וויקד הארטס 3 - התנגדות

פרק 1

רייף

אני מוכן להודות — לבחור הזה יש מכת וו ימנית שיכולה להעיף אותי ישר אל השבוע הבא. וזו בדיוק הסיבה שאני לא יכול לתת לו להנחית את המכה הזאת. הוא חזק, אבל לא כל כך מהיר. ולמזלי, אני קצת משני הדברים.

כשהוא מסתער כדי להעיף לי מכה שמאלית ואז ימנית, אני נע בזריזות כדי להתחמק, ומשתמש בתנופה שצברתי כדי להכניס לו אגרוף ישר ללסת. כשהאגרוף שלי נוחת על פניו, אני מרגיש תזוזה מתחתיו. זה בטח שום דבר, רק סדק קטן במפרק הלסת, אבל אני בטוח שזה כואב כמו הגיהינום.

הכאב גורם לו להסס לשנייה, וזה מספיק לי כדי להנחית עליו עוד אגרוף בצד השני. הקהל סביבנו משתגע. השאגות חזקות מספיק כדי להסיח את דעתי ממפרקי אצבעותיי שצווחים מכאב.

"חזיר מזדיין," הוא נוהם, ואז מנסה להעיף לי אגרוף איטי, שאני חוסם. עכשיו הוא קרוב אליי מספיק כדי לאפשר לי לנעוץ את אגרופי היישר לתוך כלוב הצלעות שלו. הוא מועד, והפעם אני יודע ששברתי לו משהו. וזאת הרגשה פאקינג טובה.

לא תמיד אני רוצה לפגוע בבחורים שאני נלחם בהם, אבל הטיפוס הזה הוא חתיכת חרא אמיתי, אז אני מנסה ליהנות כשאני יכול. הוא הבעלים של מועדון חשפנות מפוקפק בשולי העיר, ויותר מפעם אחת הגיעו אליי ידיעות שהוא מתעלל בבנות שלו וגורם להן לעבוד קצת יותר מדי קשה בשביל הכסף שלהן. מטבע הדברים, אף אחת מהן לא תתלונן עליו, אז אני לא יכול למצוא מספיק הוכחות כדי לסגור לו את המקום. עד שאצליח לעשות זאת, אצטרך להסתפק בתענוג שבלשבור לו את הצלעות והאף.

הוא לא מספיק לקום, ואני כבר מכניס לו שמאלית חזקה בעצם הלחי. הוא מתמוטט על רצפת הבטון כמו בובת סמרטוטים. הבחורים סביבי חוגגים, ואני יודע שזה בגלל שכולם הימרו עליי ועשו בזכותי קצת כסף. המעטים שמהמרים נגדי עוזבים בכעס ומקללים אותי, אבל אני צריך להעלים עין מהחרא הזה.

זו העסקה.

זה חלק מהפשרה שעשיתי עם ויק, הבעלים של מועדון האגרוף. אני יכול להילחם כמה שאני רוצה, ובתמורה אני מרחיק את המשטרה. בכל פעם שיש שמועה על הימורים לא חוקיים מאחורי מועדון האגרוף החוקי לחלוטין, אני דואג להשתיק אותה. ויק, מצידו, נותן לי להסתובב ליד הקרבות המחתרתיים פה ולרחרח אחרי כיווני חקירה כשאני צריך, ושנינו מאושרים. אני לא מבצע במועדון שלו מעצרים, זוכה להיות שוטר קצת מושחת במשך כמה לילות בשבוע, וזה משתלם לי הרבה יותר מאשר להפריע באמצע כמה הימורים לא מזיקים.

הלילה אני כאן לא רק כדי להוריד את חתיכת החרא המגעיל הזה, שסוף־סוף מתחיל להתרומם על הרגליים. אני רואה בדיוק את האדם שאיתו צריך לדבר. אחרי שאני מנגב את הזיעה והדם הנוטף מהגבה שלי, אני ניגש אליה.

ברגע שאני מתקרב, מגי מגלגלת את עיניה אליי. "אני לא מדברת עם אף שוטר הלילה, אז פשוט תתחפף מפה," היא מתפרצת.

אני פורץ בצחוק חמים. "אני לא יכול אפילו להגיד שלום?"

היא מהדקת את שפתיה. ברור שהיא לא קונה את זה אפילו לשנייה אחת.

"האף שלך מדמם," היא מציינת, אבל אני יודע שמגי לא נגעלת מקצת דם. בתור האחות הקטנה של ויק, היא רגילה ללילות כאלה ולקהל כזה. היא ללא ספק חכמה כמוהו, אבל קשוחה כפליים ויפה פי עשרה. ותמיד טובה בשביל קצת מודיעין.

מגי היא פרח קיר. היא תמיד בסביבה, אבל אף אחד לא שם לב אליה. והיא שומעת הרבה.

"אני לא כאן כדי לחפור, מגי. אתמול עצרתי ילד על כוונה להפיץ, ואני רוצה לדעת מה לעזאזל אני מפספס."

היא מסיטה את עיניה ולא עונה לי. ברור לי שהיא יודעת בדיוק על מה אני מדבר. הילד רק בן שש־עשרה, נקי לפי בדיקת הדם שלו, והיו עליו עשרים גרם של קריסטל מת' בשקיקים נפרדים. הוא לא מדבר, ואני רוצה לנסות למצוא אחרים שידברו לפני שאצטרך ללחוץ עליו.

"רק תכווני אותי לכיוון הנכון, ולא תשמעי ממני יותר."

"שמעתי על זה, רייף, אבל אני באמת לא יודעת כלום. הבחורים מבולבלים כמוך."

בבחורים היא מתכוונת לאחיה וחבריו. הכי רחוק שהם יוצאים מגבולות החוק זה קצת לחימה מחתרתית והימורים, אבל אני יודע בוודאות שוויק שונא סמים. הוא אוהב קרבות, והוא אוהב אותם נקיים. לא הייתי יכול להמשיך בעסקה שלנו אם המצב היה שונה.

באביב שעבר עצרתי את הספק של לוגן, אחי למועדון האופנועים, ומאז היה שקט בגזרת פעילות הסמים באי. כמה מעצרים פה ושם, בעיקר פרחחים שקנו את החומר בניופורט והביאו אותו לעיירת החוף הקטנה שלנו. אבל הנער הזה לא הגיע מניופורט. לדודים שלו יש חנות מזכרות בטיילת, ויש לי הרגשה רעה מאוד שהסמים שעליו היו יותר מאשר לשימוש עצמי.

"הוא רק ילד, מגי. ילד טוב."

לבסוף היא מרימה את עיניה ומביטה בי. "בניגוד אליך ואליי, נכון?"

אני בולע רוק, ומתכווץ מהכאב שמתפשט לאיטו בלסת שלי. "בניגוד גמור אלייך ואליי."

"אעדכן אותך אם אשמע משהו. גם ויק שונא את זה, אתה יודע. סמים דופקים לו את הקרבות."

"תודה, מגי," אני לוחש ורוכן להצמיד נשיקה על לחייה. היא הודפת אותי. אני בטוח שנודף ממני ריח נורא.

כשאני חוזר למרכז הקהל, אני רואה הפעם שתי בחורות בזירה.

אין הרבה בנות שנלחמות, אבל אלה שכן הן פאקינג אכזריות. הבלונדינית ששולטת עכשיו בקרב תמיד מנצחת, והבחורים אוהבים את הקרבות האלה. אני לא מסוגל לצפות, בעיקר בגלל שהיא מחסלת ממש את הילדה המסכנה שמולה — כנראה מישהי חדשה במועדון — שחשבה שהיא קשוחה וחזקה מספיק בשביל קרב מחתרתי. היא לא. הן אף פעם לא.

ויק לוכד את מבטי, ואני שולח אליו הנהון מרומז.

קיבלתי את כל המידע שיכולתי להשיג הלילה, אבל אני פאקינג לא רוצה ללכת הביתה. השעה רק חצות, בקושי יש לי פנס בעין, ואני עדיין מלא בתסכול שטרם מצא פורקן.

ויק רואה שאני חסר מנוחה, והוא מחזיר לי הנהון. אני יודע לאן זה הולך. אנחנו רוקדים את הריקוד הזה בכל סוף שבוע.

אני נלחם ביריב הגון ומנצח. אחר כך ויק נותן לי מישהו קצת יותר גדול ממני, ובדרך כלל התוצאה צפויה פחות. הוא מרוויח מזה כסף טוב, ואני אולי מסתכן בצורך בטיפול שיניים מקיף או בביקור בחדר המיון, אבל לפחות אחר כך אני לא מרגיש כל כך חסר מנוחה או מתוסכל.

"אתה נשאר בסביבה הלילה?" הוא שואל, ואני רואה את הג'ינג'י הגבוה שנלחמתי בו בשבוע שעבר. כמעט ניצחתי אותו, אבל אז הוא הכניס לי אגרוף בגולגולת לפני שהספקתי להנחית את האגרוף האחרון שלי — או ככה לפחות הרגשתי.

מה האפשרויות שלי? ללכת הביתה לבד? למרף ולוגן יש עכשיו בנות זוג צמודות, ואין לי שום כוונה להיות גלגל שלישי בסיפור הזה. עדיף לקבל מכות מאשר לשכב ער במיטה כל הלילה.

"כן, פאק על זה."

שלבי

מר יאן לוחץ את ידי בזמן שאני מודדת לו את לחץ הדם, וחיוך עולה על פניי. "כדאי שתירגע, או שאני אהיה כאן כל היום."

"חלום שמתגשם עבור אדם זקן כמוני."

"אתה לא רוצה שאישאר כאן כל היום. אתה וגברת יאן לא אמורים לצפות בפרק החדש של החיים עצמם הערב?" אני שואלת כשאני רושמת את המדדים שלו בטבלה. מצבו לא הורע מאז השבוע שעבר, אני מתנשפת בהקלה. אני שונאת כשהמדדים החיוניים מראים לי שהסוף קרב ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור למטופל.

"בדיוק," הוא צוחק. "אל תלכי."

"נו, באמת," אני עונה. "זו סדרה מצוינת."

"היא בוכה במשך כל הפרק," הוא אומר ומגלגל את עיניו.

"אז אולי כדאי לכם לראות במקום זה משהו מצחיק. למשל את המפץ הגדול." בדיוק אז נכנסת לחדר אשתו של מר יאן. היא לא מחייכת כמוהו. הדרך שבה המשפחה מגיבה כשמטופל במצב כזה מגיע לסוף חייו בהשוואה למטופל רגיל לא מפסיקה להדהים אותי. בני המשפחה שונאים אותי. מבחינתם, אני מלאך המוות. כשאני מגיעה, המשמעות היא שאין יותר תקווה, והנוכחות שלי היא רק תזכורת אכזרית שהם לא רוצים בה.

"מה שלומו?" היא שואלת, מפריעה לשיחה הצוהלת שלנו.

"המספרים נראים טוב. יציבים. בשלב זה, כשאין חדש זה סימן טוב."

היא לא נראית מרוצה מהתשובה שלי, ואני רואה את שפתיה מתהדקות לקו דק. הם כמובן לא רוצים שאהוב ליבם ימות, אבל ההמתנה היא עינוי. לחיות בלימבו של חולי הוספיס הוא דבר מתיש.

"אני אחזור בשבוע הבא, אלא אם כן משהו יקרה. יש לך את המספר שלי." אני פונה בחזרה אל המטופל שלי. הוא לא אוהב את המיטה שבית החולים שלח, אז הוא שוכב בכורסת הטלוויזיה שלו. אני מניחה בעדינות יד על זרועו. "תגיעו לסצנת הסיר החשמלי בחיים עצמם, ואז תראו את המפץ הגדול."

"הוראות האחות," הוא אומר לאשתו. היא מחזיקה את ידיה ומניעה אותן בחוסר סבלנות, מביטה בי כאילו היא לא יכולה לחכות שאלך. אני מבינה את זה. אני בבית שלה. אבל אני רוצה לראות את מר יאן מחייך פעם אחת נוספת לפני שאלך. וכשאני מסתכלת עליו, הוא עושה בדיוק את זה.

אף אחד לא מספר לך על החלק הזה. הקשר עם המטופלים הוא שונה, חזק יותר. ואני אף פעם לא שוכחת את החיוכים האלה, אפילו לא אחד. יש משהו בלהיות האדם האחרון שמישהו מתחבר אליו, האדם החדש האחרון בחייו של מישהו. זה כבוד גדול לשאת על כתפיך. ואם כי אני מבקרת את משפחת יאן רק חודש, אני כבר חוששת מהסוף. אני אתגעגע לדרך שבה הוא לוחץ את ידי.

בנסיעה הביתה אני מכבה את הרדיו. השקט מרגיע אותי. אומנם העבודה כבר לא גורמת לי לסחרור ולאובדן שליטה כמו פעם, אבל אני עדיין זקוקה לחלק הזה — החלק של הרגיעה.

אני פותחת את החלונות ומניחה לרוח החמימה מכיוון הים להסיר ממני את תחושת העצבות. מאז שעברתי לוויקט ביץ׳ בקיץ, לא היה יום אחד שבו לא נסעתי עם החלונות פתוחים. מבחינתי, זה בזבוז לא לעשות זאת. מזג האוויר כאן הרבה יותר רגוע מאשר בניופורט. בימים חמים, הבריזה קרירה. בימים קרירים, השמש חמימה.

רגע לפני שאני נכנסת לחניון הקטן של הסופרמרקט, הטלפון שלי מצלצל, והפנים של אחי מופיעות על המסך.

"הי, עזרא," אני עונה, מחזיקה את הטלפון מול פניי.

"איך המקום החדש?" הוא שואל מייד, אפילו בלי להגיד שלום.

"אתה נשמע ממורמר." אני צוחקת כשאני חוצה את מגרש החניה למקום שבו עומדות העגלות. "אני אוהבת להיות כאן, וזה לא שיכולנו להמשיך לגור יחד. הרסתי לך את הסטייל."

"אין לי סטייל." הוא צוחק.

"בדיוק."

כשעזרא ואני עברנו לכאן, גרנו יחד באותה דירה, אבל ידעתי שזה לא יחזיק מעמד. אני אוהבת את אחי, אבל הוא חונק אותי. הוא מתערב לי בחיים כל הזמן, מגונן עליי, והוא לא סומך על אף אחד... אין שום סיכוי שככה אוכל להכיר מישהו.

לא מזמן מצאתי מקום קטן משלי במתחם הדירות ליד החוף. זה מוזר, אבל כשאפשר לשמוע את רחש האוקיינוס מחלון חדר השינה, מגלים שאין צורך בעוד מטרים רבועים.

"תהיי זהירה, שלבי. אני יודע שאת עובדת שעות מטורפות ומגיעה הביתה מאוחר. אני רק דואג לך, זה הכול," הוא אומר. אני יכולה לדעת שהוא במכונית לפי רעשי הרקע. הוא היה עסוק מאוד בעבודה בזמן האחרון, עושה חיל בניהול חנות מזכרות על הטיילת.

אני לא מאשימה את אחי על האופי המגונן שלו. מאז שעזרא השתחרר מהכלא לפני שמונה שנים, הוא הפך לאדם אחר. זה כאילו אחרי שהוא ראה את הגרועים שבגרועים, הוא לא מסוגל לראות משהו אחר עכשיו. מתסכל אותי לחשוב מה שזה עשה לו, אז אני מנסה להקל על הדאגות שלו כשאני יכולה.

"אם אלמד קצת הגנה עצמית, תרגיש יותר טוב?"

"אקדח תשעה מילימטרים תמיד יהיה יעיל יותר מאגרוף."

אנחנו לא מנהלים את השיחה הזאת. לא שוב. "הדירה שלי בטוחה, מוארת היטב, וראיתי ניידת משטרה חונה הרבה פעמים בחוץ, אז אני חושבת שיש שוטר שגר בבניין. אני לא מודאגת, וגם אתה לא צריך לדאוג."

"כן, כי השוטרים כל כך אמינים."

אני משתתקת. היה טיפשי מצידי להזכיר את זה. אני כבר אמורה לדעת להימנע מכך. עזרא שונא שוטרים… טוב, אחד מהם הוא שונא במיוחד, אבל זה קן של צרעות שאני לא רוצה לדרוך עליו.

לפני שהוא יספיק להתחיל עם הנאום שלו, אני אומרת במהירות, "עזרא, נכנסתי לסופרמרקט כדי לקנות כמה דברים לארוחת הערב. אני חייבת ללכת."

"בסדר," הוא נאנח. "תחזרי הביתה לפני שיחשיך."

אני נפרדת ממנו ומנתקת לפני שהוא ימשיך בשיחה המייגעת. בראש ריק ממחשבות, אני אוספת את המצרכים לארוחת הערב. גבינה, קרקרים ויין, וממהרת הביתה. יש לי דייט עם הספה שלי הערב.