנעותי השגורה מחשיפת יתר.
במהלך אותו חודש החלו נרקמות חברויות בין עמיתינו לספסל הלימודים, קבוצות תמיכה ולמידה. זוגות, שלשות ורביעיות התקבצו להם בני כיתתנו, מתרועעים יחדיו בהפסקות ונפגשים גם אחר הצוהריים. עבורי הייתה לילך קבוצת הלמידה, אף על פי שהיא עצמה עדיין לא ידעה זאת, ודבר ממה שלמדתי איתה לא היה קשור למטרה שלשמה נתכנסנו.
היו שפנו והציעו לה לחבור אליהם ללמידה משותפת, או ל"קַרְפּוּל" מהפקולטה הביתה, או ליציאה אל הפאב השכונתי שבכרמל, אבל היא סירבה בנחמדות לכל ההצעות הללו ונותרה לעת עתה בגפה. נפלא!
היו שגיששו גם אצלי. אחרי הכול, אני אדם חברותי למדי, חביב לבריות אם לא למעלה מכך. אבל אני שמרתי את עצמי ללילך ולא נעניתי לאף הזמנה. סירבתי לכבול את עצמי לאחר מלבדה. קודם היה עליי לבדוק אם זה מתאים לה, אך מכיוון שטרם החלפתי איתה מילה, נאלצתי בינתיים להתחמק בנימוס.
בתום החודש הראשון התחילו הלימודים האמיתיים.
אני חרשן לא קטן אני, וזה בלשון המעטה. יש לי "תחת", כמו שאומרים. כשאני רוצה משהו, אני מוכן להקריב את ההקרבה הנדרשת כדי להגשים את המטרה הנכספת, גם אם זה עולה לי לעיתים בבריאות, וזה בדרך כלל עולה לי בבריאות — בגוף מורעב וצפוד, בישבן כתוש ובגב כאוב. יכולת ההתמדה שלי מחפה על העובדה שאני לא מהמבריקים. אין לי אשליות בקשר לזה. אני טלאי על טלאי של פיצויים. ובכל זאת, הינה אני כאן, בחברת המובחרים ביותר ולא בחסד.
קורס אנטומיה תפס את כולנו, מי יותר, מי פחות, לא מוכנים. המבריקים גילו שהיכולת שלהם להקיש היקשים ולעשות אינטגרציה בין מרכיבים לא עוזרת להם יותר מדי, והחרשנים, כמותי, גילו שאין מספיק שעות ביממה. הקורס מילא את ימיי והשכיח מעט את העולם המדומה שבו שריתי בתקופה האחרונה.
לילך נעלמה לי עם תחילת הקורס.
בשבוע הראשון היא כלל לא הגיעה להרצאות. כששאלתי סטודנטים אחרים שנהגו לכרכר סביבה היכן היא, הם לא ידעו להגיד. כאשר שבה וצצה במחשבותיי, שכנעתי את עצמי שעליי ללמוד בשביל שנינו. לשלוט היטב בחומר על מנת שאוכל לסייע לה להשלים את מה שהחסירה בהיעדרה. המחשבה על כך שתזדקק לי תמרצה אותי לצאת מגדרי במחיר ישבן כאוב ופחות שני קילו במשקל. אחר כך הבנתי שהייתה חולה, אבל הזמן שבו נעדרה מהלימודים אִפשר לי לשוב מעט אל התלם, בדיוק כאשר רמת הקושי נסקה בחדות מעלה.
במהלך השבוע השני של הקורס היינו אמורים להתייצב לראשונה במעבדת הנתיחה למפגש הכנה, על יבש. פגישת היכרות עם מקום שעתיד ללוות אותנו בשלושת החודשים הקרובים בימים ובלילות. מקום שאף סטודנט לרפואה לא נשאר אדיש אליו, ואלה שכן, משהו לא בסדר איתם.
מפגש ההיכרות הוכרז כ"נוכחות חובה", ועל כן ציפיתי שגם אם תמשיך להיעדר בימים הבאים, לשם תגיע. היא חייבת. אין לה ברירה.
בימים שקדמו למפגש במעבדה נעתי בין התרגשות לחרדה. התיאבון שלי פחת. התקשיתי להירדם בלילות והייתי מתהפך במיטה מצד לצד, מודע לנקיפות לבי המואצות. אחרים סביבי שיתפו אותי בתחושותיהם, שהיו דומות לשלי לכאורה, רק שאצלי ההתרגשות והחרדה היו לנוכח הפגישה המחודשת עם לילך, ופחות לנוכח המפגש הראשון פנים אל פנים עם המוות. שכנתי לספסל, אחת שחסתה דרך קבע תחת כנפי סיכומיי וכעת כבר ידעתי ששמה מיכל, נתפסה ברגע של כנות לא אופיינית לה כשהתוודתה, קבל עם ועדה, שכבר שבוע היא חווה סיוטים.
"יהיה בסדר," ניסיתי להרגיעה. "עברו את זה לפנינו. יעברו את זה אחרינו. אנחנו לא פחות טובים מאף אחד. כולנו מסוגלים." הקלישאה הנבובה הזאת הצליחה לרוב להרגיע אותי. מיכל רק עיוותה את פניה בסלידה. לא כולם מסוגלים להתנחם בדברים נבובים.
הרכז של הקורס — פתולוג מבוגר שנדמה כי הוא רואה את איברינו מבעד לעורנו — העביר אלינו מסרים סותרים. מצד אחד אמר, "אתם צריכים לכבד את התורמים ולזכור שהם בני אדם. אנשים עם שם, משפחה ועבר." מצד אחר ביקש מאיתנו, "אל תתרגשו יותר מדי מהקליפה. בסופו של דבר כולנו אוסף של רקמות. מה שהופך כל אחד מאיתנו לאדם כבר לא נמצא שם על שולחנות הנתיחה." מבטו חלף בכיתה. חיוך זחוח עמד בקצות שפתיו. "ובכל זאת, מי מכם שבוחר להתעלף שייתן התראה ולא יצנח על רצפת המעבדה, בבקשה. לא כדאי. בטח שלא קדימה, על גופה."
צחוק נבוך חלף בכיתה.
כמי שרואה אל תוך איברינו, אני מניח שידע שמילותיו רק יעלו את מפלס החרדה ואף נהנה מכך. מנוול.
כפי שצפיתי, פגשתי את לילך בפתח המעבדה. היא עמדה לבדה, חיוורת במקצת, שערה החלק אסוף בהידוק לקודקודה, קומתה הגבוהה, הזקופה בדרך כלל, שחוחה וזרועותיה חובקות לוח כתיבה, צמוד אל החזה כמגן. מייד הבחנתי שהיא במצוקה. ליבי נהה אליה.
מבלי להבין מה אני עושה, הלכתי היישר אליה, נעמדתי מולה וחייכתי. רציתי לחבק אותה על מנת להרגיעה, אבל למזלי הצלחתי לעשות את ההפרדה בין המציאות לדמיון. עבורה אני עדיין זר.
"את בסדר?" שאלתי אותה.
היא חייכה אליי חיוך שלא משתמע ממנו דבר והנהנה.
"שמעתי שהיית חולה."
"כן, קצת. איך שמעת?"
"אנשים דיברו. את מרגישה טוב?"
"חשבתי שכן, אבל עכשיו אני שוב ככה ככה, לא ממש."
"את רוצה שאפקח עלייך עין שם בפנים?"
הפעם חייכה אליי מין חיוך מבין דבר האומר, "אתה תפקח עליי עין כך או כך", אבל חסה על כבודי ואמרה: "אני אשמח. תודה." אלה היו המילים הראשונות שהחלפתי איתה. ככה, בספונטניות אימפולסיבית שכזאת, ללא תכנון וללא כוונה. לא היה מאושר ממני באותן הדקות.
עד ששק המתים נפתח ונחשפה בפנינו הגופה.
בכל הימים האחרונים, כשכבר הרמתי את ראשי מהספרים, העסקתי את מחשבותיי בעיקר בלילך. בציפייה לראותה. לוּ הייתי מתפנה לעבד במוחי את החוויה הצפויה לי כשם שעשו שאר חברי ללימודים, אולי לא הייתי מאבד הכרה. למרבה המבוכה, זה בדיוק מה שקרה.
טרם כניסתנו למעבדה פרשה קבוצת העבודה שלנו, המונה שמונה, אל מתחת לסככה סמוכה. המדריך האמון עלינו — סטודנט נעים הליכות משנה שנייה — ביקש לתדרך אותנו לקראת הביקור הראשון בחדר הדיסקציה. האזנתי לדבריו ולא הקשבתי למילה. כל יהבי היה נתון ללילך. כשנכנסנו אל אולם המעבדה עטפו אותנו קור יבש, המהום שאיבת המיטות וריח כימיקלי מתקתק, אבל אני לא חשתי בדבר פרט לקרבתה. כשנעמדנו בעמדת העבודה, מול שק המתים השחור, דיבר המדריך. מבטי נדד אל כף ידה של לילך. אצבעותיה הארוכות נקמצו לאגרוף. דריכותה שידרה לי מצוקה. התלבטתי אם עליי לאחוז בידה, להרגיעה. לא העזתי, אבל התקרבתי אליה, שתדע שאני כאן, קרוב קרוב, למענה.
סיוון, אחת מחברות הקבוצה, שאלה אם נראה את הפנים. קולה רעד. אני הבלחתי מבט בפניה של לילך. שפתיה היו חשוקות בנחישות. מבטה נדד למראשות המיטה. מעולם לא בחנתי אותה כל כך מקרוב. כמה יפה היא. ניחוח הבושם שלה התעלה על ריחות המעבדה. "הפנים מכוסות," הסביר המדריך. "לא לדאוג. אני פותח את הרוכסן של השק," הזהיר בטרם חשף את הגופה. סיוון נרתעה לאחור. לילך נדרכה. מבטי פנה אל הגווייה שנחשפה מולי. נשימתי נעתקה. ברגע אחד ספגתי התרגשות וחרדה שלובנו אצל האחרים, מי יותר ומי פחות, במשך ימים.
לבסוף הייתה זאת היא שהצילה אותי. לילך הספיקה להיצמד אליי רגע לפני שצנחתי ארצה (או גרוע מכך). ביד חסונה אחזה בי תחת כתפי וסחבה אותי אל מחוץ למעבדה, כשהיא מתקשה לעצור את צחוקה.
"רק אל תקיא עליי," מלמלה. "חסר לך, איך שלא קוראים לך. אל תקיא עליי, בבקשה. לא אמרת לי בכלל איך קוראים לך." בזהירות הושיבה אותי על כיסא שהמתין מבעוד מועד מחוץ לפתח המבנה. "אני לילך," אמרה והחלה נושפת על פני שהעלו זיעה.
הבל פיה המתוק השיב לי במהירות את עשתונותיי. "אורן," השבתי בציוץ מסכן. "אני אורן."