הצייר מוונציה

פתח דבר

אחרי שישים שנה. רומא. ינואר 1570

על גבעת קְווִירִינָאלֶה עומד איש צעיר מול דלת פּאלאצוֹ. הוא עדיין לא הקיש. הוא מנסה להתעשת. קר לו מאוד, הוא לא זוכר חודש ינואר קר כל כך. עיניו כואבות, וידיו — בלי כפפות, יד אחת לופתת את תיק העבודות שלו, האחרת את צווארון מעילו — עטו גוון כחול־ברזל, מלבד קצות האצבעות, שם מוטבעים כתמי צבע — אדום פרסי, ירוקת נחושת, צהוב אוֹרפּימֵנט — מהקנבס שעבד עליו לפני שיצא לדרך לרומא, "נקמתה של האלמנה, יהודית".

במכתב נאמר לו שקל למצוא את האחוזה, שהיא קרובה לקסרקטין האזרחי ובנויה בסגנון מוּרי, כמו פּאלאצֵטֶה ספרדי, עם ריקועי כסף בחזית, אבל הוא חלף על פניה כמה פעמים בלי לשים לב. הוא ציפה לאחוזה מרהיבה — בלי ספק כך השתמע מהמכתב — אבל גם אם הייתה מרהיבה בעבר, הימים האלה חלפו ואינם.

הוא מרגיש מרומה אחרי שהתאמץ כל כך להגיע לכאן, בילה שעות מתישות בכרכרות צפופות שהיטלטלו מעלה־מטה, עגלונים קולניים זרקו אותו מפה לשם, כמעט לא אכל ולא ישן ורעד מקור במשך ימים. וכשהגיע סוף־סוף לעיר ונחרד מהופעתו החיצונית, שכן הרושם הראשוני חשוב כל כך, הוציא את שארית כספו על מעיל חדש, והתברר לו שהבגד אינו מתאים למידותיו, שהוא מעקצץ ולא יעיל כלל נגד הרוח.

הוא מקיש, ואחרי זמן־מה נשמעים צעדים מדשדשים, ואור עששית חולף על פני חלון המבואה. הבריח מוּסר, הדלת נפתחת לכדי חריץ, וסוכן בית מבוגר מציץ דרכו.

"דוֹמֵניקוֹס קוֹפּוּלוֹס," אומר האיש הצעיר, שסיגל לעצמו מנהג לקצר את שמו. "מוונציה. הצייר."

"כן, כן," אומר סוכן הבית ומזמין אותו להיכנס.

"אני מתנצל שהגעתי בשעה מאוחרת כל כך." דוֹמֵניקוֹס שולח מבט חטוף סביב, מאוכזב לגלות שבדומה לחזית, גם החלל הפנימי לא מעיד שיש כסף בבית. "אבל במכתב האחרון שקיבלתי הגברת אמרה שהנושא דחוף," הוא מוסיף בהדגשה, "הגברת ציינה את הכתובת, אבל אני עדיין לא יודע את שמה."

בשלב הזה מן הראוי שכבר יֵדע את זהות האישה שלביתה הגיע, אבל סוכן הבית מניף את שתי ידיו ואומר, "כן, כן. חכה כאן." הוא משרך רגליים במורד מסדרון ונכנס לחדר, ואז נשמעים קולות פתיחת ארונות וקרקוש כלי זכוכית.

דומניקוס מביט סביב. החלל חשוף, הקירות בלויים ומתפוררים. והדבר המדאיג מכול: אין ולו פריט אמנות אחד, אם כי טלאים דהויים על הקירות רומזים שציורים היו תלויים שם בעבר. במכתב ששלחה לו, החתום רק במילים "גברת אספנית", היא שיבחה את עבודתו והפגינה בקיאות מפורטת, להפתעתו — אפילו בפריטים שיצר בכרתים לפני בואו לאיטליה. היא הסבירה שהמשימה מתאימה לו, אבל היא לא אמרה מהי המשימה ולא מסרה שום מידע על עצמה. הוא הניח — כמובן מאליו — שהיא פטרונית עשירה שרוצה להישאר בעילום שם. בכל מקרה, היא שלחה סכום כסף לכיסוי הוצאות הנסיעה לרומא, וזה הכריע את הכף.

"מכאן, מכאן," אומר סוכן הבית, מדשדש בחזרה עם מגש כסף משקשק בידיו ועליו קנקן זכוכית מלא ברנדי ושתי כוסות. "למעלה, למעלה." הוא מתחיל לעלות במדרגות לגלריה בקומה הראשונה. "היא לא חשה בטוב היום, אבל הביקור שלך יאושש אותה."

דומניקוס הולך בעקבותיו, ובבת אחת האור במבואה משתנה. החלל מתמלא בזוהַר פניני שחושף בבהירות את כל הפרטים, את כל הריקבון. פתיתים לבנים מרצדים מחוץ לחלון הקבוע באמצע גרם המדרגות.

"שלג ברומא?" אומר דומניקוס.

הוא מציץ החוצה ומגלה שהעיר כבר מכוסה למחצה באבקה לבנה. הפורום הישן נהפך לממלכת פיות. הוא מביט אל האופק, והנה הפתעה: על פסגת הגבעה ממול ניצבת הבזיליקה החדשה של פטרוס הקדוש. מאז הגיע לכאן זכה רק להצצות חטופות מאחורי בניינים, פינה מטושטשת פה, פלח מהכיפה שם. הוא חשב שהעבודה בבזיליקה כבר הסתיימה — כך אמרו כולם, לא? — אבל חלקים ממנה עדיין מכוסים בפיגומים ובסולמות, וקולות הפטישים מעבר לעמק מגיעים לאוזניו עד גבעת קווירינאלה.

סוכן הבית מוביל אותו לחדר גדול וחשוך. דומניקוס מבחין קודם כול באש הבוערת באח מצופה אריחים הבולטת מהקיר, כמו כבשן נפחים, אם כי מעוטרת יותר. דלת האח פתוחה, והלהבות רוחשות בפנים. בצד המרוחק מן האח, באפלולית, יושבת גברת ליד שולחן. סוכן הבית מניח את המגש לפניה והולך להוסיף בולי עץ לאש. הוא לוקח מוט הסקה, דוחף אותם ללב הבערה וסוגר את דלת האח.

"התקרב," הגברת מאותתת ביד עוטה כפפה.

"סיניורה."

היא מאותתת לו שוב, ודומניקוס מתקדם.

הוא מתאפק שלא לשאול מיהי ואומר, "זו אח מעניינת. קרמיקה? ראיתי אח דומה בבית בים השחור, אבל אף פעם לא באיטליה."

"בגרמניה הן נמצאות בכל מקום. מהנדסים באו משם כדי להתקין אותה," היא עונה. קולה מחרחר, כמו מפוח ישן, ויש לה מבטא שדומניקוס לא מצליח למקם. "בזכותה אני עדיין בחיים," היא אומרת, והמילה "בחיים" נתקעת בגרונה והופכת לשיעול, וחולפים כמה רגעים עד שהיא מתאוששת. דומניקוס מנסה לראות את פניה, אבל מתחת לכיסוי הראש שלה נראית רק רשת קווים כהה. "איך הייתה הנסיעה?" היא שואלת.

"עמוסה, קרה, לפעמים בלתי נסבלת." אילו מצא את עצמו במקום אמיד יותר, בוודאי היה שומר את הקיטורים לעצמו. "אני לא בנוי לנסיעות. או לחורף. אין עליי שומן."

"וכולם מדברים עליך. טוען לכתר צעיר. ויווני. מכרתים. קוראים לך 'היווני', נכון? כינוי הוא דבר מעורר ביטחון. פירוש הדבר ששמים לב אליך."

"אני מקווה שזה הפירוש. אלא אם כן לא מוצא חן בעיניהם שאני זר."

היא מהנהנת, אולי מתוך הבנה. "באיטליה — כמו שאתה שומע — גם אני זרה." היא חולצת את הפקק מקנקן הזכוכית ומנסה למזוג לכוס, אבל היא מתקשה להרים את הקנקן וצווארו משקשק כנגד שפת הכוס. דומניקוס ניגש לעזור, והיא הודפת אותו בנענוע ראש. היא לא מציעה לו את הכוס השנייה, והוא לא מבקש.

"לא היה ברור לי," ממשיך דומניקוס, "מהמכתבים שקיבלתי, באיזו הזמנת עבודה בדיוק מדובר."

"אין שום הזמנת עבודה." היא מקרבת את הברנדי לשפתיה, מרטיבה אותן ולוגמת. "אני מציעה משהו אחר. אלה הרישומים שלך?" היא מושיטה כף יד מוכה דלקת פרקים לעבר תיק העבודות. "תן לי לראות. סָמוּאֵלֶה." סוכן הבית לוקח את התיקייה ומניח אותה על השולחן, ולידה מנורה. הוא מתיר את הסרט מהתיקייה, פותח אותה עבור גבירתו ויוצא מהחדר. תחילה היא בוחנת את העבודה הראשונה. זו סקיצה מפורטת של הציור שבו הוא גאה יותר מכול, "ישו מטהר את בית המקדש". תהליך יצירתו היה מסע התגלות מראשיתו ועד סופו. ישו עומד יציב במרכז, וסביבו מתחוללת מהומה. סיפור מעשה המסופר בצבע. במשך דקות אחדות היא מעיינת ברישום, בעיניים ממצמצות, ואחר כך נוגעת במשטח המחוספס בידה העוטה כפפה.

"אתה עושה רישומים בשמן?"

"בשביל החִיוּת, כן."

היא עוברת על כעשרים תמונות שדומניקוס בחר מתוך מאות, אם לא אלפים, רובן יצירות חדשות שיצר בשלוש השנים שחי בוונציה, כשסיפורים החלו להלך עליו קסם, והדרמטיות של העיר עצמה עוררה בו השראה לצייר את פרנציסקוס הקדוש ואת גבריאל ואת משה, לא כדמויות איקונין, כמו שנהג לעשות בכרתים, אלא כאנשים חיים ונושמים. הוא מביט סביב ומבחין בקנבס על הקיר — הקישוט היחיד בחדר, בכל הבית. הוא מצמצם את עיניו בניסיון לראות מה נושא הציור, אבל באפלולית הוא מצליח לראות רק שמדובר בדיוקן של אישה.

"אין לי צורך בציור ממך," היא אומרת לאחר שעברה על כל הרישומים וסגרה את התיקייה. "ממילא זה יהיה בזבוז בגלל עיני הקטרקט שלי. יש ברשותי — איך לנסח את זה — מידע. אני יכולה לחלוק אותו רק עם אדם אחד. שקלתי רבים אחרים לפני שבחרתי בך. הרישומים האלה מוכיחים שבחרתי נכון."

"מידע?" הוא כמעט אינו טורח להסוות את האכזבה בקולו. החובות שלו הולכים ותופחים, והוא לא נסע עד לכאן כדי לקבל מידע.

"מידע נדיר. זה יהיה בלתי נסלח, כלפי כל האנשים שסיכנו הרבה כדי לגלות אותו, אם אקח אותו איתי לקבר. והקבר כבר קרוב. חציתי את היבשת הזאת הלוך ושוב מאה פעמים, והעצמות שלי חלשות. כשאני מנסה ללכת קשה לי לשמור על שיווי משקל, כמו על קרח. אפילו הילדים של אנשים בני גילי התחילו למות. מכרתי הכול. הפאלאצו ריק. מכרתי את כל הרהיטים שלי, את כל הציורים — מלבד זה ששם. נשארה לי רק המשימה האחרונה הזאת." היא עוצרת רגע ואחר כך שואלת, "מה אתה יודע על הצייר ג'וֹרג'וֹ בַּרבָּרֵלי?" ובוחנת אותו בעיון.

"ברברלי?"

"מקַסטֶלפרַנקוֹ." היא מחכה רגע ומוסיפה, "אולי ידוע יותר בשם ג'וֹרג'וֹנֶה."

"ג'ורג'ונה, כן, אותו אני מכיר קצת."

"קצת?" זו לא התשובה שהיא רצתה. "אילו ציורים שלו ראית?"

"אני — לא זוכר אם ראיתי ציור שלו."

"אף אחד? אתה לא אמור ללמוד יצירות חשובות כשאתה עובר הכשרה?"

"כמובן."

"לא ראית את 'הסערה' שלו או את 'ונוס הישֵנה'? ולא את ציור המזבח בקסטלפרנקו, שאפשר לבקר אותו ולראות שהצבעים בו טריים כמו ביום שנטחנו? ואתה נמצא בוונציה כבר שש שנים?"

"ראיתי הרבה עבודות של טיציאנוֹ," הוא מציע, בידיעה שהם היו בני אותה תקופה. "ונציה מלאה בהן."

"אני לא מדברת על טיציאנו." קולה מתחזק ועולה מתוך גופה השבור. "התמזל מזלו של טיציאנו והוא זכה לחיים ארוכים. היה לו מזל לכל אורך הדרך. הוא מת בשיבה טובה, במיטתו, בקרבת בני משפחתו. אני מדברת על ג'ורג'ונה. אתה צייר ששואף להטביע את חותמו בעולם. ג'ורג'ונה צריך להיות תמיד במחשבותיך. הוא התחיל את כל זה. הוא היה הקוֹלוֹריסט הגדול."

היא עוצרת כדי להסדיר את נשימתה, ודומניקוס תוהה מה בדיוק ג'ורג'ונה "התחיל". שמו הוזכר לעיתים רחוקות בשנות עבודתו כשוליה. את יצירותיו של טיציאנו, לעומת זאת, למדו עד אינסוף. "כשאחזור לוונציה אחפש אותו מייד. המידע שיש לך קשור אליו?"

היא מרימה את קצה המקל שלה ומצביעה בו על פריט האמנות היחיד המוצג בחדר. "זו אחת היצירות שלו."

"של ג'ורג'ונה?"

"היא לא הושלמה," היא אומרת ברוך. "זו אני." לרגע נשמעים רק קולות הבערה באח ודפיקות הפטישים מעבר לעמק. "בן כמה אתה?"

"עשרים ושמונה."

"הייתי בגילך, פחות או יותר, כשפגשתי את זוֹרזוֹ — כך קראנו לו. הייתי בגילך כשהבנתי מה כולנו מחפשים, בדרך זו או אחרת, מושא כמיהתו של כל אמן, הסיבה שבגללה אנחנו מתעוררים בבוקר ובורחים לעולם החלומות בלילה."

"אהבה?"

"צבע."

כשדומניקוס שומע זאת, שפתיו מתרוממות מעט בחיוך.

"כשנכנסתי לסדנה שלו בפעם הראשונה," היא ממשיכה, "מצאתי את עצמי בארץ אחרת. לא ידעתי כלום על תהליך יצירת הציורים או על אופן הכנת הצבעים. אָזוּרִיט, אדום ארגמני, ורוד־כַּדכּוֹד, וֶרמיליוֹן, רִיאַלגָר, צהוב־עופרת, שחור־עצם."

"כן, כן," דומניקוס מהנהן, התלהבותו מתגברת. "גם אצלי זה היה ככה."

"גם על העולם ידעתי מעט מאוד, ועל הזעזועים שעמדו לטלטל אותו בתחילת המאה הנוכחית, כשרעיונות התלקחו בכל רחבי היבשת כמו מדורות. כשאף אחד לא ידע אם המדורות האלה יפיצו אור יקרות או ישרפו את כולנו. כשציירים היו חדורי מטרה, ורעבתנים, והתמרדו כנגד כל מה שקדם להם, עד כדי כך שהעידן הזה כונה 'סערת צבע'. ולא ידעתי אז כלום על הצבע החדש, הסוד הגדול, הצבע שישנה את חיי."

"איזה צבע זה היה?"

"צבע שלא נראה מעולם לפני כן ושאיש לא העלה בדמיונו. צבע שאנשים מוכנים למות למענו. הוא היה מוכן למות. אהובי. נשמתי השנייה."

דומניקוס תוהה אם הוא שמע נכון. "הוא היה מוכן ל..."

צעקה עולה מבחוץ, תיפוף קצבי מתחיל ומשהו שנשמע כקול צעדים של גדוד — המשמר האזרחי מהקסרקטין, מן הסתם — שמתחיל להתקדם במורד הגבעה. כשהם חולפים על פני הפאלאצו רגליהם הולמות בקרקע הקפואה, הרצפה רועדת ואבק נושר מהתקרה. בול עץ נופל באח, ודלתה נפתחת. אלומת אור מוטלת על החדר, מאירה את הסיניורה שליד השולחן.

"עזוב את זה," היא אומרת כשדומניקוס ניגש לסגור את דלת האח. "תן לאש לנשום. שב כאן, שאוכל לראות אותך."

דומניקוס מתקרב ומתיישב בכיסא מולה. עכשיו הוא רואה את פניה. עור דמוי קלף חיוור, מכוסה ורידים בולטים וכתמי גיל, מתוח מעל גולגולת קטנה. גבה זקוף וצווארה מתוח, אבל גופה, העטוף בשכבות טוּל שחור, כחוש כזרד. הוא מרגיש שהוא מביט בזמן עצמו.

"היה מוכן למות, כן," היא אומרת. "יש אנשים כאלה. הם מוכנים לצעוד לתוך האש, לתוך קרב, בידיעה שלא יחזרו. הם מוכנים לעשות את זה — כדי להגן על אחרים."

הקנקן והכוס משקשקים על המגש מולה, ופני הנוזל רוטטים כשהלמות מגפי החיילים מתחזקת ומגיעה לשיאה, ואחר כך מתחילה להתרחק. הם צועדים במורד העמק, במסלול לילי קבוע, לשֵם הגנה על העיר. פעימות ליבו של דומניקוס מואצות. לפתע הוא מרגיש אסיר תודה על שבא לרומא, שהנסיעה הייתה כדאית בלי ספק, ובטוח שמצא נפש תאומה. עכשיו הוא להוט לדעת עוד על ג'ורג'ונה ועל עבודתו, לגלות מה הוא צייר ומה סיכן, אם אחרי שישה עשורים האישה שמולו עדיין מתייחסת אליו בחרדת קודש. דומניקוס מרגיש שקרן אור ניצתת בתוכו, רטט של התרגשות. תחושה שכמוה לא הרגיש זה חודשים. זה שנים, אולי.

הסיניורה מהנהנת, ודוחפת לעברו במפרקי אצבעותיה את הקנקן ואת הכוס השנייה. "שתה."

דומניקוס ממלא את הכוס, מריק אותה לגרונו, שואף אוויר לאחר התפשטות השפעתו המרגיעה של הלם האלכוהול ואומר, "אני מקשיב. ספרי לי עליו — ספרי לי הכול על סערת הצבע."

1

שליח החורף

שישים שנה לפני כן

זוֹרזוֹ תמיד דמיין שהאי הקטן פּוֹבֶלְיָה הוא מקום שדרכו אפשר להיכנס לשְׁאול. שאולי יש שם סדק חבוי בסלעים וגרם מדרגות המוביל למעמקי האדמה. הוא דמיין שהוא יורד בו, כמו אורפיאוס, או אַינֵיאָס, למטה, למטה, עד לממלכת האש.

האי הוא גוש של חול ובוץ בדרומה של לגונת ונציה. בעבר הייתה שם עיירה, אבל אחרי פלישות זרים לפני יותר ממאה שנים כמעט לא נותרו באי תושבים. קָווָאנָה — סככת עגינה לסירות — כנסייה ומגדל פעמון נוטה על צידו ניצבים נטושים, דלתותיהם מנופצות וגגותיהם עקורים. ובתי העץ האחרונים שנותרו בעיירה הפכו לתחנות ביניים או למקומות מסתור למבריחים ולנוודים. ואפילו הם נעלמים בעיתות מגפה, כשהאי הופך לאדמת קבורה לא רשמית. אם מתבוננים בקרקע מקרוב אפשר לראות שם חלקי עצמות אדם. רק ציפורים — להקות גדולות וקולניות של שחפים ואנפות, האדישות לוונציה החלומית — שומרות אמונים לאי. מעל מאה שנה הן היו שליטותיו האמיתיות של פובליה.

זורזו מתקרב לאי בגונדולה.

"נקווה שהערפל יתפזר," הוא אמר, מנסה להיות חברותי, כשיצאו לדרך מסָן מַרקוֹ. "עדיין לא נפגשנו. אני זורזו, ואתה?"

נראה שהשאלה לא הייתה לרוחו של האיש. "טוּלוֹ." הוא הפנה את הגב ונעץ את המשוט במים.

הנסיעה מוונציה ארכה פחות משעה, אבל מזג האוויר השתנה בפרק הזמן הזה. רוח קרה החלה לנשוב, השמיים התכהו ונצבעו בגוון בדיל דהוי, וגשם התחיל לרדת.

"שם," הוא קורא לטולו ומצביע על מזח ישן. הרוח מטלטלת את הגונדולה והודפת אותה לאחור, אבל ברגע שהיא קרובה דיה זורזו מניף את ילקוטו על כתפו ומזנק לחוף. "תחכה כאן?" הוא שואל, "אני לא יודע כמה זמן אישאר. תסתדר במזג האוויר הזה?"

האיש מהדק היטב את חבלי העגינה ותופס מחסה מתחת לגגון הסירה. "אתה משלם."

זורזו מפלס דרך בבוץ לעבר בקתה שניצבת במרחק־מה מהמזח. הוא עוצר ליד הדלת ומקשיב לרחש הקולות העולה מבפנים. לפני שבא לכאן בפעם הראשונה שמע שמועות שתיארו את המסבאה בפובליה כמקום אפל ומסתורי כל כך, עד שתהה אם היא באמת קיימת. לפעמים היא באמת לא קיימת: קרה שהוא נסע עד לכאן וגילה שהיא נסגרה, או עברה מבקתה אחת לאחרת.

צלצול פעמונים מרוחק נשמע מהעיר — חצות היום, אם כי השמיים קודרים כל כך שאפשר לחשוב שזוהי שעת דמדומים. הוא הגיע מוקדם, אף על פי שקַספּייֵן תמיד מאחר. זורזו להוט להשלים את העסקה במהירות, לאור היום, ולחזור לוונציה. הוא וצוות השוליות שלו נמצאים בשלבים האחרונים של עבודה בהזמנה, דיוקן של בת אצילים צעירה, בתו של הרוזן לִיפִּי. כעת עליהם להוסיף לחזית התמונה את הכפפות, המצריכות לפחות חמישה סוגי שחור. השוליות שלו, ה"גַרצוֹנִי", מכינים את הפיגמנטים בהיעדרו. וחשוב מזה, משפחת קוֹנטָריני הזמינה אותו למשתה בקָא' ד'אוֹרוֹ הערב. למרות מאמציו הגדולים לא עלה בידו לקבל הזמנה לאף אירוע מפואר במהלך הקיץ, אבל במשתה הזה אולי יהיה פיצוי על ביש המזל: הוא בוודאי יהיה גדוש בפטרונים העשירים ביותר בוונציה, וכל אחד מהם עשוי להיות מעוניין ברכישת ציור חדש.

זורזו מסיר את הטבעת שלו, אבן ספיר משובצת בחישוק זהב, הפריט יקר הערך היחיד שהוא נושא על גופו, מכניס אותה לכיס באברקיו ונכנס לפונדק. פרצופים אחדים פונים להביט בו מתוך האפלה. קספיין לא נמצא ביניהם. זורזו חוצה את החדר בתנועות שלדעתו, על סמך הביקורים הקודמים שלו כאן, מקרינות ביטחון במידה הנכונה, ומתיישב בפינה, ממנה הוא יכול לראות בבירור את החוף מבעד לאחד מחלונות הזכוכית. אש רוחשת באח, והוא מביט באוסף הטיפוסים המפוקפקים הרוכנים מעל השולחנות הגסים: סוחרי שוק שחור, עריקים מהצבא, נוודים ומהמרים. הוא חושב שוב על השאול. המסבאה הזאת יכולה להיות חדר הכניסה, שבו נאספות הנשמות המנושלות כדי להמתין לגורלן.

הוא מוציא צרור ניירות מילקוטו ומתחיל לעיין בהם. חשבונות מהסדנה שעליו לשלם. מנהל העבודה שלו, יָאנֶק, דוחק בו כבר שבועות לעבור עליהם, והציע פעמים רבות שיעשה זאת בעצמו, אבל למען המורל זורזו מעדיף לשמור לעצמו חדשות רעות — כגון סכנת פשיטת רגל. "אחשב הכול בפובליה," אמר ליאנק כשהתכונן לצאת. "יהיה לי הרבה זמן פנוי כשאחכה."

בתוך דקות ספורות של עיון במספרים מוחו מקדיר כמו מזג האוויר: שכר דירה, ריבית על ההלוואות, ביטוחים, חשבוניות על שמן פשתן, קנבסים, גֵ'סוֹ, מכחולים, הצעות מחיר לשיפוצים בגג שלו, שאותם — הוא הבטיח לבעל הבית שלו — כבר ביצע, וכל זה עוד לפני הסכום שהוא עומד להוציא כשקספיין יגיע. הוא קונה כוס בירה, מוציא חתיכת פחם מהתיק והופך את אחד הניירות על צידו החלק. מראה הנייר הריק מרגיע אותו. רישום הוא עבודת הניירת היחידה שראוי להשקיע בה זמן. הוא משנה תנוחה כדי שאף אחד לא יראה — הפונדק בפובליה הוא לא מקום לאמנים — ומתחיל לצייר את השאול השוכן תחתיו בדמיונו. הוא מניח לפחם להנחות אותו, להוביל אותו מתחת למסבאה, מבעד לפני האדמה. הוא משרטט היכל משיש שחור וצוקי טוּרמָלין, עם קמינים שבוערות בהם מדורות אדירות. בחזית הוא מניח לאצבעותיו לרשום דמות אנוש גלמודה על רקע הפאר של הָאדֶס: לוחם כפוף גב, עוטה שריון מרוקע, מותש ממלחמה וממסע אינסופי. הוא הופך עוד דף ומנסה גרסה אחרת, ושלישית, ורביעית.

שעה חולפת, לקוחות יוצאים, אחרים מגיעים. קטטה פורצת סביב שק צלופחים, דייג מאשים איש אחר בגנבה. כלי נשק נשלפים, ובעיצומה של ההתכתשות השק נופל ותכולתו נשפכת, בעיקר צלופחים מתים, אבל יש בהם גם כמה חיים, והם מפרפרים על הרצפה. "יצורי לילה", כך אביו של זורזו קרא להם תמיד. המתקוטטים מיישרים את ההדורים ביניהם, סירות מגיעות לרציף ומתרחקות ממנו, וזורזו בודק כמה פעמים מה שלומו של טולו (עדיין מחכה, עדיין לא חברותי). מדי פעם הגשם מתחזק, ניתך בכוח, וחוזר ונחלש.

בשלוש אחר הצהריים זורזו מחליט שהוא לא יכול לחכות עוד. הוא מתוסכל כי בזבז כסף על הנסיעה לכאן, וגם זמן יקר, אבל הוא חייב לחזור לוונציה כדי לבדוק מה קורה עם הגַרצוֹני וגוני השחור שהם טוחנים, ולהגיע למשתה של משפחת קוֹנטָריני. הוא משלם על הבירה ומתחיל לארוז את חפציו, ואז מבחין בסירה מתקרבת. היא מיטלטלת מצד לצד, מפרשיה הזעירים נעים בתזזיתיות ברוח, על סיפונה מתנודד גבר, ונער משתופף ליד ההגה. זורזו מזהה, אפילו ממרחק, שזהו קספיין ואיתו אוטו, העוזר הצעיר שתמיד מתלווה אליו. איזו הקלה. הוא יוצא החוצה לפגוש אותם.

סמוך לחוף קספיין צועק בגרמנית מעל לקולות הרוח, "ערב טוב, אדון נכבד."

אוטו מזנק למים הרדודים, נעלם כמעט עד הכתפיים ושוחה לחוף, מושך את הסירה בחבל הקשירה. קספיין תמיד עוגן באמצע החוף, אף פעם לא במזח. כדי להימלט במהירות, זורזו משער.

"אז החורף שלח את שליחיו," צועק קספיין. הוא כחוש וזוויתי ויש לו פרצוף של שכיר חרב, חרוש צלקות, אבל בגדיו ראוותניים, אם כי מטונפים — החל בגלימת שני, עם בטנת פרווה וחגורה, וכלה בכובע מופרז בגודלו. הוא מדבר מהר, במבטא גרמאני כבד, אם כי אף אחד אינו יודע מהו בדיוק מוצאו.

"חשבתי שאתה אחד משלושת חכמי הקדם," אומר זורזו, "שסטה ממסלולו בגלל הרוח."

"אכן, יש לי כוכב מנחה משלי," קספיין מהנהן ואז שואג על הנער, "לא לסלע, היא תחליק! קשור אותנו לעץ ההוא שם." הוא קופץ מכלי השיט, מרים את התיבה שלו ומבוסס במים לעבר החוף.

לפני שנים אחדות העלה קספיין את הרעיון להיפגש בפובליה, וההרגל התקבע. קספיין אומר שהוא "מבוקש" בוונציה, אם כי לא ברור על ידי מי ולמה. ובכל זאת, הם יכלו להיפגש בבטחה ביבשת, במֶסטְרֶה, למשל, שיש בה הרבה מקומות נידחים. אבל להערכתו של זורזו קספיין אוהב את הדרמה של האי "רדוף הרוחות". הוא טיפוס לא מהימן ומרבה לשקר, אבל לזורזו לא אכפת. לא היה אכפת לו גם אילו היה מטורף או רוצח, כי קספיין הוא הכי טוב בעסק.

"מה שלומך, אוטו?" זורזו שואל את הנער.

"שלומי טוב, אדוני," הוא עונה, וקושר את החבל לבסיס ענף.

"הוא מתייחס אליך יפה?" הוא שואל ברצינות, אבל מקבל עוד תשובה מדוקלמת. "כן, אדוני."

זורזו מחבב את אוטו, תמיד משתאה להיווכח כמה הוא נעים מזג, אף על פי שכל חייו הוא משרת אדון כפוי טובה. הוא תמיד עומד לצידו אבל אף פעם לא מקבל חיבה בתמורה. לזורזו אין מושג מאין הגיע הנער, האם הוא בנו של קספיין או שאוּמץ. "הוא נסיך תועה שלא מתבגר לעולם," אמר קספיין פעם, מילים שנשמעו משונות באוזני זורזו. אבל למען האמת, אכן נראה שאוטו אינו גדל. הוא נער צנום ושברירי, אבל עובד כמו סוס.

"אין לך מעיל?" שואל זורזו. אוטו לובש רק חולצה ומותנייה דקה, שתיהן ספוגות מים.

"לא, אדוני."

"אל תקשיב לו," אומר קספיין ויוצא מן הים. "הוא מתלונן? אפשר לחשוב שהוא אף פעם לא הפליג, או לא ראה גשם אדריאטי." הוא מניח את התיבה ומנער את המים מגלימתו. "ערב טוב, סיניור בַּרבָּרֵלי. אני מאחר?"

"מאחר? טוב, נו," זורזו יודע שנזיפה בספָּק שלו לא תועיל ולכן אומר רק, "יכול להיות שיהיה לנו קשה לראות באור הזה."

"לא חשוב, לא חשוב. אני אישאר איתך, ידידי, עד הבוקר. נקנה קצת ברנדי של הים השחור ונשחק קלפים," הוא מחווה בראשו על המסבאה, "עם הפסולת הימית שנסחפה לכאן הערב."

"אני לא יכול לחכות עד הבוקר," אומר זורזו בפשטות. "אני צריך לחזור." הוא לא מציין שהוא גם לא יכול להרשות לעצמו להחזיק את השייט בהמתנה כל הלילה. "עדיף לעשות את זה עכשיו. בפנים יבש."

הוא פונה אל המסבאה, אבל קספיין מעכב אותו. "אשתה שם, אבל לא יותר מזה." הוא מצביע על הכנסייה שעל הגבעה הנמצאת במרחק־מה מהחוף. "שם יש מחסה." הוא מוביל אותם אליה ומתמקם באכסדרה. זורזו הולך בעקבותיו. דלת הקָפֵּלָה תלויה על ציריה, והוא יכול לראות בעדה את החלל הרעוע, ספסלים הפוכים ואבנים שקרסו. הנער מגיע אחרון, נושא את התיבה ומניח אותה על אבני הריצוף השטוחות של הפּוֹרטיקוֹ. זו התיבה שקספיין תמיד לוקח איתו לנסיעות, מהסוג שדוכסים קשישים החזיקו בו תכשיטים או כלי זכוכית לפני מאה שנה. תיבה חבוטה מעץ אלון שחור, רוחבה שישים ס"מ ועומקה שלושים ס"מ, משובצת מסמרות ומחוזקת ברצועות ברזל.

קספיין שולף מתחת לגלימתו שרשרת זהב ובקצהָ מפתח, מביט סביב כדי לוודא שאיש לא מסתכל, מסובב את המפתח במנעול ופותח את התיבה. הוא מעביר את ידו לאורך לוח העץ, מתיר סגרים נוספים ומושך עוד מכסה, ומתחתיו נגלה מגש מחולק להרבה תאים רבועים.

קיבתו של זורזו מתהפכת מעט, כמו שקורה תמיד. ארומות מוכרות וחריפות עולות באפו: ירוקת נחושת בריח שתן, גופרית שצורבת את האף וניחוח העלים הרקובים של שורש הפוּאָה. כל תא מכיל חומר אחר, מהם עטופים למחצה בנייר, אחרים נתונים בבקבוקיות: חתיכות סלע, אבקות עמומות, פיסות מתכת, קוביות עפר דחוס, עצמות כתושות, קליפות עץ מיובשות — פיגמנטים בצורתם הגולמית שעדיין אינם מסגירים את סודותיהם. תמיד אוחזת בזורזו אותה התרגשות למראה החומרים האלה, הפשוטים למראית עין, שכל אחד מהם הוא מעשה קסם העומד להתרחש. הוא יכול לראות — אחרי שהתאמן כל חייו — את התלקחויות הצבע הקטנות שנפלטות מהם, גוני אינדיגו, אוּלטרָמָרִין, וֶרמיליוֹן, צהוב־אוֹכרָה, אוּמבּרָה שרופה וירוק־מָלָכִיט. "ייעודו של כל צבע," קספיין מזכיר לו לעיתים קרובות, "הוא להשתחרר ממצבו הראשוני הפשוט ולסנוור את העולם."

"אז — מה אתה מחפש?" שואל קספיין, בעוד נערו יושב על מפתן הכנסייה ועוטף את חזהו בזרועותיו כדי להתחמם.

זורזו מושך בכתפיו. "בעצם כל דבר, הכול. האספקה שלי הולכת ואוזלת," הוא מסתכן בחיוך, "אבל גם הכסף."

קספיין מעווה את פניו. "הכסף אוזל לכולנו, הֵר ברברלי. אולי תגיד לי מה אתה הכי צריך?"

"בעיקר כחול."

"כחול? מכוּר לכחול," נאנח קספיין. "כמו כולם בימינו." זורזו לא מכחיש. הכחול הנכון, הכחול המושלם, יותר מכל צבע אחר, מסוגל להמם את החושים. אצבעותיו של קספיין מרחפות מעל התאים ונעצרות מעל אחד מהם. "זה סְמַאלט מצוין. מקונסטנטינופול."

"סמאלט?"

"אל תקפוץ למסקנות. לסוג הזה יש גוון חזק, יש לו נפח על הקנבס, והוא מתייבש מהר. עז מאוד."

זורזו מביט מקרוב. ציירים אחרים משתמשים בסמאלט בלי בעיה, ציירים טובים, אבל בעיניו הוא תמיד נראה סוג ב'. יש לו איזו איכות מלאכותית, וזורזו לא מסוגל לשכוח שמדובר, למעשה, בזכוכית כתושה.

קספיין רואה שהלקוח שלו לא מתלהב ועובר הלאה. "אָזוּריט," הוא אומר, מרים כמה אבנים ומפזר אותן על כפו. "פי שלושה במחיר, אבל יפות וטהורות. כחול־אפרפר חמים."

"הילד שלך קופא מקור," אומר זורזו כשהוא רואה את זרועותיו הדקות של אוטו מתחילות לרעוד. "הוא צריך מעיל."

"היה לו מעיל," קספיין מזעיף פנים. "נכון שהיה לך, פרחח שכמוך, ברומא? ומפני שהוא לא נזהר מישהו גנב לו אותו בפִּיַאצָה נאבוֹנָה. ועכשיו הוא צריך ללמוד לקח."

העובדה שדנים בו גורמת לאוטו לרעוד עוד יותר, וזורזו פושט את מעילו שלו ומושיט לו. "תלבש אותו בינתיים."

"לא, אדוני," אומר הילד ופוער עיניים.

"תחזיר לי אותו אחרי שתתייבש. אני יכול לחיות בלעדיו כמה דקות." ועדיין אוטו מתנגד, אז זורזו מניח את המעיל בחיקו. "קח אותו, בבקשה." הוא מחכה, ובסופו של דבר אין לילד ברירה אלא ללבוש אותו. "הוא הולם אותך," זורזו מחייך. המעיל גדול מדי אבל הוא מחולל שינוי בילד, והעיטור הכהה בגון הקינמון משווה לפניו חשיבות. זורזו מרים חתיכת אזוריט מכפו של קספיין ומחזיק אותה מול האור. "אפרפר, אתה אומר? אני לא בטוח."

"אתה לקוח קשה." קספיין לוקח את האבן ומחזיר אותה לתא. "אינדיגו?" הוא מסיר פקק מבקבוקית זכוכית ומראה לזורזו את העלים המיובשים הדחוסים בתוכה. "מהקווקז. זה סוג של אִיסָטִיס, נראה לי, אבל נראה כמעט כמו ארגמן צוֹרי. מלכותי מאוד."

ארגמן צורי אמיתי, המופק מחלזונות ים, באחד התהליכים הארוכים ביותר בסדנת העבודה, היה מעורר עניין בזורזו. הוא מניד בראשו. "צבעי צמחים הם..." הוא מחפש את המילים הנכונות, "אין בהם די מסתורין."

"אני בטוח שלמָזאצ'וֹ לא היו תלונות עליהם." קספיין אוטם את הבקבוקית בקפידה. "וגם לא לפֶּרוּג'ינו, וגם לא למיכלאנג'לו, למען האמת." הוא נושם עמוק ומתחיל מחדש. "אז צבעים אחרים. יש לי כַּרמִיל מהאיכות הכי טובה שראיתי זה שנים. דרמטי מאוד." הוא מסיר את העטיפה מאחת מחבילות הנייר ומראה גיר ארגמן רטוב. "מופק מחיפושיות קֶרמֵס שגורדו מאלונים פרוסיים. מעודן יותר מקוֹכיניאֵל. גוון יוצא מהכלל."

המשך הפרק בספר המלא