אל תגיד לי לא

חלק א'
איי סיישל

1

עדי

נסעתי. הרגשתי שאם לא אעזוב עוד היום, אטבע בתוך עצמי. הודעתי לו ולכולם שלא ידאגו לי, והזמנתי כרטיס טיסה לכיוון אחד - איי סיישל. למה דווקא איי סיישל? אין לי תשובה טובה. אולי משום שפעם דודה שלי שאלה אותי אם אני יודעת איפה זה, וכשעניתי שלא, היא לעגה לי. זה לא באמת מסביר למה לשם או למה אני זוכרת את השיחה ההיא לפרטים, גם את תחושותיי במהלכה. יש דברים שפשוט נשארים איתנו.

בטיסה לשם התעוררה בי קצת סקרנות. לראשונה בחיי טסתי לבד ותהיתי איך ארגיש בחופשה רק עם עצמי, לבד, במקום שמתואר בכל הפרסומים כגן עדן. רק חווה, בלי אדם. המחשבות האלו העציבו אותי. הייתי כל כך שקועה בהן עד שלא שמתי לב לכך שהדיילת פונה אליי.

"גברת, היא מדברת אלייך," אמרה לי האישה שישבה לידי. לפי המראה שלה היא הייתה בגיל של אימי וגם נשמעה כך, נוזפת. עד לאותו רגע בכלל לא הבחנתי בה.

"מה?" שאלתי.

"הדיילת שואלת אותך מה את רוצה לאכול ולשתות," היא אמרה בחוסר סבלנות כמי שאינה מבינה איך אפשר לא לשמוע את הדיילת.

"אהה, סליחה," אמרתי, "רק מים, בבקשה."

הטיסה לא הייתה ארוכה, כבר טסתי ליעדים רחוקים יותר. רק שש שעות מישראל, ובכל זאת הרגשתי מותשת כאילו חלפה יממה שלמה ואני עדיין כלואה במטוס. לאחר שנחתנו, עצרתי את המונית הראשונה שעברה ועליתי עליה, מופתעת לגלות שנוהגים כאן בצד שמאל.

"פעם ראשונה אצלנו?" שאל הנהג באנגלית וחייך אליי מתחת לשפמו הארוך.

"כן," עניתי אף שלא התחשק לי לדבר.

"את תיהני פה, יש לנו איים יפהפיים," הוא אמר שוב באותו חיוך ונשמע גא וחברותי, אבל העדפתי שישתוק אז העמדתי פנים שאני מנמנמת.

לשמחתי, הדרך לא ארכה זמן רב וכעבור רבע שעה הגענו. כשנכנסתי למלון, נעתקה נשימתי. בחרתי בו על סמך ההמלצה הראשונה שקיבלתי מחברה של חברה, בלי לבדוק ובלי שום מושג לאן אגיע. רציתי רק לברוח ומהר. שמחתי לגלות שקיבלתי החלטה נכונה. היה זה מלון חמישה כוכבים יפהפה המשתרע על שטח עצום של מדשאות. לכל אורח הוקצתה בקתה פרטית מאובזרת לחלוטין וכוללת מטבח, כך שיכולתי לבחור אם לאכול בפרטיות בחדר או במסעדת המלון. במדשאה, שהנחתי שהיא המרכזית, ניצבה מזרקה, ואת זרם המים הניתז ליוותה מוזיקה. מבנה הקבלה המחופה לבנים לבנות שעליהן נשפך אור צהבהב שיווה למקום מראה של אחוזה יוקרתית. ספות העור החומות בלובי ושולחנות העץ והזכוכית יצרו אווירה כפרית ונינוחה. ללא ספק, מאמץ רב הושקע כאן בעיצוב וכל פריט התאים באופן מדויק לפריט שלידו.

פקידת קבלה חייכנית ויעילה נתנה לי במהרה את המפתח לחדר והתעקשה שאשאיר את המזוודות לשוער. צעדתי בקלילות לבקתה שלי, שהפתיעה אותי ביופייה. מלבד מטבח, בבקתה היו סלון גדול וחדר שינה מפנק. בסלון, שתי ספות בצבע חרדל, אחת של שלושה מושבים, ומולה אחת זוגית. ביניהן עמד שולחן דומה לשולחנות שראיתי בלובי, ועליו קערת ממתקים. תהיתי אם זה חלק מקבלת הפנים במלון או שאבא שלי ארגן לי הפתעה קטנה. הימרתי על אבא שלי. זה משהו שמתאים לו לעשות. הטלוויזיה הגדולה בסלון הייתה תלויה על עמוד גבס, ומדלת הזכוכית אפשר היה לצאת החוצה אל גינת הבקתה. השיא מבחינתי היה כשגיליתי את הבריכה הפרטית שמשקיפה לנוף המרהיב של האוקיינוס ההודי. פניתי אל חדר השינה ומרוב עייפות נשכבתי מייד על מיטת הקינג־סייז.

נרדמתי למשך שלוש שעות, שינה כזאת שמתעוררים ממנה בתחושה שמעולם לא התרחשה. על אף העייפות, הרעב הכה בי. בחדר האוכל של המלון כבר החלה ארוחת ערב, ואני מיהרתי לשם. הציפו אותי צבעים וריחות נעימים. מילאתי את הצלחת בכל מה שראיתי, דגים, פירות ים, סלטים ותוספות. הבטן שלי קרקרה בקול אך זה לא הפריע לי. אחרי הכול, אף אחד לא באמת מכיר אותי פה. אבל כשהבחור שעמד מאחוריי אמר בעברית לבן שלו, שנראה בן חמש או שש: "זה הבטן של האישה הזאת" וצחק, הרגשתי נבוכה.

הסתובבתי אליו מייד והערתי: "כך אתה מחנך את הילד שלך לצחוק על אחרים? אתה בטח מאוד גאה בעצמך."

"וואו, סליחה, לא חשבתי שאת מישראל," הוא ענה, מופתע לגמרי.

"אהה, אז זה בסדר להעליב זרים..." עניתי בציניות.

"לא, זה רק היה בצחוק, באמת שלא התכוונתי להעליב אותך."

"לא נעלבתי, חבל לי על המתוק שאתה מחזיק ביד, שזה מה שאבא שלו מלמד אותו. מקווה שיש לו עוד אנשים ללמוד מהם."

"אני ממש מתנצל, את צודקת, זה לא מכבד. ובכל זאת, קצת הומור... זה לא שאמרתי משהו רע," אמר בזמן שבנו הבלונדיני החזיק את ידו וזירז אותו: "אבא, אני רעב."

"גם על הדרך הנכונה להתנצל אני מקווה שיוכל ללמוד מעוד אנשים," עניתי בחיוך והבטתי בעיניו. הגבר הזה עצבן אותי. הרגשתי גם נעלבת וגם מטופשת על כך שנעלבתי.

"אבא, יש פה שניצל?"

הבחור הסתכל על בנו ושוב עליי, היישר בעיניי, אמר שוב סליחה והמשיך. המבט שלו, שנח עליי לשנייה, עורר תחושה מוזרה בבטני. באותו הרגע נכנסה לחדר האוכל אישה שמשכה את תשומת ליבי. היא הייתה נאה מאוד, וגופה העיד על כך שלא הספיקה להיפטר מעודפי ההיריון האחרון. בידיה אחזה בונבון או בונבונית בן או בת כשנתיים־שלוש, ונראתה מותשת לא פחות ממני. היא ניגשה אל הגבר שלעג לי לפני רגע. ודאי אשתו ואלו הם ילדיהם היפים...

למראה המשפחה היפהפייה הזאת, גם חדר האוכל וכל הטוב שבעולם לא יכלו לשכנע אותי להישאר. זקוקה למקלט, השארתי את הצלחת על אחד השולחנות ויצאתי משם לבכות שוב על גורלי המר, בתקווה שכאן, בתוך גן העדן הזה, אלוהים יהיה פנוי לשמוע את כאבי.

2

עדי

למוחרת בצוהריים נשמעה דפיקה על דלת הבקתה שלי. בגלל היעפת או בשל מחסור בשעות שינה ועודף שעות מחשבה, חשבתי שזוהי שעת בוקר וכעסתי על הצוות שהעז בחוצפתו להעיר אותי כה מוקדם. פתחתי את הדלת עצבנית ומולי עמד הגבר מאתמול, זה שצחק עליי. הוא החזיק את הבונבון על ידיו.

"מה עכשיו, באת ללמד גם את הבונבון הקטן איך צוחקים על אנשים?" שאלתי ולמראה פניו המשתוממות על המילה "בונבון" הוספתי: "לא חשוב, מה אתה רוצה?"

"קוראים לי גיא ואני חייב לך התנצלות. ראיתי שהשארת את האוכל שלך אתמול והלכת, והרגשתי ממש רע על שצחקנו עלייך."

"תודה," אמרתי וסגרתי את הדלת בנימוס, אך הוא עצר אותה בידו.

"הבקתה שלך די קרובה לבקתה שלנו. ראינו אותך נכנסת כשהגעת לכאן אתמול, בדיוק שתינו קפה במרפסת. בכל אופן, הרגשתי צורך להתנצל בפנייך."

"נהדר, סולחת, להתראות," אמרתי.

"איפה בעלך?" הוא התעלם מן העוקצנות שלי.

"בבית, לא שזה עניינך," סגרתי את הדלת.

פתאום שמתי לב שאני לובשת את אותם הבגדים שלבשתי אתמול בערב, והבנתי למה הוא הסתכל עליי במבט מוזר.

"אוף!" צעקתי כאילו מישהו שומע ועשיתי את מה שידעתי לעשות הכי טוב בששת החודשים האחרונים - פרצתי בבכי.

אחרי שעה ארוכה של דמעות ורחמים עצמיים, שכנעתי את עצמי לנסות את הבריכה. אחרי הכול, היא פרטית ואין בה כל סכנה לפגוש את העולם. המים היו נהדרים, לא חמים מדי כמו שהעדפתי בדרך כלל, אבל גם לא קרים. שמיים כחולים בהירים הבטיחו מצידם שלווה. הנוף היה עוצר נשימה, אבל לא היה בו כדי להסיח את דעתי. לא הצלחתי לראות מעבר לתמונה שהייתה לי בראש, תמונה של משפחה, משפחה יפה, וילדים. כשראיתי את גיא עם הבנים שלו, עלתה בי התמונה שתמיד דמיינתי לעצמי, את עידו בעלי, הפרוד שלי, מחזיק כך את הבנים שלנו.

משפחה היא כל מה שייחלתי לו בשנים האחרונות, ולפני חודש התבשרתי שלא תהיה לי. חגי, הרופא שלי, בחור צעיר עם מלא תעודות תלויות על הקיר במרפאה, אמר לי: "אני לא ממליץ לכם להמשיך לנסות, אני מציע שנקבע פגישה משותפת עם עידו כדי שתחליטו מה עכשיו."

הסתבר שרופא הוא לא אלוהים ושרופאים לא תמיד יכולים לעזור, גם אלה הנחשבים לשם דבר. ידעתי שלא יהיה לי קל לגרור את עידו שוב לפגישה עם חגי. הפגישות האלו ממש נמאסו עליו, אבל גם הבנתי שאין לי ברירה.

"אני לא חושב שיש לכם סיבה להמשיך לנסות להביא ילד בעזרת הטיפולים," אמר כשנפגשנו כולנו שבוע לאחר מכן. "פשוט לא, אין טעם. אולי תתחילו לשקול את האופציות האחרות, תרומת ביצית, אימוץ..."

אין סיכוי שעידו יסכים לתרומת ביצית או לאמץ ילד, חשבתי וליבי נשבר. את כבר לא תהיי אימא.

3

עדי

נדוש ככל שזה יישמע, הכרתי את עידו במסיבה. הוא היה חבר של אלון, החבר של מירב, החברה הכי טובה שלי מכיתה א', הכותל שלי. גרנו באותה שכונה ונפגשנו מדי יום. כשהיא הציעה להכיר לי את עידו, הסכמתי מייד. בגיל שלושים ושלוש הרגשתי רווקה זקנה. אומנם ניהלתי בחיי כמה מערכות יחסים רציניות אך אף אחת מהן לא התפתחה לכיוון של חתונה. מירב הכירה אותי כמעט כמו שהכרתי את עצמי, לכן סמכתי עליה והסכמתי להכיר אותו במסיבת הפורים השנתית בביתה, אף שהיה גרוש ואב לבת מנישואיו הקודמים.

לבשתי תחפושת של שוטרת, התאפרתי והגעתי בתחושה טובה. עידו היה גבוה ממני בראש, בעל שיער שחור כפחם ומשקפי ראייה ששיוו לו מראה של אחד שיודע. במהלך הערב דיברנו, רקדנו, שתינו, ובזכות חוש ההומור הנהדר שלו צחקנו כל הערב. אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים מאוד שבהם חוץ מללכת לעבודה כמעט לא נפרדנו, הרגשתי שאני חיה בחלום שאיני רוצה להתעורר ממנו. החלום נמשך ואף התעצם כשבמהלך טיול ספונטני לאירופה עידו הפתיע אותי ושלף טבעת. בתוך שבוע של הכנות לטיול הוא הספיק לרכוש טבעת, לארגן כרטיסים להופעה של "מלך האריות" בלונדון ולהזמין מקומות במסעדה שהוגשו בה מנות שטעמן המופלא עוד זכור היטב לחיכי. היה זה היום המרגש ביותר שחווינו. פניו קרנו אליי כשלקח את ידי בידו ושאל אותי אם אנשא לו. זמן קצר לאחר מכן התחתנו בטקס לא גדול במיוחד. בכל זאת, עידו כבר עבר את זה פעם אחת. הייתי כה מאושרת על כך שמצאתי סוף־סוף את האחד עד כי התפשרתי על חלק מחלומותיי.

החתונה הצנועה נערכה על חוף ים מול שקיעת השמש. מוקפת בבני משפחה ובחבריי הטובים, שמחתי בחלקי וקיבלתי את בל, בתו של עידו, בזרועות פתוחות. אבל בל פחות קיבלה אותי. כמו הרבה ילדות בנות חמש שחולמות על היום שבו אבא ואימא יחזרו לחיות יחד, היא כעסה עליי, האשימה אותי בפרידתם ולא הסכימה לדבר איתי, וזאת אף שעברו שלוש שנים מאז התגרשו הוריה. בהתחלה עוד האמנו וקיווינו שהיא תתרצה, אבל בשלב מסוים ויתרנו, גם עידו וגם אני. עידו החל להיפגש עימה בעיקר בלעדיי, והחלום על כך שנבלה כמשפחה נגוז.

בל, לעומת זאת, לא ויתרה. היא שבה וניסתה להחזיר את אבא לאימא, מה שהעצים את המתח בינינו. עידו לא רצה לאכזב אותה ונענה לבקשותיה השונות שיצטרף אליה ואל אימהּ לארוחות ערב, לטיול קצר ולעוד כל מיני דברים שמשפחות עושות. אני נשארתי מחוץ לתמונה.

אחרי החתונה ניסינו להביא ילד משלנו. בהתחלה הכול נראה ורוד. אני עבדתי כמורה בכיתה א', ועידו עבד בהייטק. הייתי בטוחה שבקרוב אהיה אימא, אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות. כך אמר לי חגי, רופא הפוריות שלי, לא בדיוק במילים אלו. לראשונה בחיי הבנתי שיש דברים שאינם תלויים בי וברצוני.