כל השטויות האלה

הקדמה ואזהרה בצדה

ברומן זה מופיעים סיפורים שמסר לי עוֹמַר פח'ר אל־דין. הוא התקשר אלי יום אחד בקיץ 2016, ומאחר שהייתי משועמם ולא היה לי מה לעשות באותו יום, עניתי לו, אף שאינני נוהג לענות לשיחות בלתי מזוהות. הוא הציג את עצמו, ונזכרתי מיהו רק כאשר אמר שהוא בנו של פח'ר אל־דין, ידיד שהכרתי בימי לימודַי באוניברסיטה. הוא ביקש להיפגש איתי בדחיפות, והתראינו כבר למחרת. הוא נתן לי דיסק און קי ובו קובץ שמע עם סיפורים שלדבריו סיפר לידידה שלו, אַמַל מוּפִיד שמה. בקובץ היו גם תגובותיה, הערות ותיקונים. הוא ביקש ממני להאזין לסיפורים ולשקול את האפשרות להוציא אותם לאור כרומן. לא התלהבתי מהרעיון, מכיוון שידעתי כי מספר המאמינים שסיפוריהם ראויים לפרסום גדול פי כמה ממספר הקוראים השותפים לדעתם. אבל כפי שציינתי הייתי משועמם, וגם לא הרגשתי בנוח לסרב לבקשות, בייחוד של צעירים. חששתי שמא יאשימו אותי שאני מתנשא וששכחתי מי אני ומאין באתי. אמרתי לעצמי: זכור את הימים שבהם איש לא היה מוכן לדבר איתך, דוקטור, והסכמתי להאזין לסיפורים.

לאחר שמסר לי את הדיסק און קי הוא מיהר להסתלק, כאילו ביקש להסיר מעליו אשמה כלשהי. בנסיעה חזרה מהאוניברסיטה התחלתי להאזין לקובץ השמע בטלפון שלי, דבר שאני נוהג לעשות לעתים קרובות כדי להעביר את הזמן בדרך הארוכה הביתה. הסיפורים מצאו חן בעינַי, וכל אותו לילה לא עצמתי עין עד שהאזנתי לכולם. למחרת בבוקר התקשרתי אליו והצעתי לו שניפגש. נתתי את ההרצאה האחרונה שלי לאותו סמסטר, ולאחר מכן נפגשנו בבית הקפה בשכונת בּין אל־סַרַאיַאת הסמוכה לאוניברסיטה. הבעתי בפניו את הסכמתי להוציא לאור את סיפוריו כמות שהם, עם התגובות של אַמל, מבלי לשנות או להשמיט דבר וללא כל התערבות מצִדי. עם זאת, אמרתי לו שפה ושם יש בסיפורים רגעי שתיקה וקטיעות, ורצוי להוסיף בהם כמה פרטים כדי שיהיו מובנים לקורא.

עוֹמַר נראה מופתע. הוא אמר לי שהיה משוכנע למדי שאסרב, ושאַמל היא שהפצירה בו לפנות אלי. חזרתי והבעתי את התפעלותי מהסיפורים. הוא משך בכתפיו, ולאחר מכן הקשה ושאל אותי מדוע אני חושב שהקוראים יגלו עניין בסיפורים או יאהבו אותם. אמרתי לו שכך אני מרגיש, וכפי שאמרה לו ידידתו — אילו התחשַׁבנו בדעת הציבור, לא היינו מפרסמים דבר בעל ערך. עוד אמרתי לו: "במקרה הגרוע ביותר איש לא יקרא את הרומן, הוא ייחשב לכישלון, ובכך יסתיים העניין."

הוא הסכים עם דברי בהיסוס, כאילו אני הוא שנתתי לו את הסיפורים ולא להפך. התעלמתי מהיסוסיו, וסיכמנו להיפגש כמה פעמים במהלך העבודה על כתב היד, כדי שאוכל לשאול אותו שאלות על עניינים חיוניים לגיבוש הסיפורים לרומן, למשל, על מה חשב ומה הרגיש, מה היתה דעתו על אַמל, ואיך העבירו את הזמן ביחד כאשר שתקו. במהלך קיץ 2016 נפגשנו כמה פעמים, ומכיוון שהשיחות בינו ובין אַמל התקיימו באנגלית, תרגמתי אותן לערבית תקנית פשוטה שתאמה את רוח הדברים. לאחר מכן בדקתי איתו את התרגום וקיבלתי את אישורו.

נותרה בעיה אחת, והיא הפּגיעה ברגשותיהם של הקוראים. זמן לא רב לפני פגישותי עם עוֹמַר, הועמד לדין הסופר הצעיר אחמד נאגי באשמת פגיעה ברגשות הציבור ברומן שכתב, ונשלח לכלא. אמרתי לעוֹמַר שהסיפורים על יחסיו עם אַמל בעייתיים ועלולים לפגוע ברגשותיהם של בעלי נפש עדינה. הוא הביט בי באדישות ולא הגיב. שאלתי אותו אם הוא מוכן להסתכן בכניסה לכלא במקרה ש"אותם אנשים" יתלוננו כי הרומן פוגע בכבודם, ברגשותיהם הלאומיים או באמונתם הדתית. להפתעתי הרבה הוא ענה שלדעתו, במקרה כזה אני הוא שאכנס לכלא, מפני שהרומן יישא את שמי. חלקתי עליו ואמרתי לו שאלה הסיפורים שלו, ואני רק מוסר אותם מפיו. מכיוון שלא הגענו לכלל הסכמה, פנינו לעורכי דין מקרב ידידינו ודנו איתם בנושא. דעתם היתה ששלושתנו ניכנס לכלא אם ירצו בזאת "אותם אנשים", אבל אין סיכוי שכך יקרה, ולכן אין כל טעם לייגע את מוחנו בסוגיות משפטיות.

דבריהם לא היו מרגיעים יותר מאלה של רופא האומר לך שאיננו יודע אם חלית בסרטן אבל שאין טעם לשאול, כי אם חלית בסרטן סופך למות בין שתדע על כך ובין שלא. שאלנו אותם אם קיימות דרכים חוקיות להימנע מגורל מר שכזה, והצענו למסור את הרומן לתובע הכללי לפני פרסומו ולבקש ממנו אישור שלא נכתב בו דבר העלול לפגוע ברגשות הציבור. על כך ענו לנו עורכי הדין שאין זה בתחום סמכותו.

"אולי מוטב שנפרסם את הרומן מחוץ למצרים?" שאלנו.

"הרומן של אחמד נאגי יצא לאור לראשונה מחוץ למצרים," השיבו.

בדקנו את כל האפשרויות, ולא מצאנו פתרון מניח את הדעת.

עוֹמַר השאיר בידַי את הטיפול בעניין, ולאחר מחשבה עמוקה החלטתי לשים את מבטחי באל ולפרסם את הסיפורים שלו ושל אַמל כמות שהם, בצירוף פנייה חמה לבעלי לב חלש ורגישות מוסרית, דתית ולאומית שיעשו לי טובה ולא יקראו את הרומן. זכותו של עוֹמַר לספר לאַמל כל דבר שירצה, וזכותנו, שלושתנו, לפרסם את הסיפורים מבלי לכפות על איש לקרוא אותם. הבחירה בידי הקורא שישלם על הספר מכספו, ידפדף בו במו אצבעותיו ויקרא אותו (או יוריד עותק פיראטי מהאינטרנט), ולפיכך הוא שיישא באחריות לפגיעה ברגשותיו. והיה אם יתעקש "אותו אדם" עדין נפש לקרוא אותו, ציפור נפשו תיפגע והוא יפנה לכבוד בית המשפט, וזה יניף מעלינו את חרב החוק וישלח אותי או את עוֹמַר או את שנינו לכלא, הרי שאז אפרסם רומן נוסף שגיבורו יהיה "אותו אדם", רומן שיתעמר בו כפי שלא התעמרו בו מעולם וינציח את השפלתו על כל המשתמע מכך. קלונו יתפרסם ברחבי תבל ללא כל אתראה ומבלי לחוס על רגשותיו, עד שיתחרט על היום שבו הביא למאסרו של סופר.

ראו זאת כאזהרה מצִדי.

עז אל־דין שוכְּרי פישר

1
אַמל ועוֹמַר מתעוררים במיטה

יום שישי, תשע בבוקר

"את ערה?"

אַמל לא השיבה. עוֹמַר התבונן בגבה, בשערה השחור הסתור שגלש מעליו, שיער רך ועבות, עד כי נדמה היה לו שהוא חש בכובד משקלו. הוא תהה אם זהו שערה הטבעי או שיער שטופל בקרטין, אך מיהר לנזוף בעצמו על השאלה המטופשת והושיט את ידו לגעת בו, כאילו ידע לזהות את ההבדל. הוא סקר בעיניו את קו גבה המשתפל במותניה, מתרומם מעל קימור עגבתה השמאלית ונמשך לאורך רגלה עד קרסולה.

"אתה מצלם אותי?" שאלה באנגלית במבטא אמריקאי בולט.

הוא הופתע משאלתה ומבוכתו הכעיסה אותו.

"התכוונתי להביא את המצלמה, אבל התעצלתי לקום," אמר והסתכל עליה במבט שווה נפש, מתגרה מעט.

"תודה לאל."

"ממתי את ערה?"

"מאז שהתחלת להתבונן בי."

היא סובבה אליו את ראשה, והוא המשיך לנעוץ בה מבט פרובוקטיבי־משהו. היא קירבה את פניה לפניו, עיניהם לא משו זה מזה, עד שאפה נגע באפו ושפתיה נשקו קלות לשפתיו הקפוצות. הוא חייך חיוך נבוך ונשק לה מעט חזק יותר. היא נשקה לו בחזרה, מבלי לחייך, וכך המשיכו שניהם להתנשק בלהט הולך וגובר בעודה שוכבת על צדה הימני ומפנה את ראשה לאחור כדי לפגוש את פניו. כעבור זמן־מה נצמד אליה, הניח לשפתיה ונשק לה על לחייהּ, על אוזנה, על צווארה ועל עורפה ועל מעלה גבה. היא הדפה אותו בעדינות, הסתובבה, משכה אותו מעליה, פישקה את רגליה, נעצה את עיניה בעיניו ומיששה את האיבר שהשופטים שולחים לכלא את מי שקורא לו בשמו. לאחר שווידאה כי הוא נוקשה החדירה אותו לתוכה, ובפעם השנייה מאז נכנסו לחדר השינה עם שחר הם עשו את המעשה שהשופטים שולחים לכלא את מי שקורא לו בשמו.

שתים־עשרה בצהריים

"אתה ער?"

הוא לא השיב. היא התבוננה בגבו השחום, בשערו השחור הקצר ובזרועו השרירית המתעגלת ליד כתפו. היא הושיטה אליה את ידה, אך נמלכה בדעתה ונמנעה מלגעת בה, כפי שנמנעה מאכילת ממתקים מחשש שתשמין. אלוהים, הבחור הזה ממש ילד, אמרה לעצמה. לפתע הציק לה הרעב. היא קמה מהמיטה בשקט והלכה למטבח לחפש משהו לאכול. אמש שתתה יותר מדי, ומכיוון שלא היתה רגילה לכך, הסתחרר ראשה כבר לאחר הכוס השנייה. למיטב זיכרונה רוקנה לפחות חמש כוסות, ואולי אף יותר. היא התחילה בכוס יין תמימה, גמעה אחת נוספת בארוחת הערב, אחר כך קוקטייל שהכינה חברתה, מארגנת המסיבה, וכמה כוסיות שהורמו לחייה, ולאחר מכן המשיכה לשתות משקאות שונים עד שעמדה לאבד את הכרתה. היא לא שתתה כך מאז מסיבת הסיום של בית הספר התיכון שתוצאתה היתה זהה, אלא שהפעם הכירה את הבחור ששכב במיטתה, או ליתר דיוק חשבה שהיא מכירה אותו.

היא הכניסה לחם לתנור, הרתיחה בקומקום מים לקפה והוציאה גביע גבינה לבנה ועגבנייה מהמקרר שמילאה לה חברתה. זה שנה לא ראתה כמות כזאת של אוכל. בשנים־עשר החודשים האחרונים ראתה רק את מנת המזון שלה, מנה דלה, פשוטה, שטעמה ומראהּ מעוררים סלידה. בפרק הזמן הזה לא ראתה תבנית ביצים שלמה ולא קרטון חלב או גביע גבינה מסוג כלשהו מלבד הגבינה הלבנה שבמקרר. היא לא ראתה סלמון מעושן, חמאת בוטנים, חסה צבעונית טרייה, ואפילו לא עגבניות ומלפפונים אורגניים, שלא לדבר על אבוקדו. היא כמעט שכחה מקיומו והושיטה את ידה לגעת בו, כמו כדי להשיבו לזיכרונה. היא הבחינה בפרי המבצבץ מהמגירה ובחפיסות השוקולד והתאוותה למאכלים האלה, אולם קיבתה לא היתה מסוגלת לעכל דבר. חמישה ימים לפני כן ניסתה לאכול והקיאה את נשמתה. אמשיך לאכול לחם עם גבינה לבנה ופרוסות עגבנייה, אמרה לעצמה, אולי בעוד כמה שבועות הקיבה שלי תהיה מסוגלת לעכל שוב את המאכלים האלה. היא שטפה את העגבנייה וחתכה אותה, אחר כך מזגה מים רותחים מהקומקום לקנקן זכוכית, הוציאה את הלחם מהתנור, הניחה את כל אלה על מגש עץ גדול ונשאה אותו לחדר השינה.

עוֹמַר נראה שקוע בשינה, אך כשנכנסה לחדר פקח את עיניו בשלווה ואמר לה, ללא ניע, כאילו לא ישן כלל:

"ארוחת הבוקר הזאת בשבילנו או בשבילך?"

היא הביטה בעיניו החומות ונתקלה במבטו המתגרה.

"שעת ארוחת הבוקר כבר עברה מזמן, אבל כן, הכנתי את האוכל הזה לשנינו."

"תודה."

הוא הושיט את ידו למגש, אבל היא נשארה לעמוד במרחק־מה מהמיטה ואמרה לו בשקט:

"אני לא אוהבת לאכול במיטה."

"גם אני. יש לך שולחן?"

"יש לי שניים, אחד במטבח ואחד בסלון."

"לא משנה לי איפה נאכל."

"איזו גמישות! בוא אחרַי."

היא הלכה לעבר הסלון, ובדרך חשבה על סגנון דיבורו. כך זכרה אותו מהפעמים המועטות שבהן נפגשו. הסגנון הזה שעשע אותה ובעבר אף הצחיק אותה, אולי גם שבה את לִבה במידת־מה. בכך לא היתה בטוחה. היא לא היתה מחובבי הדעתנות, אבל דעתנותו לא הפריעה לה, אולי כי סברה שאין זו דעתנות אמיתית, מעין השלמה לסגנון התנהגותו הבדלני והעצמאי. היה זה מעין חספוס חיצוני בלתי מזיק, חספוס העומד בפני עצמו, שלא הופנה כלפיה ולא היה בו משום ניסיון להשפיל אותה. מן הסתם אין לו ניסיון רב, אמרה לעצמה, הלוא בסופו של דבר הוא בן עשרים ואחת, בערך.

"בן כמה אתה?"

"למה?"

"הסעת אותי במונית, נכון? זאת אומרת שאתה בלי ספק בן יותר מעשרים ואחת, אחרת לא היה לך רישיון למונית."

"ומי אמר לך שיש לי רישיון?"

"יופי, אז בן כמה אתה?"

"למה? את מפחדת שיאשימו אותך בניצול קטין? אל תדאגי, הם לא יכולים להחזיר אותך לכלא עכשיו."

"אה, אם ככה אתה יודע."

"הייתי במסיבה, זוכרת? וחוץ מזה כל מצרים יודעת. העולם כולו יודע. את כוכבת."

"איזה אושר! האנשים גם יודעים איך אני נראית?"

"לא, אולי רק אלה שהביעו עניין במשפט. אבל רוב האנשים יודעים רק איך קוראים לך ומשהו על מהלך המשפט."

"אבל אתה יודע איך קוראים לי ואיך אני נראית."

"כמובן, הרי נפגשנו כבר שלוש פעמים לפני כן."

"אני חושבת. לא דיברנו על זה אתמול במסיבה לפני ה... הנפילה הגדולה?"

"אם ככה, את זוכרת."

"רק חלק מהדברים. אני זוכרת את סוף המסיבה, או יותר נכון את הסוף שלי במסיבה, כשהכול התערפל לי פתאום מול העיניים. אחר כך אני זוכרת איזו סצנה במונית וניסיונות שלי לצאת ממנה, וזהו זה. יותר מזה אני לא זוכרת כלום. אז בן כמה אתה?"

"עשרים ושתיים."

"אלוהים! אתה צעיר ממני בשבע שנים."

...

"למה נהגת במונית? אתה הרי לא נהג מונית."

"כבר הסברתי לך אתמול."

"בטח אחרי שהתמוטטתי. אני חושבת שאיבדתי את ההכרה עוד לפני שראו את זה עלי."

את מתכוונת לפני שהקאת?"

"מצטערת. הרסתי את כל המושב של המונית?"

"לא את כולו, אבל השארת בה מזכרת זמנית."

"אוי, מצטערת, זה קורה לך בדרך כלל?"

"למה את מתכוונת בדיוק? להקאה או למה שקרה אחר כך?"

"לשניהם."

"לא הרבה."

"איזה מהם?"

"שניהם."

"מעולה, אני מצטרפת, אם ככה, לרשימה הקצרה. זה עדיף. רק שלא תקרא לי 'דודה אַמל'."

"מתי את נוסעת?"

"מחר בערב. הטיסה שלי אחרי חצות. דרך אגב, זה השולחן אם לא שמת לב. אתה מתכוון להניח עליו את המגש או שאתה רגיל לאכול בעמידה ליד השולחן?"

"תפסיקי להיות צינית."

הוא הניח את המגש על השולחן, ושניהם התיישבו לאכול. היא לקחה את הצלחת שלה מהמגש, הוא היסס מעט לפני שלקח את שלו. היא סימנה לו במבטה שהוא יכול לאכול מהעגבנייה שבצלחת הנוספת על המגש.

"אנחנו יכולים לדבר בערבית?"

"אני לא יודעת ערבית."

"אפילו לא מילה?"

"אני יודעת קצת, אבל לא מספיק בשביל לנהל שיחה. חוץ מזה האנגלית שלך בכלל לא רעה. קח עגבנייה."

"גמרתי לאכול. תודה. תאכלי אותה את. יש לך במקרה סיגריות?"

היא הנידה את ראשה לשלילה, והוא הביט סביבו בדאגה.

"כמה אתה רוצה לעשן בין אחת לעשר?"

"עשר."

היא חשבה רגע, אחר כך קמה ממקומה, ניגשה לתיק שלה וחיפשה בו משהו. כאשר חזרה ראה שהיא מדברת בטלפון. היא שאלה אותו איזה סיגריות הוא מעשן והזמינה אותן, אחר כך התיישבה בשקט בפנים חתומות.

"אני לא מרשה לעשן בבית שלי, אבל לך אני נותנת פטור."

"אני לא יודע איך להודות לך."

"אז מה, שבע שנים?! זה המון!"

היא גמרה לאכול במהירות ולקחה את המגש למטבח. הוא נשאר בסלון, ומכיוון שלא ידע מה לעשות התיישב על כיסא ליד החלון, הביט החוצה וחיכה. כעבור כמה דקות ראה אותה נכנסת לחדר האמבטיה שבקצה המסדרון ושמע את סיבוב המפתח במנעול פעם ועוד פעם, ובעודו תוהה מדוע היא נועלת את הדלת, הגיע לאוזניו קול המים הזורמים באמבט. כעבור זמן־מה צלצל הפעמון, והיא יצאה מחדר האמבטיה בחלוק כחול, פסעה אל הדלת ופתחה אותה. לאחר שהחליפה מילים אחדות עם אדם שעמד בחוץ, סגרה את הדלת וניגשה אליו כשהיא מנופפת בקופסת הסיגריות. היא הצביעה על החלון הפתוח, נתנה לו את הקופסה וחזרה לחדר האמבטיה. הוא התיישב על אדן החלון, הצית סיגריה, שאף את העשן ונשף אותו בהנאה עילאית. הוא הרבה לעשן, אבל חש בטעם הסיגריה ובהשפעתה רק פעם או פעמיים ביום. בשאר הפעמים עישן רק כדי להעביר את הזמן. כך, למשל, כאשר המתין למשהו או למישהו, וההמתנה התארכה, היה מצית סיגריה. או כאשר נכנס לבית קפה או למקום אחר וחש נבוך מהמבטים הננעצים בו, היה מסיח מהם את דעתו בעישון סיגריה. או כאשר ישב בחברת אנשים, והשיחה ביניהם דעכה, היה מעביר את רגעי השתיקה המביכים בעישון סיגריה. אולם הסיגריה הזאת היתה אמיתית, והוא היה משוכנע שהעשן שלה מגיע היישר למרכז כלשהו במוח שמשפיע על מצבו הכללי. הוא שאף שאיפה עמוקה, מילא בעשן את ריאותיו, ונשף אותו לאטו. קצתו יצא דרך החלון, והשאר עשה את דרכו בכיוון ההפוך, פנימה אל הדירה. היא בוודאי תגיב בציניות על העשן, אמר לעצמו, אבל למי אכפת?

בעודו מעשן הניע את ראשו באי־אמון במתרחש, כאילו כל הדברים המוזרים קורים דווקא לו. שוב ושוב מצא את עצמו במצבים שלא העלה על דעתו שייקלע אליהם. מדוע, למשל, הוא עומד עכשיו עירום, בתחתוני בוקסר בלבד, ומעשן סיגריה ליד חלון דירתה של אַמל בשעה שהיא מתקלחת? איך הגיע למצב הזה? האם הדבר קורה לכולם? יש להניח שכל בחור חולם שאישה יפה ועשירה תעצור את מכוניתה לידו, תפתח את החלון ותזמין אותו לעזור לה, ובסופו של דבר שניהם ימצאו את עצמם במיטה. גם לו היו חלומות כאלה, אבל כאשר הדבר התרחש במציאות, הסיפור היה אחר לגמרי. היא היתה תחת השפעת אלכוהול, ואילו הוא ערני ופיכח. עם כל תנועה הרגיש שהוא צופה בעצמו מהצד כמו בסרט, אפילו ברגע שבו עמד בתחתוני בוקסר בסמוך לחלון. הוא הניע את ראשו כמו כדי למשוך את עצמו החוצה, אבל חזה בעצמו עושה זאת וידע שהדבר לא יעלה בידו. הסרט דבק בו כמו כל דבר שקרה לו בחיים. הוא תמיד נקטע באמצע, כשלא היה לו מושג מה עליו לעשות, ולרוב לא עשה דבר.

מה עליו לעשות עכשיו, למשל? שאל את עצמו. האם יתלבש וילך או יישאר עד שתרמוז לו ללכת? כאשר שאל פעם אחדים מידידיו מה עליו לעשות, הם יעצו לו לפעול על פי צו לבו. הוא צחק למשמע עצתם, משום שחשב שלבו לא מצווה עליו דבר.

המשך בספר המלא