מארז וויקד הארטס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז וויקד הארטס

מארז וויקד הארטס

3.6 כוכבים (71 דירוגים)

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

3 ספרים במארז

ברוכים הבאים לוויקד ביץ'

וויקד הארטס 1 - שבריריות

אסור לגעת בבחורות העשירות.
זה החוק היחיד בוויקד ביץ'.
וסיירה היא מחוץ לתחום.
בחור מקומי כמוני לא יכול להיות עם בחורה כמוה – טהורה, עשירה ויפהפייה. 
היא נוהגת להגיע לכאן בכל חופשת אביב, ועד כה הצלחתי לשמור מרחק. 
אבל השנה, הכול השתנה. 
הנערה עם עיני האיילה התבגרה, והיא מקשה עליי לסרב לה. 
למרבה הצער, ההתמכרות המסוכנת וחיי הפשע שלי לא משתלבים בחייה המושלמים, אבל סיירה בסכנה שהיא אינה מודעת אליה. 
לכן אנחנו עושים עסקה – שבוע אחד יחד, שבסופו היא תצטרך לעזוב.  
ללא מחויבות. ללא עתיד. ללא אושר נצחי. 
מפני שכדי לשמור על ביטחונה, אני האחד שהיא צריכה לברוח ממנו. 

הילד הרע והמושחת הזה עלול להשאיר אתכם חסרי נשימה...

שבריריות הוא הספר הראשון בסדרה הסוחפת וויקד הארטס.

אזהרת תוכן: הספר עוסק בנושאים אמיתיים מאוד של התמודדות עם התמכרות – נקודות השיא, נקודות השפל, ובמקרה הזה – הסוף הטוב.

וויקד הארטס 2 - סכנה

מרף

הם אומרים שאני מסוכן, וזה לגמרי בסדר מבחינתי. זה מרחיק ממני את כולם.
עד שבחורה שמעולם לא ראיתי קודם נכנסת לחנות הקעקועים שלי, והופכת את כל עולמי. בהתחלה זה רק עניין גופני, אבל אז אני מגלה שהיא האדם שעומד ביני ובין העתיד שלי.
ועכשיו, הבחורה המסתורית הזו שולטת בי – גופנית, נפשית ורגשית.

סוואנה

נכוויתי בעבר. קשה.
עכשיו אני דואגת רק לעצמי.
הדבר האחרון שאני מצפה לו הוא לקבל בירושה חנות קעקועים ששייכת לגבר המפחיד והסקסי ביותר בעולם. אילו הייתי חכמה, הייתי מוכרת את העסק ומשתמשת בכסף כדי להתחיל את חיי מחדש – חופשייה מהשדים בעברי.
אבל עיניו הקשות ומגעו הרך של מרף משנים הכול. נדמה כאילו הוא מסוגל לראות בי משהו שאף אחד אחר לא יכול. ולא משנה כמה אני מנסה, הוא לא מאפשר לי ללכת.
כדי להציל את עצמי, אצטרך להרוס אותו.
וההרס שלו יהיה מסוכן עוד יותר מהסיבה שאני בורחת ממנו.

סכנה הוא הספר השני בסדרה הסוחפת וויקד הארטס
אזהרה: הספר הלוהט הזה עלול להשאיר אתכם חסרי נשימה... וקצת מושחתים.

וויקד הארטס 3 - התנגדות

רייף

לשנוא זה קל.
הרבה יותר קל מהאפשרות הנוספת.
התפקיד שלי הוא לשמור על הביטחון בוויקד ביץ׳, והמשמעות היא שמדי פעם אני צריך ללכלך את הידיים. אחרי שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי, הסרתי את הכפפות – מאז, השנאה עוזרת לי לנצח בכל קרב ולסגור כל חקירה.
עכשיו העבר רודף אותי, ואני מסרב להידחק לפינה. ולגבי הבחורה שזה עתה עברה לגור בסמוך אליי, שנאה היא האפשרות היחידה. אני לא איכנע ללא קרב.

שלבי

לפני עשר שנים הוא הרס את חיי.
עכשיו הגיעה ההזדמנות שלי להרוס את החיים שלו.
לא תכננתי לעבור לגור ליד רייף נולן, במיוחד אחרי מה שהוא עשה לאחי ולי, אבל עכשיו יש לי הזדמנות לאמלל אותו כמו שהוא אמלל אותנו.
ועם גבר כל כך מעונה, זו לא תהיה בעיה.
אלא שהסוד האפל שמאחורי הכאב שלו סוחף אותי פנימה. הוא מנסה לשמור על יחסי הכוחות בינינו, אבל אני רואה שהוא מאבד שליטה.
אני יכולה להשתמש בסודות שלו נגדו, אבל כשאני מתחילה להתאהב בו, ברור לי שבקרב הזה אני עומדת להפסיד.

התנגדות הוא הספר השלישי בסדרה הסוחפת וויקד הארטס. יש בו תשוקה ושנאה, גבר אלפא אידיוט וגיבורה לוחמנית.
אזהרה: הרומן הזה שנרקם בין האויבים שהופכים לאוהבים עלול להשאיר אתכם חסרי נשימה... ומעורבים רגשית.

פרק ראשון

פרק 1


סיירה

הזמזום בלתי פוסק, כמו סכינים שקודחים היישר לתוך ראשי. אני לא יודעת איך מישהו יכול לעבוד פה כל היום. זה נראה בלתי אפשרי.

"אז את חושבת שאני צריכה לעשות את הדולפין או את השפירית?" נטלי שואלת, גוללת בטלפון שלה. יש לה לוח פינטרסט עם מאות תמונות עם קעקועים ילדותיים על המסך.

"אני לא יודעת," אני עונה. "לאיזה מהם יש יותר משמעות עבורך?"

"אה, לא ממש אכפת לי ממשמעות. אני רק רוצה משהו יפה שם מאחור, את יודעת?" היא קורצת כשהיא מצביעה על הכתף השמאלית שלה.

אני צוחקת, אבל זה צחוק קצת מאולץ. נטלי היא מהבנות שהתברכו בגוף מושלם — ירכיים עגלגלות, מותניים כמו שעון חול, ושדיים מלאים וגדולים שהופכים את חולצת הטריקו הכי פשוטה ללוהטת. אני קצת מקנאה.

"נטלי," קול גברי קורא בטון יבש מדלפק הקבלה. אני מזהה את האיש הגדול והשרירי עם הזקן השחור השזור בלבן. יש לו עיניים ירוקות ומושכות וכתפיו רחבות וחזקות.

נטלי קופצת מכיסאה כדי לברך אותו — עם הציצים שלה, כמובן. הוא אפילו לא שם לב. אין לי ספק שנטלי לא תפסול סקס איתו רק מפני שהוא מבוגר ממנה ביותר מעשור.

"לוגן מייד יתפנה לעשות את הקעקוע שלך. בחרת משהו?" הוא שואל אותה.

"אה, לא אתה תעשה את זה?" היא שואלת ונשענת מעל מחיצת הזכוכית. אני מגלגלת את עיניי נוכח קבלת הפנים המוגזמת שהיא עורכת. נטלי ואני מכירות כבר שנים, אבל אנחנו מבלות ביחד רק כשההורים שלנו מגיעים בחופשות לוויקט ביץ', או וויקד ביץ' — החוף המרושע — כפי שהוא מכונה. אני מחבבת את נטלי, אבל היא ואני שונות לחלוטין. היא מציגה את גופה לראווה בפני כל אחד, כל הזמן, ולא אכפת לה שבחורים רוצים אותה רק בשביל דבר אחד. לי נראה שזה פשוט לא כיף. כשאמצא את הבחור הנכון, אני רוצה שזה יהיה מיוחד. לא סתם השתוללות מהירה בשביל הנאה רגעית.

היא עדיין מנסה לגרום למקעקע להגיב לתצוגת השדיים שלה, אבל לא נראה שהוא מתרשם. אני בטוחה שהוא רואה בנות כמוה כל הזמן. בעיקר בשבוע הזה. חופשת האביב בוויקד ביץ' תמיד מטורפת. האי מתמלא בילדים עשירים עם קרנות נאמנות, שרק רוצים להשתולל ולהתפרק בשבוע הראשון של החופשה שלהם. הברים לא מקפידים על בדיקת תעודות הזהות. שוטרים מוותרים על אכיפת החוקים, כי הרבה אנשים מגיעים ומבזבזים כסף בעיר הזאת, שידועה כמגרש משחקים לילדים עשירים. לא מפוקפקת כמו קנקון, אבל פרועה באותה המידה.

בזמן שאנחנו מחכות, אני מעיפה מבט סביב הסטודיו. הוא מעוצב כמו מוסך עם ארגזי כלים אדומים וגדולים ושרפרפים שחורים נמוכים על גלגלים — זה חכם, ואיכשהו גם סקסי. דלפק הקבלה הוא תיבת תצוגה מזכוכית, מלאה בתמונות ותכשיטים לפירסינג. למעשה, המקום מעוצב בצורה מדהימה ולגמרי לא מה שציפיתי. ציפיתי למשהו מפוקפק ועלוב יותר. תמיד ראיתי את המקום רק מבחוץ. ההורים שלי היו יוצאים מדעתם אילו היו יודעים שאני כאן, אבל כמו בכל חופשת אביב בוויקד, הם נעלמים ומשאירים אותי לבד למשך כל השבוע. בכל מקרה, אני כבר מבוגרת עכשיו, אז זה לא שאני צריכה ליווי והשגחה. אבל אני יכולה להתערב שהם לא יהיו מרוצים מזה שאני כאן. אני מחייכת לעצמי במחשבה על התגובה שלהם.

"נטלי?" גבר נוסף מופיע מאחורי הקיר שמפריד בין אזור ההמתנה הקדמי לחלק האחורי של הסטודיו, שבו הקעקועים מתבצעים. אני מעיפה מבט למעלה כשאני שומעת את קולו, חלק ועמוק כמו שוקולד, והלסת שלי כמעט צונחת לרצפה. אני לא יכולה להסיר ממנו את עיניי. הוא מכוסה בקעקועים מזרועותיו ועד לצווארו, אבל לא כולם שחורים כמו אצל הגבר בקבלה. הם יפהפיים, מלאי חיים וצבע, כאילו הם ציור קיר בצבעי מים על עורו. למעשה, אני לא חושבת שיש בהם בכלל צבע שחור.

אבל לא הקעקועים הם אלה שמרתקים את תשומת ליבי, אלא פניו. בכל קיץ, אני מגיעה לאי ומחפשת אותו. אני רואה אותו במקומות שונים, מתחבאת במקומות הכי מוסתרים שאני מוצאת וצופה בו. פעם או פעמיים, במהלך החופשה, אני מביטה בו דרך החלון כשאני עוברת בטיילת. יותר מפעם אחת צפיתי בו אוכל בדיינר בהמשך הרחוב. אין לי מושג מה מושך אותי אליו כל כך.

זה לא רק בגלל המראה שלו. כלומר, הוא מהמם, עם השיער החום והעשיר שלו שתמיד צונח בגלים מושלמים על מצחו. אולי זה מה שתפס את עיניי בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשהייתי רק בת ארבע־עשרה. אבל מאז המשיכה הפכה למשהו יותר מזה. יכולתי לראות את הכאב בעיניו. כאילו היו לו סודות שרציתי לדעת וחוכמה שלעולם לא אוכל להבין. הוא בטח לא יותר מבן עשרים וחמש, אבל יש לי הרגשה שבעשרים וחמש השנים שלו הוא ראה הרבה יותר ממה שאני ראיתי בתשע־עשרה השנים שלי.

"זו אני!" מצייצת נטלי, ונראה שברגע שעיניה נוחתות עליו, הגבר מהדלפק פורח מייד מראשה.

אבל הוא לא מסתכל עליה. הוא מסתכל עליי.

אני עדיין יושבת על אחד השרפרפים השחורים, ומרגישה כאילו משקולת כבדה של צער ממלאת את בטני. הוא השתנה מאז האביב שעבר. משהו בו נראה אחר. אלו לא רק הקעקועים החדשים, או האופן שבו נראה שהכתפיים שלו לא ממלאות את החולצה כמו בעבר. יש פחות חיים בעיניו.

אני קמה וניגשת לנטלי, מנסה לחלץ את עצמי מהטרנס שצנחתי לתוכו בשנייה שעיני הקריסטל הכחולות שלו נחו עליי. "זאת היא," אני אומרת ומצביעה על נטלי.

"את לא רוצה קעקוע?" הוא שואל בחיוך רחב. הוא מידבק, אני מרגישה שחיוך רחב עולה על שפתיי. בלי לדעת למה, אני מניחה את ידי על לחיי כדי להסתיר את החיוך. הפלרטוט הכי גרוע בעולם קורה ממש כאן.

"ל...לא." אני מגמגמת.

הוא חושף את שיני הפנינה הלבנות שלו, ואני נשבעת שברכיי עומדות לקרוס.

נטלי מגחכת כשהוא מחייך. "היא? לעשות קעקוע? כן, ממש." אני קולטת שהיא מתגרה בי, אז אני מפסיקה לחייך ונועצת בה מבט. אני מבינה שאני נראית קצת תמימה, אבל אני לא קדושה.

"טוב, אולי יום אחד," הוא אומר ומסתכל עליי שוב, מבטו מאיר עליי כמו זרקור.

"אני חושבת שאני רוצה דולפין פה על הכתף," אומרת נטלי ומצביעה על גבה העליון. "להזכיר לי את התקופה שלי כאן. זה מיוחד בשבילי," היא אומרת ומביטה בלוגן במבט מלא תשוקה.

הוא מהנהן לעברה ולוקח נשימה עמוקה. נראה שהוא מכין את עצמו נפשית להתמודד עם עוד בחורה צעירה וקשקשנית וקעקוע הדולפין שלה.

אני מחייכת לעצמי כשאני הולכת אחריהם לחדר האחורי, לעמדת העבודה שלו.

לוגן

אלוהים, אני פאקינג שונא את חופשת האביב. היא מביאה איתה רק ילדים עשירים ושיכורים, וקעקועי דולפין. אבל העסקים טובים, אז אני מניח שאין לי על מה להתלונן. מרף אוהב את הבנות בעונה הזו של השנה, אבל אני ממש הייתי יכול להסתדר בלעדיהן. הן מגיעות לוויקט (אני מסרב לקרוא לאי וויקד) פעם בשנה כדי לקבל את הריגושים שלהן עם המקומיים הגסים והמחוספסים, ואז חוזרות לחיים המשעממים שלהן, בבתים הגדולים עם בני הזוג המהוגנים. עבור הבנות האלו, אנחנו סוג של סעיף שהן מסמנות ברשימה של דברים לעשות לפני חתונה.

הפסדתי בהתערבות למרף, וזו הסיבה שאני תקוע עם הדולפין והוא יזכה לקבל את הבא שייכנס. היה קודם רגע שקט בסטודיו, והתערבתי איתו שהלקוח הבא שייכנס יהיה ילד קולג' שיכור, שקיבל אתגר מהחברים שלו באחווה. כבר אחרי שמונה בערב ביום ראשון של חופשת האביב. ואצל הילדים האלה, לעשות קעקוע מטופש זה כמו טקס מעבר. אבל כששמענו את הפעמון מעל הדלת מצלצל, הרמנו את הראש וראינו שתי בנות שנכנסו פנימה. אחת נראתה כאילו היא מוכנה לזיין את מתלה המעילים אם אף אחד אחר לא יתנדב. והשנייה... הייתה היא.

לא חשבתי שאזכה אי פעם לראות את היום שבו היא באמת תיכנס לסטודיו. חמש שנים היא בילתה בהתבוננות מרחוק, וזה היה הגיוני. היא לא שייכת לכאן. עם נעלי הקונברס הלבנות שלה והחצאית הוורודה שנחה על מותניים שכמעט לא קיימים, הבחורה הזאת, גם אם תתאמץ, לא תוכל להיראות פחות שייכת.

"חחח," מתגרה בי מרף. "אתה ראשון."

"אוקיי, לך תרשום אותן. תן לי דקה לעשן, ותכף אתחיל."

"בסדר," הוא עונה, והיד שלו נוחתת בחוזקה על כתפי. "אבל רק סיגריה." הוא מכווץ את עיניו כשהוא מביט לתוך עיניי, ואני מהנהן. אני יודע שהוא פשוט דואג לי, אבל אני שונא שמתייחסים אליי כאילו אני צריך בייביסיטר. מה שאני עושה אחרי העבודה זה העסק שלי.

נכון, אני עובד בעסק שלו, אז אולי פשוט אחכה עד אחרי המשמרת שלי כדי לעשות משהו אחר חוץ מלעשן. שקית הניילון הקטנה שבכיס שלי כמו חורכת את העור שלי דרך המכנסיים. הלוואי שזה באמת יקרה.

מרף אומר שאין לי משמעת עצמית, אבל תראו אותי. מחכה עד סיום המשמרת שלי כדי להתמסטל.

הבחורה בחדר ההמתנה נשמעת מעצבנת. אני שומע אותה מעבר לדלת. כשאני חוזר, אני עובר על הדברים הרגילים. שוטף ידיים, מחטא את המושב ואת כל כלי העבודה בעמדת העבודה שלי. אני מעריך את הדרך ההגונה והנקייה שבה מרף מנהל את העניינים. לא הייתי עובד בשום מקום אחר.

כשאני חוזר לחזית כדי לקבל את הלקוחה, אני עוצר כשאני רואה שוב את הנערה. אבל הפעם, העיניים שלי לא נשלחות לנעלי הספורט הנקיות שלה או לחצאית הוורודה שלה. אני נמשך לעיניים שלה — כחולות כמעט כמו שלי. למה אף פעם לא באמת הסתכלתי לתוך העיניים האלה? הן גדולות, בהירות, ואין בהן כמעט איפור. לא שהיא זקוקה לו — כל קו בפניה מעודן.

כדאי שאפסיק או שאיראה כמו אידיוט — עומד ונועץ מבטים בנערה היפה והמסתורית הזו.

אני קורא לבנות לבוא לחדר האחורי. נטלי, הלקוחה, לא מפסיקה לקשקש על הדולפין, מה שדורש ממני כל גרם של נחישות כדי לא להיאנח.

אני לא יודע למה אני מקניט את הבלונדינית בנוגע לקעקוע. אני חושב שאני רוצה לראות אותה מחייכת, ואכן יש לה חיוך מושלם. הבחורה הזו היא לא הטיפוס שלי, אבל אני עדיין רוצה להסתכל עליה, להקשיב לקול שלה, לשחות בעיניים הכחולות והמושלמות האלה.

נטלי מתיישבת בתנוחת רכיבה על הכיסא, ומייד מורידה את החולצה ומראה לי את המקום שבו היא רוצה את הדולפין. אני מנהל איתן שיחת חולין בזמן שאני מנקה את האזור ומצייר את הדוגמה על העור. היא ממשיכה לפטפט ולקשקש על זה שהיא מגיעה לוויקד בכל חופשת אביב וכמה היא אוהבת להתערבב עם המקומיים. אני נאלץ לזייף צחוק כשהיא מדברת, ואז מפנה את עיניי אל הנערה השקטה שיושבת בכיסא בפינה.

"מה איתך?" אני שואל.

הא מרימה את עיניה בציפייה.

"גם את אוהבת להתערבב עם המקומיים?" אני מקניט אותה. נטלי מצחקקת עד שאני מזכיר לה לא לזוז.

"היא לא בדיוק הטיפוס המתערבב," לוחשת נטלי.

"זה בסדר."

"אני אוהבת לבוא הנה. אבל לא כדי להתערבב עם המקומיים," היא עונה, מחקה את הטון שלנו, "אלא מפני שהאנשים פה נחמדים יותר, ואני יכולה לנשום כאן."

אני מעיף אליה מבט שוב, ומחייך מפני שאני יודע בדיוק למה היא מתכוונת. וויקט תמיד הייתה כזו בשבילי. שקטה, נוחה. בכל שבוע אחר בשנה.

"משעמם," ממלמלת נטלי כנגד הכיסא כשאני מחזיק מראה כדי להראות לה את הציור על כתפה. "כן, אני אוהבת את זה," היא אומרת. אני מכין את הדיו ומקשיב לבנות שמדברות על התוכניות שלהן אחרי הקעקוע. הן עומדות ללכת אל המדורה — האירוע הנחשק של כל שבוע בחופשת האביב. הם עושים את זה בכל שנה, ותמיד עמוס שם בגלל ילדי הקולג' העשירים. פתיחה מעולה לשבוע.

אני לא אוהב את הרעיון שהבחורה הזו תלך למדורה. זה מקום ידוע לשמצה עם הרבה אלכוהול והתנהגות פרועה. בסופו של דבר, בכל שנה כמה חלאות שם הולכים קצת רחוק, וזה הופך במהירות לרכילות הלוהטת בעיר. אני יודע שהשוטרים לא עושים הרבה בגלל הלחצים של המשקיעים. זה מידע פנימי משוטר שהוא אחד החברים הכי טובים של אחי, וששונא את השבוע הזה אפילו יותר ממני.

הם נותנים לילדים ליהנות, אבל משתדלים לשמור את זה תחת שליטה.

והם בדרך כלל מצליחים. עד שאני מגיע.

אני רק לוחץ עם רגלי על הדוושה, ונטלי קופצת מהצליל. אני כבר יכול לדעת שזה יהיה קשה. היא תבכה ותתפתל, וזה יצא חרא. ואני ממש שונא כשזה לא מושלם.

"זה הולך לכאוב?" היא מייללת.

"לא, זה מדגדג." אני עונה ביובש.

אחרי שתי שניות מתחילת הקעקוע, היא כבר בוכה. לא הספקתי אפילו לשרטט את כל קווי המתאר לפני שהיא מחווירה כולה ועורה נעשה קר.

"אני הולכת להקיא," היא אומרת.

"את צריכה אוויר צח."

"אנחנו יכולים לעזור לך להגיע לדלת. את יכולה ללכת?" שואלת הנערה.

"אני חושבת," ממלמלת נטלי.

אלוהים, אני פאקינג שונא מתעלפים. פעם בכמה זמן אני מקבל את המקיאים והמתעלפים. אני מוריד את הכפפות ועוזר לנטלי להגיע לדלת האחורית. אף פעם לא לדלת הקדמית. זה לא טוב לעסקים. היא יושבת על אחד מהכיסאות שיש לנו מאחור בדיוק מהסיבה הזו.

"שימי את הראש בין הרגליים, חמודה. שאיפה עמוקה פנימה ונשיפה ארוכה החוצה."

"מסריח פה," היא מייללת.

"כן, זו סמטה אחורית מאחורי מכון קעקועים, ובדיוק נגמרו לנו הנרות הריחניים."

הנערה הבלונדינית צוחקת לעצמה כשהיא מלטפת את גבה של נטלי. אני נשען לאחור על הלבנים הקרירות ומושיט את ידי אל הסיגריות שלי, ונעצר כשאני רואה אותה מסתכלת על ידי שנכנסת אל הכיס. זה מוזר, אבל אני לא רוצה לעשן מולה. אני מעשן מול כולם, ובדרך כלל לא אכפת לי במיוחד.

עיניה פוגשות את שלי, ואני מרגיש שאני הולך לאיבוד בתווי פניה העדינים. "את בטוחה שאת לא רוצה קעקוע?" אני שואל, רוצה למלא את השתיקה בקולה.

"אני בטוחה. אין שום דבר שאני רוצה על העור שלי לנצח. אין שום דבר שיש לו כזו משמעות עבורי." היא אומרת ומושכת בכתפיה הצרות.

"זה לא יכול להיות נכון. בטוח יש משהו שאת אוהבת."

זוויות פיה מתרוממות בחיוך ערמומי.

"תני לי לנחש," אני אומר, מרגיש פלרטטני מהרגיל. "את אוהבת מוזיקה. את מנגנת בפסנתר..." היא מנידה בראשה. "אוקיי... טניס?" הפנים שלה מתעוותות בזעף, כאילו העלבתי אותה. "מעודדת?"

"אוקיי, אתה ממש גרוע בזה," היא מקניטה אותי.

ההתלוצצות הקלה הזו בינינו טבעית, אבל גם מוזרה. כאילו שנינו מתעלמים מהעובדה שראינו זה את זה מרחוק במשך שנים, אבל זה המפגש האמיתי הראשון בינינו.

אני צוחק בחזרה. "סליחה." אני מביט בה עוד רגע ארוך, ואז מנחש שוב. "אני בטוח שאת אוהבת לקרוא."

"הנה, בבקשה. אני באמת אוהבת לקרוא."

"אהה. ידעתי שאצליח לנחש."

"קצת יותר קשה לנחש לגביך," היא אומרת ומכווצת את עיניה לעברי.

"לא ממש," אני אומר, ומרגיש שוב חשק לסיגריה.

היא עומדת להגיד עוד משהו כשנטלי מזדקפת לפתע, ונראה שקצת צבע חזר לפניה. "אני חושבת שאצליח הפעם. אני מבטיחה."

"בואי ננסה שוב." אני מכניס את שתיהן חזרה לסטודיו, אבל לא מפספס את החיוך הביישני על פניה של הבלונדינית כשהיא חולפת על פניי דרך הפתח.

עוד על המארז

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
71 דירוגים
22 דירוגים
20 דירוגים
17 דירוגים
6 דירוגים
6 דירוגים
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
20/10/2024

בניגוד למה שהרבה חושבים אני חושבת ששרה קייטרינג עשתה זאת בענק זה רק מראה שלא חייב קינק וסקס ללא הפסקה ואפשר גם לכתוב את הרומן הטוב והיותר מוכר ולתת חמימות בלב ובבטן תענוג מטורף לקרוא כמו תמיד כל דבר שהיא כותבת היא חד משמעית בחמשת הסופרות האהובות עליי והיא מצדיקה את זה לגמריי

2
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
20/10/2024

בניגוד למה שהרבה חושבים אני חושבת ששרה קייטרינג עשתה זאת בענק זה רק מראה שלא חייב קינק וסקס ללא הפסקה ואפשר גם לכתוב את הרומן הטוב והיותר מוכר ולתת חמימות בלב ובבטן תענוג מטורף לקרוא כמו תמיד כל דבר שהיא כותבת היא חד משמעית בחמשת הסופרות האהובות עליי והיא מצדיקה את זה לגמריי

1
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
22/3/2025

סיום מושלם לסדרה מהממת ספר מרגש מאוד ממליצה

שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
16/3/2025

סיפור מהמם אהבתי מאוד ממליצה🫠

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
16/3/2025

סיפור מושלם אוהבת עיירות קטנות ממליצה🥰

שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
2/1/2025

חמוד, קצר וקולע.

שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
2/1/2025

חמוד, קצר וקולע.

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
31/12/2024

חמוד, קצר וקולע.

שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
17/11/2024

קצת עלילה על ספידים (שבוע בספר דוחס לתוכו חודשים של עלילה) אך אם נתעלם מזה, עוד ספר חמוד בסדרה

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
10/11/2024

ספר חמוד, רגיש וכל כך שונה מסגנונה הרגיל של שרה קייט... הבעיה היחידה מבחינתי היא דחיסת העלילה לשבוע וכל כך מעט עמודים... די מעמיד את כלל העלילה בתחושה של ספר על ספידים. היה בהחלט אפשר לתת קצת יותר עומק לדמויות והעלילה.

שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
9/11/2024

רייף מקסים ושבור וכולנו היינו רוצות להיות שלבי שמרפאת ומביאה את הגבר השבור לרצות להיות שלם וזה מדהים לראות את התהליך ולהתאהב בשניהם תוך כדי חד משמעית תקנו אותו

שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
5/11/2024

יפה יותר מהראשון נחמד מאד לא שרה קייט שרגילים אבל בסה״כ אהבתי

שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
31/10/2024

ספר שכיף ונעים לקרוא, מעורר מחשבות וסוחף

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
21/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
5/6/2025

מאוד נחמד. היו קטעים מיותרים, שפחות הבנתי למה זה היה חשוב לעלילה. הכתיבה לא מבריקה. אבל בסדר...

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
8/5/2025

חמוד. סיפור בנאלי

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
15/4/2025

ספר מתוק, הייתי זקוקה לו אחרי הפסקה ארוכה. נהנתי, למרות שהוא קיטשי, וקצת ילדותי.

שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
1/2/2025

חמוד ברוח שאר הספרים אבל קצר מידי... ספר נחמד שלא נופל משאר הספרים בסדרה אבל גם לא מחדש

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
1/11/2024

ספר נחמד נכון שהנושא של הספר חשוב אבל לדעתי חסר עומק בספר הוא דיי רדוד בגלל הנושא החשוב נתתי ארבעה כוכבים

שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
16/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
12/10/2024

מתוק, ממש לא שרה קייט שהתרגלנו אליה

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
12/10/2024

חמוד

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
12/10/2024

ספר מקסים ❤️

שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
12/10/2024

הפתיע אותי .זה לא הסגנון הרגיל הקינקי של שרה. אלא סיפור לפי הקריטריונים לרומן רומנטיים סקס טוב. קצת סיפור. קצת מתח. וקצת סקס טוב. אבל העביר שעתיים בכיפור

שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
8/5/2025

חמוד לא מעבר

שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
10/3/2025

3.5 ✨ הספר השני בטרילוגיה ועד עכשיו הם כולם היו צפויים מידי ברמה שלא הופתעתי לרגע גם כשהטוויסטים קרו. הראשון היה עוד נחמד, אבל הספר הזה היה קצת נע. רגע אחד הם רוצים אחד את השניה, שנייה אחרי זה כבר לא והם בקרב מבטים ר3חני בטירוף. וככה זה היה כל הספר עד ה10 אחוז האחרון כשהם סוף סוף התוודו באהבה שלהם ובום נגמר הספר קיצור נחמד קצר, הייזל עשתה את הספר אז חבל שהיא 💀 (לא ספוילר! היא גוססת מהפרק הראשון) מהספרים הפחות טובים של שרה קייט והיא יודעת להפציץ אז משהו פה לא עבד

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
20/10/2024

חמוד ולא יותר מזה ... לא להאמין שזאת הסופרת של סדרת המנויים

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
14/10/2024

לא כמו הספרים הקודמים מאכזב

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
13/10/2024

מאכזב ממש. משרה קייט מצפים להרבה יותר. ילדים שבשבוע התאהבו כל הספר צפוי מראש מצטערת שבגלל שם הסופרת קניתי את שלושתם מההתחלה.

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
22/4/2025
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
9/1/2025

הסיפור עצמו היה יכול להיות משהו יותר חזק אם הסופרת הייתה בוחרת להתמקד בהתמכרות שלו. אבל זה משהו שאפילו לא השפיע על הסיפור באופן משמעותי.. (ההתמודדות שלו עם סמים, לא הופעתם בכללי) והתרגום... איזה זוועה של תרגום..

שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
30/10/2024

הוא כתוב יותר טוב מהספר הראשון בסדרה, אבל הוא עדיין דיי גרוע

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
13/10/2024

ממש רציתי שהספר הזה יהיה טוב. זה לא קרה. אין מספיק חיבור לדמויות ולדמויות המשנה, הדינמיקה בינהם גם לא עד הסוף מחוברת, לא ממליצה, קצת בזבוז של זמן כסף

1
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
15/4/2025

מביך… אוסף קלישאות שחבל שחובר יחד לספר אין שום קשר בין הספר הזה לספרים הקודמים שלה.. בזבוז זמן

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
20/11/2024

לא אהבתי בכלל ממש אוהבת את הספרים של שרה קייט לכן הופתעתי העלילה יבשה בלי שום עניין

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
26/10/2024

ספר הארוטיקה הכי גרוע שקראתי

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
16/10/2024

אחד הגרועים שקראתי. מוגזם להגיד קראתי, כי מהר מאוד התחלתי רק לרפרף ובסוף ויתרתי. חבל על הזמן והכסף.

שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
11/10/2024

גם כוכב אחד זה יותר מידי לספר הזה, עלילה משעממת ודמויות רדודות, בקיצור אפילו אי אפשר להעביר איתו כמה שעות. תוותרו

שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
6/6/2025
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
4/6/2025
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
2/6/2025
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
13/4/2025
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
5/4/2025
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
28/2/2025
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
28/2/2025
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
28/1/2025
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
27/1/2025
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
27/1/2025
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
24/1/2025
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
17/12/2024
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
22/11/2024
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
22/11/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
21/11/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
15/11/2024
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
10/11/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
8/11/2024
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
5/11/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
3/11/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
29/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
27/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
21/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
20/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
18/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
17/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
17/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
14/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
13/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 3 - התנגדות
12/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 2 - סכנה
12/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
12/10/2024
שם הספר: וויקד הארטס 1 - שבריריות
12/10/2024
מארז וויקד הארטס שרה קייט

פרק 1


סיירה

הזמזום בלתי פוסק, כמו סכינים שקודחים היישר לתוך ראשי. אני לא יודעת איך מישהו יכול לעבוד פה כל היום. זה נראה בלתי אפשרי.

"אז את חושבת שאני צריכה לעשות את הדולפין או את השפירית?" נטלי שואלת, גוללת בטלפון שלה. יש לה לוח פינטרסט עם מאות תמונות עם קעקועים ילדותיים על המסך.

"אני לא יודעת," אני עונה. "לאיזה מהם יש יותר משמעות עבורך?"

"אה, לא ממש אכפת לי ממשמעות. אני רק רוצה משהו יפה שם מאחור, את יודעת?" היא קורצת כשהיא מצביעה על הכתף השמאלית שלה.

אני צוחקת, אבל זה צחוק קצת מאולץ. נטלי היא מהבנות שהתברכו בגוף מושלם — ירכיים עגלגלות, מותניים כמו שעון חול, ושדיים מלאים וגדולים שהופכים את חולצת הטריקו הכי פשוטה ללוהטת. אני קצת מקנאה.

"נטלי," קול גברי קורא בטון יבש מדלפק הקבלה. אני מזהה את האיש הגדול והשרירי עם הזקן השחור השזור בלבן. יש לו עיניים ירוקות ומושכות וכתפיו רחבות וחזקות.

נטלי קופצת מכיסאה כדי לברך אותו — עם הציצים שלה, כמובן. הוא אפילו לא שם לב. אין לי ספק שנטלי לא תפסול סקס איתו רק מפני שהוא מבוגר ממנה ביותר מעשור.

"לוגן מייד יתפנה לעשות את הקעקוע שלך. בחרת משהו?" הוא שואל אותה.

"אה, לא אתה תעשה את זה?" היא שואלת ונשענת מעל מחיצת הזכוכית. אני מגלגלת את עיניי נוכח קבלת הפנים המוגזמת שהיא עורכת. נטלי ואני מכירות כבר שנים, אבל אנחנו מבלות ביחד רק כשההורים שלנו מגיעים בחופשות לוויקט ביץ', או וויקד ביץ' — החוף המרושע — כפי שהוא מכונה. אני מחבבת את נטלי, אבל היא ואני שונות לחלוטין. היא מציגה את גופה לראווה בפני כל אחד, כל הזמן, ולא אכפת לה שבחורים רוצים אותה רק בשביל דבר אחד. לי נראה שזה פשוט לא כיף. כשאמצא את הבחור הנכון, אני רוצה שזה יהיה מיוחד. לא סתם השתוללות מהירה בשביל הנאה רגעית.

היא עדיין מנסה לגרום למקעקע להגיב לתצוגת השדיים שלה, אבל לא נראה שהוא מתרשם. אני בטוחה שהוא רואה בנות כמוה כל הזמן. בעיקר בשבוע הזה. חופשת האביב בוויקד ביץ' תמיד מטורפת. האי מתמלא בילדים עשירים עם קרנות נאמנות, שרק רוצים להשתולל ולהתפרק בשבוע הראשון של החופשה שלהם. הברים לא מקפידים על בדיקת תעודות הזהות. שוטרים מוותרים על אכיפת החוקים, כי הרבה אנשים מגיעים ומבזבזים כסף בעיר הזאת, שידועה כמגרש משחקים לילדים עשירים. לא מפוקפקת כמו קנקון, אבל פרועה באותה המידה.

בזמן שאנחנו מחכות, אני מעיפה מבט סביב הסטודיו. הוא מעוצב כמו מוסך עם ארגזי כלים אדומים וגדולים ושרפרפים שחורים נמוכים על גלגלים — זה חכם, ואיכשהו גם סקסי. דלפק הקבלה הוא תיבת תצוגה מזכוכית, מלאה בתמונות ותכשיטים לפירסינג. למעשה, המקום מעוצב בצורה מדהימה ולגמרי לא מה שציפיתי. ציפיתי למשהו מפוקפק ועלוב יותר. תמיד ראיתי את המקום רק מבחוץ. ההורים שלי היו יוצאים מדעתם אילו היו יודעים שאני כאן, אבל כמו בכל חופשת אביב בוויקד, הם נעלמים ומשאירים אותי לבד למשך כל השבוע. בכל מקרה, אני כבר מבוגרת עכשיו, אז זה לא שאני צריכה ליווי והשגחה. אבל אני יכולה להתערב שהם לא יהיו מרוצים מזה שאני כאן. אני מחייכת לעצמי במחשבה על התגובה שלהם.

"נטלי?" גבר נוסף מופיע מאחורי הקיר שמפריד בין אזור ההמתנה הקדמי לחלק האחורי של הסטודיו, שבו הקעקועים מתבצעים. אני מעיפה מבט למעלה כשאני שומעת את קולו, חלק ועמוק כמו שוקולד, והלסת שלי כמעט צונחת לרצפה. אני לא יכולה להסיר ממנו את עיניי. הוא מכוסה בקעקועים מזרועותיו ועד לצווארו, אבל לא כולם שחורים כמו אצל הגבר בקבלה. הם יפהפיים, מלאי חיים וצבע, כאילו הם ציור קיר בצבעי מים על עורו. למעשה, אני לא חושבת שיש בהם בכלל צבע שחור.

אבל לא הקעקועים הם אלה שמרתקים את תשומת ליבי, אלא פניו. בכל קיץ, אני מגיעה לאי ומחפשת אותו. אני רואה אותו במקומות שונים, מתחבאת במקומות הכי מוסתרים שאני מוצאת וצופה בו. פעם או פעמיים, במהלך החופשה, אני מביטה בו דרך החלון כשאני עוברת בטיילת. יותר מפעם אחת צפיתי בו אוכל בדיינר בהמשך הרחוב. אין לי מושג מה מושך אותי אליו כל כך.

זה לא רק בגלל המראה שלו. כלומר, הוא מהמם, עם השיער החום והעשיר שלו שתמיד צונח בגלים מושלמים על מצחו. אולי זה מה שתפס את עיניי בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשהייתי רק בת ארבע־עשרה. אבל מאז המשיכה הפכה למשהו יותר מזה. יכולתי לראות את הכאב בעיניו. כאילו היו לו סודות שרציתי לדעת וחוכמה שלעולם לא אוכל להבין. הוא בטח לא יותר מבן עשרים וחמש, אבל יש לי הרגשה שבעשרים וחמש השנים שלו הוא ראה הרבה יותר ממה שאני ראיתי בתשע־עשרה השנים שלי.

"זו אני!" מצייצת נטלי, ונראה שברגע שעיניה נוחתות עליו, הגבר מהדלפק פורח מייד מראשה.

אבל הוא לא מסתכל עליה. הוא מסתכל עליי.

אני עדיין יושבת על אחד השרפרפים השחורים, ומרגישה כאילו משקולת כבדה של צער ממלאת את בטני. הוא השתנה מאז האביב שעבר. משהו בו נראה אחר. אלו לא רק הקעקועים החדשים, או האופן שבו נראה שהכתפיים שלו לא ממלאות את החולצה כמו בעבר. יש פחות חיים בעיניו.

אני קמה וניגשת לנטלי, מנסה לחלץ את עצמי מהטרנס שצנחתי לתוכו בשנייה שעיני הקריסטל הכחולות שלו נחו עליי. "זאת היא," אני אומרת ומצביעה על נטלי.

"את לא רוצה קעקוע?" הוא שואל בחיוך רחב. הוא מידבק, אני מרגישה שחיוך רחב עולה על שפתיי. בלי לדעת למה, אני מניחה את ידי על לחיי כדי להסתיר את החיוך. הפלרטוט הכי גרוע בעולם קורה ממש כאן.

"ל...לא." אני מגמגמת.

הוא חושף את שיני הפנינה הלבנות שלו, ואני נשבעת שברכיי עומדות לקרוס.

נטלי מגחכת כשהוא מחייך. "היא? לעשות קעקוע? כן, ממש." אני קולטת שהיא מתגרה בי, אז אני מפסיקה לחייך ונועצת בה מבט. אני מבינה שאני נראית קצת תמימה, אבל אני לא קדושה.

"טוב, אולי יום אחד," הוא אומר ומסתכל עליי שוב, מבטו מאיר עליי כמו זרקור.

"אני חושבת שאני רוצה דולפין פה על הכתף," אומרת נטלי ומצביעה על גבה העליון. "להזכיר לי את התקופה שלי כאן. זה מיוחד בשבילי," היא אומרת ומביטה בלוגן במבט מלא תשוקה.

הוא מהנהן לעברה ולוקח נשימה עמוקה. נראה שהוא מכין את עצמו נפשית להתמודד עם עוד בחורה צעירה וקשקשנית וקעקוע הדולפין שלה.

אני מחייכת לעצמי כשאני הולכת אחריהם לחדר האחורי, לעמדת העבודה שלו.

לוגן

אלוהים, אני פאקינג שונא את חופשת האביב. היא מביאה איתה רק ילדים עשירים ושיכורים, וקעקועי דולפין. אבל העסקים טובים, אז אני מניח שאין לי על מה להתלונן. מרף אוהב את הבנות בעונה הזו של השנה, אבל אני ממש הייתי יכול להסתדר בלעדיהן. הן מגיעות לוויקט (אני מסרב לקרוא לאי וויקד) פעם בשנה כדי לקבל את הריגושים שלהן עם המקומיים הגסים והמחוספסים, ואז חוזרות לחיים המשעממים שלהן, בבתים הגדולים עם בני הזוג המהוגנים. עבור הבנות האלו, אנחנו סוג של סעיף שהן מסמנות ברשימה של דברים לעשות לפני חתונה.

הפסדתי בהתערבות למרף, וזו הסיבה שאני תקוע עם הדולפין והוא יזכה לקבל את הבא שייכנס. היה קודם רגע שקט בסטודיו, והתערבתי איתו שהלקוח הבא שייכנס יהיה ילד קולג' שיכור, שקיבל אתגר מהחברים שלו באחווה. כבר אחרי שמונה בערב ביום ראשון של חופשת האביב. ואצל הילדים האלה, לעשות קעקוע מטופש זה כמו טקס מעבר. אבל כששמענו את הפעמון מעל הדלת מצלצל, הרמנו את הראש וראינו שתי בנות שנכנסו פנימה. אחת נראתה כאילו היא מוכנה לזיין את מתלה המעילים אם אף אחד אחר לא יתנדב. והשנייה... הייתה היא.

לא חשבתי שאזכה אי פעם לראות את היום שבו היא באמת תיכנס לסטודיו. חמש שנים היא בילתה בהתבוננות מרחוק, וזה היה הגיוני. היא לא שייכת לכאן. עם נעלי הקונברס הלבנות שלה והחצאית הוורודה שנחה על מותניים שכמעט לא קיימים, הבחורה הזאת, גם אם תתאמץ, לא תוכל להיראות פחות שייכת.

"חחח," מתגרה בי מרף. "אתה ראשון."

"אוקיי, לך תרשום אותן. תן לי דקה לעשן, ותכף אתחיל."

"בסדר," הוא עונה, והיד שלו נוחתת בחוזקה על כתפי. "אבל רק סיגריה." הוא מכווץ את עיניו כשהוא מביט לתוך עיניי, ואני מהנהן. אני יודע שהוא פשוט דואג לי, אבל אני שונא שמתייחסים אליי כאילו אני צריך בייביסיטר. מה שאני עושה אחרי העבודה זה העסק שלי.

נכון, אני עובד בעסק שלו, אז אולי פשוט אחכה עד אחרי המשמרת שלי כדי לעשות משהו אחר חוץ מלעשן. שקית הניילון הקטנה שבכיס שלי כמו חורכת את העור שלי דרך המכנסיים. הלוואי שזה באמת יקרה.

מרף אומר שאין לי משמעת עצמית, אבל תראו אותי. מחכה עד סיום המשמרת שלי כדי להתמסטל.

הבחורה בחדר ההמתנה נשמעת מעצבנת. אני שומע אותה מעבר לדלת. כשאני חוזר, אני עובר על הדברים הרגילים. שוטף ידיים, מחטא את המושב ואת כל כלי העבודה בעמדת העבודה שלי. אני מעריך את הדרך ההגונה והנקייה שבה מרף מנהל את העניינים. לא הייתי עובד בשום מקום אחר.

כשאני חוזר לחזית כדי לקבל את הלקוחה, אני עוצר כשאני רואה שוב את הנערה. אבל הפעם, העיניים שלי לא נשלחות לנעלי הספורט הנקיות שלה או לחצאית הוורודה שלה. אני נמשך לעיניים שלה — כחולות כמעט כמו שלי. למה אף פעם לא באמת הסתכלתי לתוך העיניים האלה? הן גדולות, בהירות, ואין בהן כמעט איפור. לא שהיא זקוקה לו — כל קו בפניה מעודן.

כדאי שאפסיק או שאיראה כמו אידיוט — עומד ונועץ מבטים בנערה היפה והמסתורית הזו.

אני קורא לבנות לבוא לחדר האחורי. נטלי, הלקוחה, לא מפסיקה לקשקש על הדולפין, מה שדורש ממני כל גרם של נחישות כדי לא להיאנח.

אני לא יודע למה אני מקניט את הבלונדינית בנוגע לקעקוע. אני חושב שאני רוצה לראות אותה מחייכת, ואכן יש לה חיוך מושלם. הבחורה הזו היא לא הטיפוס שלי, אבל אני עדיין רוצה להסתכל עליה, להקשיב לקול שלה, לשחות בעיניים הכחולות והמושלמות האלה.

נטלי מתיישבת בתנוחת רכיבה על הכיסא, ומייד מורידה את החולצה ומראה לי את המקום שבו היא רוצה את הדולפין. אני מנהל איתן שיחת חולין בזמן שאני מנקה את האזור ומצייר את הדוגמה על העור. היא ממשיכה לפטפט ולקשקש על זה שהיא מגיעה לוויקד בכל חופשת אביב וכמה היא אוהבת להתערבב עם המקומיים. אני נאלץ לזייף צחוק כשהיא מדברת, ואז מפנה את עיניי אל הנערה השקטה שיושבת בכיסא בפינה.

"מה איתך?" אני שואל.

הא מרימה את עיניה בציפייה.

"גם את אוהבת להתערבב עם המקומיים?" אני מקניט אותה. נטלי מצחקקת עד שאני מזכיר לה לא לזוז.

"היא לא בדיוק הטיפוס המתערבב," לוחשת נטלי.

"זה בסדר."

"אני אוהבת לבוא הנה. אבל לא כדי להתערבב עם המקומיים," היא עונה, מחקה את הטון שלנו, "אלא מפני שהאנשים פה נחמדים יותר, ואני יכולה לנשום כאן."

אני מעיף אליה מבט שוב, ומחייך מפני שאני יודע בדיוק למה היא מתכוונת. וויקט תמיד הייתה כזו בשבילי. שקטה, נוחה. בכל שבוע אחר בשנה.

"משעמם," ממלמלת נטלי כנגד הכיסא כשאני מחזיק מראה כדי להראות לה את הציור על כתפה. "כן, אני אוהבת את זה," היא אומרת. אני מכין את הדיו ומקשיב לבנות שמדברות על התוכניות שלהן אחרי הקעקוע. הן עומדות ללכת אל המדורה — האירוע הנחשק של כל שבוע בחופשת האביב. הם עושים את זה בכל שנה, ותמיד עמוס שם בגלל ילדי הקולג' העשירים. פתיחה מעולה לשבוע.

אני לא אוהב את הרעיון שהבחורה הזו תלך למדורה. זה מקום ידוע לשמצה עם הרבה אלכוהול והתנהגות פרועה. בסופו של דבר, בכל שנה כמה חלאות שם הולכים קצת רחוק, וזה הופך במהירות לרכילות הלוהטת בעיר. אני יודע שהשוטרים לא עושים הרבה בגלל הלחצים של המשקיעים. זה מידע פנימי משוטר שהוא אחד החברים הכי טובים של אחי, וששונא את השבוע הזה אפילו יותר ממני.

הם נותנים לילדים ליהנות, אבל משתדלים לשמור את זה תחת שליטה.

והם בדרך כלל מצליחים. עד שאני מגיע.

אני רק לוחץ עם רגלי על הדוושה, ונטלי קופצת מהצליל. אני כבר יכול לדעת שזה יהיה קשה. היא תבכה ותתפתל, וזה יצא חרא. ואני ממש שונא כשזה לא מושלם.

"זה הולך לכאוב?" היא מייללת.

"לא, זה מדגדג." אני עונה ביובש.

אחרי שתי שניות מתחילת הקעקוע, היא כבר בוכה. לא הספקתי אפילו לשרטט את כל קווי המתאר לפני שהיא מחווירה כולה ועורה נעשה קר.

"אני הולכת להקיא," היא אומרת.

"את צריכה אוויר צח."

"אנחנו יכולים לעזור לך להגיע לדלת. את יכולה ללכת?" שואלת הנערה.

"אני חושבת," ממלמלת נטלי.

אלוהים, אני פאקינג שונא מתעלפים. פעם בכמה זמן אני מקבל את המקיאים והמתעלפים. אני מוריד את הכפפות ועוזר לנטלי להגיע לדלת האחורית. אף פעם לא לדלת הקדמית. זה לא טוב לעסקים. היא יושבת על אחד מהכיסאות שיש לנו מאחור בדיוק מהסיבה הזו.

"שימי את הראש בין הרגליים, חמודה. שאיפה עמוקה פנימה ונשיפה ארוכה החוצה."

"מסריח פה," היא מייללת.

"כן, זו סמטה אחורית מאחורי מכון קעקועים, ובדיוק נגמרו לנו הנרות הריחניים."

הנערה הבלונדינית צוחקת לעצמה כשהיא מלטפת את גבה של נטלי. אני נשען לאחור על הלבנים הקרירות ומושיט את ידי אל הסיגריות שלי, ונעצר כשאני רואה אותה מסתכלת על ידי שנכנסת אל הכיס. זה מוזר, אבל אני לא רוצה לעשן מולה. אני מעשן מול כולם, ובדרך כלל לא אכפת לי במיוחד.

עיניה פוגשות את שלי, ואני מרגיש שאני הולך לאיבוד בתווי פניה העדינים. "את בטוחה שאת לא רוצה קעקוע?" אני שואל, רוצה למלא את השתיקה בקולה.

"אני בטוחה. אין שום דבר שאני רוצה על העור שלי לנצח. אין שום דבר שיש לו כזו משמעות עבורי." היא אומרת ומושכת בכתפיה הצרות.

"זה לא יכול להיות נכון. בטוח יש משהו שאת אוהבת."

זוויות פיה מתרוממות בחיוך ערמומי.

"תני לי לנחש," אני אומר, מרגיש פלרטטני מהרגיל. "את אוהבת מוזיקה. את מנגנת בפסנתר..." היא מנידה בראשה. "אוקיי... טניס?" הפנים שלה מתעוותות בזעף, כאילו העלבתי אותה. "מעודדת?"

"אוקיי, אתה ממש גרוע בזה," היא מקניטה אותי.

ההתלוצצות הקלה הזו בינינו טבעית, אבל גם מוזרה. כאילו שנינו מתעלמים מהעובדה שראינו זה את זה מרחוק במשך שנים, אבל זה המפגש האמיתי הראשון בינינו.

אני צוחק בחזרה. "סליחה." אני מביט בה עוד רגע ארוך, ואז מנחש שוב. "אני בטוח שאת אוהבת לקרוא."

"הנה, בבקשה. אני באמת אוהבת לקרוא."

"אהה. ידעתי שאצליח לנחש."

"קצת יותר קשה לנחש לגביך," היא אומרת ומכווצת את עיניה לעברי.

"לא ממש," אני אומר, ומרגיש שוב חשק לסיגריה.

היא עומדת להגיד עוד משהו כשנטלי מזדקפת לפתע, ונראה שקצת צבע חזר לפניה. "אני חושבת שאצליח הפעם. אני מבטיחה."

"בואי ננסה שוב." אני מכניס את שתיהן חזרה לסטודיו, אבל לא מפספס את החיוך הביישני על פניה של הבלונדינית כשהיא חולפת על פניי דרך הפתח.

עוד ספרים של שרה קייט