טאצ'דאון

פרק 1

האנטר

"הו, כן... פאק, כן!"

בום. בום. בום.

"אלוהים אדירים!"

אני מתעוררת בחושך. רק אור עמום מפנס הרחוב מסתנן מבעד לווילונות המוגפים חלקית, וחושף מעט את קווי המתאר של החפצים בחדר החשוך. אני מתרוממת על המרפקים ומביטה בעיניים מצועפות משינה בשעון המעורר הדיגיטלי שליד המיטה שלי. שלוש בלילה, לעזאזל. פשוט נפלא.

"אלוהים, כן! ככה..." אימא שלי ממשיכה לגנוח מעבר לקיר בלי לנסות להסוות את צעקות העונג חסרות הבושה שלה.

הקירות בבית הכפרי החד־קומתי שלנו דקים כל כך, שאני שומעת בבירור כל אנחה, גניחה, טפיחה או חריקה קצבית של המיטה שלה, שעומדת צמוד לקיר שלי מעברו השני.

אני מעווה את פניי בגועל, מתהפכת על הבטן ומכסה את הראש בכרית. היא מריחה מסבון לבנדר בשילוב הבושם שלי "מתוקה כמו ממתק" של אריאנה גרנדה. לניחוח הקל של המרשמלו המעורבב בריח הסדינים המכובסים יש השפעה מרגיעה עליי. אני עוצמת את עיניי ומתחילה להירגע בהדרגה, מנסה להתנתק מהצעקות המופקרות באמצעות הזיכרונות על החלום הלוהט שלי בכיכובו של ארון פייפר החתיך מזמין אותי לשחות איתו בבריכה שנקטע באמצע...

בום. בום. בום. בום.

"כן, ככה... וואו, פאק!"

עוד מעט הם יסתמו, אני מזכירה לעצמי בלב וממוללת באצבעותיי את קצות הכרית. בעוד בערך רבע שעה, עשרים דקות הכול יסתיים. עוד חובב סקס ללא מחויבות וחסר שם ירוקן את תוכן הביצים שלו ויעוף מכאן לנצח.

הם תמיד עוזבים.

זו הקללה של בנות משפחת בראדשו שהוטלה עלינו לראשונה על ידי סבא שלי, אבא של אימא שלי. הדפוק המסריח הזה עזב את סבתא שלי ברגע שנודע לו שהיא בהיריון, וברח ברוב פחדנותו ללקסינגטון שבקנטקי. אם להאמין לפייסבוק, הוא מתגורר שם עד עצם היום הזה.

כמה שנים לאחר עזיבתו, מרגרט בראדשו התאהבה שוב. מנוול בשם דרק שבה את ליבה, גנב את כל כספה עד הסנט האחרון ואחר כך עזב את העיר במהירות, ומאז היא לא שמעה ממנו. מאותו היום סבתא החליטה שהיא גמרה עם גברים ושמעכשיו היא חיה לבדה בבית כפרי קטן בקי־ווסט, מלמדת חשבון בבית הספר הקתולי המקומי, ונראה לי שהיא מאושרת.

המצב עם הגברים של אימא שלי היה עוד יותר גרוע.

הכול התחיל מבן־זונה חסר לב שהקסים בחורה נאיבית בת חמש־עשרה ואחר כך אנס אותה בתא שירותים מזוהם בבית קפה בצד הדרך ואז נסע אל עבר האופק רכוב על האופנוע שלו, מותיר לה למזכרת מתנה חמודה — אותי. המשטרה לא הצליחה למצוא אותו. כנראה לנסות להשיג אופנוען זה כמו לרדוף אחרי הרוח.

למרבה המזל, באותו הזמן סבתא שלי כבר הייתה חברת קהילה מכובדת ואהובה בכנסייה הקתולית, שאינה רואה הפלות בעין יפה, והיא מצאה את הדבר הנכון לומר שישכנע את בתה לשנות את דעתה, מה שהציל את חיי. לאחר שנולדתי, אימא שלי לקתה בדיכאון קשה ונדרשה לטיפול ארוך מאוד. בחמש השנים הראשונות של חיי, סבתי מרגרט הייתה היחידה שטיפלה בי ובעצם הייתה האפוטרופוס הרשמי שלי. אבל למרות כל הנסיבות האיומות האלה, גדלתי כילדה מאושרת ונמרצת, מוקפת באהבה חסרת תנאים מצד אימא וסבתא — הנשים החזקות ביותר שאני מכירה.

כשרובי בראדשו מצאה את דרכה אל מחוץ ליער האפל של הדיכאון וניסתה להמשיך בדרכה מחדש, היא אספה פריט נוסף לקולקציית המניאקים שלה. שמו של הבחור היה גריידי וולש — הוא היה רוקר בן עשרים וארבע מאיידהו. לאחר שנתיים של מערכת יחסים אימא הבינה שהיא לא מסוגלת לסבול יותר את הבגידות שלו ואת מסעות ההופעות הבלתי נגמרים שלו ברחבי ארצות הברית וסילקה אותו. אחר כך היא ניסתה לפצוח במערכות יחסים עוד כמה פעמים, אבל שום דבר טוב לא יצא מזה. כל הזמן נקרו בדרכה רק אידיוטים מחורבנים שכל מה שהם היו מסוגלים לעשות זה רק לפגוע ולאכזב.

בסופו של דבר, ברגע שמלאו לי שמונה־עשרה שנים, אימא שלי ואני הגענו להסכם: היא מממנת לי את הלימודים באוניברסיטת החלומות שלי, ואני משלימה עם זה שאת הבית שלנו יפקדו מדי פעם החברים החד־פעמיים שלה שיישארו ללילה, כי בתקופה האחרונה רובי דוגלת בגישת הסטוצים בתור סוג היחסים היחיד שנכון עבורה עם גברים.

בום. בום. בום. בום.

"לעזאזל איתכם!" אני צועקת בזעם ומביטה על מספרי השעון הדיגיטלי שזוהרים בחושך. "ארבעים דקות?! הבחור הזה לקח ויאגרה או משהו?"

לבסוף, קצב דפיקות ראש המיטה בקיר מאיץ ואז שוקט באחת, ואני שוב שוקעת בשינה.

צלילי השיר "Born for This" של להקת The Score פועמים מתחת לעור שלי בזמן שאני מתעסקת עם מתקן המים החדש. אימא אסרה עליי לאכול ולשתות לפני הצילומים, שיתקיימו בעוד כמה שעות, אבל לא אכפת לי. קודם כול, "בואי תבחני את העצבים שלי" זה המשחק המשפחתי האהוב עלינו, ושנית — אחרי ריצת בוקר מתישה אני פשוט מיובשת מצמא.

צעדים כבדים נשמעים מאחורי גבי, וכעבור דקה אני כבר מתבוננת בבחור זר שלבוש אך ורק בתחתוני בוקסר של קלווין קליין שעוטפים בחוזקה ישבן מעולה, מסתובב בסלון שלנו בחיפוש אחרי הסמרטוטים שלו.

"אני יכולה לקרוא לך 'אבא'לה' מעכשיו?" אני צועקת לעברו בטון משועשע.

הגבר מפנה את ראשו ומבטינו נפגשים. עיניי נפערות כי הוא נראה צעיר בטירוף — בן עשרים, אולי קצת יותר. זה בדיוק סוג הבחורים שאני מעדיפה לשמור מהם מרחק. אתם יודעים, יפיופים סקסיים כאלה שהתרגלו לכך שכולם מתים עליהם, שחיים בתסריט קבוע של "לדפוק ולזרוק" ומאמינים שהעולם סובב רק סביבם.

תווי פניו עדינים אבל מרשימים: סנטר גברי ומגולח למשעי, גומת חן דומה לשלי, שפתיים תפוחות, גבות עבותות ומבט תקיף של עיניים חומות מעוטרות בריסים שחורים כפחם, ארוכים באופן לא רגיל לגבר. אם לא היה לו שלט ענק על המצח עם הכיתוב: "זיינתי את אימא שלך אתמול בלילה", הייתי מקטלגת את מראהו החיצוני כיצירת אומנות.

"איפה הג'ינס שלי?" נשמע קולו הנמוך והעמוק, מתגלגל כרעם.

"אי שם בין הטאקו המקולקל וקופסת הטונה הריקה," אני מגחכת ומשלבת את זרועותיי על חזי.

הוא ניגש לעברי באיטיות, גופו השרירי בגודל משאית מטיל צל על האגו שלי. אני נדרכת מייד ומנסה להיזכר באיזה צד של המגירה מונחים הסכינים.

לעזאזל, הוא ממש גבוה.

למרות גובהי הבלתי מבוטל של מטר שבעים וחמש, אני בקושי מגיעה לו עד הסנטר.

מר סבילות מינית נעצר במרחק צעד ממני, חושק שיניים ומעביר את ידו בעצבנות על שערו החום־כהה, שבו כמה קווצות שיער שהובהרו בשמש. אני מספיקה להבחין בקעקוע קטן בחלק הפנימי של אמת ידו — דגל פיראטים.

"זרקת את הבגדים שלי?"

"אתה מתכוון לזבל חסר הטעם הזה שזרקת בכל רחבי הבית שלי כמו עמי ותמי שפיזרו פירורי לחם באגדה?"

המבט החצוף שלו מרפרף על גופי, שכל סנטימטר חשוף בו מבריק מזיעה אחרי הריצה, ומשתהה על רגליי שנתונות במכנסונים קצרים.

"תגידי, להיות כלבה זה המצב הטבעי שלך, או שאת פשוט מקנאה באחותך על זה שהיא קיבלה זיון מעולה הלילה?"

אני מרגישה בערה לא נעימה אי שם בבטן.

אני מכירה את התחושה הזאת היטב.

ככה מתהווה שנאה.

"רובי היא לא אחותי, חמור אידיוט שכמוך. היא אימא שלי."

הבעת הפנים שלו פשוט אדירה. אני מתענגת על כל קמט אנכי שמופיע על גשר האף שלו, מקרבת לשפתיי כוס מים, שותה כמה לגימות ומניחה לנוזל הקריר להפיג את המתח שהצטבר בגופי.

אימא שלי בת שלושים וחמש, ובמקרה שלה הגיל הוא רק מספר. רובי לוהטת יותר מהמלאכיות של ויקטוריה'ס סיקרט, והמאבטחים במועדונים עדיין דורשים ממנה להראות תעודה מזהה בכניסה. לא אתפלא לגלות שהיא עשתה עסקה עם השטן בעצמו ומסרה לו את הנפש שלה בתמורה לנעורי נצח, אבל עמוק בלב אני מקווה שזה איזשהו גן אנטי־אייג'ינג כמו זה שיש לג'ניפר לופז או ג'ארד לטו, ומקווה שירשתי אותו גם כן.

"אימא שלך?!" שואל השרירן בתדהמה.

בדיוק אז נשמע צלצול שקט של טלפון נייד, אי שם מעבר לדלת הצדדית שמובילה מהמטבח לחנייה המקורה, והבחור נאנח בהקלה ומאבד כל עניין בשיחה שלנו. הוא חולף על פניי באופן לא מנומס בעליל, רץ במדרגות לעבר החנייה ולאחר דקות ספורות נשמעות משם קללות עסיסיות.

כן, באמת זרקתי את הבגדים שלו לתוך אחד הפחים.

ניקיון של יום ראשון זה טקס קדוש, לא פחות.

אני יוצאת החוצה מבעד לדלת הראשית ורואה את האורח הלילי של אימא שלי חוצה את החצר שלנו, מכפתר תוך כדי תנועה את מכנסי הג'ינס שלו ואז מתיישב על אופנוע שחור נוצץ. למראה המחזה הזה רעד קל חולף בגוף שלי, ואני מחבקת את כתפיי בידיי בחוזקה בניסיון להשקיט אותו.

אני שונאת אופנועים מחורבנים.

אני שונאת בחורים שרוכבים על אופנועים מחורבנים.

יש לי כל כך הרבה מוקדי שנאה שכבר אפשר לרשום אותם כמדינה מספר חמישים ואחת על מפת ארצות הברית.

פרק 2

האנטר

"לעזאזל, הבחור הזה מזדיין כמו אליל," נשמע קולה המתנגן של אימא שלי מאחורי גבי.

אני מסתובבת ורואה אותה שעונה על המשקוף בפתח הבית, ומבטה, שדומה למבט של חתולה שטרפה שמנת לשובע, מלווה את האופנוע המתרחק. גופה המושלם, שמשמש עדות לאהבה הענקית של רובי לפילאטיס, עטוף במגבת בצבע ורוד שמדגיש את השיזוף שלה, הטיפוסי לתושבי פלורידה. שערה הלח אחרי המקלחת אסוף לפקעת זהובה על קודקוד ראשה. אפילו בשעת בוקר מוקדמת כל כך, בלי שום איפור ועם רטיות של הידרוג'ל מתחת לעיניים, היא עדיין נראית כמו מיליון דולר.

"את לא צריכה לדבר על זה איתי," אני רוטנת, חולפת על פניה ונכנסת הביתה.

"אל תתחסדי, האנטר," רובי מגחכת, מחניקה פיהוק והולכת אחריי למטבח. "את כבר בת תשע־עשרה ולא בתולה."

בחילה גואה בגרוני כשזיכרונות מהניסיון המיני הראשון והאחרון שלי חולפים בעיני רוחי: ברנדון סטיוארט ואני. מלך ומלכת נשף הסיום. תא קטן ביאכטה שבה מתקיימת המסיבה לרגל סיום התיכון, ושחקן הרוגבי המתנשף ומחרחר ממאמץ בעודו מנסה לדחוף לתוכי את הזין העקום שלו בחינניות של פיל בחנות חרסינה...

באותו ערב היו גלים חזקים במיוחד והדביל הזה חטף מחלת ים בדיוק באמצע הסקס המביך שלנו. האם אני צריכה להסביר מה קרה הלאה?

היום הזה היה רשמית הגרוע בחיי.

למרבה המזל, לא ראיתי את ברנדון מאז, אבל התמונות שלי בשמלת ורה וונג מוכתמת בקיא עדיין מופיעות פה ושם בפינטרסט תחת הקטגוריה של "רעיונות שיכולים לעניין אתכם".

אנחנו נכנסות למטבח, ורובי קולטת מייד בעיניה החומות והנוקבות את כוס המים שלא סיימתי לשתות. היא נאנחת בכעס, שולפת ממגירת השולחן חפיסת סיגריות לאקי סטרייק מעוכה, מתיישבת על משטח השולחן ומציתה סיגריה.

"הרי ביקשתי ממך לא לשתות לפני הצילומים," מילותיה נפלטות מפיה יחד עם העשן.

"ואני ביקשתי מסנטה קלאוס אימא נורמלית, אבל כפי שאת רואה — המשאלות שלנו לא תמיד מתגשמות."

"אני אימא מושלמת," רובי נוחרת בבוז ומתבוננת בי באגביות בזמן שאני מרוקנת את מדיח הכלים.

"אימהות מושלמות לא שוכבות עם קטינים."

"קטינים?!" קולה עולה בחצי אוקטבה. "הבחור בן עשרים ואחת, לעזאזל!"

"והבת שלך בת תשע־עשרה!" אני קוראת בקול ומסתובבת לעברה. "מה חשבת, לעזאזל? את לא מבינה שאת יכולה להיות אימא שלו?!"

אם מבטים היו יכולים להרוג, כבר הייתי עולה במדרגות החרטה שמובילות לשערי השאול, או איך דנטה אליגיירי תיאר את זה ב"קומדיה האלוהית" שלו?

"אם אי פעם תגידי שוב משהו כזה, אני אוריד לך את הראש הקשקשן שלך," היא שואפת עמוקות ופולטת ענן עשן היישר לפרצוף שלי. "למה לימדתי אותך לדבר בכלל?"

נפלט לי צחקוק.

"זאת הייתה סבתא."

"אה, נכון. ברור." פיה נפרש בחיוך רחב. "אגב, לגבי אתמול בלילה... אני נשבעת, ניסיתי להיות שקטה יותר, אבל החתיך הלוהט הזה..."

"אלוהים, אימא," אני סוגרת את דלת מדיח הכלים וחוצה את המטבח בצעדים רחבים תוך כדי שאני מצמידה את ידיי אל אוזניי. "תפטרי אותי מהפרטים המלוכלכים האלה."

"היי! מה כל כך מלוכלך בהם?!"

"לה־לה־לה! אני לא שומעת אותך!" אני צועקת מהסלון, מרקדת לצלילי השיר החדש של אוליביה רודריגו שנישא מהרמקול החכם שלי והולכת לחדר האמבטיה.

כעבור שעה, ה"תרנגולת" שלי — כך אני מכנה בחיבה את מכונית המיני קופר הצהובה הישנה שלי, כבר טסה על כביש אולד קאטלר לעבר דרום מיאמי. קרני האור הבוהקות של שמש הבוקר משתקפות ממכסה המנוע המבריק ומכות היישר בעיניי. הרוח הלחה חודרת מבעד לחלונות הפתוחים של הרכב ומצננת בנעימות את פניי. הטמפרטורה מתקרבת לשלושים מעלות צלזיוס, אבל באזורים הבנויים של מיאמי, בעיקר באזורים שבהם הלחות גבוהה במיוחד, התחושה היא שהרבה יותר חם.

אני מרגישה את הניגוד הזה בקלות כי אימא ואני מתגוררות בפאתי העיר. הבית שלנו נמצא במרחק כמה קילומטרים מהעיר הגדולה, בשכונה קטנה וציורית בעיירה קאטלר ביי, לשם עברנו לפני בערך חמש שנים.

לפני המעבר לפאתי מיאמי התגוררנו באי נופש קטן — קי־ווסט, ליד חופי פלורידה, בין האוקיינוס האטלנטי ומפרץ מקסיקו, במקום שבו גובה הבתים המרבי הוא חמש קומות, ברחובות מתרוצצים תרנגולים שמוגנים על ידי החוק, ושם נמצא גשר שבעת המיילים האגדי ששימש לעיתים קרובות לוקיישן לצילומי סרטים הוליוודיים. אם צפיתם בסרט "שקרים אמיתיים", אז ממש על הגשר הזה צולמה הסצנה האייקונית של סיום המרדף של ארנולד שוורצנגר אחרי המחבלים. אבל מגניב עד כמה שזה נשמע, קי־ווסט היה מקום משעמם בטירוף. תמיד היה לי צפוף שם.

מיאמי — היא סיפור אחר לגמרי. עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות שמוכנה לחלוק את מלוא עושרה בנדיבות. אימא הקימה כאן את העסק הראשון שלה, שכבר עושה חיל, ואני, הודות לכסף שהיא הרוויחה, מתחילה ללמוד באוניברסיטה היוקרתית ביותר באזור. שנת הלימודים מתחילה מחר.

נראה לי שהחיים מסתדרים עבורי סוף־סוף.

כשהנורה האדומה שמסמנת שהדלק עומד להיגמר נדלקת, אני סוטה מהכביש המהיר ועוצרת בתחנת הדלק הקרובה.

"אני אלך," רובי עוצרת אותי כשאני מסתובבת לאחור כדי לאסוף את התיק שלי מהמושב האחורי.

כל מה שנותר לי הוא למשוך בכתפיי. "בסדר."

אימא יוצאת מהרכב באלגנטיות, מחליקה את הקפלים של שמלתה הדקיקה בצבע שמנת ומנערת את רעמת השיער הבהיר המרשימה שלה. כל תנועותיה מלוטשות לכדי שלמות. בעולמה של רובי התנועה הזאת היא כמו ריקוד חיזור שהנקבה מבצעת כדי לעורר את עניינו של הזכר.

אין לי מושג איך זה עובד, אבל לפני שחולפות כמה שניות, היא מצליחה להפיל ברשתה בחור לטיני קירח וענק ממדים שממלא דלק ברכב הבנטלי שלו בעמדה הקרובה.

ברצינות, הבחור נראה כמו טנק: גבוה, כתפיים רחבות להחריד ופלג גוף ענק שנהיה צר יותר באזור המותניים. מתחת לחולצה הדקה ששוליה מהודקים בתוך המכנסיים האלגנטיים בולטים שרירים נפוחים שמותחים את בד הכותנה. לרגליו הוא נועל נעלי לואפר, כל אחת בגודל החללית של אילון מאסק, ועל פניו הוא מרכיב משקפי טייסים של ריי־בן שגורמים לו להיראות כמו שומר ראש או סוכן חשאי של הכוחות המיוחדים.

אני נשענת לאחור במושב ועוקבת בשיעמום אחרי אימא שלי שמעפעפת בריסיה, מעמידה פנים שהיא חווה התקף חרדה ואז אומרת משהו במהירות לגבר שניגש אליה.

עלמה בצרה.

פשוט קלאסיקה מחורבנת.

כעבור כמה רגעים הבריון המגודל כבר בוחן אותה בעניין ברור, מוכן לא רק לשלם על הדלק שלה, אלא גם להוסיף אותה למוטבים בביטוח החיים שלו. למזלו, רובי אף פעם לא מהמרת בגדול.

כעבור רבע שעה אימא חוזרת לרכב, אוחזת בידה בשקית נייר חומה וכרטיס ביקור.

"מכל מלא ובוריטו ירקות," היא קורצת אליי בשביעות רצון.

אני נושכת את השפה בניסיון להחניק את צחוקי.

האישה הזאת היא פשוט ניגודיות מהלכת על שתיים. היא מצליחה לשלב בתוכה אהבה אדירה למטבח המקסיקני עם דיאטה דלת קלוריות, עישון עם אהבה לספורט וריצה, והערכה לעקרונות הפמיניזם עם עסק בתחום הליווי.

"ברוס מקארטני, מאמן פוטבול ראשי ב..." אני קוראת בקול רם את הכיתוב הכסוף על הרקע השחור.

"עזבי, תזרקי את זה!" רובי חוטפת את כרטיס הביקור מידיי בלי לתת לי לסיים לקרוא, ומעיפה אותו החוצה דרך החלון הפתוח. "לבן־זונה הזה הייתה טבעת נישואים על האצבע."

נימה כמעט בלתי מורגשת של ייאוש שחולפת בקולה מושכת את תשומת ליבי.

"הוא מצא חן בעינייך," אני מסיקה.

"תסתמי ותשימי גז," רובי נובחת ואחר כך נועצת שיניים בטורטייה בעצבנות.

"הוא לא סתם מצא חן בעינייך," אני צועקת בקול רם, "ממש נדלקת עליו, נכון? ועוד ממבט ראשון! כמו באיזו מלודרמה טלוויזיונית פתטית!"

"האנטר, מושא האהבה היחיד שלי שוכב בבית במגירת התחתונים שלי ומופעל על ידי שלוש סוללות."

"היי, ומה איתי?!"

"סליחה, אסופית. אני כל הזמן שוכחת ממך," רובי מגחכת וכעבור שנייה הבוריטו שלה מתנגש לי בפרצוף.

עד שאנחנו נכנסות בשערים הפתוחים של הווילה שאימא שכרה לצילומים, שרירי הפנים שלי כבר כואבים מרוב צחוק.

הבניין הדו־קומתי בסגנון הטרופי נראה חמוד ומזמין. סביבו יש מדשאה מטופחת, שיחים מסודרים וערוגות פרחים בצבעים בוהקים. חזית הווילה הלבנה מעוטרת בשני חלונות צרפתיים שבהם משתקפים פני המים השקטים של הבריכה, שבעצמם מבריקים כמו זכוכית בצבע טורקיז. כל התפאורה כאן משרה שלווה ושקט. אנחנו צועדות בשביל חצץ שתחום בעצי לימונים ונכנסות לבית, שם מצפֶּה לנו מאקיו.

מאקיו הוא יד ימינה הנאמן של אימא שלי. הוא זכה בשמו האקזוטי הודות לאבותיו מהוואי. וזה לא הדבר היחיד שמיוחד בו. מאק צובע את שערו בוורוד, מעריץ את דוסטויבסקי, אוהב להאזין לשאנסונים צרפתיים ומפחד פחד מוות מבשר חזיר כי הוא טוען שהוא מפתה את הרוחות הרעות. הבחור נמוך ממני בחמישה־עשר סנטימטרים בערך ורזה בחמישה קילוגרמים. ברגעים הנדירים שבהם הוא לא עסוק בללקק לרובי, אנחנו מסתדרים לא רע בכלל.

"אלוה־ה, יקירתי!" הוא מנקר את הלחי שלי בקצרה ומייד מפנה את תשומת ליבו לאימא שלי: "בשם כל החתלתולים הקדושים, איזו שמלה!"

אני מגלגלת את עיניי ונכנסת לסלון. על שולחן הקפה ליד קופסת בונבוניירות עומדים שני דליים מלאים בקרח שמצננים שמפניה, ולידם קערת פירות ענקית.

שום דבר יוצא דופן.

רובי הופכת כל יציאה שלה מהבית לפסטיבל של אלכוהול.

מבעד לדלתות הזכוכית של הסלון שמובילות לטרסה אני רואה את צוות העובדים של אימא: אנדרו הצלם, העוזרת האישית שלו נילה, אנה המאפרת וג'ינג'ית חדשה ולא מוכרת, כנראה הספרית החדשה.

"מה שלומך, האנטר?" מאקיו קורא לעברי. "את מוכנה לעבודה?"

"אה־הה־הה," אני אומרת באריכות בחוסר רצון ומשגרת לפי ענב.

אלוהים, אני שונאת את כל זה, אבל אין לי אפשרות להסתלק.

אימא שלי היא הבעלים של סוכנות קטנה, אבל כבר די ידועה בחוגים מסוימים, שמספקת שירותי ליווי. הכול חוקי לגמרי, בלי שום עסקים אפורים או פעילות שקשורה לתעשיית המין. רק ליווי ידידותי לאירועים עסקיים או לכל אירוע ציבורי אחר באזור מיאמי־דייד, והכול בדיסקרטיות מרבית. אני יודעת על מה אני מדברת, משום שנאלצתי להחליף את הדוגמניות של אימא כבר פעמיים. רק הזמן הפנוי שלי — זה כל מה שמכרתי ללקוחות העשירים שלה.

חוץ מליווי, הבחורות בסוכנות של אימא מרוויחות לעיתים קרובות כסף מצילומי דוגמנות למגזינים, לקטלוגים של בגדים ועבודות צדדיות נוספות. רובי מנצחת גם על הפרויקטים האלה. כל החוזים של הדוגמניות שלה נסגרים מולה. זאת הסיבה לכך שאני נמצאת כאן עכשיו. הדוגמנית שנבחרה לככב בפרסומת הזאת חלתה במפתיע, וכדי לא להפסיד את הכסף, אימא סידרה שאחליף אותה.

"קחי," מאק מושיט לי שקית נייר. "את יכולה להחליף בגדים בחדר הארונות בקומה השנייה."

אני מציצה אל תוך השקית ומרגישה את הלהט מציף את לחיי.

"מה זה?!" אני מביטה בזעזוע בשתי פיסות בד קטנות בצבע אדום בוהק, שלא יספיקו אפילו כדי להלביש כלב צ'יוואווה.

"בגד ים," הוא עונה בזהירות ומעפעף בעיניו הצרות. "רובי לא אמרה לך שהצילומים הם ליד הבריכה?"

אני מפנה את מבטי הזועם לעבר אימא שלי.

"השתגעת לגמרי?"

"האנטר, זה בסך הכול בגד ים." נימת הדיבור הזאת שלה שמשדרת את־כזאת־דרמה־קווין מרגיזה אותי אפילו יותר. "את הולכת בכל יום לחוף הים, ושם כולם נועצים בך מבטים בחינם."

"זה לא אותו הדבר!"

"מותק, בואי פשוט נעשה את זה וזהו, טוב? הרי את לא יכולה להעמיד את כל האנשים האלה שכאן במצב לא נעים, נכון?" היא מחווה בידה לעבר הצוות שלה, שעומד מאחורי דלתות הזכוכית.

"אני יכולה ועוד איך!" אני זורקת את שקית הנייר על הרצפה ובועטת בה בקצה נעל הספורט שלי. "הנה, תראי."

"האנטר..."

"אני מוכנה להצטלם רק בבגדים."

"בשביל מה לך בגדים?" מאק מניח את ידו על הכתף שלי במחווה מרגיעה. "תראי איך את נראית, מתוקה. קנדל ג'נר הייתה מתה לגוף כזה. זה פשע להסתיר את הקימורים האלה."

אני משפילה את מבטי לחולצה עם תמונתו של וולטר ווייט ותוהה על אילו קימורים התוכי מהוואי הזה מקשקש. החזה שלי לא השתנה מימי חטיבת הביניים, וישבן בכלל לא היה כלול בערכה שלי.

"אמרתי 'לא', וזהו."

רובי גונחת מכאב בקול רם כל כך, שראשיהם של כל האנשים שעומדים מאחורי דלת הזכוכית מופנים לעברנו.

"האנטר, אם לא אקיים את תנאי החוזה, אצטרך לשלם קנס מחורבן! את יודעת שאין לנו כסף עכשיו בכלל, ובזכות מי?" היא מצביעה לעברי במחווה תיאטרלית. "בזכות קרצייה אחת שהחליטה שהיא רוצה ללמוד באוניברסיטה היקרה ביותר בפלורידה ושאני חייבת לשלם לה את כל החשבונות! כך שאם את לא רוצה להפוך המבורגרים במקדונלד'ס המחורבן עד סוף חייך, תלבשי את בגד הים המחורבן ותעבדי."

אני בטוחה שכל הנוכחים בבית הזה מרגישים על בשרם את הזעם היוקד שלי, כי דממה שכזאת לא שמעתי אפילו בבית הקברות.

"אני רוצה חמישים אחוז מהתשלום," אני מכריזה בטון שלא משאיר מקום לוויכוח.

גבותיה הכהות והעבות של אימא מתרוממות אל על.

"אבל קבענו שלושים."

"אמרתי חמישים."

"בראדשו אמיתית," מאק צוחק.

דבריו מעלים גיחוך שבע רצון על שפתיה של רובי, והיא מושיטה לי את ידה.

"סגרנו."