ציפור כלואה

1. שיחת הטלפון

- "שלום, ענת פלזנטל? אני מבקשת לדבר עם ענת פלזנטל."

הקול שלה נשמע דחוף, לחוץ ומלחיץ, ואני נדרכת.

- "כן, מדברת..." אני עונה בקול חלש.

- "שלום, נעים מאוד. מדברת יונה, אני עובדת סוציאלית מטעם המדינה."

אני יושבת מול פקיד משרד העבודה, והשיחה נכנסת באמצע סדרת תחנונים, שהתאמנתי עליהם מראש. כדי לענות לצלצול הטלפון, אני מרכינה את הראש ומדמיינת שהפקיד לא שומע אותי. זה כמובן טיפשי לחלוטין, כי הוא שומע גם שומע. אני כועסת על עצמי שעניתי. עכשיו הוא יחשוב שאני לא מכבדת אותו, ואילו אני חייבת שיאשר לי להישאר בבית עוד חודש עם התינוק שלי. "אני לא יכולה לעזוב לבד תינוק בן שנה," בכיתי לו עד לפני חצי דקה והצבעתי על נועם שישן בעגלה, שאותה הצבתי מולו. "ואין לי אמצעים להכניס אותו למסגרת."

העמדה של הפקיד שטופת אור, שמסנוור אותי. מהחלון מולי נשקפים מגדלי עזריאלי. אני מדמיינת את כל האנשים שנכנסים לחנויות ויוצאים מהן כמו נמלים עמלות, רק שבמקום לעבוד, כולם קונים וקונים וקונים. כמויות של כסף מחליפות ידיים.

ציור ילדים מודבק לדופן העמדה, ובצבעים שמחים מחייכים אליי אימא, אבא ושני ילדים, בית קטן ושמש נעימה. בתחתית הציור, מצד ימין, כתוב באותיות הפוכות השם "תמר". התעודה שעל הקיר מאחוריו, לצד החלון, מציינת את היותו פקיד מצטיין, והניירת המסודרת על השולחן, על המילימטר, מאשרת את יעילותו וזריזותו. הפקיד שלי לבוש בחולצת כפתורים כחולה, שעליה תג שמציין את מעמדו וזהותו כ"פקיד בכיר — אהרון שמואלי".

- "הלו? הלו? את שם, ענת?" שואלת יונה.

היא אינה מודעת למה שקורה במשרד הזה, עם הפקיד הזה, שמביט עליי במבט חמור, ועם הלב שלי, שהולם כמו תופים בקונצרט רוק. אני מרגישה איך הדם עוזב את הפנים שלי וזולג אל הרגליים, שהופכות כבדות כמו בטון. הכול מסתחרר סביבי, ואני מזיעה. קר לי ואז חם לי ואז שוב קר.

"פקיד בכיר — אהרון שמואלי" נוהם תחילה בזעם כבוש כי עניתי לטלפון, אבל אז הוא כנראה מבין שאני עומדת להתעלף. הכול הופך שחור. ואז זה באמת קורה. אני מתעלפת.

אני מתעוררת, ופניו של "פקיד בכיר — אהרון שמואלי" מביטות בי בדאגה. איני טועה לחשוב שהוא דואג לי, וברור לי לחלוטין שהדאגה על פניו נובעת מהעובדה ששיבשתי לו את לוח הזמנים ובִרדקתי לו את העמדה, כי הרגליים שלי מונחות על הכיסא שעד לפני כמה רגעים ישבתי עליו. לצידו מופיעות פנים נשיות, כנראה של קולגה ששואלת: "את בסדר?"

אני מרגישה כאילו ישנתי שנים ומפנה את הראש ימינה, כדי לראות את הסלולרי שלי שוכב בין גלגלי העגלה של נועם, וממנו בוקע קולה של יונה, "הלו? הלו? מה קורה? את שם?" אני נזכרת, וכמו דבר לא קרה, אני מזנקת עליו כמו נמרה.

- "כן, אני איתך," אני אומרת לה.

- "יש לי מסר בשבילך. מן העבר." יונה מדברת במשפטים קטועים, ואני רוצה להאיץ בה לדבר כבר. אני יודעת שהמתנתי לשיחה הזאת במשך שמונה־עשרה שנים, אבל את יונה זה לא מעניין. היא קיבלה הכשרה לדבר לאט־לאט, והיא לא זזה.

- "אני פונה אלייך." היא פוסעת שוב בדרכיה העקלקלות והאיטיות, מדברת ונעצרת. "אני פונה אלייך כדי לבדוק אם את מעוניינת."

אני שותקת וממתינה שהיא תאמר את המילים.

- "אני פונה אלייך בשם בתך. היא פתחה את תיק האימוץ. בתך רוצה לדעת אם את מעוניינת לפגוש אותה."

- "כן, אני מעוניינת!" אני צועקת על יונה. שמונה־עשרה שנים יוצאות לי כמו עשן מהעיניים. ברגע אחד עוברים מולי, מטיחים בי אשמה, כל הימים שבהם ישבתי וחלמתי על הרגע הזה. מהרגע שבו התינוקת ההיא, בתי, יצאה מתוך גופי וגלשה מייד אל בין זרועותיי. התינוקת ההיא, שבחלוף השנים תהיתי איך היא נראית עכשיו בגיל שלוש ואז חמש (היא כבר מכירה את אותיות האל"ף־בי"ת?), ואז עשר ואז בת־מצווה (איך היא חוגגת היום? חשבתי ביום הולדתה השנים־עשר), ואז תהיתי מי הנערה שהיא ומתי קיבלה מחזור ואם כבר היה לה חבר ראשון.

וגם חשבתי, מה אני יכולה להציע לה? וגם: היא תכעס עליי או שתבין? וגם: היא תרצה להכיר אותי? ובוודאי שחשבתי: היא תחבק אותי בחזרה?

"ענת, ענת, ענת... את על הקו?" צועקת יונה.

"כן, כן, יונה. אני פה."

"אולי תבואי לכאן ונדבר?" היא מציעה.

אני שמחה שהיא לוקחת את הפיקוד ומארגנת אותי, נותנת לי הוראות הגעה ושואלת, "את כותבת?"

אני מורידה את הרגליים מהכיסא ומתיישבת על הרצפה. "פקיד בכיר — אהרון שמואלי" והקולגה שלו נותנים לי כל אחד יד ועוזרים לי להתרומם. הם מושיבים אותי בעדינות על הכיסא שממנו נפלתי. אני כותבת לאט את הוראות ההגעה שיונה מכתיבה לי, ובזווית העין רואה איך הקולגה משדלת את "פקיד בכיר" לחתום לי בפנקס. הוא חותם בצייתנות. אני מהנהנת לעברם ומנתקת את השיחה, אחרי שאני אומרת ליונה: "אני באה עכשיו."

"את תהיי בסדר?" שואל "פקיד בכיר — אהרון שמואלי", ואני מגלה שיש לו לב.

"עכשיו סוף־סוף אני אהיה בסדר," אני עונה לו, ובפעם הראשונה אני מאמינה לעצמי.

*** 

הסלולרי מצלצל שוב, ועל המסך כתוב "צחי בעלי".

"מאמי, התקשרו אליי. הילדה רוצה לפגוש אותי."

"מה? איפה את? אני בא לקחת אותך. עם מי את נמצאת, מאמי?"

"אני הולכת לשם לבד, עכשיו, תאחל לי בהצלחה," אני אומרת לו ומנתקת את השיחה בלי לתת לו אפשרות לענות לי.

אני מגלגלת את נועם מהר. הוא התעורר, ועכשיו הוא בוכה. עד עכשיו היה לנו הקצב שלנו. אבל עכשיו נועם מרגיש שהקצב הזה הופר, ואחד חדש פלש למרקם העדין והחזק של מערכת היחסים שנוצרה בינינו בשנה האחרונה מאז שנולד. אני עוצרת, רוכנת אליו, מנשקת אותו ולוחשת לו, "יש לך אחות חדשה, ילד שלי. אתה הבאת לי מזל בכך שנולדת. פתחת לי את שערי שמיים."

נועם מביט בי בעיניים גדולות ורטובות, אבל מפסיק לבכות.

אני מגיעה לרכב ומנסה לקפל את העגלה כשהילד עדיין בתוכה, ורק אז אני מבינה עד כמה אני נסערת. אני לוקחת אוויר, אבל זה לא עוזר. כל הגוף שלי מעקצץ. אני מושיבה את נועם במושב הבטיחות שלו וחוגרת אותו. לאור הבלבול שאופף אותי, אני מוודאת שוב שהוא חגור היטב. רק זה חסר לי, שהילד ישלם מחיר על זה שאימא שלו תכף שוב מתעלפת מרוב התרגשות ובלבול.

עכשיו אני מרשה לעצמי לריב בחופשיות עם עגלת המקלארן, שנסגרת בלחיצת כפתור בימים שבהם עובדת סוציאלית לא מתקשרת אליי לספר לי שבתי בת השמונה־עשרה פתחה את תיק האימוץ ומבקשת להיפגש איתי. בסופו של דבר, העגלה מתרצה ואני מצליחה להכניס אותה לתא המטען. אחרי שאני חוגרת את חגורת הבטיחות ומתניעה את הרכב, אני יושבת ומתפללת: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. תודה שהבאת אותי לרגע הזה." אני רואה דרך המראה הפנימית איך נועם מביט בי כמו על אישה זרה.

אני נוהגת ליפו ומנסה לשמור על הכללים, בעודי חוזרת בזמן ורואה את האנשים שנלחמו עליי בשמיים. אני יודעת שהם ביקשו מהבורא לגרום למפגש הזה להתקיים. סבא שלי, שכל כך אהב אותי והיה האור שלי אין־ספור פעמים בחיים. אבא שלי, שרצה להיות חלק מהחיים שלי ולא אפשרתי לו. סבתא טובה, סבתא יהודית, שראו את הכאב שלי ולקחו אותו איתן לשמיים, משאירות אותי פה לחיות את החיים על פני האדמה.

לצד הקולות התומכים האלה אני נזכרת גם בקולה של שושנה, השכנה מהקומה השנייה, שהקפידה לבקר כל צעד ושעל שלי בקול רם, שנישא למרחקים: "היא לא תצליח לגדל ככה ילדים. היא רואה את הבת שמסרה בילדים שלה והיא כואבת."

בתוך ראשי רצות מחשבות על אנשים שלא הספיקו לראות אותה: אבא שלי, סבא משה, השכן הנחמד של אימא. איך יגיבו כולם? איך ייראו החיים שלי עכשיו, כשהיא חזרה? מי אני אהיה איתה, ואולי היא בכלל לא תרצה לשמור על קשר אחרי פגישה אחת?

אני שמה לב שאיבדתי תחושה של זמן ושל היגיון כשנועם בוכה. "סליחה, ילד שלי, סליחה, אוצר," אני מסתכלת עליו במראה. תודה לאלוהי הווייז שמכוון אותי.

כל כך הרבה פעמים נסעתי בדרך הזאת, בכל נתיב אפשרי, וגם חרשתי אותה ברגל. מהחומוס של אבו חסן לכיוון הים, לירידה לחניון עם הפסלים של אילנה גור, ומשם לשדרות ירושלים — ריח הבורקס של ז'ק מגיע לרכב ומזכיר לי שבתות של ילדות. אני חולפת על פני המזרקה הניצבת בצד הדרך וקולטת את החומוסייה שמתחבאת בצד, סניף הדואר הגדול שתמיד הומה אדם. הנה מועדון "התיאטרון" שאני והחברות שלי נהגנו לפקוד בקביעות.

אבל הפעם הדרך ליפו נראית לי אחרת, שונה. הצבעים חזקים יותר, ונדמה לי שמחוץ לחלון המכונית, למרות שמכוניות נוסעות ואנשים צועדים, הכול שקט.

הנה הים, שמפתיע אותי בכל פעם מחדש. הכחול העמוק שלו מכניע אותי בשנייה, הבריזה מלטפת לי את הפנים כאילו אלוהים החליט היום לאמץ אותי לחיקו. אבל אני מרגישה שעכשיו זה שונה. עכשיו השקט המוזר הזה גורם ללב שלי להלום חזק מדי. הפעם הנסיעה הזאת ביפו כוללת תקווה ופחדים.

אני מחפשת את המקום הקרוב ביותר לחנות בו, כדי להגיע לשם הכי מהר ולראות אותה. כדי לקחת אותה בין זרועותיי ולעטוף אותה. קודם אושיט לה יד לשלום, ללחיצה... אני חושבת לעצמי ואז מתעשתת, מה לחיצה? אני אלחץ לבת שלי את היד? אולי קודם אני אציג את עצמי? רגע, אולי אתן לה קודם לדבר? אולי עדיף שפשוט אסתכל עליה ואתן לה להכתיב את הקצב? שהיא תבחר איך היא רוצה להיפגש. שהיא תבחר מה היא רוצה לעשות. כן, זה הכי טוב. ומה אקנה לה? מה אני אביא לה? אני לא יכולה לבוא בידיים ריקות. היא הבת שלי. אבל רגע, אני לא יודעת מה היא אוהבת.

השיח ביני לבין עצמי מתנהל ללא הפסקה, כמו מכונת כביסה בפעולה. אני אומרת דבר־מה ואז עונה לעצמי, מתווכחת, סותרת, משנה גרסאות. ואז, לאט, אני שוקעת ומתערסלת בתוך עצבות, כי אני חושבת שאולי זה יהיה חד־פעמי. אולי היא תתאכזב ממה שתראה. אולי היא לא תרצה יותר.

אולי, אולי, אולי...