קיצור קיבה זה לא קיצור דרך

פרולוג

ספר זה נכתב כיומן אישי.

הספר מציג מגוון חוויות שעברתי, תובנות, מחשבות שהתעוררו, ודפוסי התנהגות שהשתנו בעקבות ניתוח לקיצור קיבה 'שרוול' שעברתי ב־2013. אינני כותבת ספר זה על תקן רופאה, פסיכולוגית או אשת מקצוע בתחום. אני מנותחת בריאטרית ובוער בי לשתף מניסיוני האישי ומניסיונם המצטבר של מנותחים בריאטרים אחרים, שעם חלקם נפגשתי פנים אל פנים וחלקם באמצעות הרשתות החברתיות. מטרתו של ספר זה לשקף למתעניינים כיצד נראים החיים לאחר קיצור קיבה בכלל ולאחר ניתוח שרוול בפרט — מזוויות שונות ובמצבים שונים, ובכך לאפשר לאלה המתלבטים אם לבצע את הניתוח הצצה ל״חיים שאחרי״, כמו גם להאיר באור נוסף ואולי אף מפתיע את חייהם של ״הרזים והרזות החדשים״. בספר משולבים סיפורים קצרים, קטעי זיכרונות שכתבתי מייד לאחר הניתוח ובמהלך כשנתיים וחצי לאחר מכן.

מתוך הסיפורים עולות נקודות למחשבה

(אני קוראת להן: אוכל למחשבה ״food for thought‎״‎)

ורעיונות לתרגול, ת'כלס!

מה אפשר לעשות כבר ברגע זה כדי 'לחיות

לפני כאילו אתם אחרי'.

לכל אלו מטרה אחת — לאפשר למי שטרם עבר ניתוח בריאטרי או כל פתרון ״קסם״ לירידה במשקל נקודת מבט נוספת לפני קבלת ההחלטה, לראות את הפנים הנוספות של התהליך והתוצאה — האם זה באמת מה שאתם חפצים בו, וגם, לאפשר למי שלא עבר את הניתוח, חלון הצצה לחיים דרך קיבה בגודל של בקבוק אקטימל.

אם אתם עברתם בעצמכם הליך לקיצור קיבה או שטופלתם בפתרון לדיכוי תיאבון כמו זריקות הרזיה, כולי תקווה שהספר יסייע לחזק אתכם בהתמודדות שלאחר ההליך, כך שתוכלו להפיק את המרב ולאורך זמן מנקודת הזינוק החדשה שבה בחרתם.

היכולת של כל אחד ואחד להתמודד עם תוצאות של ניתוח, פיזית ונפשית, היא אישית ותלויה באישיות שלכם ובמי שאתם, במכלול החוויות המרכיבות את חייכם.

מודה לכם מקרב לב שרכשתם את הספר ואשמח לשמוע את חוות דעתכם עליו. אשמח גם שתמליצו עליו לאחרים, לקרוא ולהיעזר בו.

הערה: ספר זה אינו בא להמליץ על דיאטה, ניתוח או כל פרוצדורה לירידה במשקל, הבטחה או ערובה להצלחת הניתוח, או לכך שכל מנותח שרוול באשר הוא עבר או יעבור את כל מה שאני עברתי וחוויתי. ניתוח, כמו כל ניתוח, הוא הליך רפואי שלצידו סיכונים, ואיש לא יודע לומר אם תעברו אותו, איך תעשו זאת ומאילו תופעות לוואי תסבלו ו/או כמה תרדו במשקל.

הספר נכתב בשפת רבים ורבות, והוא מיועד באהבה לכל המינים.

ניתן ליצור עימי קשר במייל limitzit@gmail.com

ו/או להזמין אותי להרצאה

"אוכל למחשבה — מדיאטה רק משמינים".

פרטי התקשרות נוספים איתי, ראו עמוד 4, 125.

בהצלחה בכל אשר תבחרו, שלכם, לימור חיים מתתיהו.

(לימיצ), יולי 2017/ מהדורה שנייה — יוני 2024

לחיות לפני כאילו אתם אחרי

תחזיקו חזק, רכבת ההרים יוצאת לדרך

שקט נעים מסביב, לחישות וצפצופים מונוטוניים חודרים אלי לתודעה ואני פוקחת עיניים. אימא שלי מעליי קוראת בשמי. ״ישנתי טוב״ אני חושבת לעצמי. מנסה להיזכר איפה אני ולמה אימא שלי פה?

אני מחייכת. זו לא הייתה סתם שינה, אני אחרי הניתוח. איזו הקלה! התעוררתי!

מנסה להבין מה שונה בי.

מרגישה משהו מוזר באזור הבטן, אי נוחות קלה. מרימה את החלוק ומביטה למטה לאזור הפופיק, מגלה שלושה תפרים קטנים שחורים מפוזרים להם מסביב לפופיק וצינור (נקז) שנכנס לנקודה רביעית. אל היד שלי מחוברת מחט. אין לי כאבים וההרגשה הכללית טובה.

מחשבה לא צפויה עוברת בראשי..''זהו? אני אחרי ניתוח רציני מאוד בו הורידו לי כ70% מאחד האיברים הכי חשובים בגוף האדם וכל מה שרואים זה שלושה תפרים קטנים, נקז ומחט בווריד״?

מתרוממת לישיבה ומקבלת את כל בית חולים אסותא, החדר, המיטה וההורים שלי בקרוסלה של סחרחורת איומה סביבי. נשכבת בבהלה אחורה ולא מוכנה לדבר עם אף אחד עד שמישהו יפתור את הבעיה. אחות מגיעה ונותנת לי תרופות נגד בחילה ישר לווריד, והמצב משתפר מעט.

״את חייבת לקום מהמיטה ולהתחיל ללכת״ אימא שלי מודיעה לי בקול אסרטיבי, מלבישה אותי על זרועו של אבי ויחד אנחנו מתחילים לצעוד לאורך המסדרון. לא ידעתי שברגע הזה התחלתי לעשות ספורט, הליכות, שילוו אותי חודשים רבים. אני צועדת עשרה מטרים לאורכו של המסדרון עד החלון, מסתכלת למטה על המדשאות לאורך הירקון בהן אנשים רצים או רוכבים על אופניים, וחוזרת למיטה מותשת.

לא כואב לי כלום אבל אני עייפה מאוד ובעיקר בא לי להקיא.

ההתאוששות המהירה והעמידה על הרגליים מלווים אצלי במהלך השבועיים הראשונים אחרי הניתוח בתחושת בחילה נוראית. מקיאה את נשמתי כל היום, שכן מלבד את נשמתי אין לי שום דבר אחר להקיא. מתאשפזת שוב כדי למצוא למה אני מגיבה ככה. 'הכול תקין' מבשרות התשובות של הבדיקות. נשלחת חזרה לביתי עם שק של כדורי פרמין נגד בחילה אבל הבחילה לא מרפה.

יום רודף יום, אני מותשת מהתחושה הנוראית, ומחשבות קשות מגיעות...חרדה קיומית. 'מה עשיתי לעצמי? האם אי פעם זה ייגמר? כמה זמן עוד יוכל הגוף שלי לשרוד ללא מזון ושתייה? מתי אוכל לשוב לטפל בילדיי הקטנים ולחזור לחיים האינטנסיביים אליהם אני רגילה?'

חברתי היקרה שמגיעה כל יום ועוזרת לי להזריק לבטן זריקות נגד התקרשות (קלקסן) מוצאת אותי שרועה מותשת על הספה, מציעה לי בעדינות להוריד מינון של הפרמין. הרעיון להיפטר מהתרופות קוסם לי מאוד, אבל איך אוכל? הרי הבחילה רק תיגבר...

״תקראי את ההתוויה של התרופה״ היא מציעה... צודקת. אני כל כך מותשת שלקחתי כמובן מאליו שהתרופה הזאת מתאימה לי בלי לקרוא את ההתוויה.

קוראת, ושם כתוב, שאחת מתופעות הלוואי של הפרמין היא...נמנום. פלא שאני מרגישה כמו סמרטוט?

איך לא בדקתי, אני שואלת את עצמי. הרי כבר כמה שנים חרטתי על דגלי לפקפק בכל דבר שאומרים לי ש'צריך' ולבדוק האם ה'צורך' תומך במה שאני רוצה, במה שמתאים לי או שהוא בראשו של המתבונן.

מתחילה בהדרגה להוריד מינון, הבחילות נרגעות ואיתן נעלמות גם ההקאות.

לאט לאט אני צוברת מעט כוחות וחוזרת אחרי כחודש לטיפול מלא בילדיי ולעבודתי בהייטק.

אין לי תיאבון, אני אוכלת כמות מזערית של מזון בארוחה שותה בקושי כוס מים ביום.

עשרות קילוגרמים נושרים ממני בחודשיים הראשונים ומעבר לכך שאני עייפה הכול לכאורה בסדר.

אף אחד ושום דבר לא הכין אותי לרכבת ההרים הפיזית והרגשית עליה עליתי ביום של הניתוח ועליה מצאתי את עצמי דוהרת במהלך השנה הראשונה שלאחר הניתוח... הגוף משתנה בקצב מבהיל מיום ליום, הסביבה מגיבה באינטנסיביות ואני נדרשת להגיב בהתאם, רק שלא ברור לי מה זה אומר ״בהתאם״. אני מוצאת את עצמי מבולבלת מול ההערות והשאלות, דואגת מכמויות המזון המזעריות שאני מצליחה להכניס לגוף, וחוששת מהיום ש'אחרי' שצפוי להגיע תוך כשנה מהניתוח.

היום ש'אחרי' הוא היום שבו התיאבון הרגיל חוזר, הקיבה חוזרת לאיזון, המשקל המקסימלי יורד ואף עולה מעט ו'חלון ההזדמנויות' שיצר הניתוח נסגר.

ככל שעוברים החודשים אני מגלה, להפתעתי הרבה, שהגעתי מוכנה לשנה הזאת, כי חייתי לפני הניתוח, הרבה לפני שהחלטתי לעבור אותו, כאילו אני כבר אחריו. הרגלי האכילה שלי עברו שינוי הדרגתי במהלך השנים שקדמו לניתוח ובלי לדעת זאת הגעתי מוכנה לחלק נכבד מההתמודדויות שנקרו בדרכי אחריו. בדיעבד, זרעתי במהלך החיים שקדמו לניתוח זרעים שלפירות של כולם נדרשתי אחרי הניתוח. חייתי שנים רבות כאילו אני אחרי אותה 'שנת קסם״, והרעיון של ״לחיות לפני כאילו אתם אחרי״ עליו אפרט בספר זה נולד אצלי בראש במהלך שנה זו.

אימא, מתי אוכלים?

בשנות ה־80 הייתי ילדה בבית ספר יסודי. אבא עבד באל על ואימא הייתה עקרת בית. אוכל חם הוגש בכל יום. סדר הארוחות היה: בוקר, צוהריים וערב. בבוקר אכלנו כריך או קורנפלקס, ארוחת הצוהריים הייתה ה'ארוחה העיקרית', תמיד ארוחה חמה שכוללת שלוש מנות: מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח, וארוחת הערב הייתה על בסיס של ביצה, לחם, גבינות וירקות.

הכול היה מסודר לפי איזושהי תכנית שמישהו התווה.

בין השנים 1977-1981 גרנו באתונה, יוון במסגרת שליחות של אל על, ולמדתי ביחד עם תלמידים מכל העולם בבי״ס אמריקאי. שם נחשפתי למשפחות שאוכלות את הארוחה העיקרית בערב. זה היה בלתי מתקבל על הדעת עבורי, לא היה לי קל לקבל תבנית אכילה שונה מזו שלתוכה גדלתי.

היום אני יודעת שחובה לשאול, לפקפק. הרי מי קובע כמה ארוחות 'צריך' לאכול ביום? מי קובע מה 'סדר' הארוחה? איך יודעים מה לאכול וכמה בארוחה, ומהי בעצם 'ארוחה'?

כמו דברים רבים שמשתנים אחרי ניתוח לקיצור קיבה ואנחנו נדרשות להתייחסות שונה כלפיהם, גם 'ארוחה' מקבלת משמעות חדשה.

השיח עובר מ'ארוחה' ל'מנה', האם אנחנו מספקות מספיק חלבונים, מים, ויטמינים ומינרלים לגוף?

מתינוקת דובשנית לילדה שמנה

רובנו נולדות במשקל תקין, רובנו יודעות לאכול לפי צרכי הגוף מרגע שאנחנו יוצאות לאוויר העולם, אז מה גורם לנו להפוך לנשים שמנות?

לפי ארגון הבריאות העולמי¹ 'השמנה היא מצב גופני, שבו יש הצטברות עודפת של שומן בגוף, שעלולה לגרום לפגיעה בבריאות... השמנה נפוצה במיוחד כאשר המזון נמצא בשפע והפעילות הגופנית מעטה'. תמיד ידעתי שאני שמנה. ה'הוכחה' לכך הייתה כששתיתי קפה עם סוכרזית מכיתה ג' (אפרט על כך בהמשך הספר), אז מילדה ש'יודעת' שהיא שמנה הפכתי לאישה שמנה. בפועל, כשאני מסתכלת על נתוני הגובה והמשקל שלי לאורך השנים, לפני ואחרי דיאטות אין ספור ועד הגיוס לצבא, הן בתמונות והן בנתונים ה״יבשים״ של גובה ומשקל הקובעים את ה־BMI, הייתי בטווח הנורמה.

אם כך, למה נשים שנמצאות בטווח הנורמה קוראים לעצמם 'שמנות'? למה נשים בטוחות שהן חייבות לרדת 3-5 קילוגרמים כדי להיות ״בסדר״? למה זה מקובל להתעסק ולדבר כל היום על המשקל שלנו, להתעסק באובססיביות במידת הג'ינס, ולחיות בתחושת החמצה וחוסר שביעות רצון תמידית מ'איך שאנחנו נראות?' עצרתן פעם לחשוב את מי זה משרת שרובנו לא מרוצות מהמראה החיצוני שלנו?

ספורט זה רק כשרצים 10 קילומטר או מבקרים באדיקות בחדר כושר?

היחס שלי לספורט אמביוולנטי. מצד אחד, כילדה מאוד אהבתי לרכוב על אופניים עם אבי ואחי, מעולם לא קראתי לזה 'ספורט', ומצד שני שנאתי את שיעורי הספורט בבית הספר ובתיכון שם הכריחו אותנו פעם או פעמיים בשבוע לרוץ, לשחק בכדור או להתעמל, להזיע בלי יכולת להתקלח אחרי שיעור כזה ולהתעמל כשהבנים בסביבה בזמן שאנחנו עסוקות בלהסתיר את הגוף שמתפתח ואת החזה שמקפץ לכל עבר. בחלוף השנים גערו בי מומחי דיאטות ותזונה שפעילות גופנית וספורט חייבים להיות לאורך זמן מסוים כדי שזה יהיה 'אפקטיבי' והיות ולא הצלחתי לממש את מלוא ה'דרישה' להתמסרות לפעילות הפסקתי לגמרי.

אם לפי ארגון הבריאות העולמי כולנו בחסר של פעילות גופנית, מדוע המסרים לפעילות כלשהי, יהא אורכה ועצימתה ככל שיהא, אינם חזקים יותר מהעידוד לאורח חיים ספורטיבי?

החיים כבת יענה

תמיד אמרו לי שאני ילדה יפה. המחמאה הזאת הגיעה לרוב בליווי של המשפט ״אם רק היית מורידה קצת במשקל..״. וכך, במשך כל חיי, אני יודעת שאני 'בסדר', אבל רק מהצוואר ומעלה, בגוף שלי יש בעיה. לכן, ככל שהגיל מתקדם אני מצטלמת 'מאחורי', מאחורי אנשים, מאחורי השולחן, מאחורי השיח, העיקר שלא יראו את הגוף. בשלב כלשהו גם הפנים היפות לא היו יפות והסתתרתי מאחורי איפור, מייק־אפ ופוטושופ. מול הדמויות המושלמות במגזינים אליהם הצטרפו בעשורים האחרונים ההזרקות, הבוטוקס ופתרונות הקסם למראה צעיר, מתוח ורזה נבנה אידיאל בלתי אפשרי, שבאופן לא מפתיע משרת את התעשיות ששולטות בעולם — תעשיית המזון, תעשיית התרופות, תעשיית הפרסום ואת הממשל. עבור אלה, ככל שנחיה בפחד, חוסר שביעות רצון מעצמנו, ונהיה חולות פיזית ונפשית, נמשיך להיות קופה רושמת שמשלמת מחיר תתי משמע.

פרדוקסלי ככל שזה נשמע, כאדם שמן יכולתי לכאורה להסתתר — לבשתי בגדים כהים, גדולים ורחבים, הצטלמתי רק מהצוואר ומעלה, לא אכלתי כמו שבאמת רציתי עם כולם סביב השולחן (ואם כן — התמקדתי רק בסלטים ואח״כ בסתר השלמתי ארוחות). מרגע שההחלטה על קיצור הקיבה יצאה לדרך והקילוגרמים התחילו לנשור, כל זה נעלם ואני מצאתי את עצמי חשופה מול כל העולם. כל חומות ההסתתרות 'מאחורי' התמוטטו עלי כמגדל קלפים, ולא היה רגע שיכולתי לברוח מהשאלה לגבי מי שהייתי ומי שאני עכשיו.

כתבתי ותיעדתי את השאלות והמחשבות שעלו בי, חוויות ואינטראקציה עם אנשים נוספים שהפתיעו אותי, שינויים שקרו ברמה יום יומית — את כולן אספתי וערכתי לספר הזה. בחרתי לקרוא לו ״קיצור קיבה זה לא קיצור דרך״ מכיוון שרק בעקבות הניתוח הבנתי את הקשר ההדוק בין התהליך הפיזי לרגשי, הירידה המיידית וההצלחה לאורך זמן, ואת העובדה שלא רק הגוף עובר טלטלה אלא גם הראש. כדאי לתת על כך את הדעת מבעוד מועד, כדי שמי שבוחר בהליך זה יוכל לעבור אותו באופן שפוי ככל הניתן.