מְנַסֶּה לְהָעִירְךָ
1.
מְסַפְּרִים שֶׁיָּדַעְתָּ שָׂפוֹת רַבּוֹת כְּמוֹ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ
אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר אוֹתְךָ מְדַבֵּר
פַּרְסִית עִם סַבָּא, שֶׁהִגִּישׁ לִי אֶת יָדוֹ
וְנִשַּׁקְתִּי אוֹתָהּ.
הַיּוֹם אֲנִי מֵבִין שֶׁהַנְּשִׁיקָה הַזֹּאת הִיא מִלָּה מְאוֹד סְפֶּצִיפִית בְּמִלּוֹן
שֶׁאָבַד בַּמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת.
2.
אַחֲרֵי הַצָּבָא, אַתָּה מַתְחִיל מִיָּד לַעֲבֹד בַּחֲנוּת.
עִם כְּנָפַיִם עֲדִינוֹת מִשֶּׁל פַּרְפַּר הָעָשׁ, אַתָּה טוֹוֶה מַמְלֶכֶת מֶשִׁי זְעִירָה בָּרְחוֹבוֹת הַמְטֻנָּפִים
שֶׁל הָעִיר הַתַּחְתִּית שֶׁל חֵיפָה.
כְּשֶׁהַחֲנוּת פּוֹשֶׁטֶת אֶת הָרֶגֶל,
וְגַם אֶת הַשָּׂפָה,
אֲנִי הוּא זֶה שֶׁיּוֹצֵא, לִטְווֹת מַמְלָכָה שֶׁל
עֹנִי
בָּעִיר הַתַּחְתִּית שֶׁל הַשִּׁירָה.
3.
אַתָּה מֵת מִבְּלִי לִרְאוֹת אוֹתִי מְסֻדָּר תַּחַת הַחֻפָּה שֶׁל רְקִיעֵי חֵיפָה
בַּד מְשֻׁלַּח רֶסֶן נִסְחָף בְּסוּפוֹת־הַפַּרְנָסָה
חוּט שֶׁנִּקְרָע פַּעַם אַחַר פַּעַם בַּחֲרָדָה
עֲפִיפוֹן שֶׁנִּכְנָע לְרוּחוֹת הַסְּעָרָה.
"עַד הַחֲתֻנָּה זֶה יַעֲבֹר", אַתָּה מַבְטִיחַ לִי.
אֲנִי כּוֹתֵב אֶת שִׁמְךָ שׁוּב וָשׁוּב עַל עַנְנֵי הַמִּלִּים, עֲדַיִן מְרַחֵף
בִּתִּי מוֹשֶׁכֶת אֶת הַחוּט.