אחרי טהראן

פרק ראשון:קופסת התכשיטים הכסופה של סבתי

"תראי מה עשית עכשיו! הרגת את אמא שלך!" אמר לי אבי בפרסית. זה היה יום מעונן באוקטובר 1998. חובשים הורידו את אמי על אלונקה בגרם המדרגות הצר בביתי הפרוורי שבקנדה. עמדתי במבואה הקטנטונת. דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה, ואני רעדתי ברוח הקרה שנשאה ניחוח של חורף. שמחתי שהחובשים לא דוברים את שפתנו. אבל אחד מהם הביט בי בעיניים שואלות, ושיערתי שחש בקולו של אבי את הכעס החד כזכוכית שבורה. אבי ביקש אשמים. כאילו יוכל לתקן את המצב ולהביא להחלמתה של אמי אם יימצא האדם האחראי למחלתה הפתאומית.
החובשים שנשאו את אמי עברו על פני במהירות. הספקתי להעיף מבט בפניה. הם היו חיוורים מהרגיל, והקמטוטים סביב עיניה החומות נראו עמוקים יותר. אבל היה עוד משהו: עיניה השתנו; הן לא היו חמורות ומאשימות כמו תמיד. היא נראתה כמו ילדה מרדנית שנתפסה בקלקלתה, אבל אינה מתחרטת, אף לא לרגע, על מה שעוללה. יצאתי החוצה בעקבות החובשים ובעקבות הורי, והדמעות התגלגלו על פני. ניגבתי אותן בגב ידי. אני הרי חזקה. ובכל זאת, הנה אני, אישה בת שלושים, מרגישה כאילו אני שוב בת שמונה ובטהראן.
ליוויתי בעיני את אורות האמבולנס שנעלמו מעבר לפינה. אחר כך נכנסתי חזרה אל הבית. בעלי אנדרֶה ואני רכשנו אותו ביולי 1993, שנתיים אחרי שבאנו לקנדה כמהגרים. הורי הצטרפו אלינו בסתיו של אותה שנה. המחצית העליונה של הקיר הסמוך למדרגות היתה צבועה צהוב, המחצית התחתונה — ירוק. רצועה רחבה של פרחים כחולים ולבנים הפרידה בין השתיים. רציתי לצבוע את הקיר ההוא ברגע שעברנו אל הבית, אבל כיוון שעבדתי במשרה חלקית במקדונלדס (ואחר כך ב"סְוויס שאלֶה") וגם הייתי עסוקה בגידול שני בני הקטנים, נאלצתי לדחות את הדבר זמן־מה.
נעלתי את הדלת אחרַי והתיישבתי על הרצפה לפניה. לא יכולתי לשאת עוד את משקל גופי. הייתי אסירת תודה על שלא היתה נפש חיה בבית; הילדים היו בבית הספר, ואנדרה היה בעבודה. ידעתי שעלי לטלפן אליו, לבקש שיאסוף את הילדים ויבוא הביתה כדי שנוכל לגשת לבית החולים ולברר מה קרה לאמי. אבל לא הייתי מסוגלת לזוז.
"תראי מה עשית עכשיו! הרגת את אמא שלך!"
האם אבי מגיב סוף־סוף על מה שהתרחש בטהראן לפני שש־עשרה שנים? ב־1982, כשהייתי בת שש־עשרה, עצרו אותי באשמת פשעים פוליטיים כביכול, ואחר כך הייתי אסירה בכלא אֵוִוין הנודע לשמצה. ידעתי שמאסרי גבה מחיר מהורי. אבל הוא גבה את מחירו גם ממני. שנים לא חשבתי על אווין. עברי היה כרוח רפאים, שאני, כמו גם בני משפחתי, בחרנו להתעלם ממנה, אף שלא היה אפשר להתכחש לנוכחותה. מעולם לא דיברתי עם הורי על מה שקרה לי בבית הסוהר. ולא זו בלבד שמעולם לא שאלו אותי, הם גם הבהירו שברצונם לשכוח את החוויה. מיד אחרי שחרורי, לא רציתי לדבר על מאסרי, אבל הייתי יכולה להיות רגועה יותר אילו ידעתי שהם נכונים להקשיב כשאהיה מוכנה לכך. כעת אמי גססה, והם עדיין לא ידעו דבר על מה שהתרחש מאחורי חומות אווין. וכי איך יכולתי לספר להם שעינו אותי ושעמדו להוציא אותי להורג? איך יכולתי לומר שאילצו אותי להתחתן עם אחד החוקרים שלי ושביליתי איתו לילות בתא הבידוד שלי? והיה עוד הרבה, הרבה יותר —
הטלפון התחיל לצלצל, אבל לא העזתי לענות. אולי אמי מתה? אולי אבי צודק ובאמת הרגתי אותה?
עד מהרה נודע לי שלא גרמתי לאמי התקף לב. היה לה סרטן בכיס המרה, והיא נזקקה לניתוח. אמי ידעה על הסרטן שלה זה מכבר, אבל לא אמרה לנו דבר. היא לא רצתה להדאיג אותנו, אמרה אחר כך.
התקשורת בין הורי לביני אף פעם לא היתה טובה. בילדותי, כשאמי רצתה להעניש אותי, היא נהגה לנעול אותי בחוץ, במרפסת דירתנו שבמרכז טהראן. גרנו בשתי דירות צמודות ששכרנו מעל מסעדה קטנה וחנות רהיטים, בפינה הצפונית־מערבית של שדרת השאה ושדרת ראזי. שלושת חדרי השינה שלנו, המטבח הקטן וחדר האמבטיה היו משני צדיו של מסדרון צר וחשוך, בין מכון היופי של אמי לבין הסטודיו לריקודים של אבי.
הפעם הראשונה שאמי נעלה אותי בחוץ על המרפסת זכורה לי היטב. זה היה זמן קצר אחרי מותה של קְסֵנָה, סבתי מצד אבי, כשהייתי בת שבע. סבתי קסֵנה — או בַּאבּוּ, כפי שקראתי לה — ניהלה את משק הבית. היא בישלה וניקתה וטיפלה בי. בכל יום היתה לוקחת אותי אל הפארק וקוראת באוזני. היא היתה חברתי הטובה ביותר. את אמי כמעט לא ראיתי. היא עבדה כל היום במכון היופי שלה, ובערבים נהגה לצאת. בַּאבּוּ, כמו אמה של אמי, היתה נוצרייה ממוצא רוסי. הסבתות הרוסיות שלי נישאו לגברים איראנים שבאו לעבוד ברוסיה לפני המהפכה הקומוניסטית ב־1917. אחרי המהפכה נאלצו שתי המשפחות לעזוב את רוסיה; הגברים לא היו אזרחים רוסים ולא הורשו עוד לשהות ברוסיה.
כשקסנה ועיסא, סבי, עברו מרוסיה לאיראן, קסנה נשאה בבטנה את אבי. אחותו היחידה של אבי, תמרה, היתה אז בת ארבע. אבי נולד בעיר מַשהָד ב־1921, זמן קצר אחרי שהמשפחה הגיעה לאיראן. אחר כך עקרה המשפחה לטהראן. שבועות ספורים לאחר מכן יצא עיסא למכור את התכשיטים שהביא איתו מרוסיה כדי לרכוש בית למשפחתו. בדרך נרצח, וכל מה שנשא איתו נגנב. קסנה, שלא דיברה פרסית והיתה זרה באיראן, הצליחה לשרוד. עם הזמן היא פתחה בית הארחה קטן ופירנסה את שני ילדיה בכבוד. היא מעולם לא נישאה שוב.
עיסא נתן לקסנה קופסת תכשיטים עשויה כסף. אחרי מותו העמידה את הקופסה על שולחן המטבח והשתמשה בה ככלי לסוכר. בכל פעם שהמתיקה את התה שלה, נזכרה בבעלה. אהבתי את הקופסה ההיא. אחרי מותה רציתי שהיא תהיה שלי, ויום אחד רוקנתי את כל הסוכר על שולחן המטבח והחבאתי את הקופסה מתחת למיטה שלי. אמי גילתה מהר מאוד מי עשה את המעשה ונעלה אותי במרפסת כדי להעניש אותי. ברור שזאת לא היתה הפעם האחרונה שלי במרפסת. הייתי ילדה סקרנית, דעתנית ורהוטה. רציתי לדעת הכול. תשובה שלילית אף פעם לא סיפקה אותי. "לא" היה אתגר בשבילי, ותמיד הגבתי עליו ב"למה?" לאמי היפה לא היתה די סבלנות אלי. היא היתה עסוקה בעבודתה וגם סבלה קשות מתופעות של גיל המעבר. היא מצאה אפוא עונש מושלם שירחיק אותי מדרכה: היא נעלה אותי בחוץ, במרפסת. אחי לא היה יכול להושיע. אַָליק, אחי היחיד, היה מבוגר ממני בארבע־עשרה שנים. הוא עזב את הבית בגיל שמונה־עשרה כדי ללמוד באוניברסיטה בעיר אחרת.
שנאתי את המרפסת. היה לי חם מדי או קר מדי, אבל הגרוע מכול — הייתי בודדה. ואולם זה המקום שלמדתי בו אורך רוח, מעלה שלא נמצאה בי באופן טבעי. יותר מלהיות נעולה בחוץ שנאתי את ההשפלה, ולכן אף פעם לא התקוממתי. אף פעם לא צרחתי, לא הלמתי בדלת המרפסת ולא רקעתי ברגלי. בכיתי חרש, ומעל מחיצות הבמבוק שהקיפו את תאי נטול הגג, שגודלו מטר על שניים וחצי, השקפתי אל הרחוב.
ארבעת נתיבי הרחוב סאנו מתנועה בשעות הלחץ, והאוויר הדיף אדי מפלט. מעבר לרחוב מַכר חסן אקא, הרוכל הגידם, שזיפים ירוקים חמוצים באביב, אפרסקים ומשמשים בקיץ, סלק אדום מבושל בסתיו וכל מיני עוגיות בחורף. באחת מפינות הצומת הושיט זקן עיוור את ידיו הגרומות אל העוברים ושבים, ומבוקר עד לילה קרא, "עזרו לי, בשם אלוהים!" מול דירתנו נצצו בשמש חלונות מראָה של בניין משרדים בן חמש־עשרה קומות, שתנועת העננים השתקפה בהם. בלילה נדלקו אורות הניאון מעל החנויות וצבעו את החשכה.
גזר הדין שלי על המרפסת נמשך מחצי שעה ועד שבע שעות. רוב הזמן יכולתי לשמוע ואלס או טנגו מבעד לחלונות אולפן הריקודים של אבי, ולפעמים שמעתי את אבי סופר, "אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש..." דימיתי בעיני רוחי את התלמידים של אבי, זוגות לבושים בהידור, סובבים ומחליקים לצלילי המוזיקה. נכספתי לקחת חלק בעולם האסור של הסטודיו. אבל אבי מעולם לא הרשה לי להיכנס כשעבד. לעתים קרובות, כשהתעוררתי מוקדם מאוד בבוקר וכולם עדיין ישנו, נכנסתי לסטודיו וחגתי לצלילי ואלס דמיוני עד שראשי הסתחרר ונפלתי על רצפת הלינוליאום החומה והקרירה שריח שעווה עלה ממנה.
בילדותי פחדתי מאבי. הסתכלתי עליו כשישב כל ערב בכיסא העור השחור החביב עליו, באזור ההמתנה של הסטודיו שלו, וקרא עיתון. יציבתו היתה תמיד מושלמת — זקופה כסרגל. אם הפרעתי לו בדיבור כלשהו או ברעש, הוא הביט בי בעיני הענבר הרציניות שלו, ופיו קו מתוח שנראה כאילו אינו מסוגל לחייך. גם הוא היה חסר סבלנות כלפי ילדים. ידעתי היטב שאם לא אתנהג יפה הוא יסטור על פני. בשבילי, זו היתה החוויה המשפילה ביותר.
כך גדלתי, מבחוץ, משקיפה על משפחתי מרחוק, כאילו חוצצת בינינו חומת לבנים שגדֵלה והולכת עם כל יום שעובר. מצאתי מפלט בספרים, בבית הספר ואצל חברות, ואת רוב זמני העברתי בקריאה ובלימודים. תמיד הצטיינתי בלימודי, וכשהייתי בת שתים־עשרה החלטתי להיות רופאה. כל המורים עודדו אותי ואמרו לי שבזכות ההתמדה שלי אוכל להיות כל מה שאבחר בו. בינתיים, חיי היו דומים מכל בחינה אחרת לחיי ילדה ממוצעת בצפון אמריקה. בכל יום חמישי בערב צפיתי ב"בית קטן בערבה" (בדיבוב פרסי), ובכל יום שישי צפיתי ב"דוני ומרי" (באנגלית). הייתי מאוהבת עד טירוף בדוני אוסמונד! היה לנו בית נופש לחוף הים הכספי, שבו ביליתי בעונות הקיץ ברכיבה על אופניים, בשיזוף על החוף, במסיבות עם חברים ובריקודים לצלילי הבי־ג'יז.
כשהייתי בת שלוש־עשרה התחוללה המהפכה האסלאמית ושינתה את עולמי לבלי הכר. מחלוני השקפתי על השמים המתקדרים. בתחילה היה רק זרזיף, אבל הוא הפך לשיטפון שהציף את הרחובות והדיח את הנורמליות מתוך חיינו. הרחוב שלנו, שתמיד היה עמוס במכוניות ובהולכי רגל, התרוקן ודמם. אפילו הקבצנים נעלמו. לא עבר זמן רב וכלי רכב צבאיים הטילו את צלם על כל פינה. מדי כמה ימים מילאו מאות מפגינים זועמים את הרחוב, גברים מזוקנים בראש ונשים בצ'אדורים1 בעקבותיהם; באגרופים שלוחים מעלה הם צעקו, "מוות לשאה!" ו"עצמאות, חופש, רפובליקה אסלאמית!" בפעם הראשונה בחיי שמעתי יריות; הצבא פתח באש על המוני המפגינים. אמי ציוותה עלי להתרחק מהחלונות, והפעם נשמעתי לה בלי ויכוח.
1 הצ'אדור הוא מעין גלימה שלובשות חלק מנשי איראן בפרהסיה, והוא רק אחת הדרכים שבהן נשים מוסלמיות יכולות לקיים את קוד הלבוש האסלאמי, חג'אב. הצ'אדור מכסה את כל גוף האישה, ורק פניה נשארים גלויים. (כל ההערות הן הערות המחברת, אלא אם כן מצוין אחרת.)
אף על פי שהמהפכה צברה תאוצה, הורי האמינו שחבורה של מוּלות ואזרחים לא חמושים לעולם לא יביסו את צבאו של השאה. אבל הם טעו. השאה יצא לגלות; אייתולה ח'ומיני, שבילה בגולה שנים רבות, חזר לאיראן; הרפובליקה האסלאמית של איראן נולדה, ואילו עולמנו, וכל החוקים שליכדו אותו קרסו. תושבי איראן רצו דמוקרטיה, אבל לא זכו לזה. עד מהרה נחשב הריקוד למעשה שטן. אבי סגר את הסטודיו שלו והתחיל לעבוד כלבלר במפעל פלדת האל־חלד של ידידו. הוא תיעב את עבודתו החדשה, אבל קיווה שהממשלה האסלאמית החדשה לא תאריך ימים. איפור, בגדים נאים וספרים מערביים נאסרו על פי החוק. עד מהרה התמוסס חלומי להיות רופאה, היות שנשים קנאיות ממשמרות המהפכה, שרובן אפילו לא סיימו בית ספר תיכון, החליפו בהדרגה את מורותינו. מורות חסרות הכשרה אלה העבירו את רוב השיעורים בדקלום סיסמאות פוליטיות. כשמחיתי בפני המורה החדשה לחשבון וביקשתי שתלמד חשבון במקום למנות את כל הדברים המצוינים שעשה ח'ומיני למען הארץ, אמרה לי לצאת מהכיתה אם הסדר החדש אינו לרוחי. יצאתי ושלא במתכוון גרמתי לשביתה כללית בבית הספר שנמשכה שלושה ימים.
בחודשים שלאחר מכן ייסדתי עיתון של בית הספר וכתבתי מאמרים נגד הממשלה. המנהלת החדשה שלנו — שהיתה כבת תשע־עשרה וחברה במשמרות המהפכה — החלה לראות בי אחת מאויבותיה הגרועות ביותר. רוב חברותי היו עכשיו תומכות של קבוצות מרקסיסטיות או מרקסיסטיות־אסלאמיות, אנטי־ממשלתיות, ואני התאמצתי בכל כוחי להשתלב בפעילותן. ואולם, אף על פי שתיעבתי את הממשלה החדשה, הייתי נוצרייה אדוקה והשתתפתי יום־יום במיסה, ולכן מצאתי את עצמי עד מהרה מבודדת ומדוכאת. הורי היו מודעים לרוב פעילויותי, אבל אף פעם לא ניסו לעכב בעדי; אחרי הכול, על פי אמות מידה רגילות, לא עשיתי כל רע. רציתי רק ללמוד מתמטיקה, מדע וספרות, לא תעמולה ממשלתית. לבסוף מסרה המנהלת את שמי ואת שמותיהן של תלמידות רבות אחרות מבית הספר שלנו — תלמידות "אנטי־מהפכניות" — לבית המשפט האסלאמי לצדק.
עצרו אותי ב־15 בינואר 1982 בתשע בערב, ואני בת שש־עשרה בסך הכול. מעצרי נמשך שנתיים ימים. בזמן הזה סבלו אמי ואבי סבל רב. הם ידעו שאסירים פוליטיים עוברים עינויים באֵווין. הם שמעו על אונס נערות צעירות ועל ההמונים שהוצאו יום־יום להורג. בכל יום הם חיכו לשיחת טלפון שתודיע להם לבוא אל שערי הכלא ולקחת את חפצי מפני שהוצאתי להורג.
אווין היה כמו מדינה בתוך מדינה. היו לו חוקים משלו, ובמובן מסוים, גם ממשלה וצבא משלו. השומרים והחוקרים היו בעלי כוח עצום. האסירים באווין איבדו את כל זכויותיהם ונחשבו נחותים מעבדים. לרוב האסירים התירו ביקורים של בני משפחה קרובים, ולפיכך ראיתי את הורי אחת לחודש, בין חמש לעשר דקות. מחיצת זכוכית עבה חילקה את אולם הביקורים הגדול לשניים. בחודשים הראשונים לשהותי באווין לא היו טלפונים באולם הביקורים, ולכן לא יכולנו לדבר, אלא בשפת הסימנים. חמושים ממשמרות המהפכה עמדו בכל פינה ועקבו אחרי כל תנועה שלנו. הורי בכו בלי הרף, ואני השתדלתי לחייך ולהרגיע אותם. באחד הביקורים, כשישה חודשים אחרי מעצרי, אמרתי להם שהתאסלמתי. הם לא שאלו מדוע. הם הבינו שהדבר נכפה עלי. איש לא העז לחקור מה מתרחש באווין.
כאשר שיחררו אותי — כעבור שנתיים, חודשיים ועשרים יום — הורי התנהגו כאילו נסעתי לחופשה ממושכת. בערב הראשון שלי בבית ישבנו כולנו סביב שולחן האוכל, והורי דיברו על מזג האוויר. הקשבתי להם בתדהמה. כמעט הרגשתי נעולה שוב במרפסת. נדרשו לי כמה ימים עד שהבנתי שהשתיקה שלהם היתה מן הסתם דרכם לגונן על עצמם וגם עלי; הם לא רצו לדעת על הסבל והאימה שהיו נחלתי בכלא, ולכן העמידו פנים שהדבר לא התרחש כלל. הם קיוו שכולנו נשכח זאת. אבל אני לא שכחתי. דחקתי את זיכרונותי לפינה אפלה במוחי, הרדמתי אותם לשנים רבות. הפכתי לאסירה של שתיקה.
שוחררתי ב־1984. אבל ממשלת איראן סירבה להעניק לי דרכון גם שש שנים לאחר השחרור. לבסוף הורשיתי לצאת מהארץ בתנאי שאתחייב לשוב ואפקיד עירבון של חמש מאות אלף טומאנים — כשלושת אלפים וחמש מאות דולר אמריקניים. אם אשוב בתוך שנה, הכסף יוחזר. אם לא, הוא יימסר לממשלה. בשעתו היתה משכורתו של אנדרה שבעת אלפים טומאן בחודש — כשישים דולר אמריקניים. לא היה ברשותנו די כסף ונדרש לנו זמן כדי לגייס אותו. כשהכסף היה בידינו, הממשלה הרשתה לנו לצאת. ואולם, משלא חזרתי לאיראן אחרי תום השנה, חששתי שמשמרות המהפכה יחליטו לאסור את הורי כדי להעניש אותי. אחרי כל מה שקרה באיראן, לא יכולתי למצוא לעצמי מנוח עד שאמי ואבי יגיעו בשלום לקנדה. מבחינה חוקית, אנדרה ואני לא יכולנו לערוב להם עד לקבלת האזרחות הקנדית — הליך שידענו שיארך שלוש שנים ויותר. ולכן, זמן קצר אחרי שהגענו לטורונטו, באוגוסט 1991, ביקשתי מאחי אָליק, שהיגר לקנדה עוד ב־1979, לערוב להורי.
אמי נפטרה מסרטן במרס 2000, לפני שהספקתי לספר לה את סודותי. אבל העבר התעורר לחיים ולא הרפה. הוא תסס כהר געש שש־עשרה שנים ועמד על סף התפרצות. כשחברי משמרות המהפכה באו לביתי לעצור אותי וכיוונו רובים אל פני, לא הרגשתי מאומה. כאילו עזבתי את גופי וצפיתי בסרט. באותו רגע מחריד נכנסתי למצב של הלם מתמשך. בלי להבין זאת, איבדתי את היכולת להרגיש משהו באופן עמוק. פחד, אהבה, כעס ושנאה התחככו בעורי, אבל אף פעם לא חדרו לבשרי. זה היה המנגנון שבאמצעותו שרדתי בבית הסוהר, המקום שתשעים אחוזים מאלפי האסירים ששהו בו היו בני נוער שנגררו ממיטותיהם החמות והולקו בכפות רגליהם עד שלא היו מסוגלים עוד ללכת. טווח הפשעים שבהם נאשמו הילדים האלה נע מקריאת רומנים מערביים או כתבים של מרקס ולנין או פרסומים של קבוצות פוליטיות לא חוקיות, ועד לבוש לא הולם, או התבטאות נגד ערכי המהפכה האסלאמית. היו מי שהשתתפו באספות מחאה נגד המשטר והיו שחילקו עלונים של קבוצות פוליטיות "אנטי־מהפכניות". אווין היה משול לבית ספר תיכון בגיהינום.
האפיזודה הפסיכוטית הראשונה שלי התרחשה מיד אחרי הלווייתה של אמי, באמצע מרס 2000.
מכורבלים במעילינו החמים, בכובעים ובכפפות, נכנסנו כולנו לטויוטה קאמרי הזהובה שלנו — אנדרה, אבי, בנַי תומס ומישל, ואנוכי. הילדים שתקו. אפילו הם הבינו איכשהו שלא כדאי לדבר. השתיקה נעשתה לי בת משפחה; היא התפשטה כמו עשב פרא לתוך כל המרווחים שבינינו, תחליב סמיך ועיקש של סודות, סבל וכעס. המכונית נסעה ברחובות אפורים, מתחת לרקיע אפור. האביב נראה רחוק לאין קץ, ואנשים צעדו בחיפזון, שפופים כנגד הרוח. תהיתי אם אמי משקיפה עלינו, אם אלוהים סיפר לה על מה שקרה לי באווין, ואם סוף־סוף הבינה כמה גלמודה הייתי. האם תחבק אותי עכשיו ותלחש מילות נחמה כדי להפיג משהו מעיצבוני?
גל של אשמה הציף אותי. איזו אנוכיות איומה היא לחשוב על עצמי בדרך להלוויה שלה.
ואולם, היא הסתלקה, ואני עדיין אמורה להתמודד עם העולם. האם אבקש מאלוהים שיסלח לה? האם אני סלחתי לה? סלחתי על מה? ראשית, על ילדות ספוגת בדידות ולעתים קרובות מפחידה. לפעמים היא איימה שתעזוב אותי לתמיד אם לא אתנהג יפה. כמה פעמים אפילו העמידה פנים שהיא הולכת — חטפה את הארנק ורצה זועמת במדרגות, ואני נתליתי על החצאית שלה או על רגליה והתחננתי שתישאר. היא אף פעם לא עזבה ממש, אבל בכל פעם שהלכה למכולת או לסידורים כלשהם ישבתי ליד החלון בחשש שלעולם לא אראה אותה שוב, ובכיתי עד שחזרה. אבל על כל אלה סלחתי לה כבר לפני שנים, כנראה כשמלאו לי שלוש־עשרה. אז כבר נעשיתי ילדה עצמאית, ילדה שהגיעה להבנה שלצורך הישרדותה היא יכולה לבטוח רק בעצמה. סוף־סוף איבדתי את הפחד לאבד את אמי. האם האשמתי אותה על שלא שאלה אותי יותר על אווין? לא, לא האשמתי אותה, אבל הנשיאה בנטל העבר השרתה עלי עצב ובדידות וגרמה לי תחושה שאני עדיין בבית הסוהר. רציתי רק שתבין איך הרגשתי ושתדע את האמת. לא רציתי שתרחם עלי. לא רציתי לרחם על עצמי. הייתי פשוט מתנחמת בידיעה שהיא יודעת.
עצרנו אצל "לוֹבְּלאוס", ברחוב יאנג פינת שדרות סטילס, כדי לקנות פרחים. סייפנים ורודים ולבנים. הצבע האהוב על אמי היה כחול, אבל בחנות לא היו פרחים כחולים. כמה ימים לפני מותה, באחד מרגעי הצלילות הנדירים שלה, היא ביקשה ממני להבטיח לה שתיקבר בשמלה הסגולה שלבשה בחתונתי.
"אני מבקשת ממך מפני שאביך מתרגש מדי עכשיו, אבל את הגיונית, ואני יודעת שאוכל לסמוך עלייך," אמרה לי.
הגיונית?
תמיד האמנתי שאילו היתה צריכה למצוא מילת תואר יחידה שתתאר אותי, היא היתה בוחרת בטיפשה. הסרטן שינה אותה, כאילו השפיע על נפשה ולא רק על גופה. אבל לא רק הסרטן כילה אותה — גם המורפיום.
יום אחד היא התעוררה משנת התרופות שלה והביטה סביבה כמו חיה פצועה ומבועתת.
"מה קרה, מאמאן?" שאלתי וקפצתי מן הכיסא שהיה סמוך למיטתה.
"הם באים לקחת אותי... הם כאן... תסתכלי, הנה, שם!" אמרה והצביעה על החלל הריק שלפני הדלת, ואחר כך על החלון. אבל איש לא היה שם.
היא תפסה בידי באצבעותיה הגרומות והקרות. עורה היה יבש כמו חול המדבר. זכרתי אותה צעירה ובריאה ויפה. זכרתי את ידיה החמימות והרכות שהדיפו תמיד ריח ורדים.
"מרינה, תגידי לי שאת רואה אותם! תסתכלי! שם!"
"את מי את רואה, מאמאן? אם תגידי לי איך הם נראים, אולי אוכל לגרש אותם."
כשהייתי בת שש התעוררתי פעם רועדת ובוכה, ולא יכולתי להוציא הגה מפי. בַּאבּוּ אמרה לי אותו הדבר כדי שאספר על הסיוטים שלי. בשקט־בשקט סיפרתי לה הכול. חשבתי שאם אדבר בקול, הם עלולים לשמוע ולהעניש אותי. סיפרתי לה על הצללים המתהלכים בחדרי. כשהתעוררתי באמצע הלילה, חשבתי שאני רואה אותם. גופם היה מכוסה גלימות שחורות וארוכות, והם היו תמירים ואפלים יותר מן האפלה שהקיפה אותנו. הם צעדו במעגל בקצב אטי וקבוע. את פניהם לא יכולתי לראות, כי הם תמיד הרכינו את ראשיהם. ידעתי שהם מזמרים, אבל קולותיהם היו כמו עשויים מחושך. כמעט יכולתי לראות את שירם, אבל לא יכולתי לשמוע אותו; ברור שזה היה סוד מוגן שלא נועד לאוזני. אחרי שסיפרתי לבַּאבּוּ עליהם, היא הביטה בי מהורהרת ובחנה בעיניה הענבריות את חדרי. זה היה ביום ולא היו בחדר שום צללים.
"נזירים," הרגיעה אותי וחייכה.
"נזירים? מי הם? הם רעים? הם יפגעו בי? הם מפחידים!"
"שמעת פעם מה הם אומרים?"
"לא."
"האם הם פגעו בך אי־פעם?"
"לא. הם רק הולכים במעגל."
"הם אף פעם לא יפגעו בך."
"את בטוחה?"
"כן."
"אבל מאין את יודעת? הם הולכים גם מסביב לחדר שלך?"
"לא, אבל יש לי סיוטים משלי."
"אבל אני רואה אותם, בַּאבּוּ. הם לא סיוט! הם אמיתיים!"
"אני יודעת. אני יודעת. גם לי היו סיוטים אמיתיים. תסמכי עלי. בַּאבּוּ יודעת. לפי מה שסיפרת לי, אין ספק שהם נזירים. הם טובים. הם מסתובבים במעגל ומתפללים. אולי הם מתפללים בשבילך."
"באמת?"
"מי זה יכול להיות אם לא הם? אם השטן היה רוצה לפגוע בך, את חושבת שהיה שולח חבורת חלשלושים כאלה, שיסתובבו בחדר שלך ולא יעשו כלום? איזה טעם יש לזה?"
היא צדקה. לשטן היו כנראה מפלצות מפחידות מאוד. הרבה יותר מפחידות מהנזירים שלי. טוב היה לדעת את שמם; "נזיר" היה עדיף בהחלט על "צל אפל".
"אז... מה אני צריכה לעשות?" שאלתי.
"את צריכה להכיר בהם."
"איך?"
"תדברי אליהם."
"בשום אופן לא!"
"למה לא?"
"הם מפחידים!"
"מפחידים? אמרת לי שהם אף פעם לא פגעו בך."
"נכון... אני לא יודעת... מה להגיד?"
"מה בקשר לתפילת 'אווה מריה'?"
"בסדר... אני אנסה."
"אי אפשר לברוח מצללים ומסיוטים, מרינה. צריך להתעמת איתם."
ליעלעתי.
במשך כמה לילות לחשתי תפילה אל הצללים. כל מילה שלי היתה מעט יותר מנשימה שהזדחלה באי־רצון מתוך פי, דרך שפתי הרוטטות, וריחפה חסרת אונים אל תוך הלילה, נעלמת בסיוט השחור שחי בחדרי. הצללים חדלו לנוע לרגע, אבל עד מהרה שבו למצעדם הקודם. ואולם אני שמעתי משהו. זה היה קולי. הוא חזר אלי כהד בעוצמה מפתיעה: "שמחי מרים, ברוכת החסד, אדוני עִמך. ברוכה את בנשים וברוך פרי בטנך ישוע. מרים הקדושה, אֵם ישוע אלוהינו, התפללי בעדנו החוטאים, עתה ובשעת מותנו." וכשהתפילה נגעה בפני, התחיל פחדי להתפוגג. "לילה טוב," אמרתי לנזירים. התהפכתי על צדי ועד מהרה נרדמתי. לא פחדתי עוד. לפחות, לא כמו קודם. בַּאבּוּ צדקה. הם היו בסך הכול נזירים פתאים שלא מצאו עיסוק טוב יותר מלהתהלך סביב חדרי.
כעת זו היתה אמי שראתה צללים. החלפנו עמדות: אני הייתי המבוגר והיא הילד.
"מאמאן, אם תגידי לי מה את רואה, אני אוכל לעזור לך," אמרתי.
"הם באים לקחת אותי. הם רוצים לכלוא אותי. הם ימצצו את דמי."
"מי?"
"פסדארה."
"מאמאן, אין כאן משמרות המהפכה. מה שאת רואה הוא מן העבר. אנחנו בקנדה. המקום הזה בטוח."
"אבל הם כאן, מרינה, והפעם הם רוצים אותי!"
"אני לא אתן להם לקחת אותך, מאמאן."
"אבל הם באו לקחת אותי. אני יודעת את זה!"
"לא, מאמאן. הם באו בגללי, ואני אגיד להם שכבר הייתי אצלם, והם יסתלקו."
"כן, תעשי את זה," אמרה אמי, מותשת.
"לכו מכאן!" אמרתי בתקיפות. "כבר הייתי אצלכם. הניחו לנו!"
אמי דממה פתאום. האם היא נושמת? הנחתי את ידי על חזה. צלעותיה התרוממו קמעה מתחת לאצבעותי. היא חיה.
קרוב מזה לא הגענו, אמי ואני, לשיחה על אווין.
זמן קצר אחרי ההזיה הזאת היא כבר לא זיהתה איש מאיתנו. היא היתה ערה, אבל מתה. עיניה לא היו אלה שהכרתי כל חיי. הן הפכו לזכוכית. קרות, שבירות, ריקות מסיוטים ומחלומות. נפשה עזבה את גופה.
בבית ההלוויות התחממנו, ילדַי ואני, ליד האח, אבל ברגע ההוא, כל אִשֵי הגיהינום לא היו מצליחות להפסיק את רעידתי. באי־רצון פשטתי את המעיל. לא לבשתי שחורים, אלא אפודה בצבע בז' וחצאית חומה, הבגדים המשובחים ביותר שהיו לי. כשהתלבשתי לקראת בית ההלוויות התחוור לי שאין לי בגדים שחורים. "איזו אישה לא לובשת אף פעם שחור?" שאלתי את עצמי. אחרי ניצחון המהפכה באיראן כפו על נשים ללבוש צבעים כהים בלבד. האם לכן שנאתי שחור ונמנעתי ממנו? האם משום כך צבעתי את חדר המגורים שלי בגוני צהוב "מעניינים", כפי שאנדרה התבטא בנימוס? למה אני חושבת מחשבות טיפשיות כאלה בהלווייתה של אמי?
היה עלינו לעלות קומה אחת כדי להגיע לאולם המבקרים. נעלתי נעליים גבוהות עקב, וכפות רגלי כאבו. היה הגיוני יותר אילו לבשתי מכנסיים ונעלתי מגפיים. אבי צעד לפני. הוא היה בן שבעים ותשע, אבל יציבתו היתה מושלמת; עדיין היה בו מהידורו של הרקדן. כל תנועה שלו היתה קלילה, כאילו חוק הכבידה לא חל עליו. כשהושיט יד ללחוץ את ידי האנשים, יכולתי כמעט לשמוע ברקע את נעימות הוואלס והטנגו של הסטודיו שלו לריקודים. איך הרגיש כשהמהפכה האסלאמית באיראן גזלה ממנו את המוזיקה? מה קורה לאומה בלי צבע, בלי מוזיקה, בלי שירה וספרות? מה קורה לנו כשהיופי הופך לפשע?
אנשים הנידו בראשיהם, חייכו ונראו עצובים. הכרתי כמה מהם, אבל רובם היו ידידים של אליק שלא פגשתי מעולם. חשתי אשמה כשעמדתי שם ובירכתי זרים וקיבלתי את תנחומיהם. הם לא ידעו שהייתי בת איומה, שנכלאתי בבית סוהר כשהייתי בת שש־עשרה וגרמתי סבל להורי. האם תהו מדוע לא לבשתי שחורים? ראיתי אחדים מידידי ונאנחתי בהקלה. גם אם לא ידעו את הפרטים, הם ידעו שהייתי בבית סוהר, ובכל זאת בחרו לבוא להלוויה.
ארונה של אמי, המכוסה פרחים, נח בצדו האחר של האולם. ידעתי שהיא לובשת את שמלתה הסגולה. היא נראתה בה נהדר בחתונתי. ביום ההוא, בכנסייה, היא לא בכתה כמנהג כמה אימהות שבנותיהן מתחתנות. היא כעסה עלי שהתחתנתי עם אנדרה; היא לא הבינה מדוע עשיתי מעשה כה מופרך. אבל היא מילאה, בלי דמעות, את תפקיד האם הגאה והמאושרת, ואני הכרתי לה תודה על כך. אני עצמי לא ידעתי מדוע אני מתחתנת עם אנדרה, אבל הייתי משוכנעת לגמרי שעלי לעשות זאת. כאילו רעבתי ללחם, והייתי חייבת לאכול. אף על פי שחזרתי לאמונתי הדתית מיד אחרי שחרורי, ממשלת איראן עדיין ראתה בי אישה מוסלמית. וכיוון שלאישה מוסלמית אסור להינשא לגבר נוצרי, היו חזָרָתי לכנסייה ונישואַי לאנדרה בבחינת גזר דין מוות. האם רציתי למות? האם לכן התחתנתי עם אנדרה? או שהיתה בכך התרסה — רצון להצהיר קבל עם ועדה שאני עדיין אני, ושהרפובליקה האסלאמית לא הצליחה לשבור את רוחי?
אחרי הטקס הלכנו עם בני משפחה וידידים לביתו של אליק לארוחת צהריים. בשל פער הגילים בינינו — ארבע־עשרה שנה — אליק ואני לא היינו קרובים אף פעם. גם איננו דומים: גובהו מטר תשעים וחמישה, הוא רזה, עורו לבן, אפו גדול ועיני הענבר שלו עמוקות. ואילו אני, קומתי מטר וחצי ושערי ועיני כהים. חברת הקייטרינג הכינה ארוחה פרסית של אורז בסמטי ועוף ושפודי בקר, אבל לא הייתי רעבה. אנשים אכלו ופיטפטו. לקינוח היו ספלים של שוּלֶה זארא, פודינג אורז פרסי, עשוי במי ורדים, זעפרן וקינמון. לקחתי פודינג — הייתי זקוקה למעט סוכר — וישבתי ליד אבי.
ניחוח הקינמון הביא אותי לעצום את עיני ולחשוב על אושר. האם אני מאושרת בחיי? שרדתי את אווין, נישאתי לגבר שאהבתי — אף כי בנסיבות משונות — יש לי שני ילדים יפים, בית נאה, ובסך הכול חיים קנדיים נפלאים. האם תחושת האושר אמורה להיות חריפה? כשחשבתי על אושר החזירו אותי זיכרונותי אל ימי ילדותי ליד הים הכספי, כשכירסמתי עוגיות קינמון על החוף והבטתי בשקיעת השמש. "מרינה, אמך סלחה לך לפני מותה," הודיע אבי לפתע.
"מה?" שמעתי את עצמי אומרת.
"כן, היא סלחה לך."
לטשתי בו עיניים ותחושה מוזרה עלתה מקיבתי אל חזי, וכמו מילאה את לבי ואת ריאותי בנוזל סמיך וגירי. לרגע חשבתי שאקיא. אבל לתדהמתי התחלתי לצרוח. לא אמרתי שום דבר. רק צרחתי. כשעינו אותי לא צרחתי. לא מפני שהחזקתי מעמד, אלא מפני שכל הצלפה שנחתה על כפות רגלי היחפות, כמו רוקנה כל שריד אנרגיה מגופי. בעינויים לא הייתי מסוגלת לנשום כהלכה, כאילו שכחתי איך עושים זאת. האיש שהכה אותי, חאמד, חשב ששתיקתי היא סימן למרדנות והצליף בי בכוח רב יותר. למה אני צורחת עכשיו? לא ידעתי, אבל לא הייתי מסוגלת להפסיק. ציפיתי שעיני ואפי ואוזני ידממו, שעורי ייקרע. כעס. רגש שלא חשתי זה עידן ועידנים.
צעקותי נעשו כה דוחקות, שלא הצלחתי לנשום. רצתי החוצה לאוויר הפתוח.
הפנים סביבי היו ערפל של צבעים וקווים שהתמזגו ונעו. לפעמים התבהר לנגד עיני קלסתר שכל מה שיכולתי לפענח בו היה רגש של זעזוע ופחד. נחַתִי בחצר הקדמית, עדיין צורחת. נזקקתי למישהו שיעזור לי להפסיק, אבל כולם בהו בי. התמוטטתי. חברה שלי, רופאה, גחנה מעלי. "את בסדר," אמרה. "הכול בסדר. תביטי בי ותנשמי." התבוננתי לתוך עיניה החומות, המוכרות. בטחתי בה, תמיד בטחתי בה. בעלה היה עמית של אנדרה, ובאיראן היא היתה רופאת המשפחה שלנו. התרכזתי בקולה.
איני זוכרת איך הגעתי הביתה, אבל בימים שאחרי כן, איש לא טילפן לברר מה שלומי. איש לא שאל מדוע התנהגתי כפי שהתנהגתי. הם חשבו ודאי שמותה של אמי הסעיר אותי. אבל התפרצות כזאת לא היתה אופיינית לי כלל. מה שעשיתי לא היה נורמלי משום בחינה. זה לא היה אֵבֶל. למה אנשים לא שאלו אותי שום דבר? אולי נהגו נכון. אולי הייתי צריכה לעשות מה שעשיתי כל השנים ההן ולהמשיך הלאה. הייתי מחויבת למקום העבודה שלי, למשפחה, לחיים, הייתי צריכה לטפל בכולם. לכן השתדלתי לעשות זאת. המשכתי להגיש ארוחות של רבע עוף ב"סְוויס שָאלֶה", המקום שעבדתי בו, חייכתי אל הלקוחות ושאלתי אם ירצו צ'יפס או סלט עם הארוחה. לאחר מכן, בכל יום, אחרי משמרת הצהריים שלי, אספתי את ילדַי מבית הספר, באתי הביתה, כיבסתי והכנתי ארוחת ערב.