נמר הלילה

1.

קָמוּנטינג, מָלאיה

מאי 1931

הזקן גוסס. רֶן רואה זאת בנשימות הרדודות, בפָנים השקועות ובעור הנמתח עד דק על עצמות הלחיים. ובכל זאת, הוא רוצה לפתוח את התריסים. נרגז, הוא מסמן לנער לגשת, ורֶן, בגרון דחוס כאילו בלע אבן, פותח לרווחה את חלון הקומה השנייה.

בחוץ, ים מבריק של ירוק: צמרות מתנופפות של עצי ג'ונגל ושמים כחולים כמו חלום קדחת. רֶן כמו נרתע בפחד מפני הבוהַק הטרופי. הוא זז כדי לגונן על אדונו בצֵל גופו, אבל הזקן עוצר אותו בתנועת יד. אור השמש מדגיש את הרעד בידו, עם גדם מכוער של אצבע חסרה. רֶן זוכר כיצד רק כמה חודשים לפני כן עוד יכלה היד הזאת להרגיע תינוקות ולתפור פצעים.

הזקן פוקח את עיניו הכחולות המימיות, העיניים הזרות חסרות הצבע שבהתחלה כה הפחידו את רֶן, ולוחש משהו. הנער מרכין את ראשו הקצוץ ומתקרב עוד.

"תזכור."

הילד מהנהן.

"תגיד את זה." החריקה הצרודה כבר דועכת.

"כשתמות, אני אמצא את האצבע החסרה שלך," משיב רֶן בקול קטן וצלול.

"ו —?"

הוא מהסס. "ואטמון אותה בקבר שלך."

"טוב." נשימתו של הזקן מחרחרת. "אתה חייב למצוא אותה לפני שנגמרים ארבעים ותשעה הימים של הנשמה שלי."

הנער כבר ביצע מטלות רבות מעין אלה בעבר, במהירות וביעילות. הוא יצליח, גם אם כתפיו הצרות מיטלטלות.

"אל תבכה, רֶן."

ברגעים כאלה הנער נראה קטן הרבה יותר מכפי גילו. הזקן נִמלא צער — הלוואי שהיה יכול לעשות זאת בעצמו, אבל הוא תשוש. במקום זאת הוא הופך את פניו אל הקיר.

2.

אִיפּוֹ, מלאיה

יום רביעי, 3 ביוני

ארבעים וארבע הוא מספר ביש־מזל אצל הסינים. הוא נשמע כמו "מת, בהחלט מת", ועל כן יש להימנע מהמספר ארבע על כל המופָעים שלו. באותו יום מר־גורל בחודש יוני מלאו בדיוק ארבעים וארבעה ימים לעבודה הצדדית הסודית שלי ב"אולם הריקודים מֵיי פְלָאוּאר".

העבודה היתה סודית מפני ששום נערה מכובדת לא היתה רוקדת עם זרים, גם אם בפרסומות למקום תוארנו כ"מדריכות". ואולי כך אכן היינו מבחינת רוב הלקוחות שלנו: פקידים ותלמידי בית ספר עצבניים שקנו גלילי כרטיסים כדי ללמוד ואלס ופוֹקְסטְרוֹט או לבצע את הרוֹנגֶנְג, הריקוד המָלָאי המקסים. השאר היו בּוּאַיָה, או תנינים, כפי שקראנו להם. חייכנים וחושפי שיניים, שידיהם התועות היו נסוגות רק לאחר צביטה חריפה.

ידעתי שאין לי סיכוי להרוויח כסף רב אם אמשיך להרחיק אותם כך, אבל קיוויתי שלא אצטרך לעשות זאת עוד זמן רב. עבדתי שם כדי לשלם חוב של ארבעים דולרים מָלָאיים שאמי שקעה בו בריבית גבוהה להחריד. העבודה היומית האמיתית שלי, שוליה של תופרת שמלות, לא הספיקה לפרוע את החוב, ואמי הטיפשונת המסכנה לא יכלה בשום אופן להשיג את הכסף בעצמה; לא היה לה מזל בהימורים.

אילו רק השאירה לי את החישובים הסטטיסטיים, יכול להיות שהכול היה מסתדר על הצד הטוב ביותר, כי בדרך כלל אני טובה במספרים. אני אומרת זאת, אבל בלא גאווה רבה. זו מיומנות שלא שימשה אותי הרבה. אילו הייתי נער, זה היה עניין אחר, אבל ההנאה שהסבו לי חישובי הסתברויות כשהייתי בת שבע לא עזרה לאמי, שהתאלמנה זמן קצר לפני כן. ברִיק העצוב שלאחר מות אבי ביליתי שעות בשרבוט מספרים בעיפרון על קרעי ניירות. הם היו ערוכים במסודר ובהיגיון, לא כמו התוהו ובוהו ששקע בו כל משק הבית שלנו. למרות זאת, אמי לא ויתרה על חיוכה המתוק המעורפל, זה שעשה אותה דומה לאֵלת הרחמים, אם כי ודאי היתה מודאגת מה נאכל לארוחת הערב. אהבתי אותה בכל ליבי, אבל על כך בהמשך.

הדבר הראשון שהורתה לי המָאמָא של אולם הריקודים, כשהתקבלתי לעבודה, הוא להסתפר. שנים גידלתי את שֹערי, לאחר שאחי החורג שִין הקניט אותי שוב ושוב שאני נראית כמו בן. שתי הצמות הארוכות ההן, קשורות היטב בסרטים בדיוק כמו בכל השנים שבהן הלכתי לבית הספר לבנות האנגלוֹ־סיני, היו סמל מתוק של נשיות. האמנתי שהן מחפות על המון חטאים, כולל אותה יכולת שאינה יאה לגברת, לחשֵב שיעורי ריבית תוך כדי תנועה.

"לא," אמרה המאמא. "את לא יכולה לעבוד אצלי ככה."

"אבל יש בנות אחרות עם שיער ארוך," ציינתי.

"כן, אבל לא את."

היא שלחה אותי אל אישה מבהילה שגזמה את צמותי. הן נפלו לחיקי, כבדות, כמעט חיות. אילו שין ראה אותי, הוא היה צוחק. הרכנתי את ראשי בשעה שגזרה, בעורף חשוף ופגיע להחריד. היא עשתה לי פּוֹני מלפנים, וכשהרמתי את ראשי היא חייכה.

"נראה יפהפה," היא אמרה. "את נראית בדיוק כמו לואיז בְּרוּקס."

מי זאת בכלל לואיז ברוקס? ככל הנראה כוכבת סרטים אילמים, שהיתה פופולרית מאוד לפני כמה שנים. הסמקתי. התקשיתי להתרגל לאופנה החדשה, להצלחה הפתאומית של נערות נעריות שטוחות חזה כמוני. כמובן במלאיה, בפאתיה המרוחקים של האימפריה, היינו למרבה הצער הרחק מאחור בענייני סגנון. גבירות בריטיות שהגיעו למזרח התלוננו על פיגור בן חצי שנה עד שנה לעומת האופנה בלונדון. לא מפתיע אפוא כי השיגעון לריקודים סלוניים ולשיער קצוץ נחת לבסוף באִיפּוֹ, אחרי שרָווח כבר לא מעט זמן בכל מקום אחר. נגעתי בעורף המגולח בחשש שעכשיו איראה כמו נער יותר מתמיד.

המאמא הסיטה את מלוא משקלה מרגל לרגל ואמרה בנימה מעשית, "תצטרכי שֵם. עדיף משהו אנגלי. נקרא לך לואיז."

וכך, בתור לואיז רקדתי טנגו באותו אחר צהריים בשלושה ביוני. העיר הפעלתנית שלנו, אִיפּוֹ, למרות שוק המניות המגמגם, הסתחררה בפרץ של בניינים חדשים שנבנו בהון שנצבר בייצוא בדיל וגומי. ירד גשם, מטר סוחף במידה יוצאת דופן לשעת אחר צהריים. השמים עטו צבע ברזל, וצריך היה להדליק את מנורות החשמל למורת רוחה הרבה של ההנהלה. גשם תופף בקולי קולות על גג הפח, והמנצח על הנגנים, בן גוֹאָה קטן עם שפם דק, ניסה כמיטב יכולתו לגבור על הרעש.

בעקבות השיגעון לריקודים מערביים, אולמות ריקודים צצו כפטריות אחרי הגשם בפאתי כל עיירה. חלקם היו מקומות מפוארים, כמו הבניין החדש של מלון סֵלֶֶֶסטיאַל, ואחרים היו לא יותר מסככות גדולות, פתוחות לרוח הטרופית הקלה. רקדניות מקצועיות כמוני הוחזקו במכלאה קטנה, כמו תרנגולות או כבשים. המכלאה היתה מתחם קטן של מושבים מופרדים בסרט. ישבו שם בחורות יפות, כל אחת עם ורד נייר ממוספר נעוץ בחזהּ. שומרים גברתנים השגיחו שאף אחד לא יתקרב אלינו אלא אם כן יש לו כרטיס, מה שלא מנע אי אלו גברים מלנסות.

הופתעתי למדי כשמישהו הזמין אותי לטנגו. בבית הספר לריקוד של גברת לים מעולם לא למדתי טנגו כמו שצריך. שם, כנחמה על כך שאבי החורג אילץ אותי לעזוב את בית הספר, למדתי לרקוד וַאלס, ומה שדרש יתר העזה, פוֹקסטרוֹט. טנגו, בכל אופן, לא לימדו שם. זה היה נועז מדי, אם כי כולנו ראינו את רודולף ולנטינו רוקד טנגו בשחור־לבן.

כשהתחלתי ב"מֵיי פְלָאוּאֶר", חברתי הוּי אמרה שכדאי לי ללמוד את זה.

"את נראית בחורה מודרנית," היא אמרה. "אני בטוחה שיזמינו אותך."

הוּי היקרה. היא זו שלימדה אותי, ושתינו היינו מדדות הנה והנה כמו שיכורות. ובכל זאת, היא ניסתה כמיטב יכולתה.

"טוב, אולי אף אחד לא יבקש," היא אמרה בתקווה לאחר שטלטלה פתאומית כמעט הפילה אותנו ארצה.

היא טעתה, כמובן. עד מהרה למדתי כי הגברים שמזמינים לטנגו הם בדרך כלל בּוּאַיָה, וההוא באותו יום ארבעים וארבע מר־גורל לא יצא מכלל זה.

הוא איש מכירות, הוא אמר. מתמחה בציוד לבתי ספר ולמשרדים. מיד נזכרתי בניחוח הקרטון הפָּריך של מחברותי מבית הספר. אהבתי את בית הספר, אבל הדלת הזאת כבר היתה סגורה בפנַי. כל שנשאר הוא הפטפוט הסתמי וכפות הרגליים הכבדות של איש המכירות הזה, שאמר לי כי צורכי כתיבה הם עסק יציב וראוי, אף על פי שהוא מסוגל ליותר, הוא בטוח בזה.

"יש לך עור טוב." הבל פיו הדיף ריח של עוף ואורז בנוסח הַיינאן עם הרבה שום. לא ידעתי מה לומר, והתרכזתי בכפות רגלי האומללות, הרמוסות. המצב היה נטול תקווה: איש המכירות חשב כנראה, שטנגו מורכב ממחוות ראווה פתאומיות ומרעישות.

"פעם התעסקתי בקוסמטיקה." שוב הוא קרוב מדי. "אני יודע הרבה על עור של נשים."

רכנתי לאחור והגדלתי את המרווח בינינו. כשהסתובבנו הוא משך אותי בחוזקה עד שמעדתי עליו. חשדתי שעשה את זה בכוונה, אבל ידו נשלחה בתנועה לא־רצונית אל כיסו, כאילו הוא מודאג שמא ייפול ממנו משהו.

"את יודעת," הוא אמר וחייך, "שיש דרכים להישאר צעירה ויפה לתמיד? עם מחטים."

"מחטים?" שאלתי בסקרנות, למרות המחשבה שזוהי אחת משורות החיזור הגרועות ביותר ששמעתי מעודי.

"במערב יאווה יש נשים שנועצות מחטי זהב דקיקות בפנים שלהן. נועצות עמוק עד שלא רואים את המחט. זה כישוף למניעת הזדקנות. פגשתי אלמנה יפהפייה שקברה חמישה בעלים, ואמרה שיש לה עשרים מחטים בפָּנים. אבל הוסיפה שצריכים לשלוף אותן אחרי המוות."

"למה?"

"כשמתים, הגוף צריך להיות שוב שלם. צריך להסיר כל מה שהוסיפו לו ולהחליף כל מה שחסר — אחרת הנשמה לא נחה בשלום." הוא נהנה למראה ההפתעה שלי, והמשיך ותיאר בפרטי פרטים את המשך הנסיעה ההיא. לא מעט גברים היו דברנים, אחרים רקדו בשתיקה ובכפות ידיים מזיעות. באופן כללי העדפתי את הדברנים, שהיו שקועים לגמרי בעולמם ולא נדחפו לעולמי שלי.

אילו גילתה משפחתי שאני עובדת כאן, זה היה אסון. רעדתי מעצם המחשבה על זעמו של אבי החורג, על הדמעות של אמי שתיאלץ אז להתוודות בפניו על חובות המָה־ג'וֹנג שלה. והיה גם שין, אחי החורג. הוא נולד באותו היום כמוני, ואנשים היו שואלים אם אנחנו תאומים. הוא תמיד היה בעל ברית שלי, לפחות עד הזמן האחרון. אבל שין איננו עכשיו, הוא התקבל ללימודים בקולג' לרפואה על שם המלך אדוארד השביעי בסינגפור, מוסד שהכשיר צעירים מקומיים מוכשרים כפתרון למחסור ברופאים במלאיה. הייתי גאה כי זה שין, הוא תמיד היה חכם, ובכל זאת קינאתי בו עד עמקי נשמתי, כי משנינו לי היו ציונים גבוהים יותר בבית הספר. אבל לא היתה שום תועלת במחשבה "מה אם". שין לא ענה עוד על המכתבים שלי.

איש המכירות עדיין דיבר. "את מאמינה במזל?"

"במה יש להאמין?" ניסיתי לא להעווֹת את פני כשדרך בכבדות על כף רגלי.

"כדאי לך, כי אני הולך להיות בר־מזל במיוחד." בחיוך רחב הוא ביצע עוד סיבוב חד מדי. בזווית העין הבחנתי במאמא צופה בנו במבט רושף. משכנו תשומת לב על רחבת הריקודים, כושלים כך לכאן ולכאן, מחזה רע מאוד לעסקים.

חרקתי שיניים ונאבקתי להתיישר בשיווי משקל, אבל איש המכירות צלל ברכינה עמוקה עד כדי סכנה. למרבה הבושה, קירטענו. זרועות מתנופפות, נאחזות בבגדים. ידו חפנה את אחורַי, והוא לטש עיניים במעמקי שמלתי. דחפתי אותו במרפק, וידי השנייה נתפסה בכיסו. כשמשכתי אותה ברתיעה, משהו קטן וקל התגלגל לכף ידי. כמו גליל חלק ודק. היססתי, מתנשמת. אני חייבת להחזיר את זה; אם ישים לב שלקחתי משהו, הוא עלול להאשים אותי בכייסות. היו גברים שאהבו לעורר צרות מעין אלה; זה נתן להם אחיזה בבחורה.

איש המכירות חייך בלי בושה. "איך קוראים לך?"

מבולבלת, אמרתי לו את שמי האמיתי. ג'י לין, במקום לואיז. המצב רק החמיר. באותו הרגע הסתיימה המוזיקה, ואיש המכירות הרפה ממני בבת אחת. עיניו ננעצו מעבר לכתפי, כאילו ראה מישהו שהוא מזהה, ובזינוק מהיר הוא נעלם.

כמו כדי לפצות על הטנגו פצחה התזמורת ב־"Yes Sir, That's My Baby!". זוגות שעטו אל רחבת הריקודים, ואני חזרתי לכיסא שלי. החפץ שבכף ידי בער כמו גזיר עץ דולק. אין ספק שהוא יחזור; עדיין היה לו גליל כרטיסים לריקודים. אם אחכה, אוכל להחזיר מה שלקחתי. להעמיד פנים שזה נפל לו על הרצפה.

ריח הגשם נישא פנימה מבעד לחלונות הפתוחים. חשתי אי־שקט. הרמתי את הסרט המפריד בין הכיסאות של הרקדניות לבין הרחבה והתיישבתי. היטבתי את חצאית השמלה.

פתחתי את ידי. כפי שניחשתי על פי התחושה, זה היה גליל מזכוכית דקה. בקבוקון דוגמית באורך חמישה סנטימטרים בקושי, עם פקק מתכת מתברג. משהו קל קירקש בתוכו. החנקתי צעקה.

אלה היו שני מִפרקים עליונים של אצבע קטועה, מיובשת.

3.

בּאטוּ גאגָ'ה

יום רביעי, 3 ביוני

הרכבת המשקשקת נכנסת לבּאטוּ גאגָ'ה, ורן כבר עומד, פניו לחוצות אל החלון. לעיירה הקטנה והמשגשגת הזאת, מושב הפקידות הבריטית במדינת פֵּראק, יש שם משונה: בּאטוּ פירושו אבן, וגאגָ'ה — פיל. מספרים שהעיירה נקראת על שם זוג פילים שחצו את הנהר קינְטָה. האֵלה סאנְג קֵלֶמְבּאי, שכעסה על כך, הפכה אותם לשני סלעים המתנשאים מהמים. רן תוהה מה שני הפילים המסכנים האלה כבר עשו בנהר, שצריך היה להפוך אותם לאבן.

רן מעולם לא נסע ברכבת לפני כן, אם כי חיכה פעמים רבות לרופא הזקן בתחנת הרכבת בטַייפּינג. החלונות בקרון המחלקה השלישית פתוחים למרות חלקיקי הפיח, מהם גדולים כציפורניים, הנישאים לאחור כשקטר הקיטור פונה בעיקול. רן חש בטעמה של רטיבות המונסון הכבדה באוויר. הוא נוגע בידו בכיסו. בתוכו נמצא המכתב יקר הערך. אם יֵרד גשם שוטף, הדיו עלולה להימרח. המחשבה על כתב היד הרועד, המוקפד, של הרופא הזקן, שעלול להישטף במים, משלחת בו מדקרה של געגועים הביתה.

כל קילומטר שמשקשקת הרכבת בדרכה לוקח אותו הרחק יותר ויותר מהבית הקולוניאלי המבולגן, המשתרע לכל עבר, של דוקטור מקפרליין, ביתו בשלוש השנים האחרונות. ועכשיו הוא נסע משם. החדרון שרֶן התגורר בו באגף המשרתים, ליד דודה קְוואן, ריק עכשיו. הבוקר רן שטף את הרצפה בו בפעם האחרונה וקשר במסודר את העיתונים הישנים שאיש הקָרַנְג גוּני יבוא לאסוף. כשסגר את הדלת הירוקה המתקלפת, ראה את העכביש הגדול שחלק איתו את החדר בונה מחדש בדממה את קוריו בפינת התקרה.

דמעות בוגדניות ממלאות את עיניו. אבל לרן יש משימה לביצוע; זה לא הזמן לבכות. עם מותו של דוקטור מקפרליין, ארבעים ותשעה ימי הנשמה התחילו לתקתק. והעיירה הזאת בעלת השם המוזר אינה המקום הראשון שהוא גר בו בלי אחיו, יִי. רן חושב שוב על פילי האבן. הם היו תאומים כמוהו וכמו יִי? לפעמים הוא חש מין דגדוג, כמו פרפור בשפם של חתול, כאילו יִי עוד איתו. הבהוב של תחושת התאוֹמוּת המוזרה שקשרה אותם זה לזה, מזהיר אותו מפני מאורעות בעתיד לבוא. הוא מביט מעבר לכתפו, אבל אין שם איש.

תחנת בּאטוּ גאגָ'ה היא בניין ארוך ונמוך בעל גג משופע, שרובץ לצד פסי הרכבת כמו נחש ישֵן. בכל רחבי מלאיה בנו הבריטים תחנות דומות השוכנות לצד פסים מסודרים, מוּכּרים. העיירות חוזרות על עצמן, עם בנייני ממשל לבנים ופָּדאנְג מדושאים, מכוסחים כמו מדשאות בעיירות אנגליות.

במשרד למכירת כרטיסים, מנהל התחנה המָלָאי מואיל בטובו לשרבט בעיפרון מפה לרן. יש לו שפם נאה ומכנסיים מעומלנים בקפלים חדים כלהבי סכינים. "זה די רחוק. אתה בטוח שאף אחד לא יבוא לקחת אותך?"

רן מניד בראשו. "אני אלך ברגל."

הלאה משם יש אשכול צפוף של בתי־חנויות סיניים דחוקים זה כלפי זה. קומות עליונות בולטות מעל לחנויות מכל סוג גולשות אל הרחוב מתחת. הדרך הזאת מובילה לעיירה. אבל רן, במקום זאת, פונה ימינה, חולף על פני בית הספר האנגלי הממשלתי. הוא שולח מבט עורג אל בניין העץ הנאה הצבוע בלבן, משווה בדמיונו נערים בגילו שלומדים בחדרים בעלי התקרה הגבוהה או משחקים במגרש הירוק. הוא ממשיך ללכת בעקשנות.

הגבעה מתרוממת לעבר צַ'נְגקאט, שם גרים האירופאים. אין זמן להתפעל מהבתים הקולוניאליים הרבים, הבנויים בסגנון הראג' הבריטי. היעד שלו נמצא בעברה הרחוק של צַ'נְגקאט, היישר מול מטעי קפה וגומי.

גשם ניתז בחמת זעם מפני הקרקע האדומה. רן מתחיל לרוץ, מתנשם, אוחז בחוזקה בתיק הנסיעות העשוי משטיח. הוא כמעט מגיע אל עץ אַנְגְסאנָה גדול, ואז הוא שומע קרקוש משאית המובילה סחורות, מנוע חורק בעודו מטפס בגבעה. הנהג צועק מהחלון. "תעלה!"

רן, חסר נשימה, עולה אל תא הנהג. המושיע שלו הוא גבר שמן עם יבלת בצד הפנים.

"תודה, דוד," אומר רן, נוקט את לשון הפנייה המנומסת לאדם מבוגר. האיש מחייך. מים מזרזפים במורד מכנסיו של רן ועל הרצפה.

"מנהל התחנה אמר לי שאתה הולך בדרך הזאת. אל הבית של הרופא הצעיר?"

"הוא צעיר?"

"לא צעיר כמוך. בן כמה אתה?"

רן שוקל אם לומר לו את האמת. הם מדברים קַנְטוֹנֵזית, והאיש הזה נראה חביב. אבל הוא זהיר מכדי לא לעמוד על המשמר.

"כמעט בן שלוש־עשרה."

"קטן, לא?"

רן מהנהן. למען האמת, הוא בן אחת־עשרה. אפילו דוקטור מקפרליין לא ידע. רן הוסיף שנה, כפי שעושים סינים רבים, כשהתחיל לעבוד בביתו של הרופא הזקן.

"יש לך עבודה שם?"

רן מחבק את התיק. "למסור משהו."

או לקחת משהו בחזרה.

"הרופא ההוא גר עוד יותר רחוק מכל שאר הזרים," אומר הנהג. "לא הייתי הולך לשם ברגל בלילה. זה מסוכן."

"למה?"

"בזמן האחרון נטרפו הרבה כלבים. אפילו בזמן שהיו קשורים לבית. נשארו מהם רק הקולר והראש."

ליבו של רן מתכווץ. יש זמזום באוזניו. יכול להיות שזה התחיל שוב, כל כך מהר? "זה היה טיגריס?"

"נמר, יותר סביר. הזרים אומרים שהם יצודו אותו. בכל אופן, לא כדאי שתסתובב שם כשמחשיך."

הם פונים בשביל גישה ארוך ומתעקל, חולפים על פני מדשאה אנגלית מטופחת ומגיעים לבית קולוניאלי לבן ורחב ידיים. הנהג צופר פעמיים, ואחרי הפוגה ארוכה סיני כחוש יוצא אל המרפסת המקורה, מוחה את ידיו בסינר לבן. רן יורד, מודה לנהג המשאית על רקע להג הגשם.

האיש אומר, "תשמור על עצמך."

רן משנס מותניים ופותח בדהרה מטורפת בשביל הגישה, עד שהוא מגיע למחסה. הגשם הניתך מרטיב אותו עד לשד עצמותיו, והוא מהסס בדלת, מודאג למראה המים הנקווים תחתיו על לוחות עץ הטיק הרחבים. בחדר שבחזית הבית, גבר אנגלי כותב מכתב. הוא יושב ליד שולחן, אבל כשרן נכנס, הוא קם במבט שואל. הוא רזה יותר וצעיר יותר מדוקטור מקפרליין. קשה לאמוד את הבעת פניו מאחורי ההשתקפויות התאומות של המשקפיים.

רן מניח את התיק על הרצפה, שולף מתוכו את המכתב ומוסר אותו בנימוס בשתי הידיים. הרופא החדש מבתק את המעטפה במדויק בסכין כסופה לפתיחת מכתבים. דוקטור מקפרליין נהג לפתוח מכתבים באצבע ואגודל קצרים ועבים. רן משפיל את עיניו. לא טוב להשוות ביניהם.

עכשיו, משמסר את המכתב, חש רן לאות עצומה ברגליו. ההוראות ששינן נראות מעורפלות; החדר נוטה סביבו.

ויליאם אקטון בוחן את פיסת הנייר שנמסרה לו. היא מגיעה מקָמוּנטינג, הכפר הקטן ליד טַייפּינג. כתב היד קוצני ונרעד, כתב של אדם חולה.

אקטון יקר,

אני כותב בלי גינונים, חוששני. חיכיתי יותר מדי זמן, ואני מחזיק את העט רק בקושי. הואיל ואין לי קרובים שראוי להמליץ עליהם, אני שולח ירושה: אחת המציאות המעניינות ביותר שלי, וכולי תקווה כי ימצא אצלך בית טוב. אני ממליץ בכל ליבי על המשרת שלי, רן. למרות גילו הצעיר, הוא מיומן ומהימן. מדובר רק בשנים אחדות, עד שיגיע לבגרות. דומני שתמצא את עצמך מתאים לכך.

שלך, וכו' וכו'

ג'ון מקפרליין, ד"ר לרפואה

ויליאם קורא את המכתב פעמיים ומרים את מבטו. הנער עומד מולו, מים נוטפים משערו הקצוץ ובמורד צווארו הדק.

"שמך רן?"

הנער מהנהן.

"עבדת אצל דוקטור מקפרליין?"

שוב, הנהון דומם.

ויליאם בוחן אותו. "טוב, אז עכשיו אתה עובד אצלי."

הוא בוחן את פניו הצעירות והחרֵדות של הנער, ותוהה אם טיפות גשם או דמעות הן שזולגות במורד לחייו.

4.

אִיפּוֹ

יום שישי, 5 ביוני

מאז שלקחתי את המזכרת הנוראה ההיא מכיסו של איש המכירות, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. האצבע המצומקת לא נתנה לי מנוח, על אף שהחבאתי אותה בקופסת קרטון בחדר ההלבשה באולם הריקודים. לא רציתי שתהיה לידי, ובוודאי שלא רציתי לקחת אותה אל החנות של התופרת, שם התאכסנתי.

גברת תַאם, תופרת קטנטנה בעלת פנים דמויות מקור של ציפור, שאצלה שימשתי שוליה, היתה חברה של חברה של אמי, קשר קלוש שהייתי אסירת תודה עליו. לולא זה, אבי החורג לעולם לא היה מרשה לי לעזוב את הבית. מכל מקום, גברת תַאם באה עם תנאי אחד אילם: תהיה לה גישה חופשית אל חפצַי האישיים בכל זמן שהוא. מִטרד, אבל מחיר נמוך בתמורה לחופש. וכך לא אמרתי דבר, גם כשהמלכודות הקטנות שהצבתי — חוט שנלכד במגירה, ספר פתוח בעמוד מסוים — הוסטו מעט ממקומן. היא נתנה לי מפתח לחדר, אבל מאחר שהיה לה מפתח משלה, לא היתה בכך שום תועלת. להשאיר את האצבע החנוטה בחדר ההוא זה כמו להשליך לטאה לעורב.

וכך נשארה האצבע בחדר ההלבשה ב"מֵיי פְלָאוּאֶר", וחייתי בפחד תמידי שאחת המנקות תמצא אותה. שקלתי אם למסור אותה למשרד, להעמיד פנים שמצאתי את זה על הרצפה. פעמים אחדות כבר לקחתי לידי את הדבר הנורא והתחלתי ללכת במסדרון, ובכל זאת איכשהו תמיד חזרתי על עקבותי. ככל שהיססתי יותר, כן נראה כל העניין חשוד יותר. זכרתי את מבטה המסתייג של המאמא בזמן שרקדנו; היא עלולה לחשוב שאני כייסת שהתחרטה. או שאולי על האצבע עצמה הוטל כישוף אפל שמקשה להיפטר ממנה. צל כחול, מימי, שעשה את בקבוקון הזכוכית קר יותר מכפי שצריך להיות.

סיפרתי להוּי, כמובן. פניה היפות, השמנמנות, התקמטו. "אוּחח! איך יכולת בכלל לגעת בזה?"

בעצם נגעתי רק בבקבוקון הזכוכית, אבל היא צדקה — זה היה מערער שלווה. העור כבר השחיר ונצפד, והאצבע כבר נראתה כמו זרד נבול. רק המִפרק העקום המרשיע והציפורן המצהיבה עוררו הבלח של זיהוי. על פקק המתכת היתה מדבקה ועליה מספר: 168, צירוף מביא מזל, שבקַנְטוֹנֵזית נשמע כמו "מזל לאורך כל הדרך".

הוּי אמרה, "את מתכוונת לזרוק את זה?"

"אני לא יודעת. הוא עלול לבוא לחפש את זה."

עד עכשיו לא היה סימן לאיש המכירות, אבל הוא ידע את שמי האמיתי.

"ג'י לין" היה אופן ההגייה של השם בקַנְטוֹנֵזית; במנדרינית זה נשמע "ז'י ליאן". ה־ג'י שבשמי לא שימש בדרך כלל בשמות של בנות. זה הסימן ל־ז'י, יֶדע, אחת מחמש המידות הטובות של קונפוציוס. הארבע האחרות הן עשיית טוב, יושר, סדר וטוהר מידות. הסינים אוהבים במיוחד מערכים תואמים, וחמש המידות הטובות הן סך כל התכונות שמאפיינות אדם מושלם. על כן היה מעט מוזר שנערה כמוני תיקרא על שם מעלת היֶדע. אילו נקראתי בשם נשי ומעודן כמו "אבן ירקן יקרה" או "חבצלת ריחנית", ייתכן שהדברים היו מתגלגלים אחרת.

"שם משונה מאוד לילדה."

הייתי בת עשר, ילדה כחושה עם עיניים גדולות. השדכנית המקומית, גברת זקנה, באה לביקור אצל אמי האלמנה.

"אביה קרא לה בשם הזה." אמי חייכה בעצבנות.

"אני מניחה שציפית לבן," אמרה השדכנית. "טוב, יש לי חדשות טובות בשבילך. יכול להיות שתזכי לכך."

עברו כבר שלוש שנים מאז מותו של אבי מדלקת ריאות. שלוש שנים בלא נוכחותו החרישית, ושלוש שנות אלמנוּת קשה לאמי. דמותה השברירית התאימה למושב בכרכרה קלה יותר מאשר לתפירה וכביסה של בגדי אחרים. העור התקלף מידיה היפות, שהתחספסו והאדימו. עד אז אמי היתה הודפת כל בדל דיבור על שידוך, אבל היום היא נראתה מדוכדכת במיוחד. היה חם מאוד והאוויר לא זז. הבוגנוויליאה הסגולה שבחוץ רטטה מחום.

"הוא סוחר בעַפרת בדיל, מפָאלים," אמרה השדכנית. "אלמן עם בן. לא עלם חמודות, אבל גם את כבר לא בת שש־עשרה."

אמי מרטה חוט בלתי נראה, ואז הינהנה קלות. השדכנית נראתה מרוצה.

בעמק קינְטָה, שם גרנו, היו מרבצי הבדיל העשירים בעולם, ובסביבה היו עשרות מכרות, גדולים וקטנים. סוחרים בעפרת בדיל התפרנסו יפה למחייתם ויכלו למצוא אישה גם בסין, אבל הוא שמע שאמי יפה מאוד. היו גם מועמדות אחרות, כמובן. טובות יותר. נשים שמעולם לא נישאו, אבל היה שווה לנסות. כרעתי קרוב יותר כדי לצותת, וקיוויתי נואשות שהאיש הזה יבחר באחת מהן במקום באמי, אבל היתה לי הרגשה לא טובה בעניין.

שין ואני, אחים חורגים לעתיד, נפגשנו כשאביו בא לבקר את אמי. זו היתה פגישה ישירה ועניינית. איש לא טרח להעמיד פנים שיש איזושהי אמתלה רומנטית. הם קנו עוגות טוֹרְט סיניות עטופות בנייר במאפייה בסביבה. עוד שנים אחר כך לא הייתי מסוגלת לבלוע את העוגות הרכות והאווריריות האלה בלי להשתנק.

אביו של שין היה גבר חמור למראה, אבל הבעת פניו התרככה כשראה את אמי. על פי השמועות, גם אשתו המנוחה היתה יפהפייה. הוא נמשך לנשים יפות, אם כי, כמובן, אינו מבקר אצל פרוצות, הבטיחה השדכנית לאמי. הוא היה כבד ראש, יציב מבחינה כספית, לא מהמר ולא שותה. בחנתי את פניו בגנֵבה, והוא נראה לי קשוח וחסר הומור.

"וזאת ג'י לין," אמרה אמי ודחפה אותי קדימה. לבושה בשמלה החגיגית ביותר שלי, שכבר היתה קצרה עלי וחשפה את ברכַּי הגבשושיות, הרכנתי את ראשי בביישנות.

"לבן שלי קוראים שין," הוא אמר. "כותבים את זה בסימן xīn. הנה, שניהם כבר כמו אח ואחות."

השדכנית נראתה מרוצה. "איזה צירוף מקרים! אז יש לנו שתיים מהמידות הטובות של קונפוציוס. כדאי לכם להוליד עוד שלושה ילדים, כך תוכלו להשלים את הרשימה."

כולם צחקו, אפילו אמי, שחייכה בעצבנות וחשפה את שיניה היפות. אני לא צחקתי. אבל זה היה נכון. עם ה־ז'י בשמי שלי, המייצג חוכמה, וה־שׂין בשמו של שין, המייצג טוהר מידות, היינו חלק ממערך משולב, גם אם העובדה שלא היה שלם צרמה מעט.

הצצתי בחטף בשין, לראות אם כל זה משעשע אותו. היו לו עיניים בהירות נוקבות מתחת לגבות עבותות, וכשראה אותי מסתכלת עליו הוא הזעיף פנים.

גם אני לא מחבבת אותך, חשבתי, חרֵדה לגורלה של אמי. היא מעולם לא היתה חזקה, ותתקשה להביא לעולם עוד שלושה ילדים. אבל לי לא היתה שום מילה בנושא, ובתוך חודש סוכמו תנאי החתונה, ועברנו לגור בביתו של אבי החורג החדש בפָאלים.

פָאלים היה כפר בפאתי אִיפּוֹ, לא הרבה יותר מכמה שורות של בתי־חנויות סיניים, גופיהם הצרים והארוכים דחוסים זה לצד זה בין קירות משותפים. החנות של אבי החורג היתה ברחוב הראשי, דרך לָהאט. חנות אפלולית וצוננת, עם שתי חצרות פתוחות שקטעו את אורכה המתפתל. חדר השינה הגדול שבחזית הקומה העליונה נועד לזוג הנשואים הטריים, ואני קיבלתי, לראשונה בחיי, חדר משלי ביַרכתי הבית, ליד החדר של שין. מסדרון חסר חלונות נמתח לאורך שני החדרים הקטנים, שהתגבבו זה לפני זה כמו קרונות רכבת. אור חדר למסדרון רק אם דלתות החדרים שלנו היו פתוחות.

שין דיבר אלי רק בקושי במשך כל תקופת החיזור המואץ והנישואים, אם כי התנהג יפה מאוד. היינו בדיוק בני אותו הגיל; לאמיתו של דבר התברר שנולדנו באותו היום ממש, אם כי הייתי מבוגרת ממנו בחמש שעות. ונוסף על כל זה, שמו של אבי החורג היה גם הוא "לי", כך שלא היה אפילו צורך להחליף שמות. השדכנית היתה מרוצה מעצמה, אבל אני ראיתי בכך תחבולה נוראה של הגורל, להשחיל אותי למשפחה חדשה שבה אפילו יום ההולדת שלי כבר אינו שלי. שין קידם את פני אמי בנימוס אך בקרירות, והשתמט ממני. הייתי משוכנעת שאינו מחבב אותנו.

כשהיינו לבדנו, התחננתי בפני אמי שתחשוב על כך מחדש, אבל היא רק נגעה בשערי. "עדיף לנו ככה." חוץ מזה, נדמה היה שפיתחה חיבה משונה לאבי החורג. בשעה שמבטו המעריץ נח עליה, לחייה עטו גוון ורוד. הוא נתן לנו כסף במעטפות־מזל אדומות כדי לקנות חפצי נדוניה פשוטים לחתונה, והדבר ריגש את אמי באופן בלתי צפוי. "שמלות חדשות — לך ולי!" היא אמרה ופרשה את השטרות על כיסוי הכותנה הבלוי שעל המיטה.

פחדתי בלילה הראשון ההוא בבית החדש. הוא היה גדול הרבה יותר מהמקום שגרנו בו קודם, חדר קטנטן ומטבח עם רצפת עפר, שיורדים אליו במדרגה. הבית הזה, המשולב עם חנות, היה גם בית עסק וגם מקום מגורים, והקומה התחתונה נראתה כמו חלל ריק עצום בגודלו. אבי החורג היה מתווך שקנה עפרת בדיל מכּוֹרים קטנים שעבדו באמצעות לחץ מים, ומשוטפות דוּלאנְג — נשים שסיננו עפרת ברזל ממִכרות ישנים ומנחלים, ומכר אותה מחדש לחברות ההתכה הגדולות כמו "סְטְרֵייטס טְרֵיידינג קוֹמפּני".

זו היתה חנות חשוכה ושקטה. ומצליחה, על אף שאבי החורג היה שתקן וקמצן. נכנסו לחנות כמעט אך ורק אנשים שרצו למכור בדיל, וחזית החנות וצידה האחורי היו מוגפים בשערי ברזל כדי למנוע גנֵבה של מלאי העפרה שנצבר. כשהדלתות הכפולות הכבדות נטרקו בחבטה מאחורינו ביום הראשון שם, ליבי צנח בקרבי.

בשעת ההשכבה אמי נישקה אותי ואמרה לי ללכת לחדרי. היא נראתה נבוכה, והבנתי כי מעכשיו והלאה היא לא תישן איתי באותו החדר. לא אוכל יותר לגרור את מזרן הקש שלי סמוך למזרן שלה או להתחפר בין זרועותיה. במקום זאת היא שייכת לאבי החורג, שהביט בנו בשתיקה.

העפתי מבט חטוף במדרגות העץ הנפערות אל חשכת הקומה העליונה. עד אז מעולם לא ישנתי בבית של שתי קומות, אבל שין ישר עלה לשם. מיהרתי אחריו.

"לילה טוב," אמרתי. ידעתי שהוא יכול לדבר אם הוא רוצה. באותו בוקר, כשהבאנו לשם את החפצים המעטים האחרונים שלנו, ראיתי אותו צוחק ומתרוצץ בחוץ עם חבריו. שין הסתכל אלי. חשבתי שאם זה היה הבית שלי, ואיזו אישה זרה והבת שלה היו עוברות לגור בו, גם אני מן הסתם הייתי כועסת, אבל על פניו היתה הבעה משונה, כמעט מרחמת.

"עכשיו כבר מאוחר מדי בשבילכן," הוא אמר. "אבל, לילה טוב."

עכשיו בחנתי את הבקבוק שלקחתי מכיסו של איש המכירות, ושאלתי את עצמי מה שין היה עושה בו. עלה בדעתי שיש גם חיות בעלות אצבעות.

המשך הפרק בספר המלא