מלחמה ותפילה

הקדמה

הרב אברהם חזן היה שקוע בתפילתו כשפרצה המלחמה ביום הכיפורים התשל"ד. חוויה מטלטלת זו עוררה אותו לנסות ולהבין את פשר הדיסוננס בין המלחמה לקדושת היום, והוא כותב, ספק לעצמו ספק לאחרים. התוצאה היא ספר הגות ייחודי, המאפשר לקורא להתרומם מעל המציאות הסבוכה, לראות תמונה בפרספקטיבה רחבה, היורדת לשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי בראייה היסטוריוסופית יהודית. ראיית רוחב ועומק זו יש בה כדי לשפוך אור על מציאות חיינו ולתת מענה לשאלות יסוד הרוחשות בחברה בישראל גם בימינו, פחות מיובל שנים אחרי כתיבת הספר.

בעודי עוסקת בהוצאתו לאור של הספר פרצה מלחמת שמחת תורה (7.10.2023) בעקבות הטבח הנורא והאכזר שעשה החמאס ביושבי עוטף עזה. זוהי מלחמה על עצם קיומנו, אירוע מטלטל שטרף את הקלפים במובנים רבים. נראה שספר זה נוגע באותם חומרים נפיצים של הסכסוך המדמם והוא כעת אקטואלי יותר מאי־פעם.

הרב חזן, יליד 1920 באלג'יריה, רב ואיש הגות, איש חינוך ופעיל עלייה במרוקו ובצרפת, רב המשטרה ובתי הסוהר בישראל, חי את אחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה האוניברסלית והיהודית, וחווה את המעבר בין שואת עם ישראל לתקומתו בארצו. כרבים אחרים, הוא חש את מלחמת יום הכיפורים כאיום ממשי היכול להוריד לטמיון את כל הישגי העם היהודי.

"כרונולוגיה רוחנית", כך מכנה הרב חזן את ספרו. בהגדרה זו מקופלת תפיסתו, ולפיה יש סדר רוחני בערבוביית המאורעות במציאות ובהיסטוריה, סדר החורג מכללי הלוגיקה האנושית. את הממד המטפיזי הזה ניתן לחשוף באמצעות סיפורי התנ"ך ולקחיו, לפי העיקרון התנ"כי, שהוא גם שמו של הפרק העיקרי בספרו: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור".¹ הרב חזן מסתמך על ניתוח טיפולוגי² של סיפורי האבות בספר בראשית, ועל מורכבות היחסים בין הדמויות, כדי לנתח את סבך היחסים בין ישראל לעמים, ובמיוחד, בין ישראל לעולם הערבי בימינו, לפי הכלל של חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".³

סגנונו הייחודי של הרב חזן ומבנה הפרקים הופכים את הספר ליחיד במינו. הוא מדלג בטבעיות רבה בין הממד האישי לממדים הכללי וההיסטורי של מאורעות ההווה, ובין מאורעות העבר הרחוק. הוא מספר מעט את קורות מלחמת יום הכיפורים, את השלכותיה המדיניות בארץ ובחו"ל ובעיקר את השפעתה על עולמו הפנימי, כיהודי החי את תקופת החגים מיום הכיפורים עד שמיני עצרת; ובאותה נשימה, ובאותה מידה של אינטנסיביות, הוא מספר את סיפורי המקרא המכוננים של אבות האומה. הוא פונה אליהם, משוחח עימם, כאילו חיים הם לפניו. ויפה אמרתו בנידון: "העבר הוא תפארתו של ההווה". כך תמצאו בספרו קטעים מן העיתונות, הספרות וההגות המודרנית לצד פסוקים מן התנ"ך, מדרשי חז"ל, דברי פרשנות ותפילה.

הרב חזן מציב, זה לעומת זה, את תפילת ישראל ביום הכיפורים, המבקשת להמליך את ה' על כל הברואים ומבטאת כמיהה לאחוות אנוש ולשלום, אל מול פרוץ המלחמה, האיבה והשטנה מצד מדינות ערב. הוא עושה זאת תוך כדי שיתוף הקורא במהלך התפילות בבית הכנסת. הניגוד הזה העלה וחידד בו תהיות תיאולוגיות על הסכסוך הישראלי־ערבי. הקורא מלווה אותו, את היהודי באשר הוא, בשלבי תפילת יום הכיפורים; הוא שומע כיצד התפילות, הפסוקים, המזמורים והפיוטים מתמזגים עם הצפירות, החרדות, השמועות, עם צאתם של הבנים לחזית בזה אחר זה.

"קשה המעבר מקדושת היום הנשגב לענייני החול". מיד אחרי ההבדלה הוא מתחיל בבניית סוכתו, כאשר ברקע נשמעים הדי המלחמה ובליל השמועות. דווקא אז, שעה שאופפת אותו תחושת אי־ודאות, הוא עסוק בבניית בית ארעי. שבעת ימי חג הסוכות מעלים אותו מעל למציאות העכשווית ומאפשרים לו להשקיף עליה בפרספקטיבה היסטורית. "שבעת ימים אלה מסכמים את כל זמן ההיסטוריה; הכול מתגלם בהם מקדמת דנא, ובהם עומד בית היוצר של נשמת האומה...". הוא מציב זה כנגד זה את "סוכת השלום" - את חג הסוכות, אשר בו הקריבו בבית המקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם - עם המלחמה האכזרית המתנהלת נגד ישראל. מצב מאכזב זה מחזיר אותו לבדידותו הראשונית, אל הסוכה במדבר, כשביטחונו היחיד בא לו מאת ה'.

גוף הספר ועיקרו בנוי משבעה פרקי משנה, כנגד שבעת האושפיזין של חג הסוכות: "במהלך שבעת ימי החג יבואו אלי אבות העולם, איתני חיי, אותם כוחות שחישלו את אישיותי בעבר ואת זהותי של היום: שבעה אושפיזין עילאין קדישין... אברהם, יצחק ויעקב, יוסף, משה ואהרון, ולבסוף דוד".

הרב חזן משרטט את דמותו הטיפולוגית של כל אחד מן האבות ומתעכב במיוחד על היחסים בין הזוגות יצחק־ישמעאל ויעקב־עשו, עם דגש, מטבע הדברים, על הזוג הראשון. הוא מראה שהחומר הדָליק ביחסי יצחק־ישמעאל מזין גם את הסכסוך של ימינו. הוא שואל את עצמו ואותנו הקוראים אם הנתונים הללו שוללים מכול וכול את האפשרות לדו־קיום ולעתיד משותף. הוא פונה לישמעאל, מעל דפי הספר, מדבר אליו, ומנסה ליצור עימו דיאלוג. ולבסוף שואל, "יכול ויהווה ישמעאל מכשול באחרית הימים, יכול ויעכב את שעת הגאולה?"

בחלק האחרון של הספר מתייחס הרב חזן ליום השמיני, ליל שמחת תורה. הוא עומד על הפן האינטימי ביחסים שבין ה' לישראל בחג הזה, יחס של קרבה וחיבה. הוא מפתח את רעיון הממד השמיני, שהוא מעבר למעגל הזמן, ושואל מהי בשורת היום. תשובתו: "אין אני מצפה ממנו לניצחון, אלא לשלום... בכל מלחמות ישראל צצה ונתחזקה הבטחת השלום...".

הרב חזן כתב את ספרו המקורי "יום כיפור - מלחמה ותפילה" בצרפתית, במהלך מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה. הספר יצא לאור בקיץ 1975 בהוצאת "קומי". הוא עורר עניין ונתקבל באהדה על ידי מבקרי ספרות, אנשי רוח ועיתונאים בארץ ובחו"ל, יהודים ולא יהודים כאחד, בהם אנשי דת מצמרת הממסד הדתי הנוצרי. רבים עודדו אותו לתרגם את ספרו לעברית; ואכן הוא נרתם למלאכת התרגום, תוך שהוא מכניס שינויים ותוספות. אולם הספר בעברית מעולם לא יצא לאור. הוא נגנז, ובעיזבונו נמצא עותק אחד יחיד שלו.

חשוב לציין שהרב חזן כתב את ספרו בשנותיו הראשונות בארץ, בהיותו כבן 55. הספר משקף את עולמו והשקפתו באותה התקופה, ומי שהכיר אותו יודע שדבק בעיקרי הגותו כל חייו, אם כי ייתכן שחלו בה שינויים או דגשים שונים. המעוניינים להעשיר את קריאתם בספר, מוזמנים לקרוא על קורות חייו של הרב חזן, להבין את הרקע ההיסטורי ולהתרשם מן הדמויות המעצבות בחייו, המופיעים בחלקו האחרון של הספר.

בשל שפתו וסגנונו, המשלבים לשון תנ"כית ופיוטית, על בסיס הצרפתית שהיתה שפת הכתיבה המקורית של הספר, נדרשה מלאכת עריכה לא פשוטה, רגישה וזהירה. עריכה שמצד אחד תהפוך את הקריאה בספר מובנת וקולחת, ומצד שני לא תאבד את אופיו האותנטי. נוסף על כך, הבנתי שהספר לא יוכל לראות אור בצורתו המקורית, לכן הוספתי כותרות משנה שיבהירו את מבנהו ותכניו.

נרתמתי לאתגר, והרי הוא לפניכם! ספר הגות שהוא גם שירה, תפילה, אמון בישראל, באדם ובתכלית ההיסטוריה.

•••

הוצאת ספר לאור הוא תהליך ארוך ומורכב וללא תמיכה של רבים וטובים הייתי מתקשה בכך. ברצוני להודות לאחי ואחיותיי שתמכו בהוצאת הספר לאור וראו זאת כמוני כמעשה הנצחה של תורתו והגותו של אבינו האהוב ז"ל, שיתברך בהן העולם. תודה מיוחדת לגיסי פרופ' אבינועם רוזנק שעודד אותי לאורך כל הדרך ושהוסיף משלו בכתיבת מאמר מאיר עיניים ובו זווית הראייה המיוחדת לו בהבנת הספר. תודתי לאחייניתי שרה בק על עצותיה הטובות בכל עת. תודה מקרב לב לרב אורי שרקי שבהקדמתו שפך אור על דמותו של אבי ז"ל. אני מודה לעורכת הלשון חפציבה כהן מונטגיו על עבודה בתיאום מלא ועל מקצועיותה. תודה שלוחה לכל העוסקים במלאכה מבית הוצאת "ידיעות ספרים", ובמיוחד לעמיחי ברהולץ שלצד העבודה המקצועית גילה רגישות והיה נוכח בכל שלב בתהליך קבלת ההחלטות. תודה לעורכת הלשון רונית מיכליס ולנרי לוי מעצב הכריכה, אשר שמע את מאוויי וידע לשלב ולעצב בטוב טעם ציורים שלי ושל הציירת הנפלאה אורה עוזיאל. מקום מיוחד שמור בליבי למשפחתי, למאיר אישי ולילדיי האהובים שהשתוקקו כמוני שספר זה יראה אור.

אימי האהובה רוחמה חזן ז"ל התרגשה מרעיון הוצאת הספר ורצתה בו מאוד, אך לדאבוני לא זכתה לראות את התגשמותו.

לאבי המנוח, כותב הספר, אני רוצה לומר בלב מלא הודיה: זכיתי לאחר מותך להכירך לעומק ולהתחבר לעולמך, לדקויות מחשבותיך, לרגשותיך ולמידותיך המופתיות. כל אלה היו לי כמעיין של מים חיים. אני מקווה שהספר בגרסתו הנוכחית יסב לך קורת רוח אי שם בשמים.

מרים סטיווי חזן

כי קרן עור פניו - דברים לדמותו
מאת הרב אורי שרקי

רבות ניתן לומר ולכתוב על מחשבתו ועל פועלו של הרב אברהם חזן. רבים וטובים עשו זאת, ועוד יעשו. אך נחטא לדמותו המופלאה אם לא נתמקד בהקרנה הייחודית שיצאה מהמפגש עימו פנים אל פנים. הוא היה בעל קומה תמירה, חן נסוך על פניו ועל הליכותיו. נשמה שירית שחוכמת הדורות שוכנת בקרבה כיין ישן. כל אלה באו לידי ביטוי חי במאור פניו, ששידר ביטחון עז באמת של אמונתו, יחד עם טוב לב של אמת, שאינו מסתפק בחמלה רגשנית כלפי זולתו הזקוק לעזרה, כי אם דאגה מעשית, היורדת אל הפרטים, המאמינה ביכולת של הנזקק לעמוד על רגליו ולהשתקם, ואף להועיל לזולתו.

"אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה". התפיסה הרדודה, לפיה יש לבחור בין מרחבי ההשכלה ובין יראת שמים מתחסדת, היתה ההפך הגמור מדרכו. עומק יראת השמים הטהורה שבלבו היה למורה דרכו לפרוס את כנפי רוחו ולדאות על פני הכיכר של היצירה האנושית בכל היקפה, בתורת ישראל השורשית ובתרבות הכללית בכל עושרה. כאן נפגשה רוחו עם רוחו של פרופסור אנדרה נהר, שבהנחייתו כתב את עבודת המוסמך שלו באוניברסיטת שטרסבורג, בה פרס את משנתו ההיסטוריוסופית. כאן נוצרה ההפריה ההדדית בין שני יהודים בעלי שיעור קומה, האחד בן מסורת יהדות המגרב, והאחר חניך מסורת המחקר מבית המדרש של "חוכמת ישראל", החושפת מחדש את גנזיה של משנת המהר"ל מפראג.

רוחב האופקים שבו הצטיין הביא אותו להגות גם בעתיד היחסים בין בני ישראל לבני ישמעאל. את ספרו המקורי הוא כתב בשפה הצרפתית מתוך כוונה שדבריו יישמעו במרחב הכלל אנושי, ובתוכם לבני ישמעאל, שאליהם הוא מפנה את קריאתו לחזרה בתשובה שלמה אל חיק משפחת אברהם, אל שרה הגבירה. הדברים נכתבו לפני חמישים שנה ומהדהדים היטב באקטואליה של ימינו.

ציוני היה בכל נימי נפשו, רוחו ונשמתו. הכיר במשמעות המהפכנית והתיאולוגית של שיבת ציון. כרֵע כאח לו היה הרב יהודא־ליאון אשכנזי, "מניטו", וילכו שניהם יחדיו בדרכי ההכרה בגאולת ישראל.

ספרדי היה. לא עדתיות צרה היתה מנת חלקו, אלא המודעות לעושר העצום של המסורת הספרדית, ולפוטנציאל הגנוז בה לבניינה של החברה הישראלית. הוא הבין כיצד דחיקתה של מסורת זו אל השוליים של התודעה הישראלית היא השורש לנזקים רבים שהוא טרח לעסוק בריפוים.

ולמעלה בקודש, קולו הנעים, תפילתו הנשגבה, הנהגתו את הציבור, היו למגדלור של עוצמה ושמחה, שרשמיה ניכרים עד היום, הן על ידי מוקירי זכרו, והן על ידי קוראי הספר הנפלא המוגש היום בפני הקורא העברי, שנכתב במהלך מלחמת יום הכיפורים, ושתוכנו אקטואלי עבור הדור הישראלי התר אחרי זהותו, יותר מתמיד.

ראשית דבר

כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מחה נתפס על אנשי ביתו.

באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו

בבלי שבת נד ע"ב

לעולם לא אשכח

חזרנו הביתה אחרי תפילת הנעילה הלומים ומוכים. "עת שערי רצון"⁴ ננעלה על לוח לבנו, ובנפשנו שמרנו דבר, כעצם זר ומוזר. מה קורה? מה קרה? תרועות השופר רדפו אחרינו יחד עם הד שאלותינו.

חזרנו הביתה, צמאים ורעבים, לא למים ולא ללחם. יבש היה חִכנו לבשורות. בשעת המנחה רעשו הצופרים, שורות המושבים בבית הכנסת הידלדלו, הצעירים הלכו... לאיפה ולמה? ידענו, ניחשנו... אבל מה בדיוק? ועד כמה?

חזרנו הביתה והדלקנו את המסך הקטן. גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, מסרה את הודעתה על המלחמה. "אנו בוטחים בכל לב ברוחו ובכוחו של צה"ל להכריע את האויב. ניצחונו של צה"ל - בו הערובה הבטוחה לחיים ולשלום".

לעולם לא אשכח... היינו כמלאכי השרת, "לחם לא אכלנו ומים לא שתינו".⁵ התעלינו בעבודת הבורא, יראת כבוד וחרדת קודש היו נסוכות על נפשנו. במהלך היום קמו בנינו, קיפלו טליתותיהם ונסעו. ואף על פי כן מעמידתנו לא זזנו. תחושת גורל אכזר מר ונמהר התגנבה למחננו המתחנן, מנסה לחנוק את שירתנו, אבל רוממות אל אשר בגרוננו ואמונה אשר בלבנו גברו, והתחזקנו בביטחון בה'. הספק והלא נודע לא הצליחו להעיב על תנופת היום שריחפה מעלינו "כעצם השמים לטוהר".⁶ בשעת הנעילה ותרועות השופר האחרונות חשנו שהיום הגדול והקדוש התארך, נשאר פתוח, ללא סיום. אי־ודאות שררה, התעלות תלויה ועומדת. חתמנו את תפילותינו בפסוקי הנביא, בקול גדול ולא יסף:

כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח

וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי

זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה' (ישעיהו נד, יז).

ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָיו עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה'

יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ (שמואל א ב, י).

וכמדי שנה, חזרנו שלוש פעמים, בצליל הולך וגובר, על כל מילה. דומה שפסוקים אלה נכתבו רק לשם אמירתם לדקה זו, בסוף הנעילה של יום הכיפורים תשל"ד.

סיימנו כך ללא סיום וללא נעילה. והנה ראש ממשלתנו מדברת לאזרחי ישראל, ואף הגה אינו מזכיר את קדושת היום, אף מילה על חילול הקודש שבמתקפה זו.

"רוחו וכוחו של צה"ל הם הערובה לחיים ולשלום!"

רק הם? האומנם?

נחבטתי ממרום, נבוך הייתי ואובד עצות. חשבתי לרגע קט שעליי לשוב אל בית הכנסת להזעיק את הציבור לתפילה נוספת, לחזור על בקשות הסליחה והכפרה. "שער אשר נסגר, קומה פתחהו",⁷ אמרתי בלבי, ומי עוד יודע על מה חשבתי?

לימדו אותי שאפשר לחיות עם שאלות מרות המקננות בלב ללא מענה. ובכלל, דור של שואלים אנו. והשאלות נוקבות ומשתרעות מאושוויץ עד קום המדינה ועד בכלל, מטרבלינקה ועד מלחמת ששת הימים ועד בכלל. דור תוהה ובוהה. ואם יש תשובה, הרי שהיא מגשרת בין התוהו והבוהו ותו לא. "אולי האדם שואל בשפתו והקב"ה משיב בשפתו", אומר על דורנו, דור זה של הסתר פנים, אנדרה נהר,⁸ על־כן נפלאת התשובה ממנו. יתרה מזו, "בימות המשיח לא יהיה דומה המשל לנמשל", כדברי האדמו"ר מוויז'ניץ. "לא יהיה דומה" - אין אמות מידה, אין יתד להיתלות בה, אין בינה במובן המקורי של המילה: לשקול, להגות, לגשר בין דבר למשנהו, בין אושוויץ לקום המדינה ובין קום המדינה למלחמת יום כיפור. כן, בינת נבוני הדור הסתתרה, ויודעי "בינה לעתים"⁹ איבדוה. רק "קורא הדורות מראש",¹⁰ רק הוא "יודע תעלומות".¹¹

לעולם לא אבין למה לא הזכירה ראש הממשלה גולדה מאיר לא את קדושת היום ולא את אלוהי ישראל בהופעתה הציבורית הראשונה במוצאי יום הכיפורים תשל"ד. ולעולם לא אשכח את המועקה שהותירו דבריה בקרבי, שהיו לי כתחושת צימאון נצחי.

וזכורני שמאותו רגע של אכזבה, ותהיינה תוצאות המלחמה אשר תהיינה, גמרתי אומר שעליי לנסות ולפרש לעצמי, ואולי לאחרים, את קורות המלחמה; לא את כרונולוגיית הקרב ולא את ההתפתחות הדיפלומטית, אלא דווקא את ההסתבכות הרוחנית שבה נאחזים הקורות האלה, לחלץ את המשתמע מהסבך והערפל שבמאורעות. משימה קשה וחדורת מכשולים. הרי "אנו שואלים בשפתנו והקב"ה עונה בשפתו" וגם "במופלא ממך אל תדרוש",¹² ואף על פי כן אולי אתחמק מההווה ומסתמיותו האכזרית, הרי צווינו: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים".¹³ אלה הם דברי ימיי ותולדותיי, ומהם אני צריך ללמוד.

אולי אצליח להתנתק מחוסר האונים הנשקף מעל דפי העיתון היומי ו"אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם, אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ".¹⁴ אם העכשוויות קשה לפיצוח, אולי ניתן בכל זאת לגלות את תוכנה ואת עקבותיה לאורו החודר של העבר. הלוא המלחמה הזאת הפתיעה לא בעתות חול, אלא ביום רווי קדושת עולמים. יום מהלכיו של "אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ".¹⁵ אנסה להבין דרך האתמול הבלתי מעורער, אולי יעלה בידי, ולו מעט, לפלס דרך ולכבוש את המשמעות של מלחמה אשר נכפתה עלינו ביום הכפרה וערערה עד היסוד את מושג הרחמים, אשר היה לבושי וכסותי, טליתי ומגִני... אולי יעלה בידי.

המהדורה העברית

את רשמיי ורחשי לבי, פיוטיי ודימומי נפשי, בדמדומי לילות המלחמה, כתבתי במקור בצרפתית, כי בזעקתי רציתי לפנות קודם כול אל הניצוץ הדועך תחת ערימות אפר המצפון העולמי. הספר YOM KIPOUR: Guerre et Priere יצא לאור בקיץ 1975 ונתקבל באהדה בארץ ובחו"ל. מאז, המריצוני רבים להוציא את הכרונולוגיה הרוחנית הזאת בעברית. חוסר הזמן ולחץ העשייה היום־יומית בכהונתי כרב הראשי למשטרה ולבתי הסוהר היו בעוכריי, ורק עתה, לקראת ראש השנה השישי למלחמה, עלתה בידי בע"ה.

כרונולוגיה רוחנית זו במהדורתה העברית איננה סתם תרגום מהשפה הצרפתית. היא ראתה לפניה את הקורא העברי הישראלי, הלכי רוחו ודאגותיו היום־יומיות לעתידו. היא רוצה להיות מסר של תקווה ובשורה לעתיד לבוא עלינו כהבטחת ה' יתברך מפי נביאיו וחז"ל. כרונולוגיה זו נכתבה בשעות מצוקה ובעתות צרה, אבל הפסוק: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"¹⁶ היה אור לנתיבתה, וטמון בה הביטחון שיבוא היום ובו יוכרז בפה מלא: "כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי".¹⁷

הפנקס נשאר פתוח. עם בואו של סאדאת נשיא מצרים לירושלים, חזרה ידי לכתוב. ככל איש בישראל התבוננתי בקורות השלום, בפרכוסיו ובהבטחותיו. כך נוסף לספר הפרק "אחרית דבר".

כאשר חזרנו הביתה אחרי תפילת הנעילה, כמו גולדה ידוע ידעתי כי צה"ל יעשה את מלאכתו נאמנה, וכי מוכנים בנינו להקריב את חייהם למען ביטחונה וניצחונה של ישראל. אך לעולם לא אשכח מה שפעם עד לשד עצמותיי בהמיית מוצאי יום כיפורי. כאשר בנפשי צבט הביטחון באלוהי ישראל, חזר ועלה בגרוני היבש הד הפזמון:

אל נורא עלילה

המציא לנו מחילה

בשעת הנעילה...

היה להם לסתרה

וחלצם ממארה

וחתמם להוד וגילה

בשעת הנעילה...

חון אותם ורחם

וכל לוחץ ולוחם עשה בהם פלילה

בשעת הנעילה...¹⁸