למה דווקא אני?

1

הכול התחיל כשהייתי בכיתה ד', אחרי חופשת הפסח.

יום אחד, באמצע השיעור, פתאום נשמעה דפיקה בדלת הכיתה ומבלי לחכות לתשובה אמא שלי נכנסה עם סנדוויץ', נתנה לי אותו, הוסיפה נשיקה במצח, אמרה סליחה ויצאה.

התביישתי... לא הסתכלתי על אף אחד, ידעתי שיצחקו עלי עכשיו. תמיד צוחקים עלי על זה שאני הכי נמוך בכיתה, קוראים לי 'גמד' ו'תינוקי'... עמית ואיתַּי הסתכלו זה על זה, חייכו, גיחכו, ואחריהם עוד ילדים התחילו לחייך.

בתום השיעור יצאנו להפסקה, וכבר ביציאה מהכיתה עמית ואיתַּי נצמדו אלי ואמרו לי בנימה של לגלוג: "אההה...התינוקי שכח את הסנדוויץ' בבית, אוי אוי אוי... שלא ימות מרעב... היא לא הביאה לך גם מוצץ? חבל..." ואז אִיתַּי הוסיף, "מחר אני אביא לך את המוצץ של אחי התינוק!"

הסתכלתי עליהם נבוך כולי, הרגשתי שאני מסמיק. האטתי את צעדַי בדרכי החוצה והם המשיכו לצאת, תוך כדי שהם מסתכלים אחורה אֵלַי וצוחקים.

עמית ואיתַּי אף פעם לא היו חברים שלי. היו לי שני חברים אחרים בכיתה, אוּרי ועומרי. היינו נפגשים לפעמים גם אחרי הלימודים, משחקים כדורגל או משחקים ביחד בטלפון. שלושתנו לא היינו מהילדים המקובלים ביותר או הבולטים ביותר בכיתה, אבל זה לא הפריע לנו, כי שלושתנו היינו קצת ביישנים.

כשיצאתי לחצר, ראיתי אותם מרחוק. עמדתי בצד וחשבתי על מה שקרה עכשיו בכיתה, ואז הם ראו אותי וניגשו אלי.

"מה קרה נדב? שכחת היום את הסנדוויץ' שלך?"

"כן," עניתי.

"ומה רצו ממך עמית ואיתַּי כשנצמדו אליך ביציאה מהכיתה?" שאל אורי.

"הם קראו לי תינוק, ואמרו שמחר יביאו לי מוצץ."

"למה?" שאל עומרי.

"כנראה בגלל אמא שלי..." אמרתי.

"אז מה אם היא הביאה לך סנדוויץ', מה... הם רוצים שתישאר רעב עד סוף היום?" שאל עומרי.

"לא יודע," אמרתי.

"טוב, עזוב אותם, אל תתייחס אליהם," אמר אורי, והניח את ידו על כְּתֵפִי.

היה צלצול, נגמרה ההפסקה, חזרנו לכיתה ולפני שהמורה התחילה את השיעור, עמית הסתובב אלַי ועשה לי תנועה של מוצץ בפה, אחריו הסתובב אלַי איתַּי והכניס אצבע לפה שלו ואמר לי "הי, תינוקי!"

הרגשתי נורא.

רונית המורה בדיוק ראתה אותם מסתובבים אלי וביקשה מהם להפסיק לדבר. לא היה לה מושג למה הם הסתובבו אלי, והם כמובן נזהרו שהיא לא תשמע את מה שהם אמרו לי.

בסוף יום הלימודים, בדרך הביתה, ראיתי את עמית ואיתַּי מסתודדים עם עוד כמה בנים מהכיתה. תהיתי למה הם מסתודדים ושולחים אלי מבטים מהצד, וחשבתי לעצמי שהם בטח מדברים עלַי. אולי באמת זו היתה טעות שאמא הביאה לי...סנדוויץ'. זו היתה הפעם הראשונה ששכחתי אותו בבית...

כל אותו אחר הצהריים היה לי מצב רוח רע, חששתי ממה שעמית ואיתַּי יעשו עם זה בהמשך, אבל גם קיוויתי שזה לא ימשיך. חיכיתי לבוקר, הייתי סקרן, אבל גם השתדלתי שאמא ואבא לא ירגישו שאני במצב רוח כזה.

2

למחרת הגעתי לבית הספר מוקדם, נכנסתי לכיתה, שמתי את הילקוט במקום ויצאתי החוצה, שם פגשתי את אורי ועומרי. מרחוק ראינו את עמית ואיתַּי מדברים ומדי פעם מגניבים מבטים אלינו, תוך כדי שהם ניגשים לעוד ילדים מהכיתה ומדברים איתם.

היה צלצול, נכנסנו לכיתה, התיישבנו כולנו במקומות, ועד שרונית המורה הגיעה היו כל מיני התלחששויות בין עמית, איתַּי וילדים אחרים. כשרונית נכנסה כולם השתתקו. השיעור התחיל, זה היה שיעור מתמטיקה. רונית התחילה לְלַמֵּד. הנושא היה שברים פשוטים, נושא שהיא התחילה כבר ללמד לפני יומיים. היה לי מאד קשה להתרכז בו, כי חשבתי על מה שקרה אתמול והיום בהפסקה ובשיעור.

פתאום רונית שאלה אותי שאלה בנושא שברים פשוטים. לא ידעתי לענות. הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי ושאלה: "נדב?"

"כן," עניתי.

"יש לך תשובה לשאלה ששאלתי?"

השפלתי מבט ולא עניתי.

כולם צחקו.

עמית הסתובב אלַי ושאל בלחש: "מה קרה, תינוקי? עדיין לא למדת לדבר?"

חלק מהילדים שישבו בסביבה שלו פרצו בצחוק.

רונית התערבה: "מה קרה? מה מצחיק אתכם כל כך?"

אף אחד, כמובן, לא ענה.

"נדב, גש אלַי בבקשה אחרי השיעור," אמרה רונית.

השיעור המשיך והרגשתי גוש בגרון. לא רציתי לבכות בכיתה אז ביקשתי מרונית לצאת לשירותים.

יצאתי, ניגשתי לבִּרְזִיָה, המים היו קרים והרגיעו לי את הגרון, ואז נכנסתי לשירותים, לקחתי נייר, ניגבתי את מעט הדמעות שהיו לי וחזרתי לכיתה.

"הכול בסדר?" שאלה רונית, שכנראה הבחינה במשהו אצלי, שהוא לא כשורה.

"כן," עניתי וניגשתי לשבת במקומי.

כשנגמר השיעור, כולם יצאו להפסקה, אני נשארתי במקומי.

רונית הסתכלה עלי וקראה לי לגשת אליה.

"נדבי, יש לך מושג למה הילדים צחקו כששאלתי אותך שאלה?"

הרכנתי את ראשי. "לא יודע," אמרתי בשקט למרות שידעתי בדיוק את הסיבה.

אבל לא היה לי אומץ לספר לה.

"אתה רוצה שאשאל את עמית?" שאלה רונית.

"לא," עניתי. חשבתי שאם היא תתערב, עמית יתנקם בי.

"אני מבינה שעמית לא כל כך חבר שלך, נכון?"

"נכון."

"מי החברים שלך בכיתה?" היא שאלה ושלחה יד לעבר פניי כדי שארים את מבטי.

"עומרי ואורי," עניתי, "וגם שירי."

"אוקיי, יופי, חברים נחמדים מאד יש לך, ילדים ממש טובים." היא הייתה מרוצה, "ואני בטוחה שהם לא צוחקים עליך."

"לא, להיפך, הם אומרים לי לא להתייחס אל אלה שצוחקים עלי," אמרתי.

"טוב נדבי, צא להפסקה ותצטרף לחברים שלך," היא אמרה וקמה ממקומה.

יצאתי לחצר. מרחוק ראיתי את עמית ואיתַּי צוחקים על עומרי ואורי, ושמעתי את עמית אומר להם ומצביע עלי "אתם חברים של התינוקי הזה, נכון?"

עומרי ואורי לא ענו, רק הסתכלו עליהם והתרחקו מעט.

"אז גם אתם תינוקות?" אמר איתַּי, "או שאתם ההורים של התינוקי הזה? אתם מטפלים בו יפה?"

עמית פרץ בצחוק אדיר ושאל, "החלפתם לו חיתול? איתַּי, תזכור להביא לו מחר את המוצץ של אחיך."

"ומה עם שירי?" המשיך עמית, "היא האמא שלו?"

איתַּי פרץ בצחוק והתחיל לדבר כמו תינוק "אמא.....מוצצי....."

"יאללה, בואו נשחק כדורגל!" אמר עמית, "לא כדאי לבזבז את ההפסקה על תינוקות."

הם הלכו למגרש הכדורגל, ואורי ועומרי התקרבו אלי.

"אוף!!! מה הם רוצים ממך? שאל עומרי בכעס.

"כן," אמר אורי, "הם ממש מעצבנים."

"לא יודע..." אמרתי, "הם צוחקים עלי כל הזמן שאני תינוק, אולי בגלל שאני נמוך."

"אז מה אם אתה נמוך?" עומרי כעס, "אתה אשם בזה?"

"אני לא חושב... ככה נולדתי... גם ההורים שלי לא גבוהים," אמרתי.

"נכון," אמר אורי, "אז מה?"

"לא יודע... בואו נלך לשחק במתקני הנינג'ה," אמרתי כי נמאס לי כבר לדבר על זה.

הלכנו למתקני הנינג'ה ושיחקנו שם עד הצלצול, ואז בדרך לכיתה עומרי אמר, "וואו...אתה ממש טוב בנינג'ה, נדב."

"נכון!" אמר אורי, "איך אתה מטפס גבוה ומתנדנד שם למעלה! ממש כמו קופיף בג'ונגל."

"אל תגיד קופיף בקול רם, כדי שהם לא ישמעו ויתחילו עכשיו גם לקרוא לי קופיף..." צחקתי.

"כן, אבל התכוונתי בקטע טוב," אמר אורי, "זאת היתה מחמאה."

"אני יודע, אבל הם יכולים לחגוג על זה," אמרתי וכבר לא צחקתי.

אחר הצהריים הייתי בחדר שלי, שיחקתי בטלפון ופתאום הוא צלצל. זה היה עומרי.

"היי נדב, רוצה לבוא אלי?" הוא שאל.

"טוב, רגע, אני אשאל את אמא שלי," אמרתי ויצאתי אל הסלון.

"אמא, אני יכול ללכת לעומרי?"

"כן, אבל סיימת להכין את השיעורים?" היא שאלה.

"אין לי היום שיעורים."

"בסדר, נדבי," אמרה אמא.

הלכתי לעומרי, הוא גר ממש קרוב אלי, באותו הרחוב. גם אורי הגיע ושיחקנו שלושתנו בטלפון, ואחר כך ראינו פרק של סדרה שאנחנו אוהבים.