שריון האור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שריון האור
מכר
מאות
עותקים
שריון האור
מכר
מאות
עותקים

שריון האור

4.4 כוכבים (43 דירוגים)
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Armour Of Light
  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 637 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 41 דק'
  • קריינות: דורון זילברבוך
  • זמן האזנה: 23 שעות ו 34 דק'

קן פולט

קן פולט (Ken Follett; 1949) הוא סופר בריטי. פולט כתב ספרי מתח ורומנים היסטוריים רבים שרובם היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות (בהן עברית) וחלקם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. ספריו ניחנים בעושר עלילתי ובפירוט היסטורי רב (לרוב קרוב למדי למציאות, או למידע ההיסטורי).

נשוי לברברה פולט, חברת הפרלמנט הבריטי בין 1997 ל-2010, ושרת התרבות והתיירות בממשלתו של גורדון בראון.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

סאל, רעיה ואם צעירה, חיה בכפר אנגלי בסוף המאה ה־18. בעלה, כמו רוב הגברים בכפר, עובד אצל אדון האחוזה. לאחר שבנו של האדון הורג את בעלה מתוך רשלנות, סאל נותרת לבדה עם בנה קיט בן השש. כדי שלא יסבלו חרפת רעב היא מסכימה לשלוח את קיט לעבוד כמשרת בבית האדון, אף שחלמה על חיים אחרים עבורו. כאשר בנו של בעל האחוזה כמעט הורג גם את בנה, סאל מחזירה מלחמה, שבעקבותיה נאלצים האם והבן לעזוב את הכפר.

סאל וקיט מגיעים לקינגסברידג', העיר הסמוכה. הימים הם ימי תחילת המהפכה התעשייתית, והמיכון דוחק את מצבם הקשה ממילא של הפועלים. סאל מתחילה לעבוד כפועלת במפעל הטווייה של איימוס, שמופתע לגלות כי העסק שירש שקוע בחובות אדירים. סיפורם נשזר בסיפוריהן של אלזי, בתו של הבישוף, אשר נלחמת כדי להקים בית ספר לילדי העניים, ושל אִימה ארבֶּלה, שבוחרת ללכת אחר צו ליבה בחברה שמרנית. על רקע המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, המתח בין המעמדות בעיר הולך ומחריף, ובני המעמדות הנמוכים מנסים לשנות את גורלם.

שריון האור מלווה את אנשי קינגסברידג' באחת מהתקופות הסוערות בעת החדשה. קן פולט מעיר לחיים את מאבקיהם הקטנים והגדולים של בני העיר, המתגלים כולם כאנושיים להפליא. כל ספריו של פולט, וביניהם 'עמודי תבל', 'עולם ללא קץ', 'הערב והבוקר' וטרילוגיית המאה, ראו אור בעברית בהוצאת מודן.

"אי אפשר להפסיק להפוך את הדפים. הנדיבות והמומחיות של פולט הופכות את הספר להרבה יותר מדרמה היסטורית." - וושינגטון פוסט

"ממתק לחובבי הספרות ההיסטורית." - קירקוס ריוויוז

פרק ראשון

חלק ראשון

מכונת הטווייה
1792 עד 1793

1

עד אותו היום לא שמעה סאל קְליתֶרו את בעלה צורח. מאותו יום והלאה לא שבה לשמוע זאת, מלבד בחלומות.

היא הגיעה אל שדה בְּרוּק בשעת צהריים. היא ידעה את השעה לפי טיב האור שהסתנן חלושות מבעד לענן אפור כפנינה שכיסה את השמיים. השדה התפרש על פני שישה־עשר דונמים של בוץ שטוח עם פלג מהיר זרימה בצידו האחד וגבעה נמוכה בקצהו הדרומי. מזג האוויר היה קר ויבש, אבל ירד גשם במשך שבוע, וכשדידתה בשלוליות ניסתה האדמה הדביקה למשוך מעל רגליה את נעליה מתוצרת בית. ההתקדמות הייתה קשה, אך היא הייתה אישה גדולה וחזקה ולא התעייפה בנקל.

ארבעה גברים עסקו באיסוף יבול הלפתות החורפי, כורעים ומרימים ועורמים את השורשים החומים הגבשושיים בסלים רחבים ושטוחים שנקראו קלָתות. כשקֶלֶת הייתה מתמלאת, היו נושאים אותה אל מרגלות הגבעה ושופכים את הלפתות לעגלת עץ אלון איתנה בעלת ארבעה גלגלים. הם כמעט סיימו את האסיף, ראתה סאל, מפני שצד זה של השדה היה נטול לפתות והגברים עבדו קרוב לגבעה.

כולם היו לבושים בצורה דומה. חולצות נטולות צווארון, אברקיים באורך הברך שנתפרו על ידי נשותיהם מבד שנטווה בבית, ומותניות שנקנו מיד שנייה או נזרקו על ידי גברים עשירים. מותניות לא נשחקו לעולם. לאביה של סאל הייתה אחת מהודרת, עם שתי שורות כפתורים, מפוספסת בחום ואדום ורקומה בשוליה, שנזרקה על ידי גנדרן עירוני כלשהו. היא מעולם לא ראתה אותו לבוש בבגד אחר, והוא גם נקבר בה.

לרגליהם נעלו הפועלים מגפיים מיד שנייה שתוקנו אינספור פעמים. לכל גבר היה כובע, וכל כובע היה אחר: כובע רך מפרוות ארנב, כובע קש רחב תיתורה, מגבעת גבוהה מלבֶד, וכובע שלוש פינות שאולי השתייך בעבר לקצין ימייה.

היא זיהתה את כובע הפרווה. הוא היה שייך לבעלה, הארי. היא תפרה אותו במו ידיה, אחרי שצדה את הארנב והרגה אותו באבן ופשטה את עורו ובישלה אותו בסיר עם בצל. אבל היא הייתה מזהה את הארי גם בלי הכובע, אפילו ממרחק, בזכות זקנו האדמוני.

גופו של הארי היה צנום אך שרירי, וחזק במידה מפתיעה: הוא העמיס על הקלת שלו לא פחות לפתות מהגברים המגודלים יותר. למראה הגוף הדק והנוקשה בקצהו הרחוק של השדה הבוצי ניעורה בסאל חמימות קלה של תשוקה, חצייה עונג וחצייה ציפייה, כמו לחזור מהקור אל ריחה החמים של אש מבולי עץ מבוערים.

כשחצתה את השדה, היא החלה לשמוע את קולותיהם. מדי רגעים אחדים אחד מהם קרא לאחר, וחילופי הדברים הקצרים היו מסתיימים בקולות צחוק. היא לא הצליחה לפענח את המילים, אבל יכלה לנחש את רוח הדברים שנאמרו. קנטור עוקצני לכאורה של גברים עמלים, עלבונות ברוח טובה וגסויות עליזות, פטפוטים שנועדו להקל את מונוטוניות העמל המפרך.

גבר חמישי צפה בהם ממקום עומדו ליד העגלה, ובידו שוט קצר. הוא היה לבוש טוב יותר, עם מעיל כנפות כחול ומגפיים שחורים ומצוחצחים שהגיעו עד ברכיו. שמו היה ויל רידיק, והוא היה בן שלושים, בנו הבכור של אדון אחוזת בֶּדפורד. השדה היה שייך לאביו, וכך גם הסוס והעגלה. לוויל היה שיער שחור עבות שהגיע עד סנטרו, והוא לא נראה שבע רצון. היא יכלה לנחש את הסיבה. הפיקוח על איסוף הלפת לא היה מתפקידו, ונראה לו לא הולם את מעמדו; אבל המפקח של בעל האחוזה נפל למשכב, וסאל שיערה שוויל גויס למלא את מקומו, ולא בחפץ לב.

בנה של סאל דידה לצידה על הקרקע הבוצית, מתקשה לעמוד בקצב, עד שפנתה ורכנה והרימה אותו בקלילות, והמשיכה ללכת כשהוא אחוז בזרועה וראשו נח על כתפה. היא החזיקה את גופו הצנום והחמים קצת חזק מהדרוש, רק מפני שאהבה אותו כל כך.

היא הייתה שמחה ללדת ילדים נוספים, אבל ידעה שתי הפלות ולידת ולד מת. היא הפסיקה לקוות והחלה לומר לעצמה שלעניים כמותם מספיק ילד אחד. היא הייתה מסורה לילד שלה בכל ליבה, אולי יותר מדי, משום שילדים אבדו תכופות למחלה או תאונה, והיא ידעה שליבה יישבר אם תאבד אותו.

היא העניקה לו את השם כריסטופר, אבל כשלמד לדבר שיבש את שמו לקיט, וכך היה מכונה עכשיו. הוא היה בן שש וקטן לגילו, וסאל קיוותה שיגדל להיות כמו הארי, צנום אך חזק. הוא ללא ספק ירש את שערו האדמוני של אביו.

הגיע הזמן לארוחת אמצע היום, וסאל נשאה סל עם גבינה, לחם, ושלושה תפוחים קמוטים. במרחק־מה מאחוריה צעדה אשת איכר נוספת, אנני מאן, אישה נמרצת בת גילה של סאל, ושתי נשים נוספות בשליחות דומה התקרבו מהכיוון ההפוך, במורד הגבעה, עם סליהן על זרועותיהן וילדיהן בעקבותיהן. הגברים הפסיקו את העבודה בשמחה, ניגבו את ידיהם הבוציות במכנסיהם והתקרבו אל הפלג, שם יוכלו לשבת על מצע הדשא.

סאל הגיעה לשביל והניחה את קיט בעדינות.

ויל רידיק שלף שעון מחובר לשרשרת מכיס המותנייה שלו והציץ בו במצח זעוף. "עדיין לא שתים־עשרה בצהריים," קרא. הוא שיקר, סאל הייתה בטוחה בכך, אך לאיש מלבדו לא היה שעון. "תמשיכו לעבוד, אנשים," ציווה. סאל לא הופתעה. לוויל היה פן אכזר. אביו, אדון האחוזה, נטה להיות קשוח, אך ויל היה גרוע ממנו. "תסיימו את העבודה, ואז תאכלו את ארוחתכם," אמר. הייתה נימת סלידה באופן שבו אמר "ארוחתכם", כאילו היה משהו בזוי בארוחת פועלים. ויל עצמו יחזור לבית האחוזה שלו לבשר צלוי ותפוחי אדמה, חשבה, וכנראה גם קנקן בירה חזקה כתוספת.

שלושה מהגברים רכנו בחזרה אל מלאכתם, אבל הרביעי לא. זה היה אייק קליתרו, דודו של הארי, גבר אפור זקן כבן חמישים. הוא אמר בקול מדוד: "עדיף לא להעמיס על העגלה יותר מדי, מר רידיק."

"אני זה שאקבע בעניין."

"אבקש את סליחתך," התעקש אייק, "אבל הבלמים שחוקים לגמרי."

"אין כל בעיה בעגלה הארורה," אמר ויל. "אתה רק רוצה להפסיק לעבוד מוקדם. כמו תמיד."

בעלה של סאל התערב. הארי מעולם לא היסס להצטרף לוויכוח. "כדאי שתקשיב לדוד אייק," אמר לוויל. "אחרת עוד תאבד את העגלה ואת הסוס ואת כל הלפתות המחורבנות שלך."

הגברים האחרים צחקו, אבל התלוצצות על חשבון בני המעמד הגבוה לא הייתה צעד נבון. ויל הקדיר פנים ואמר: "סתום את פיך החצוף, הארי קליתרו."

סאל הרגישה את ידו הקטנה של קיט מתגנבת לכף ידה. אביו הסתבך בעימות, ולמרות גילו הצעיר חש קיט בסכנה.

החוצפה הייתה נקודת התורפה של הארי. הוא היה אדם הגון ופועל חרוץ, אבל לא האמין שבני המעמד הגבוה טובים ממנו. סאל אהבה את הגאווה שלו ואת החשיבה העצמאית, אבל האדונים לא אהבו אותן, והוא הסתבך לא מעט בגלל חוסר הכבוד שהפגין. אך הוא אמר את שלו עכשיו, ולא הוסיף מילה בנושא אלא שב לעבודה.

הנשים הניחו את סליהן על גדת הפלג. סאל ואנני ניגשו לעזור לגברים שלהן עם הלפתות, ואילו שתי הנשים האחרות, שהיו מבוגרות יותר, ישבו ליד האוכל.

המלאכה הסתיימה במהירות.

בשלב זה התברר שוויל טעה כשהשאיר את העגלה למרגלות הגבעה. הוא היה צריך להציב אותה חמישים מטר הלאה משם לאורך השביל, כדי לאפשר לסוסה לצבור מהירות לקראת העלייה בשיפוע. הוא חשב לרגע ואז אמר: "אתם, פועלים, תדחפו את העגלה מאחור כדי לעזור לסוסה להתחיל." ואז קפץ אל המושב, הצליף בשוטו ואמר: "דיו!" והסוסה האפורה החלה מושכת.

ארבעת הפועלים נעמדו מאחורי העגלה ודחפו. רגליהם החליקו בשביל הרטוב. השרירים בכתפיו של הארי נדרכו. סאל, שהייתה חזקה לא פחות מהם, הטתה שכם. וכך גם קיט הקטן, מעשה שהעלה חיוך על פניהם של הגברים.

הגלגלים החלו לזוז, הסוסה הרכינה ראש ונשענה על היצולים, השוט הצליף, והעגלה זזה. הפועלים הרפו וצפו בה כשהתקדמה במעלה הגבעה. אך הסוסה האטה וויל צעק לאחור: "תמשיכו לדחוף!"

כולם רצו קדימה, הניחו ידיים על ירכתי העגלה וחזרו לדחוף. העגלה שוב הגבירה קצב. למשך כמה מטרים רצה הסוסה היטב, ורתמות העור נמתחו על כתפיה החסונות, אך היא לא הצליחה לשמור על מהירות. היא האטה ומעדה בבוץ החלקלק. לרגע נראה שהתאוששה, אך היא איבדה את התנופה והעגלה נעצרה. ויל הצליף בבהמה, וסאל והגברים דחפו בכל מאודם, אך לא הצליחו לבלום את העגלה, שגלגלי העץ הגדולים שלה החלו סבים לאיטם לאחור.

ויל משך בידית הבלם. כולם שמעו קול נפץ רם, וסאל ראתה את שני חצאיו של בלם העץ השבור מתעופפים להם מאחורי הגלגל השמאלי האחורי. היא שמעה את אייק אומר: "אמרתי למנוול, אמרתי לו."

הם דחפו בכל הכוח אך נהדפו לאחור, ובסאל ניצתה תחושה מאיימת של סכנה ממשמשת. העגלה הגבירה מהירות לאחור. ויל צעק: "תדחפו, כלבים עצלנים!"

אייק עזב את אחורי העגלה ואמר: "היא לא תחזיק!" הסוסה החליקה שוב, והפעם נפלה. רתמת העור נקרעה, והחיה נחבטה באדמה ונגררה לאחור.

ויל ירד בקפיצה מהמושב. העגלה, שאיבדה שליטה, החלה מתגלגלת מהר יותר. בלי לחשוב הרימה סאל את קיט ביד אחת וקפצה הצידה, לסור מדרכם של הגלגלים. אייק צעק: "כולם לזוז הצידה!"

הגברים נפוצו לכל עבר בדיוק כשהעגלה סטתה והתהפכה על צידה. סאל ראתה את הארי נתקל באייק, ושניהם נפלו. אייק נזרק הצידה, אבל הארי נפל בדרכה של העגלה, שנחתה עליו כך שפינת משטח עץ האלון הכבד פגעה ברגלו.

ואז הוא צרח.

סאל קפאה, ליבה אחוז פחד. הוא נפצע בצורה חמורה. לרגע כולם בהו בחלחלה. הלפתות התגלגלו מהעגלה לקרקע וחלקן נפלו לפלג. הארי זעק בקול צרוד: "סאל! סאל!"

היא צעקה: "תורידו ממנו את העגלה, קדימה!"

כולם הניחו ידיים על העגלה. הם הרימו אותה מרגלו של הארי, אבל התקשו בשל הגלגלים הגדולים, והיא הבינה שעליהם להציב אותה על חישוקי הגלגל כדי שיוכלו להעמיד אותה בחזרה. "בואו נכניס כתפיים מתחת לעגלה!" צעקה, וכולם ראו את התבונה שבהצעה. אבל העץ היה כבד, והם דחפו במעלה שיפוע הגבעה. לרגע איום אחד חשבה שהם עלולים להפיל את העגלה, והיא תיפול בחזרה ותמחץ את הארי בשנית. "קדימה, לדחוף!" צעקה. "כולם ביחד!" וכולם אמרו: "דחוף," ופתאום העגלה נטתה על צידה והתיישרה, כשארבעת גלגליה נוחתים בחבטה.

ואז ראתה סאל את רגלו של הארי, והתנשמה בחלחלה. היא הייתה מחוצה מירך עד קרסול. רסיסי עצם הזדקרו מעורו, והמכנסיים היו ספוגי דם. עיניו היו עצומות, ויבבה מחרידה בקעה משפתיו הפעורות למחצה. היא שמעה את דוד אייק אומר: "אוי, אלי הטוב, חוס עליו."

קיט פרץ בבכי.

גם סאל רצתה לבכות, אבל היא התעשתה: היה עליה להזעיק עזרה. מי יכול לרוץ מהר? היא הביטה אל הסובבים אותה, ומבטה נתקל באנני. "רוצי לכפר, אנני, מהר ככל שתוכלי, והביאי את אָלֶק." אלק פּולוק היה הגלב־מנתח. "אמרי לו שיפגוש אותנו בבית שלי. אלק יֵדע מה לעשות."

"שימי עין על הילדים שלי," אמרה אנני והסתלקה בריצה.

סאל כרעה לצידו של הארי, ברכיה בבוץ. הוא פקח עיניים. "עזרי לי, סאל," אמר. "עזרי לי."

"אני אשא אותך הביתה, אהובי היקר," אמרה. היא השחילה זרועות מתחתיו, אבל כשניסתה להניף את משקלו ולהרים אותו, הוא שוב צרח. סאל משכה בחזרה את ידיה ואמרה, "ישו, עזור לי."

היא שמעה את ויל אומר: "פועלים, השיבו את הלפתות לעגלה. קדימה, תעבדו במרץ."

היא אמרה בשקט: "שמישהו יסתום את פיו לפני שאני אסתום לו אותו."

אייק אמר: "מה עם הסוסה שלך, מר רידיק? היא מצליחה לקום?" הוא הלך מסביב לעגלה כדי לבדוק את הסוסה, והסיח את תשומת ליבו של ויל מהארי. סאל חשבה: תודה, דוד אייק החכם.

היא פנתה אל בעלה של אנני, ג'ימי מאן, בעליו של הכובע בעל שלוש הפינות. "לך למגרש העצים, ג'ימי," אמרה. "בקש מהם שיתקינו מהר אלונקה משניים או שלושה קרשים רחבים כדי שנוכל לסחוב עליה את הארי."

"אני הולך," אמר ג'ימי.

ויל קרא: "תעזרו לי להרים את הסוסה על רגליה."

אך אייק אמר: "היא לא תשוב לעמוד, מר רידיק."

לרגע השתררה שתיקה, ואז אמר ויל: "נראה לי שאתה צודק."

"למה שלא תביא רובה?" אמר אייק. "לגאול את החיה מייסוריה."

"כן," אמר ויל, אך הוא לא נשמע החלטי, וסאל הבינה שמתחת להתנהגות השחצנית הוא בהלם.

אייק אמר: "שתה קצת ברנדי, אם יש עליך בקבוק."

"רעיון טוב."

בזמן שוויל שתה אמר אייק: "לבחור המסכן עם הרגל המחוצה לא תזיק לגימה. אולי זה יעזור להפיג את הכאב."

ויל לא ענה, אבל כמה רגעים אחר כך חזר אייק מצידה השני של העגלה עם בקבוק כסוף בידו. באותה עת הלך ויל בצעד נמרץ לכיוון השני.

סאל מלמלה: "כל הכבוד, אייק."

הוא נתן לה את הבקבוק של ויל, והיא קירבה אותו לשפתיו של הארי ושפכה זרזיף דק לתוך פיו. הוא השתעל, בלע ופקח עיניים. היא נתנה לו עוד, והוא שתה בלהיטות.

אייק אמר: "תני לו כמה שיותר. אנחנו לא יודעים מה אלק יצטרך לעשות."

לרגע תהתה סאל למה מתכוון אייק, ואז הבינה שחשב שאולי ייאלצו לכרות את רגלו של הארי. "אוי לא," אמרה. "בבקשה, אלוהים."

"תני לו עוד ברנדי."

המשקה החזיר מעט צבע לפניו של הארי. בלחישה בקושי נשמעת הוא אמר: "זה כואב, סאל, כואב נורא."

"המנתח בדרך." היא לא הצליחה לחשוב מה עוד לומר, וחוסר האונים שלה הוציא אותה מדעתה.

בזמן שחיכו, הנשים האכילו את הילדים. סאל נתנה לקיט את התפוחים מסלה. הגברים החלו לאסוף את הלפתות הפזורות ולהחזיר אותן לעגלה. יהיה צורך לעשות זאת במוקדם או במאוחר.

ג'ימי מאן חזר עם דלת עץ, שעונה בקושי רב על כתפו. הוא הוריד אותה לקרקע במאמץ, מתנשם אחרי שסחב את החפץ הכבד לאורך קרוב לקילומטר. "בשביל הבית החדש שבונים ליד הטחנה," אמר. "הם אמרו לא לקלקל אותה." הוא הניח את הדלת לצד הארי.

עכשיו היה צריך להעביר את הארי לאלונקה המאולתרת, וזה עמד לכאוב. היא כרעה לצד ראשו. דוד אייק ניגש לעזור, אך היא סילקה אותו בנפנוף. אף אחד לא ישתדל כמוה לנהוג בעדינות. היא תפסה בזרועותיו של הארי, קרוב לכתפיים, והעבירה בזהירות את פלג גופו העליון אל הדלת. הוא לא הגיב. היא משכה אותו, סנטימטר בכל פעם, עד שגופו נח על המשטח. אבל בסוף תיאלץ להזיז את רגליו. היא נעמדה מעליו, רגל מכל צד, התכופפה, תפסה במותניו, והעבירה את רגליו אל הדלת באבחה אחת.

הוא צרח בפעם השלישית.

הצרחה דעכה והפכה לבכי.

"בואו נרים אותו," אמרה. היא רכנה אל פינה אחת של הדלת, ושלושה מהגברים תפסו את הפינות האחרות. "לאט־לאט," אמרה. "תשמרו שתהיה מאוזנת." הם החזיקו בעץ והרימו בהדרגה, מתמקמים תחת הדלת ברגע שיכלו ומאזנים אותה על כתפיהם. "מוכנים?" שאלה. "נסו לצעוד בסך. אחת, שתיים, שלוש, קדימה."

הם חצו את השדה. סאל הציצה אחורה וראתה את קיט, מבולבל ועגום, אך הולך קרוב אחריה ונושא את סלה. שני ילדיה הקטנים של אנני השתרכו בעקבות אביהם, ג'ימי, שהחזיק בפינה השמאלית־אחורית של האלונקה.

בדפורד היה כפר גדול, בן אלף תושבים ויותר, וביתה של סאל שכן במרחק קילומטר וחצי. הצעדה עמדה להיות ממושכת ואיטית, אבל היא הכירה את הדרך היטב ויכלה מן הסתם לעשותה בעיניים עצומות. היא התגוררה כאן כל חייה, והוריה נחו בבית הקברות לצד כנסיית סנט מתיו. המקום הנוסף היחיד שהכירה היה קינגסברידג', וביקורה האחרון שם התרחש לפני עשר שנים. אבל בדפורד השתנה במהלך חייה, וכיום כבר לא היה קל כל כך לעבור מקצהו האחד של הכפר לקצה השני. רעיונות חדשים שינו את החקלאות, והיו גדרות וגדר חיה לאורך הדרך. החבורה שנשאה את הארי נאלצה לתמרן בין שערים ושבילים מתפתלים שהפרידו בין ממלכות פרטיות.

אנשים שעבדו בשדות אחרים הצטרפו אליהם, ואז נשים שיצאו מבתיהן לראות מה קורה, וילדים קטנים, וכלבים, שכולם צעדו בעקבותיהם, משוחחים ביניהם ודנים בהארי המסכן ופציעתו האיומה.

בזמן שסאל צעדה, כתפה כבר כואבת תחת משקלם של הארי והדלת, היא נזכרה איך כשהייתה בת חמש — ונקראה אז סאלי — חשבה על השטחים שמסביב לכפר כמעין פריפריה מעורפלת אך צרה, בדומה לגינה מסביב לבית מגוריה. בדמיונה, כל העולם היה גדול רק במעט מבדפורד. בפעם הראשונה שנלקחה לקינגסברידג' לא הבינה מה היא רואה: אלפי אנשים, רחובות הומים, דוכני שוק עמוסי מזונות ובגדים ודברים שלא שמעה עליהם מעולם — תוכי, גלובוס, ספר לכתוב בו, צלוחית כסף. ואז הקתדרלה, נישאת לגובה בלתי אפשרי, יפהפייה להפליא, קרה ודוממת מבפנים, בבירור המקום שבו מתגורר האל.

קיט היה עכשיו מבוגר רק במעט ממה שהייתה היא באותו ביקור ראשון מעורר השתאות. היא ניסתה לדמיין מה הוא חושב כעת. הוא בטח האמין תמיד שאביו חסין כול — כדרכם של בנים — ועכשיו ניסה להתרגל לרעיון שהארי שוכב פצוע וחסר אונים. קיט בטח מפוחד ומבולבל, חשבה. הוא יצטרך הרבה נחמה.

סוף־סוף היה אפשר לראות את ביתה במרחק. אחד הבתים הדלים ביותר בכפר, בנוי מכבול ושזירת ענפים וזרדים המכונה שֺבְכה. היו תריסים בחלונות, אך לא שמשות. היא אמרה: "קיט, רוץ קדימה ופתח את הדלת." הוא ציית, והם נשאו את הארי לתוך הבית. הקהל נשאר בחוץ, מציץ פנימה.

הבית כלל רק חדר אחד, ובו שתי מיטות, אחת צרה ואחת רחבה, שתיהן משטחים פשוטים מלוחות עץ חשופים שהארי מִסמר יחדיו. על כל מיטה היה מונח מזרן קנבס ממולא קש. סאל אמרה: "בואו נשים אותו על המיטה הגדולה." הם הורידו את הארי בזהירות, עדיין מונח על הדלת, אל המיטה.

שלושת הגברים וסאל הזדקפו, משפשפים ידיים כואבות ומותחים גבים דואבים. סאל הציצה מטה אל הארי ששכב חיוור ודומם, בקושי נושם. היא מלמלה: "אלוהים, בבקשה אל תיקח אותו ממני."

קיט נעמד לפניה וחיבק אותה כשפניו טמונות בבטנה, שנותרה רכה מאז לידתו. היא ליטפה את ראשו. היא רצתה לומר לו מילות ניחומים, אבל מילים כאלה לא עלו בדעתה. כל דבר אמיתי יהיה מפחיד.

היא שמה לב שהגברים מסתכלים סביב על ביתה. הוא היה דל למדי, אבל שלהם בוודאי לא שונים בהרבה, שכן כולם היו פועלים חקלאיים. גלגל הטווייה של סאל ניצב באמצע החדר, כלי יפהפה, מגולף בתשומת לב וממורק. היא ירשה אותו מאימה. לידו ניצבה ערמה קטנה של סלילים עטופים בחוטים מוכנים, ממתינים להיאסף על ידי סוחר הבדים. הגלגל מימן את המותרות: תה עם סוכר, חלב לקיט, בשר פעמיים בשבוע.

"תנ"ך!" אמר ג'ימי מאן, שהבחין בחפץ היקר היחיד הנוסף בבית. הספר עב הכרס ניצב במרכז השולחן, סוֹגר הפליז שלו מוריק מזוׄקן, כריכת העור מוכתמת ממשמוש ידיים רבות.

סאל אמרה: "הוא היה של אבא שלי."

"אבל את יודעת לקרוא בו?"

"הוא לימד אותי."

הם התרשמו. היא שיערה שאיש מהם לא יודע לקרוא יותר ממילים ספורות: את שמם, כנראה, ואולי את המחירים הרשומים בגיר בשווקים ובפונדקים.

ג'ימי אמר: "שנעביר את הארי מהדלת למזרן?"

"יהיה לו יותר נוח," אמרה סאל.

"ואני אשמח להחזיר את הדלת בשלום למגרש העצים."

סאל עברה לצידה השני של המיטה וכרעה על רצפת העפר. היא פרשה זרועות כדי לקבל את הארי כשיחליק מהדלת. שלושת הגברים תפסו בצד השני. "לאט, בזהירות," אמרה סאל. הם הרימו את הצד שלהם, הדלת נטתה על צידה, והארי החליק מעט ונאנק. "תטו עוד קצת," אמרה. הפעם הוא החליק משולי העץ. היא הכניסה ידיים מתחת לגופו. "עוד," אמרה. "ותמשכו את הדלת קצת." בזמן שהארי גלש מהדלת, היא השחילה את כפות ידיה ואז את זרועותיה תחתיו, במטרה לייצב אותו ככל האפשר. נראה שזה עבד, משום שהוא לא השמיע קול. פתאום עלה בדעתה שהדממה שלו מבשרת רעות.

לקראת הסוף ממש הם משכו את הדלת קצת חזק מדי, ורגלו המרוטשת של הארי נחתה על המזרן בחבטה קלה. הוא צרח שוב. הפעם קיבלה זאת סאל כסימן מבורך לכך שהוא עדיין בחיים.

אנני מאן הגיעה עם אלק, המנתח. הדבר הראשון שעשתה היה לבדוק שהילדים שלה בסדר. אחר כך הסתכלה על הארי. היא לא אמרה דבר, אך סאל ראתה שהזדעזעה למראהו.

אלק פולוק היה גבר נקי ומסודר, לבוש במעיל כנפות ואברקיים ישנים אך שמורים היטב. לא הייתה לו הכשרה רפואית מלבד זו שקיבל מאביו, שעסק במקצוע לפניו והוריש לו את הסכינים החדות ושאר כלי המלאכה שהיוו את כל ההסמכה הדרושה למנתח.

הוא נשא תיבת עץ קטנה בעלת ידית, וכעת הניח אותה על הרצפה ליד האח. ואז הסתכל על הארי.

סאל בחנה את פניו של אלק וחיפשה בהן סימנים, אבל ארשת פניו לא הסגירה דבר.

הוא אמר: "הארי, אתה שומע אותי? איך אתה מרגיש?"

הארי לא הגיב.

אלק בחן את הרגל המחוצה. המזרן תחתיה כבר היה ספוג בדם. אלק נגע בעצמות שבלטו דרך העור. הארי פלט צעקת כאב, אבל לא איומה כמו הצרחות שלו. אלק חיטט באצבעו בפצע, והארי צעק שוב. ואז תפס אלק בקרסולו של הארי והרים את הרגל, והארי צרח.

סאל אמרה: "זה רע, נכון?"

אלק הביט בה, היסס, ואז אמר בפשטות: "כן."

"מה אתה יכול לעשות?"

"אני לא יכול לקבע את העצמות השבורות," ענה. "לפעמים זה אפשרי: אם רק עצם אחת נשברה, והיא לא זזה יותר מדי, אני יכול לפעמים להחזיר אותה למקום, לקבע אותה עם סד ולתת לה הזדמנות להתאחות לבד. אבל ברך היא דבר מורכב מדי, והנזק לעצמות של הארי חמור מדי."

"אז...?"

"הסכנה העיקרית היא שזיהום ייכנס לפצע ויגרום לריקבון בבשר. זה עלול להיות קטלני. הפתרון הוא כריתת הרגל."

"לא," אמרה סאל, קולה רועד מייאוש. "לא, אתה לא יכול לנסר לו את הרגל, הוא כבר סבל יותר מדי כאב."

"זה עשוי להציל את חייו."

"חייבת להיות דרך אחרת."

"אני יכול לנסות לסגור את הפצע," אמר אלק בספקנות. "אבל אם זה לא יעבוד, כריתה תהיה האפשרות היחידה."

"בבקשה תנסה."

"בסדר." אלק רכן ופתח את תיבת העץ. הוא אמר: "סאל, תוכלי להוסיף עצים לאש? אני צריך שהיא תהיה חמה מאוד." היא מיהרה ללבות את האש מתחת לכיפת העשן.

אלק הוציא מהתיבה קערת חרס וקנקן חתום בפקק. הוא אמר לסאל: "אני מתאר לעצמי שאין לך ברנדי."

"לא," אמרה סאל, ואז נזכרה בבקבוק של ויל. היא תחבה אותו קודם מתחת לשמלתה. "כן, יש לי," אמרה ושלפה אותו.

אלק הרים גבות.

"זה של ויל רידיק," הסבירה. "התאונה קרתה באשמתו, השוטה הארור. חבל שזו לא הברך שלו שהתרסקה."

אלק העמיד פנים שלא שמע את העלבון כלפי בנו של בעל האחוזה. "השקי את הארי כמה שיותר. אם הוא יתעלף, מה טוב."

היא התיישבה על המיטה לצד הארי, הרימה את ראשו ומזגה ברנדי לתוך פיו בזמן שאלק חימם שמן בקערה. עד שהתרוקן הבקבוקון, השמן כבר רחש בקערה וסאל נתקפה תחושת קבס למראהו.

אלק החליק כלי רחב וכמעט שטוח מתחת לברכו של הארי, והקהל צפה בחלחלה עם סאל: שלושת הפועלים, אנני ושני ילדיה, וקיט חיוור הפנים.

בבוא הרגע, פעל אלק בדיוק ובמהירות. הוא שלף את הקערה מהאש בעזרת מלקחיים ושפך את הנוזל הרותח על ברכו של הארי.

הארי פלט צרחה נוראה יותר מכל האחרות ואיבד את ההכרה.

כל הילדים בכו.

ריח מחליא של בשר אדם חרוך נישא באוויר.

השמן נקווה בכלי הרדוד שמתחת לרגלו של הארי, ואלק נענע את הכלי כדי לוודא שהשמן החם יחרוך גם את הצד התחתון של הברך והסגירה תהיה מלאה. לאחר מכן הוא שלף את הכלי, יצק את השמן בחזרה לקנקן וחתם אותו בפקק.

"אני אשלח את החשבון לאדון," אמר לסאל.

"אני מקווה שהוא ישלם לך," אמרה סאל. "לי אין במה."

"הוא צריך לשלם לי. לאדון יש אחריות על פועליו, אבל אין חוק שמחייב אותו. בכל מקרה, זה ביני לבינו. אל תדאגי לגבי זה. הארי לא ירצה לאכול כלום, אבל נסי לגרום לו לשתות אם תוכלי. עדיף תה. גם שיכר יהיה בסדר, או מים צלולים. ותדאגי שיהיה לו חם." הוא החל לארוז את חפציו בתיבה.

סאל שאלה: "יש עוד משהו שאוכל לעשות?"

אלק משך בכתפיו. "תתפללי למענו," אמר.

2

אֶיימוׄס בּארופילד הבין שמשהו אינו כשורה ברגע שראה מרחוק את בדפורד.

הוא ראה אנשים עובדים בשדות, אבל פחות מכפי שציפה. הדרך המובילה אל הכפר הייתה נטושה, מלבד עגלה ריקה אחת. אפילו כלבים לא נראו לעין.

איימוס היה סוחר בדים, או "המוציא והמביא". ליתר דיוק, אביו היה סוחר הבדים, אבל אוֹבֶּדָיָָה היה בן חמישים ונטה לקוצר נשימה, כך שאיימוס הוא שנדד בין הכפרים, מוביל אחריו שיירת סוסים ומבקר בבתים. הסוסים נשאו שקים של צמר גולמי, גיזת כבשים לא מעובדת.

מלאכת הפיכת הגיזה לבד התבצעה ברובה על ידי בני כפר שעבדו בבתיהם. בתחילה היה צריך לסרק את הגיזה ולנקות אותה, בתהליך שנקרא ניפּוּץ או קֵירוּד. אחר כך טוו אותה לחוטים ארוכים שלופפו סביב סלילים. ולבסוף נארגו החוטים על גבי נול והפכו לרצועות אריג ברוחב של מטר בערך. ייצור בד היווה את התעשייה העיקרית במערב אנגליה, וקינגסברידג' עמדה במרכזו.

איימוס דמיין שאדם וחוה, אחרי שאכלו מפרי עץ הדעת, ביצעו בוודאי את המלאכות השונות בעצמם כדי להכין בגדים ולכסות את מערומיהם, אף שהתנ"ך לא הזכיר ניפוץ או טווייה, וגם לא פירט איך בנה אדם את הנול שלו.

כשהגיע אל הבתים ראה איימוס שלא כולם נעלמו. משהו העסיק את פועלי החווה, אבל פועלי הבד שלו היו בבתיהם. שילמו להם לפי תפוקה, כך שלא בנקל נטשו את מלאכתם.

הוא פנה תחילה אל ביתו של קָרַד בשם מיק סיבּרוּק. ביד ימינו החזיק מיק מברשת גדולה בעלת שיני ברזל, ובידו השמאלית בול עץ חלק בגודל דומה. בין השניים נמתחה פיסת צמר גולמי, אותה סרק בתנועות בטוחות ויציבות. כשסבך התלתלים המלוכלכים המעורבים בבוץ וצמחייה הפך לאגד סיבים נקיים וישרים, היה מלפף אותם לחבל רופף שנקרא מְזיר.

מילותיו הראשונות של מיק לאיימוס היו: "שמעת על הארי קליתרו?"

"לא," אמר איימוס. "רק עכשיו הגעתי. אתה התחנה הראשונה שלי. מה קרה להארי?"

"נמחצה לו הרגל מעגלה שיצאה משליטה. אומרים שהוא לא ישוב לעבודה."

"זה נורא. איך זה קרה?"

"אנשים מספרים כל מיני סיפורים. ויל רידיק אומר שהארי התרברב, ניסה להראות שהוא יכול לדחוף לבדו עגלה עמוסה. אבל אייק קליתרו אומר שזו אשמתו של ויל שהעמיס על העגלה יותר מדי."

"סאל בטח שבורת לב." איימוס הכיר את משפחת קליתרו. נישואיהם היו נישואי אהבה, חשב. הארי היה בחור קשוח, אבל היה עושה הכול בשביל סאל. והיא רדתה בו אך העריצה אותו בכל ליבה. "אלך לבקר אותם עכשיו."

הוא שילם למיק, נתן לו אספקה טרייה של צמר חי ולקח שק מלא מזירים חדשים.

במהרה גילה לאן נעלמו בני הכפר הנעדרים. קהל התאסף מחוץ לבקתת משפחת קליתרו.

סאל עסקה בטווייה. בניגוד למיק, היא לא יכלה להקדיש לזה שתים־עשרה שעות ביום, כי היה לה שפע של מטלות אחרות: הכנת בגדים להארי וקיט, גידול ירקות בגינתם, רכישת מזון והכנתו, כביסה וניקוי וכל שאר מלאכות הבית. איימוס הצטער שאין לה יותר זמן לטווייה, משום שהיה מחסור בחוטים.

קהל הצופים פינה לו דרך. הוא היה דמות מוכרת באזור, וסיפק לרבים מהתושבים מקצוע חלופי לעבודה חקלאית בשכר נמוך. כמה גברים בירכו אותו במאור פנים, ואחד אמר: "המנתח בדיוק הלך, מר בארופילד."

איימוס נכנס פנימה. הארי שכב על המיטה, חיוור ודומם, עיניו עצומות ונשימתו רדודה. אנשים אחדים ניצבו מסביב למיטה, וכשהתרגלו עיניו של איימוס לאפלולית בפנים, הוא זיהה את רובם.

הוא פנה אל סאל. "מה קרה?"

פניה היו מכווצות במרירות ואבל. "ויל רידיק העמיס יותר מדי על עגלה, והיא התדרדרה. הגברים ניסו לעצור אותה, והיא ריסקה להארי את הרגל."

"מה אמר אלק פולוק?"

"הוא רצה לכרות להארי את הרגל, אבל הכרחתי אותו לנסות שמן רותח." היא הביטה בגבר המעולף על המיטה ואמרה בעצב: "אני לא מאמינה ששני הטיפולים יוכלו לעזור לו."

"הארי המסכן," אמר איימוס.

"אני חושבת שאולי הוא עומד לחצות את נהר הירדן." קולה נשבר, והיא פרצה בבכי.

איימוס שמע קול ילד וזיהה את קיט, שאמר בקול מבוהל: "אל תבכי, אימא!"

יבבותיה של סאל שככו, והיא הניחה יד על כתפו של הילד לנחמו. "בסדר, קיט, לא אבכה."

איימוס לא ידע מה לומר. כוח דמיונו הובס למראה האבל המשפחתי האיום בביתה הדל של המשפחה הענייה.

לכן אמר דבר של חולין. "לא אטריח אותך בטווייה השבוע."

"אוי, כן, בבקשה," אמרה. "אני רוצה את העבודה עכשיו יותר מתמיד. הארי מושבת, כך שאזדקק מאוד לכסף מהטווייה."

אחד הגברים דיבר, ואיימוס זיהה את אייק קליתרו. "האדון ידאג לך."

ג'ימי מאן אמר: "הוא אמור, אבל זה לא אומר שאכן יעשה זאת."

רבים מהאדונים חשו אחריות כלפי אלמנות ויתומים, אך דבר לא היה מובטח, והאדון רידיק היה קמצן.

סאל הצביעה על ערמת אֲשָׁווׄת ליד גלגל הטווייה שלה. "כמעט סיימתי את אלו של השבוע שעבר. אני משערת שתישאר בבדפורד הלילה, כן?"

"כן."

"אסיים את השאר בלילה ואביא לך הכול לפני שתעזוב."

איימוס ידע שהיא תעבוד כל הלילה אם יהיה בכך צורך. "אם את בטוחה."

"כדברי אלוהים חיים."

"בסדר גמור." איימוס יצא החוצה והוריד שק שהיה קשור לגבו של הסוס המוביל. טווה יכול להפיק כמחצית הקילוגרם צמר ביום, בתיאוריה, אבל רק מעטים מהם בילו את יומם מאחורי הגלגל: רובם היו כמו סאל, ושילבו בין טווייה למלאכות אחרות.

הוא נשא את השק לתוך הבית והניח אותו על הרצפה ליד הגלגל. ואז העיף מבט נוסף בהארי. הפצוע לא זז. הוא נראה כמו המוות, אך איימוס מעולם לא ראה אדם גוסס, כך שלא באמת ידע. הוא הורה לעצמו לא לשגות בדמיונות.

הוא נפרד לשלום.

משם המשיך למבנה לא רחוק מביתה של סאל, אורווה שהוסבה לסדנה על ידי רוג'ר רידיק, בנו השלישי והצעיר ביותר של האדון. איימוס ורוג'ר היו בני אותו הגיל, תשע־עשרה, ולמדו יחד בגימנסיה בקינגסברידג'. רוג'ר היה תלמיד שקדן שלא גילה עניין בספורט, שתייה או בחורות, וסבל מהצקות עד שאיימוס פרש עליו את חסותו והשניים הפכו לחברים.

איימוס נקש על הדלת ונכנס. רוג'ר שיפר את המבנה בהתקנת חלונות גדולים, שתחת אחד מהם ניצב שולחן עבודה, לנצל את האור. כלי עבודה השתלשלו מווים על הקיר, ותיבות וכלים הכילו חוטי תיל מלופפים, מטילים קטנים ממתכות שונות, מסמרים, ברגים ודבק. רוג'ר אהב ליצור צעצועים מחוכמים: עכבר שידע לצייץ ולנענע בזנבו, ארון קבורה עם מכסה נפתח וגופה שהתיישבה בתוכו. הוא גם המציא מכונה שפתחה סתימות גם כשהחסימה הייתה במרחק מטרים אחדים, ואפילו התגברה על עיקולים.

רוג'ר קידם את פניו של איימוס בחיוך רחב והניח את האזמל שבו השתמש. "תזמון מצוין!" אמר. "בדיוק עמדתי לחזור הביתה לארוחה. אני מקווה שתצטרף אלינו."

"קיוויתי שתציע. תודה."

שערו של רוג'ר היה בהיר ועורו ורדרד, בשונה מאביו ואחיו שחורי השיער, ואיימוס שיער שהוא דומה לאימו המנוחה, שהלכה לעולמה כמה שנים קודם לכן.

הם יצאו מהסדנה, ורוג'ר נעל את הדלת. בזמן הצעידה אל בית האחוזה, כשאיימוס מוביל את שיירת סוסיו, דיברו על הארי קליתרו. "העקשנות של אחי ויל גרמה לתאונה," הודה רוג'ר בכנות.

רוג'ר למד כעת בקולג' קינגסברידג', שנוסד באוקספורד על ידי נזירי קינגסברידג' בימי הביניים. הוא החל בלימודיו כמה שבועות קודם לכן, והיה זה ביקורו הראשון בבית. איימוס היה שמח ללמוד באוניברסיטה, אבל אביו התעקש שיעבוד בעסק המשפחתי. אולי דברים ישתנו עם הדורות, חשב, אולי יהיה לי בן שילמד באוקספורד. "איך באוניברסיטה?" שאל.

"מהנה מאוד," אמר רוג'ר. "משתעשעים ללא הרף. הפסדתי קצת כסף בקלפים, לצערי."

איימוס חייך. "התכוונתי ללימודים, בעצם."

"אה! טוב, הם בסדר גמור. לא קשה בינתיים. אני פחות מתעניין בתיאולוגיה ורטוריקה. אני אוהב מתמטיקה, אבל הפרופסורים למתמטיקה אובססיביים לאסטרונומיה. הייתי צריך ללמוד בקיימברידג' — נראה שהמתמטיקה שם טובה יותר."

"אזכור זאת כשיגיע תורו של בני ללמוד."

"אתה חושב להינשא?"

"חושב על כך רבות, אבל אין סיכוי שזה יקרה בקרוב. אין לי כסף, ואבא שלי גם לא ייתן לי שום דבר עד שאסיים את ההכשרה."

"לא נורא, יש לך זמן לבדוק את השטח."

בדיקת השטח לא הייתה דרכו של איימוס. הוא שינה נושא. "אבקש ממך גם מיטה לערב זה, אם זה בסדר."

"כמובן. אבא ישמח לראות אותך. הוא משתעמם עם הבנים שלו ומחבב אותך, למרות מה שנתפס אצלו כדעותיך המהפכניות. הוא נהנה להתווכח איתך."

"אני לא מהפכן."

"בהחלט לא. אבא צריך לפגוש כמה מהאנשים שהכרתי באוקספורד. אוזניו היו נצלות לשמע דעותיהם."

איימוס צחק. "אני מתאר לעצמי." כשחשב על חייו של רוג'ר — עיון בספרים וּויכוחים על רעיונות עם חבורת צעירים מבריקים — ניעורה בו קנאה.

בית האחוזה היה בניין יעקוביני נאה מלבנים אדומות, בעל חלונות מזגוגיות זכוכית קטנות שחוברו זו לזו בעופרת. סוסיו של איימוס נלקחו לאורווה להשקיה, והם נכנסו לאולם הראשי.

משק הבית היה גברי כולו, והמקום לא היה נקי במיוחד. ניחוח קל של חיות משק עמד באוויר, ואיימוס הבחין בזנב עכברוש חומק מתחת לדלת. הם נכנסו לחדר האוכל ראשונים. מעל האח היה תלוי דיוקנה של אשת האדון המנוחה. הציור היה מאובק וכהה משנים, כאילו איש לא טרח להביט בו.

האדון נכנס, גבר מגודל ואדום פנים, כבד משקל אך עדיין נמרץ באמצע שנות החמישים לחייו. "בשבת ייערך קרב אִגרוף בקינגסברידג'," אמר בהתלהבות. "החיה מבריסטול מזמין את כל המעוניין להתמודד ומציע גיני לכל יריב שימשיך לעמוד על הרגליים במשך רבע שעה."

רוג'ר אמר: "אתם תיהנו מאוד." בני משפחתו אהבו ספורט, בעיקר קרבות אִגרוף ומרוצי סוסים, ובמיוחד אם יכלו להמר על התוצאה. "אני מעדיף להמר בקלפים," אמר. "אני אוהב לחשב את הסיכויים."

ג'ורג' רידיק, האח האמצעי, נכנס. הוא היה גדול מהממוצע, שחור שיער וכהה עיניים, ודמה מאוד לאביו, מלבד שערו שהיה מפוסק באמצע.

לבסוף הגיע ויל, וצמוד בעקבותיו משרת הנושא קלחת מרק מהביל, שניחוחו העלה ריר בפיו של איימוס.

על המזנון היו ערוכים בשר חזיר, גבינה וכיכר לחם. הם לקחו לעצמם אוכל, והמשרת מזג יין פּורְט לכוסותיהם.

איימוס נהג לברך משרתים, וכעת אמר למשרת: "שלום, פְּלאטס, מה שלומך?"

"בסדר גמור, מר בארופילד," השיב פלאטס בחמיצות. לא כל המשרתים נענו לחברותיות של איימוס.

ויל נטל פרוסה עבה מבשר החזיר ואמר: "הלורד לוטננט כינס את המיליציה של שירינג."

המיליציה הייתה חיל ההגנה המקומי. המגויסים נבחרו בהגרלה, ובינתיים הצליח איימוס לחמוק מגיוס. למיטב זיכרונו, המיליציה מעולם לא הייתה פעילה, מלבד לשישה שבועות בשנה של אימונים, שכללו הקמת מחנה בגבעות מצפון לקינגסברידג', צעידה בסך במבנה והכשרה בטעינת רובה מוסקט וירי בו. כעת נראה שהמצב עומד להשתנות.

האדון אמר: "גם אני שמעתי. אבל לא רק בשירינג. עשרה מחוזות נקראו לחיול."

בשורה מזעזעת. לאיזה מין משבר ציפתה הממשלה?

ויל אמר: "אני לוטננט, כך שאעזור לארגן את כינוס הכוחות. כנראה אצטרך לשהות תקופה מסוימת בקינגסברידג'."

איימוס אמנם הצליח להימנע מגיוס עד עתה, אך הם עלולים לקרוא לו במקרה שייערך סבב נוסף. הוא לא היה בטוח מה דעתו בנושא. הוא לא חלם להיות חייל, אך אולי זה עדיף מאשר להיות משועבד לאביו.

האדון שאל: "מי הקצין האחראי? שכחתי."

ויל אמר: "הקולונל הנרי נורתווד."

הנרי, ויקונט נורתווד, היה בנו של רוזן שירינג. פיקוד על המיליציה נכלל בחובותיו המסורתיות של היורש לרוזנוּת.

האדון אמר: "ראש הממשלה פיט בבירור חושב שהמצב רציני."

הם אכלו ושתו בשתיקה מהורהרת לזמן־מה, ואז הרחיק רוג'ר את צלחתו מעליו וציין: "יש למיליציה שתי חובות: להגן על המדינה מפני פלישה ולדכא מרידות. אנחנו עלולים להיכנס למלחמה מול צרפת — לא אופתע מכך — אבל גם במקרה כזה ייקח לצרפתים חודשים להיערך למתקפה, כך שיישאר לנו די והותר זמן לגייס את המיליציה. לא נראה לי שזו הסיבה. כך שכנראה הממשלה מצפה למרידות. אני תוהה למה."

"אתה יודע למה," אמר ויל. "עבר בקושי עשור מאז שהאמריקאים מרדו במלך והקימו רפובליקה, ושלוש שנים מאז שההמון בפריז הסתער על הבסטיליה. והרשע הצרפתי ההוא בְּריסו אמר: 'לא נשקוט עד שאירופה כולה תעלה בלהבות.' המהפכה מתפשטת כמו מגפה."

"אני לא חושב שיש סיבה לפאניקה," אמר רוג'ר. "מה עשו המהפכנים בעצם? נתנו שוויון לפרוטסטנטים, למשל. ג'ורג', אתה כאיש כמורה פרוטסטנטי דווקא צריך לברך אותם על כך, לא?"

ג'ורג' היה הרקטור של בדפורד. "נראה כמה זמן זה יחזיק," אמר בקדרות.

רוג'ר המשיך: "הם ביטלו את הפיאודליזם, שללו את הזכות שהייתה למלך לזרוק אנשים לבסטיליה בלא משפט וכוננו מונרכיה חוקתית — כמו שיש בבריטניה."

דבריו של רוג'ר היו נכונים כולם, אבל איימוס בכל זאת חשב שהוא טועה. למיטב הבנתו של איימוס, לא הייתה חירות אמיתית בצרפת המהפכנית: לא חופש דיבור, לא חופש דת. הלכה למעשה, אנגליה הייתה חופשית הרבה יותר.

ויל דיבר בכעס, מנופף באצבעו באוויר. "מה לגבי הטבח של ספטמבר בצרפת? המהפכנים הרגו אלפי אנשים. בלי משפט, בלי ראיות, בלי מושבעים. 'אני חושב שאתה מתנגד למהפכה. וגם אתה.' בום־בום, שניהם מתים. חלק מהקורבנות היו ילדים!"

"טרגדיה, אני מסכים," אמר רוג'ר, "וכתם על שמה הטוב של צרפת. אבל אנחנו באמת סבורים שזה יקרה גם פה? המהפכנים שלנו לא מסתערים על בתי הכלא, הם כותבים עלונים ומכתבים לעיתונות."

"ככה זה מתחיל!" ויל לגם מהיין.

ג'ורג' אמר: "אני מאשים את המתודיסטים."

רוג'ר צחק. "היכן הם מסתירים את הגליוטינה שלהם?"

ג'ורג' התעלם מדבריו. "בתי הספר של יום ראשון שלהם מלמדים ילדים עניים לקרוא, וכך הם גדלים וקוראים את ספרו של תומס פיין ומפתחים רגשות קיפוח, ואז מצטרפים לאיזו אגודה של ממורמרים. מרד הוא השלב המתבקש הבא."

האדון פנה אל איימוס. "אתה שקט הערב. בדרך כלל אתה מצדד ברעיונות חדשים."

"אני לא יודע לגבי רעיונות חדשים," אמר איימוס. "גיליתי שמשתלם להקשיב לאנשים, גם לאלו הבורים וצרי האופקים. אתה מפיק עבודה טובה יותר מידיהם כשהם יודעים שאכפת לך מה הם חושבים. כך שאם בני אנגליה מאמינים שהפרלמנט צריך להשתנות, אני חושב שעלינו לשמוע מה שיש להם לומר."

"יפה אמרת," אמר רוג'ר.

"אבל יש לי עבודה." איימוס קם מכיסאו. "שוב, אדוני, אני מודה לך על הכנסת האורחים הנדיבה. עליי להמשיך כעת בביקוריי, אך אם תרשה לי, אחזור הערב."

"כמובן, כמובן," אמר האדון.

איימוס יצא.

הוא בילה את שארית היום בביקורים בבתי עובדיו, אסף את פרי עמלם, שילם להם וסיפק להם חומרים חדשים לעיבוד. ואז, כשהשמש החלה לשקוע, חזר אל בית משפחת קליתרו.

הוא שמע את הנעימה ממרחק — ארבעים או חמישים אנשים שרים במלוא גרון. בני משפחת קליתרו היו מתודיסטים, כמו איימוס, ומתודיסטים לא ניגנו בכלי נגינה בטקסים שלהם, כך שכדי לפצות הם נאלצו להתאמץ יותר כדי לשמור על הקצב, ושרו תכופות בהרמוניה של ארבעה קולות. המזמור היה 'אהבה נעלה, המתעלה על כל האהבות', יצירה אהובה מאת צ'רלס וֶסלי, אחיו של מייסד התנועה המתודיסטית. איימוס החיש את צעדיו. הוא אהב את השירה שאינה מלווה בנגינה והשתוקק להצטרף.

הייתה בבדפורד קהילה מתודיסטית פעילה, וכך גם בקינגסברידג'. באותה תקופה היה המתודיזם זרם רפורמי במסגרת הכנסייה האנגליקנית, שהובל בעיקר על ידי כמרים אנגליקנים. היו דיבורים על פרישה, אך רוב המתודיסטים השתייכו עדיין לכנסיית אנגליה.

כשהתקרב ראה קהל נאסף מסביב לבקתה של סאל והארי. כמה מהם החזיקו אבוקות תאורה בוערות, והלהבות הטילו צללים מרקדים שנראו כמו רוחות רעות. מנהיגם הבלתי רשמי של המתודיסטים היה בריאן פַּייקסטֶף, איכר עצמאי בעל מאה ועשרים דונמים. מאחר שאדמתו הייתה בבעלותו, האדון לא היה יכול למנוע ממנו לערוך מפגשים מתודיסטיים באסם שלו. אם היה דייר, קרוב לוודאי שהיה מפונה.

המזמור הסתיים, ופייקסטף דיבר על האהבה בין הארי, סאל וקיט. הוא אמר שזו אהבת אמת, קרוב ככל שבני תמותה עלובים יכולים להתקרב לאהבה הנעלה שעליה זימרה החבורה. אנשים פרצו בבכי.

כשסיים בריאן את דבריו הסיר ג'ימי מאן את כובעו המשולש מראשו ופתח בתפילה מאולתרת, כובעו אחוז בידו. זו הייתה דרכם של המתודיסטים. אנשים התפללו או הציעו מזמורים בכל עת שנחה עליהם הרוח. בתיאוריה היו כולם שווים בעיני האל, אם כי הלכה למעשה נשים כמעט לא דיברו.

ג'ימי ביקש מהאל להשיב את הארי לקו הבריאות כדי שיוכל להמשיך לפרנס את משפחתו. אבל התפילה נקטעה בגסות. ג'ורג' רידיק הופיע, מחזיק עששית ביד אחת וצלב על חזהו. הוא לבש מדי כמורה מלאים: גלימה בעלת שרוולים רחבים ומצנפת קנטרברי רבועה ומחודדת פינות. "זו שערורייה!" צעק.

ג'ימי השתתק, פקח עיניים, עצם אותן שוב והמשיך: "אבינו שבשמיים, שמע נא את תפילתנו הערב, אנו מבקשים..."

"מספיק עם זה!" צעק ג'ורג', וג'ימי נאלץ להפסיק.

בריאן פייקסטף דיבר בנימה מסבירת פנים. "ערב טוב, הרקטור רידיק. תצטרף אלינו לתפילה? אנחנו מבקשים מהאל שירפא את אחינו הנרי קליתרו."

ג'ורג' אמר בכעס: "הכומר מכנס את הקהילה לתפילה, לא להפך!"

בריאן אמר: "אבל לא עשית את זה, נכון, רקטור?"

ג'ורג' נראה מבולבל לרגע.

בריאן אמר: "לא כינסת תפילה למען הארי, שניצב כרגע, עוד אנחנו מדברים, על גדת אותו נהר אפל וכביר, מחכה לדעת אם רצונו של האל שיחצה אותו הלילה אל השכינה. אם היית מכנס אותנו, רקטור, היינו באים בשמחה לכנסיית סנט מתיו להתפלל איתך. אך לא עשית זאת, ולכן אנחנו פה."

"אתם כפריים בורים," זעם ג'ורג'. "לכן הציב עליכם האל את אנשי הכמורה."

"בורים?" שאל קול נשי, ואיימוס זיהה את אנני מאן, אחת הטוות שלו. "אנחנו לא כאלה בורים שנעמיס יותר מדי לפתות על עגלה," היא אמרה.

קריאות הסכמה נשמעו, ואפילו פרצי צחוק.

ג'ורג' אמר: "אלוהים יצר אתכם כפופים לאלו שיודעים טוב יותר, ומחובתכם להישמע לסמכות, לא להתריס בפניה."

דממה השתררה לרגע, ואז שמעו כולם אנקת ייסורים רמה מתוך הבית.

איימוס ניגש אל הדלת ונכנס פנימה.

סאל וקיט כרעו מעברה השני של המיטה, ידיהם שלובות בתפילה. המנתח, אלק פולוק, ניצב למראשות המיטה והחזיק במפרק ידו של הארי.

הארי נאנק שוב, ואלק אמר: "הוא הולך, סאל, הוא עוזב אותנו."

"אוי אלוהים," קוננה סאל, וקיט בכה.

איימוס עמד בשתיקה ליד הדלת וצפה.

אחרי רגע נוסף אמר אלק: "הוא איננו, סאל."

סאל הניחה זרוע על קיט, ושניהם בכו ביחד.

אלק אמר: "הוא כבר לא סובל יותר. הוא עם האל עכשיו."

איימוס אמר: "אמן."

קן פולט

קן פולט (Ken Follett; 1949) הוא סופר בריטי. פולט כתב ספרי מתח ורומנים היסטוריים רבים שרובם היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות (בהן עברית) וחלקם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. ספריו ניחנים בעושר עלילתי ובפירוט היסטורי רב (לרוב קרוב למדי למציאות, או למידע ההיסטורי).

נשוי לברברה פולט, חברת הפרלמנט הבריטי בין 1997 ל-2010, ושרת התרבות והתיירות בממשלתו של גורדון בראון.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Armour Of Light
  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 637 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 41 דק'
  • קריינות: דורון זילברבוך
  • זמן האזנה: 23 שעות ו 34 דק'
שריון האור קן פולט

חלק ראשון

מכונת הטווייה
1792 עד 1793

1

עד אותו היום לא שמעה סאל קְליתֶרו את בעלה צורח. מאותו יום והלאה לא שבה לשמוע זאת, מלבד בחלומות.

היא הגיעה אל שדה בְּרוּק בשעת צהריים. היא ידעה את השעה לפי טיב האור שהסתנן חלושות מבעד לענן אפור כפנינה שכיסה את השמיים. השדה התפרש על פני שישה־עשר דונמים של בוץ שטוח עם פלג מהיר זרימה בצידו האחד וגבעה נמוכה בקצהו הדרומי. מזג האוויר היה קר ויבש, אבל ירד גשם במשך שבוע, וכשדידתה בשלוליות ניסתה האדמה הדביקה למשוך מעל רגליה את נעליה מתוצרת בית. ההתקדמות הייתה קשה, אך היא הייתה אישה גדולה וחזקה ולא התעייפה בנקל.

ארבעה גברים עסקו באיסוף יבול הלפתות החורפי, כורעים ומרימים ועורמים את השורשים החומים הגבשושיים בסלים רחבים ושטוחים שנקראו קלָתות. כשקֶלֶת הייתה מתמלאת, היו נושאים אותה אל מרגלות הגבעה ושופכים את הלפתות לעגלת עץ אלון איתנה בעלת ארבעה גלגלים. הם כמעט סיימו את האסיף, ראתה סאל, מפני שצד זה של השדה היה נטול לפתות והגברים עבדו קרוב לגבעה.

כולם היו לבושים בצורה דומה. חולצות נטולות צווארון, אברקיים באורך הברך שנתפרו על ידי נשותיהם מבד שנטווה בבית, ומותניות שנקנו מיד שנייה או נזרקו על ידי גברים עשירים. מותניות לא נשחקו לעולם. לאביה של סאל הייתה אחת מהודרת, עם שתי שורות כפתורים, מפוספסת בחום ואדום ורקומה בשוליה, שנזרקה על ידי גנדרן עירוני כלשהו. היא מעולם לא ראתה אותו לבוש בבגד אחר, והוא גם נקבר בה.

לרגליהם נעלו הפועלים מגפיים מיד שנייה שתוקנו אינספור פעמים. לכל גבר היה כובע, וכל כובע היה אחר: כובע רך מפרוות ארנב, כובע קש רחב תיתורה, מגבעת גבוהה מלבֶד, וכובע שלוש פינות שאולי השתייך בעבר לקצין ימייה.

היא זיהתה את כובע הפרווה. הוא היה שייך לבעלה, הארי. היא תפרה אותו במו ידיה, אחרי שצדה את הארנב והרגה אותו באבן ופשטה את עורו ובישלה אותו בסיר עם בצל. אבל היא הייתה מזהה את הארי גם בלי הכובע, אפילו ממרחק, בזכות זקנו האדמוני.

גופו של הארי היה צנום אך שרירי, וחזק במידה מפתיעה: הוא העמיס על הקלת שלו לא פחות לפתות מהגברים המגודלים יותר. למראה הגוף הדק והנוקשה בקצהו הרחוק של השדה הבוצי ניעורה בסאל חמימות קלה של תשוקה, חצייה עונג וחצייה ציפייה, כמו לחזור מהקור אל ריחה החמים של אש מבולי עץ מבוערים.

כשחצתה את השדה, היא החלה לשמוע את קולותיהם. מדי רגעים אחדים אחד מהם קרא לאחר, וחילופי הדברים הקצרים היו מסתיימים בקולות צחוק. היא לא הצליחה לפענח את המילים, אבל יכלה לנחש את רוח הדברים שנאמרו. קנטור עוקצני לכאורה של גברים עמלים, עלבונות ברוח טובה וגסויות עליזות, פטפוטים שנועדו להקל את מונוטוניות העמל המפרך.

גבר חמישי צפה בהם ממקום עומדו ליד העגלה, ובידו שוט קצר. הוא היה לבוש טוב יותר, עם מעיל כנפות כחול ומגפיים שחורים ומצוחצחים שהגיעו עד ברכיו. שמו היה ויל רידיק, והוא היה בן שלושים, בנו הבכור של אדון אחוזת בֶּדפורד. השדה היה שייך לאביו, וכך גם הסוס והעגלה. לוויל היה שיער שחור עבות שהגיע עד סנטרו, והוא לא נראה שבע רצון. היא יכלה לנחש את הסיבה. הפיקוח על איסוף הלפת לא היה מתפקידו, ונראה לו לא הולם את מעמדו; אבל המפקח של בעל האחוזה נפל למשכב, וסאל שיערה שוויל גויס למלא את מקומו, ולא בחפץ לב.

בנה של סאל דידה לצידה על הקרקע הבוצית, מתקשה לעמוד בקצב, עד שפנתה ורכנה והרימה אותו בקלילות, והמשיכה ללכת כשהוא אחוז בזרועה וראשו נח על כתפה. היא החזיקה את גופו הצנום והחמים קצת חזק מהדרוש, רק מפני שאהבה אותו כל כך.

היא הייתה שמחה ללדת ילדים נוספים, אבל ידעה שתי הפלות ולידת ולד מת. היא הפסיקה לקוות והחלה לומר לעצמה שלעניים כמותם מספיק ילד אחד. היא הייתה מסורה לילד שלה בכל ליבה, אולי יותר מדי, משום שילדים אבדו תכופות למחלה או תאונה, והיא ידעה שליבה יישבר אם תאבד אותו.

היא העניקה לו את השם כריסטופר, אבל כשלמד לדבר שיבש את שמו לקיט, וכך היה מכונה עכשיו. הוא היה בן שש וקטן לגילו, וסאל קיוותה שיגדל להיות כמו הארי, צנום אך חזק. הוא ללא ספק ירש את שערו האדמוני של אביו.

הגיע הזמן לארוחת אמצע היום, וסאל נשאה סל עם גבינה, לחם, ושלושה תפוחים קמוטים. במרחק־מה מאחוריה צעדה אשת איכר נוספת, אנני מאן, אישה נמרצת בת גילה של סאל, ושתי נשים נוספות בשליחות דומה התקרבו מהכיוון ההפוך, במורד הגבעה, עם סליהן על זרועותיהן וילדיהן בעקבותיהן. הגברים הפסיקו את העבודה בשמחה, ניגבו את ידיהם הבוציות במכנסיהם והתקרבו אל הפלג, שם יוכלו לשבת על מצע הדשא.

סאל הגיעה לשביל והניחה את קיט בעדינות.

ויל רידיק שלף שעון מחובר לשרשרת מכיס המותנייה שלו והציץ בו במצח זעוף. "עדיין לא שתים־עשרה בצהריים," קרא. הוא שיקר, סאל הייתה בטוחה בכך, אך לאיש מלבדו לא היה שעון. "תמשיכו לעבוד, אנשים," ציווה. סאל לא הופתעה. לוויל היה פן אכזר. אביו, אדון האחוזה, נטה להיות קשוח, אך ויל היה גרוע ממנו. "תסיימו את העבודה, ואז תאכלו את ארוחתכם," אמר. הייתה נימת סלידה באופן שבו אמר "ארוחתכם", כאילו היה משהו בזוי בארוחת פועלים. ויל עצמו יחזור לבית האחוזה שלו לבשר צלוי ותפוחי אדמה, חשבה, וכנראה גם קנקן בירה חזקה כתוספת.

שלושה מהגברים רכנו בחזרה אל מלאכתם, אבל הרביעי לא. זה היה אייק קליתרו, דודו של הארי, גבר אפור זקן כבן חמישים. הוא אמר בקול מדוד: "עדיף לא להעמיס על העגלה יותר מדי, מר רידיק."

"אני זה שאקבע בעניין."

"אבקש את סליחתך," התעקש אייק, "אבל הבלמים שחוקים לגמרי."

"אין כל בעיה בעגלה הארורה," אמר ויל. "אתה רק רוצה להפסיק לעבוד מוקדם. כמו תמיד."

בעלה של סאל התערב. הארי מעולם לא היסס להצטרף לוויכוח. "כדאי שתקשיב לדוד אייק," אמר לוויל. "אחרת עוד תאבד את העגלה ואת הסוס ואת כל הלפתות המחורבנות שלך."

הגברים האחרים צחקו, אבל התלוצצות על חשבון בני המעמד הגבוה לא הייתה צעד נבון. ויל הקדיר פנים ואמר: "סתום את פיך החצוף, הארי קליתרו."

סאל הרגישה את ידו הקטנה של קיט מתגנבת לכף ידה. אביו הסתבך בעימות, ולמרות גילו הצעיר חש קיט בסכנה.

החוצפה הייתה נקודת התורפה של הארי. הוא היה אדם הגון ופועל חרוץ, אבל לא האמין שבני המעמד הגבוה טובים ממנו. סאל אהבה את הגאווה שלו ואת החשיבה העצמאית, אבל האדונים לא אהבו אותן, והוא הסתבך לא מעט בגלל חוסר הכבוד שהפגין. אך הוא אמר את שלו עכשיו, ולא הוסיף מילה בנושא אלא שב לעבודה.

הנשים הניחו את סליהן על גדת הפלג. סאל ואנני ניגשו לעזור לגברים שלהן עם הלפתות, ואילו שתי הנשים האחרות, שהיו מבוגרות יותר, ישבו ליד האוכל.

המלאכה הסתיימה במהירות.

בשלב זה התברר שוויל טעה כשהשאיר את העגלה למרגלות הגבעה. הוא היה צריך להציב אותה חמישים מטר הלאה משם לאורך השביל, כדי לאפשר לסוסה לצבור מהירות לקראת העלייה בשיפוע. הוא חשב לרגע ואז אמר: "אתם, פועלים, תדחפו את העגלה מאחור כדי לעזור לסוסה להתחיל." ואז קפץ אל המושב, הצליף בשוטו ואמר: "דיו!" והסוסה האפורה החלה מושכת.

ארבעת הפועלים נעמדו מאחורי העגלה ודחפו. רגליהם החליקו בשביל הרטוב. השרירים בכתפיו של הארי נדרכו. סאל, שהייתה חזקה לא פחות מהם, הטתה שכם. וכך גם קיט הקטן, מעשה שהעלה חיוך על פניהם של הגברים.

הגלגלים החלו לזוז, הסוסה הרכינה ראש ונשענה על היצולים, השוט הצליף, והעגלה זזה. הפועלים הרפו וצפו בה כשהתקדמה במעלה הגבעה. אך הסוסה האטה וויל צעק לאחור: "תמשיכו לדחוף!"

כולם רצו קדימה, הניחו ידיים על ירכתי העגלה וחזרו לדחוף. העגלה שוב הגבירה קצב. למשך כמה מטרים רצה הסוסה היטב, ורתמות העור נמתחו על כתפיה החסונות, אך היא לא הצליחה לשמור על מהירות. היא האטה ומעדה בבוץ החלקלק. לרגע נראה שהתאוששה, אך היא איבדה את התנופה והעגלה נעצרה. ויל הצליף בבהמה, וסאל והגברים דחפו בכל מאודם, אך לא הצליחו לבלום את העגלה, שגלגלי העץ הגדולים שלה החלו סבים לאיטם לאחור.

ויל משך בידית הבלם. כולם שמעו קול נפץ רם, וסאל ראתה את שני חצאיו של בלם העץ השבור מתעופפים להם מאחורי הגלגל השמאלי האחורי. היא שמעה את אייק אומר: "אמרתי למנוול, אמרתי לו."

הם דחפו בכל הכוח אך נהדפו לאחור, ובסאל ניצתה תחושה מאיימת של סכנה ממשמשת. העגלה הגבירה מהירות לאחור. ויל צעק: "תדחפו, כלבים עצלנים!"

אייק עזב את אחורי העגלה ואמר: "היא לא תחזיק!" הסוסה החליקה שוב, והפעם נפלה. רתמת העור נקרעה, והחיה נחבטה באדמה ונגררה לאחור.

ויל ירד בקפיצה מהמושב. העגלה, שאיבדה שליטה, החלה מתגלגלת מהר יותר. בלי לחשוב הרימה סאל את קיט ביד אחת וקפצה הצידה, לסור מדרכם של הגלגלים. אייק צעק: "כולם לזוז הצידה!"

הגברים נפוצו לכל עבר בדיוק כשהעגלה סטתה והתהפכה על צידה. סאל ראתה את הארי נתקל באייק, ושניהם נפלו. אייק נזרק הצידה, אבל הארי נפל בדרכה של העגלה, שנחתה עליו כך שפינת משטח עץ האלון הכבד פגעה ברגלו.

ואז הוא צרח.

סאל קפאה, ליבה אחוז פחד. הוא נפצע בצורה חמורה. לרגע כולם בהו בחלחלה. הלפתות התגלגלו מהעגלה לקרקע וחלקן נפלו לפלג. הארי זעק בקול צרוד: "סאל! סאל!"

היא צעקה: "תורידו ממנו את העגלה, קדימה!"

כולם הניחו ידיים על העגלה. הם הרימו אותה מרגלו של הארי, אבל התקשו בשל הגלגלים הגדולים, והיא הבינה שעליהם להציב אותה על חישוקי הגלגל כדי שיוכלו להעמיד אותה בחזרה. "בואו נכניס כתפיים מתחת לעגלה!" צעקה, וכולם ראו את התבונה שבהצעה. אבל העץ היה כבד, והם דחפו במעלה שיפוע הגבעה. לרגע איום אחד חשבה שהם עלולים להפיל את העגלה, והיא תיפול בחזרה ותמחץ את הארי בשנית. "קדימה, לדחוף!" צעקה. "כולם ביחד!" וכולם אמרו: "דחוף," ופתאום העגלה נטתה על צידה והתיישרה, כשארבעת גלגליה נוחתים בחבטה.

ואז ראתה סאל את רגלו של הארי, והתנשמה בחלחלה. היא הייתה מחוצה מירך עד קרסול. רסיסי עצם הזדקרו מעורו, והמכנסיים היו ספוגי דם. עיניו היו עצומות, ויבבה מחרידה בקעה משפתיו הפעורות למחצה. היא שמעה את דוד אייק אומר: "אוי, אלי הטוב, חוס עליו."

קיט פרץ בבכי.

גם סאל רצתה לבכות, אבל היא התעשתה: היה עליה להזעיק עזרה. מי יכול לרוץ מהר? היא הביטה אל הסובבים אותה, ומבטה נתקל באנני. "רוצי לכפר, אנני, מהר ככל שתוכלי, והביאי את אָלֶק." אלק פּולוק היה הגלב־מנתח. "אמרי לו שיפגוש אותנו בבית שלי. אלק יֵדע מה לעשות."

"שימי עין על הילדים שלי," אמרה אנני והסתלקה בריצה.

סאל כרעה לצידו של הארי, ברכיה בבוץ. הוא פקח עיניים. "עזרי לי, סאל," אמר. "עזרי לי."

"אני אשא אותך הביתה, אהובי היקר," אמרה. היא השחילה זרועות מתחתיו, אבל כשניסתה להניף את משקלו ולהרים אותו, הוא שוב צרח. סאל משכה בחזרה את ידיה ואמרה, "ישו, עזור לי."

היא שמעה את ויל אומר: "פועלים, השיבו את הלפתות לעגלה. קדימה, תעבדו במרץ."

היא אמרה בשקט: "שמישהו יסתום את פיו לפני שאני אסתום לו אותו."

אייק אמר: "מה עם הסוסה שלך, מר רידיק? היא מצליחה לקום?" הוא הלך מסביב לעגלה כדי לבדוק את הסוסה, והסיח את תשומת ליבו של ויל מהארי. סאל חשבה: תודה, דוד אייק החכם.

היא פנתה אל בעלה של אנני, ג'ימי מאן, בעליו של הכובע בעל שלוש הפינות. "לך למגרש העצים, ג'ימי," אמרה. "בקש מהם שיתקינו מהר אלונקה משניים או שלושה קרשים רחבים כדי שנוכל לסחוב עליה את הארי."

"אני הולך," אמר ג'ימי.

ויל קרא: "תעזרו לי להרים את הסוסה על רגליה."

אך אייק אמר: "היא לא תשוב לעמוד, מר רידיק."

לרגע השתררה שתיקה, ואז אמר ויל: "נראה לי שאתה צודק."

"למה שלא תביא רובה?" אמר אייק. "לגאול את החיה מייסוריה."

"כן," אמר ויל, אך הוא לא נשמע החלטי, וסאל הבינה שמתחת להתנהגות השחצנית הוא בהלם.

אייק אמר: "שתה קצת ברנדי, אם יש עליך בקבוק."

"רעיון טוב."

בזמן שוויל שתה אמר אייק: "לבחור המסכן עם הרגל המחוצה לא תזיק לגימה. אולי זה יעזור להפיג את הכאב."

ויל לא ענה, אבל כמה רגעים אחר כך חזר אייק מצידה השני של העגלה עם בקבוק כסוף בידו. באותה עת הלך ויל בצעד נמרץ לכיוון השני.

סאל מלמלה: "כל הכבוד, אייק."

הוא נתן לה את הבקבוק של ויל, והיא קירבה אותו לשפתיו של הארי ושפכה זרזיף דק לתוך פיו. הוא השתעל, בלע ופקח עיניים. היא נתנה לו עוד, והוא שתה בלהיטות.

אייק אמר: "תני לו כמה שיותר. אנחנו לא יודעים מה אלק יצטרך לעשות."

לרגע תהתה סאל למה מתכוון אייק, ואז הבינה שחשב שאולי ייאלצו לכרות את רגלו של הארי. "אוי לא," אמרה. "בבקשה, אלוהים."

"תני לו עוד ברנדי."

המשקה החזיר מעט צבע לפניו של הארי. בלחישה בקושי נשמעת הוא אמר: "זה כואב, סאל, כואב נורא."

"המנתח בדרך." היא לא הצליחה לחשוב מה עוד לומר, וחוסר האונים שלה הוציא אותה מדעתה.

בזמן שחיכו, הנשים האכילו את הילדים. סאל נתנה לקיט את התפוחים מסלה. הגברים החלו לאסוף את הלפתות הפזורות ולהחזיר אותן לעגלה. יהיה צורך לעשות זאת במוקדם או במאוחר.

ג'ימי מאן חזר עם דלת עץ, שעונה בקושי רב על כתפו. הוא הוריד אותה לקרקע במאמץ, מתנשם אחרי שסחב את החפץ הכבד לאורך קרוב לקילומטר. "בשביל הבית החדש שבונים ליד הטחנה," אמר. "הם אמרו לא לקלקל אותה." הוא הניח את הדלת לצד הארי.

עכשיו היה צריך להעביר את הארי לאלונקה המאולתרת, וזה עמד לכאוב. היא כרעה לצד ראשו. דוד אייק ניגש לעזור, אך היא סילקה אותו בנפנוף. אף אחד לא ישתדל כמוה לנהוג בעדינות. היא תפסה בזרועותיו של הארי, קרוב לכתפיים, והעבירה בזהירות את פלג גופו העליון אל הדלת. הוא לא הגיב. היא משכה אותו, סנטימטר בכל פעם, עד שגופו נח על המשטח. אבל בסוף תיאלץ להזיז את רגליו. היא נעמדה מעליו, רגל מכל צד, התכופפה, תפסה במותניו, והעבירה את רגליו אל הדלת באבחה אחת.

הוא צרח בפעם השלישית.

הצרחה דעכה והפכה לבכי.

"בואו נרים אותו," אמרה. היא רכנה אל פינה אחת של הדלת, ושלושה מהגברים תפסו את הפינות האחרות. "לאט־לאט," אמרה. "תשמרו שתהיה מאוזנת." הם החזיקו בעץ והרימו בהדרגה, מתמקמים תחת הדלת ברגע שיכלו ומאזנים אותה על כתפיהם. "מוכנים?" שאלה. "נסו לצעוד בסך. אחת, שתיים, שלוש, קדימה."

הם חצו את השדה. סאל הציצה אחורה וראתה את קיט, מבולבל ועגום, אך הולך קרוב אחריה ונושא את סלה. שני ילדיה הקטנים של אנני השתרכו בעקבות אביהם, ג'ימי, שהחזיק בפינה השמאלית־אחורית של האלונקה.

בדפורד היה כפר גדול, בן אלף תושבים ויותר, וביתה של סאל שכן במרחק קילומטר וחצי. הצעדה עמדה להיות ממושכת ואיטית, אבל היא הכירה את הדרך היטב ויכלה מן הסתם לעשותה בעיניים עצומות. היא התגוררה כאן כל חייה, והוריה נחו בבית הקברות לצד כנסיית סנט מתיו. המקום הנוסף היחיד שהכירה היה קינגסברידג', וביקורה האחרון שם התרחש לפני עשר שנים. אבל בדפורד השתנה במהלך חייה, וכיום כבר לא היה קל כל כך לעבור מקצהו האחד של הכפר לקצה השני. רעיונות חדשים שינו את החקלאות, והיו גדרות וגדר חיה לאורך הדרך. החבורה שנשאה את הארי נאלצה לתמרן בין שערים ושבילים מתפתלים שהפרידו בין ממלכות פרטיות.

אנשים שעבדו בשדות אחרים הצטרפו אליהם, ואז נשים שיצאו מבתיהן לראות מה קורה, וילדים קטנים, וכלבים, שכולם צעדו בעקבותיהם, משוחחים ביניהם ודנים בהארי המסכן ופציעתו האיומה.

בזמן שסאל צעדה, כתפה כבר כואבת תחת משקלם של הארי והדלת, היא נזכרה איך כשהייתה בת חמש — ונקראה אז סאלי — חשבה על השטחים שמסביב לכפר כמעין פריפריה מעורפלת אך צרה, בדומה לגינה מסביב לבית מגוריה. בדמיונה, כל העולם היה גדול רק במעט מבדפורד. בפעם הראשונה שנלקחה לקינגסברידג' לא הבינה מה היא רואה: אלפי אנשים, רחובות הומים, דוכני שוק עמוסי מזונות ובגדים ודברים שלא שמעה עליהם מעולם — תוכי, גלובוס, ספר לכתוב בו, צלוחית כסף. ואז הקתדרלה, נישאת לגובה בלתי אפשרי, יפהפייה להפליא, קרה ודוממת מבפנים, בבירור המקום שבו מתגורר האל.

קיט היה עכשיו מבוגר רק במעט ממה שהייתה היא באותו ביקור ראשון מעורר השתאות. היא ניסתה לדמיין מה הוא חושב כעת. הוא בטח האמין תמיד שאביו חסין כול — כדרכם של בנים — ועכשיו ניסה להתרגל לרעיון שהארי שוכב פצוע וחסר אונים. קיט בטח מפוחד ומבולבל, חשבה. הוא יצטרך הרבה נחמה.

סוף־סוף היה אפשר לראות את ביתה במרחק. אחד הבתים הדלים ביותר בכפר, בנוי מכבול ושזירת ענפים וזרדים המכונה שֺבְכה. היו תריסים בחלונות, אך לא שמשות. היא אמרה: "קיט, רוץ קדימה ופתח את הדלת." הוא ציית, והם נשאו את הארי לתוך הבית. הקהל נשאר בחוץ, מציץ פנימה.

הבית כלל רק חדר אחד, ובו שתי מיטות, אחת צרה ואחת רחבה, שתיהן משטחים פשוטים מלוחות עץ חשופים שהארי מִסמר יחדיו. על כל מיטה היה מונח מזרן קנבס ממולא קש. סאל אמרה: "בואו נשים אותו על המיטה הגדולה." הם הורידו את הארי בזהירות, עדיין מונח על הדלת, אל המיטה.

שלושת הגברים וסאל הזדקפו, משפשפים ידיים כואבות ומותחים גבים דואבים. סאל הציצה מטה אל הארי ששכב חיוור ודומם, בקושי נושם. היא מלמלה: "אלוהים, בבקשה אל תיקח אותו ממני."

קיט נעמד לפניה וחיבק אותה כשפניו טמונות בבטנה, שנותרה רכה מאז לידתו. היא ליטפה את ראשו. היא רצתה לומר לו מילות ניחומים, אבל מילים כאלה לא עלו בדעתה. כל דבר אמיתי יהיה מפחיד.

היא שמה לב שהגברים מסתכלים סביב על ביתה. הוא היה דל למדי, אבל שלהם בוודאי לא שונים בהרבה, שכן כולם היו פועלים חקלאיים. גלגל הטווייה של סאל ניצב באמצע החדר, כלי יפהפה, מגולף בתשומת לב וממורק. היא ירשה אותו מאימה. לידו ניצבה ערמה קטנה של סלילים עטופים בחוטים מוכנים, ממתינים להיאסף על ידי סוחר הבדים. הגלגל מימן את המותרות: תה עם סוכר, חלב לקיט, בשר פעמיים בשבוע.

"תנ"ך!" אמר ג'ימי מאן, שהבחין בחפץ היקר היחיד הנוסף בבית. הספר עב הכרס ניצב במרכז השולחן, סוֹגר הפליז שלו מוריק מזוׄקן, כריכת העור מוכתמת ממשמוש ידיים רבות.

סאל אמרה: "הוא היה של אבא שלי."

"אבל את יודעת לקרוא בו?"

"הוא לימד אותי."

הם התרשמו. היא שיערה שאיש מהם לא יודע לקרוא יותר ממילים ספורות: את שמם, כנראה, ואולי את המחירים הרשומים בגיר בשווקים ובפונדקים.

ג'ימי אמר: "שנעביר את הארי מהדלת למזרן?"

"יהיה לו יותר נוח," אמרה סאל.

"ואני אשמח להחזיר את הדלת בשלום למגרש העצים."

סאל עברה לצידה השני של המיטה וכרעה על רצפת העפר. היא פרשה זרועות כדי לקבל את הארי כשיחליק מהדלת. שלושת הגברים תפסו בצד השני. "לאט, בזהירות," אמרה סאל. הם הרימו את הצד שלהם, הדלת נטתה על צידה, והארי החליק מעט ונאנק. "תטו עוד קצת," אמרה. הפעם הוא החליק משולי העץ. היא הכניסה ידיים מתחת לגופו. "עוד," אמרה. "ותמשכו את הדלת קצת." בזמן שהארי גלש מהדלת, היא השחילה את כפות ידיה ואז את זרועותיה תחתיו, במטרה לייצב אותו ככל האפשר. נראה שזה עבד, משום שהוא לא השמיע קול. פתאום עלה בדעתה שהדממה שלו מבשרת רעות.

לקראת הסוף ממש הם משכו את הדלת קצת חזק מדי, ורגלו המרוטשת של הארי נחתה על המזרן בחבטה קלה. הוא צרח שוב. הפעם קיבלה זאת סאל כסימן מבורך לכך שהוא עדיין בחיים.

אנני מאן הגיעה עם אלק, המנתח. הדבר הראשון שעשתה היה לבדוק שהילדים שלה בסדר. אחר כך הסתכלה על הארי. היא לא אמרה דבר, אך סאל ראתה שהזדעזעה למראהו.

אלק פולוק היה גבר נקי ומסודר, לבוש במעיל כנפות ואברקיים ישנים אך שמורים היטב. לא הייתה לו הכשרה רפואית מלבד זו שקיבל מאביו, שעסק במקצוע לפניו והוריש לו את הסכינים החדות ושאר כלי המלאכה שהיוו את כל ההסמכה הדרושה למנתח.

הוא נשא תיבת עץ קטנה בעלת ידית, וכעת הניח אותה על הרצפה ליד האח. ואז הסתכל על הארי.

סאל בחנה את פניו של אלק וחיפשה בהן סימנים, אבל ארשת פניו לא הסגירה דבר.

הוא אמר: "הארי, אתה שומע אותי? איך אתה מרגיש?"

הארי לא הגיב.

אלק בחן את הרגל המחוצה. המזרן תחתיה כבר היה ספוג בדם. אלק נגע בעצמות שבלטו דרך העור. הארי פלט צעקת כאב, אבל לא איומה כמו הצרחות שלו. אלק חיטט באצבעו בפצע, והארי צעק שוב. ואז תפס אלק בקרסולו של הארי והרים את הרגל, והארי צרח.

סאל אמרה: "זה רע, נכון?"

אלק הביט בה, היסס, ואז אמר בפשטות: "כן."

"מה אתה יכול לעשות?"

"אני לא יכול לקבע את העצמות השבורות," ענה. "לפעמים זה אפשרי: אם רק עצם אחת נשברה, והיא לא זזה יותר מדי, אני יכול לפעמים להחזיר אותה למקום, לקבע אותה עם סד ולתת לה הזדמנות להתאחות לבד. אבל ברך היא דבר מורכב מדי, והנזק לעצמות של הארי חמור מדי."

"אז...?"

"הסכנה העיקרית היא שזיהום ייכנס לפצע ויגרום לריקבון בבשר. זה עלול להיות קטלני. הפתרון הוא כריתת הרגל."

"לא," אמרה סאל, קולה רועד מייאוש. "לא, אתה לא יכול לנסר לו את הרגל, הוא כבר סבל יותר מדי כאב."

"זה עשוי להציל את חייו."

"חייבת להיות דרך אחרת."

"אני יכול לנסות לסגור את הפצע," אמר אלק בספקנות. "אבל אם זה לא יעבוד, כריתה תהיה האפשרות היחידה."

"בבקשה תנסה."

"בסדר." אלק רכן ופתח את תיבת העץ. הוא אמר: "סאל, תוכלי להוסיף עצים לאש? אני צריך שהיא תהיה חמה מאוד." היא מיהרה ללבות את האש מתחת לכיפת העשן.

אלק הוציא מהתיבה קערת חרס וקנקן חתום בפקק. הוא אמר לסאל: "אני מתאר לעצמי שאין לך ברנדי."

"לא," אמרה סאל, ואז נזכרה בבקבוק של ויל. היא תחבה אותו קודם מתחת לשמלתה. "כן, יש לי," אמרה ושלפה אותו.

אלק הרים גבות.

"זה של ויל רידיק," הסבירה. "התאונה קרתה באשמתו, השוטה הארור. חבל שזו לא הברך שלו שהתרסקה."

אלק העמיד פנים שלא שמע את העלבון כלפי בנו של בעל האחוזה. "השקי את הארי כמה שיותר. אם הוא יתעלף, מה טוב."

היא התיישבה על המיטה לצד הארי, הרימה את ראשו ומזגה ברנדי לתוך פיו בזמן שאלק חימם שמן בקערה. עד שהתרוקן הבקבוקון, השמן כבר רחש בקערה וסאל נתקפה תחושת קבס למראהו.

אלק החליק כלי רחב וכמעט שטוח מתחת לברכו של הארי, והקהל צפה בחלחלה עם סאל: שלושת הפועלים, אנני ושני ילדיה, וקיט חיוור הפנים.

בבוא הרגע, פעל אלק בדיוק ובמהירות. הוא שלף את הקערה מהאש בעזרת מלקחיים ושפך את הנוזל הרותח על ברכו של הארי.

הארי פלט צרחה נוראה יותר מכל האחרות ואיבד את ההכרה.

כל הילדים בכו.

ריח מחליא של בשר אדם חרוך נישא באוויר.

השמן נקווה בכלי הרדוד שמתחת לרגלו של הארי, ואלק נענע את הכלי כדי לוודא שהשמן החם יחרוך גם את הצד התחתון של הברך והסגירה תהיה מלאה. לאחר מכן הוא שלף את הכלי, יצק את השמן בחזרה לקנקן וחתם אותו בפקק.

"אני אשלח את החשבון לאדון," אמר לסאל.

"אני מקווה שהוא ישלם לך," אמרה סאל. "לי אין במה."

"הוא צריך לשלם לי. לאדון יש אחריות על פועליו, אבל אין חוק שמחייב אותו. בכל מקרה, זה ביני לבינו. אל תדאגי לגבי זה. הארי לא ירצה לאכול כלום, אבל נסי לגרום לו לשתות אם תוכלי. עדיף תה. גם שיכר יהיה בסדר, או מים צלולים. ותדאגי שיהיה לו חם." הוא החל לארוז את חפציו בתיבה.

סאל שאלה: "יש עוד משהו שאוכל לעשות?"

אלק משך בכתפיו. "תתפללי למענו," אמר.

2

אֶיימוׄס בּארופילד הבין שמשהו אינו כשורה ברגע שראה מרחוק את בדפורד.

הוא ראה אנשים עובדים בשדות, אבל פחות מכפי שציפה. הדרך המובילה אל הכפר הייתה נטושה, מלבד עגלה ריקה אחת. אפילו כלבים לא נראו לעין.

איימוס היה סוחר בדים, או "המוציא והמביא". ליתר דיוק, אביו היה סוחר הבדים, אבל אוֹבֶּדָיָָה היה בן חמישים ונטה לקוצר נשימה, כך שאיימוס הוא שנדד בין הכפרים, מוביל אחריו שיירת סוסים ומבקר בבתים. הסוסים נשאו שקים של צמר גולמי, גיזת כבשים לא מעובדת.

מלאכת הפיכת הגיזה לבד התבצעה ברובה על ידי בני כפר שעבדו בבתיהם. בתחילה היה צריך לסרק את הגיזה ולנקות אותה, בתהליך שנקרא ניפּוּץ או קֵירוּד. אחר כך טוו אותה לחוטים ארוכים שלופפו סביב סלילים. ולבסוף נארגו החוטים על גבי נול והפכו לרצועות אריג ברוחב של מטר בערך. ייצור בד היווה את התעשייה העיקרית במערב אנגליה, וקינגסברידג' עמדה במרכזו.

איימוס דמיין שאדם וחוה, אחרי שאכלו מפרי עץ הדעת, ביצעו בוודאי את המלאכות השונות בעצמם כדי להכין בגדים ולכסות את מערומיהם, אף שהתנ"ך לא הזכיר ניפוץ או טווייה, וגם לא פירט איך בנה אדם את הנול שלו.

כשהגיע אל הבתים ראה איימוס שלא כולם נעלמו. משהו העסיק את פועלי החווה, אבל פועלי הבד שלו היו בבתיהם. שילמו להם לפי תפוקה, כך שלא בנקל נטשו את מלאכתם.

הוא פנה תחילה אל ביתו של קָרַד בשם מיק סיבּרוּק. ביד ימינו החזיק מיק מברשת גדולה בעלת שיני ברזל, ובידו השמאלית בול עץ חלק בגודל דומה. בין השניים נמתחה פיסת צמר גולמי, אותה סרק בתנועות בטוחות ויציבות. כשסבך התלתלים המלוכלכים המעורבים בבוץ וצמחייה הפך לאגד סיבים נקיים וישרים, היה מלפף אותם לחבל רופף שנקרא מְזיר.

מילותיו הראשונות של מיק לאיימוס היו: "שמעת על הארי קליתרו?"

"לא," אמר איימוס. "רק עכשיו הגעתי. אתה התחנה הראשונה שלי. מה קרה להארי?"

"נמחצה לו הרגל מעגלה שיצאה משליטה. אומרים שהוא לא ישוב לעבודה."

"זה נורא. איך זה קרה?"

"אנשים מספרים כל מיני סיפורים. ויל רידיק אומר שהארי התרברב, ניסה להראות שהוא יכול לדחוף לבדו עגלה עמוסה. אבל אייק קליתרו אומר שזו אשמתו של ויל שהעמיס על העגלה יותר מדי."

"סאל בטח שבורת לב." איימוס הכיר את משפחת קליתרו. נישואיהם היו נישואי אהבה, חשב. הארי היה בחור קשוח, אבל היה עושה הכול בשביל סאל. והיא רדתה בו אך העריצה אותו בכל ליבה. "אלך לבקר אותם עכשיו."

הוא שילם למיק, נתן לו אספקה טרייה של צמר חי ולקח שק מלא מזירים חדשים.

במהרה גילה לאן נעלמו בני הכפר הנעדרים. קהל התאסף מחוץ לבקתת משפחת קליתרו.

סאל עסקה בטווייה. בניגוד למיק, היא לא יכלה להקדיש לזה שתים־עשרה שעות ביום, כי היה לה שפע של מטלות אחרות: הכנת בגדים להארי וקיט, גידול ירקות בגינתם, רכישת מזון והכנתו, כביסה וניקוי וכל שאר מלאכות הבית. איימוס הצטער שאין לה יותר זמן לטווייה, משום שהיה מחסור בחוטים.

קהל הצופים פינה לו דרך. הוא היה דמות מוכרת באזור, וסיפק לרבים מהתושבים מקצוע חלופי לעבודה חקלאית בשכר נמוך. כמה גברים בירכו אותו במאור פנים, ואחד אמר: "המנתח בדיוק הלך, מר בארופילד."

איימוס נכנס פנימה. הארי שכב על המיטה, חיוור ודומם, עיניו עצומות ונשימתו רדודה. אנשים אחדים ניצבו מסביב למיטה, וכשהתרגלו עיניו של איימוס לאפלולית בפנים, הוא זיהה את רובם.

הוא פנה אל סאל. "מה קרה?"

פניה היו מכווצות במרירות ואבל. "ויל רידיק העמיס יותר מדי על עגלה, והיא התדרדרה. הגברים ניסו לעצור אותה, והיא ריסקה להארי את הרגל."

"מה אמר אלק פולוק?"

"הוא רצה לכרות להארי את הרגל, אבל הכרחתי אותו לנסות שמן רותח." היא הביטה בגבר המעולף על המיטה ואמרה בעצב: "אני לא מאמינה ששני הטיפולים יוכלו לעזור לו."

"הארי המסכן," אמר איימוס.

"אני חושבת שאולי הוא עומד לחצות את נהר הירדן." קולה נשבר, והיא פרצה בבכי.

איימוס שמע קול ילד וזיהה את קיט, שאמר בקול מבוהל: "אל תבכי, אימא!"

יבבותיה של סאל שככו, והיא הניחה יד על כתפו של הילד לנחמו. "בסדר, קיט, לא אבכה."

איימוס לא ידע מה לומר. כוח דמיונו הובס למראה האבל המשפחתי האיום בביתה הדל של המשפחה הענייה.

לכן אמר דבר של חולין. "לא אטריח אותך בטווייה השבוע."

"אוי, כן, בבקשה," אמרה. "אני רוצה את העבודה עכשיו יותר מתמיד. הארי מושבת, כך שאזדקק מאוד לכסף מהטווייה."

אחד הגברים דיבר, ואיימוס זיהה את אייק קליתרו. "האדון ידאג לך."

ג'ימי מאן אמר: "הוא אמור, אבל זה לא אומר שאכן יעשה זאת."

רבים מהאדונים חשו אחריות כלפי אלמנות ויתומים, אך דבר לא היה מובטח, והאדון רידיק היה קמצן.

סאל הצביעה על ערמת אֲשָׁווׄת ליד גלגל הטווייה שלה. "כמעט סיימתי את אלו של השבוע שעבר. אני משערת שתישאר בבדפורד הלילה, כן?"

"כן."

"אסיים את השאר בלילה ואביא לך הכול לפני שתעזוב."

איימוס ידע שהיא תעבוד כל הלילה אם יהיה בכך צורך. "אם את בטוחה."

"כדברי אלוהים חיים."

"בסדר גמור." איימוס יצא החוצה והוריד שק שהיה קשור לגבו של הסוס המוביל. טווה יכול להפיק כמחצית הקילוגרם צמר ביום, בתיאוריה, אבל רק מעטים מהם בילו את יומם מאחורי הגלגל: רובם היו כמו סאל, ושילבו בין טווייה למלאכות אחרות.

הוא נשא את השק לתוך הבית והניח אותו על הרצפה ליד הגלגל. ואז העיף מבט נוסף בהארי. הפצוע לא זז. הוא נראה כמו המוות, אך איימוס מעולם לא ראה אדם גוסס, כך שלא באמת ידע. הוא הורה לעצמו לא לשגות בדמיונות.

הוא נפרד לשלום.

משם המשיך למבנה לא רחוק מביתה של סאל, אורווה שהוסבה לסדנה על ידי רוג'ר רידיק, בנו השלישי והצעיר ביותר של האדון. איימוס ורוג'ר היו בני אותו הגיל, תשע־עשרה, ולמדו יחד בגימנסיה בקינגסברידג'. רוג'ר היה תלמיד שקדן שלא גילה עניין בספורט, שתייה או בחורות, וסבל מהצקות עד שאיימוס פרש עליו את חסותו והשניים הפכו לחברים.

איימוס נקש על הדלת ונכנס. רוג'ר שיפר את המבנה בהתקנת חלונות גדולים, שתחת אחד מהם ניצב שולחן עבודה, לנצל את האור. כלי עבודה השתלשלו מווים על הקיר, ותיבות וכלים הכילו חוטי תיל מלופפים, מטילים קטנים ממתכות שונות, מסמרים, ברגים ודבק. רוג'ר אהב ליצור צעצועים מחוכמים: עכבר שידע לצייץ ולנענע בזנבו, ארון קבורה עם מכסה נפתח וגופה שהתיישבה בתוכו. הוא גם המציא מכונה שפתחה סתימות גם כשהחסימה הייתה במרחק מטרים אחדים, ואפילו התגברה על עיקולים.

רוג'ר קידם את פניו של איימוס בחיוך רחב והניח את האזמל שבו השתמש. "תזמון מצוין!" אמר. "בדיוק עמדתי לחזור הביתה לארוחה. אני מקווה שתצטרף אלינו."

"קיוויתי שתציע. תודה."

שערו של רוג'ר היה בהיר ועורו ורדרד, בשונה מאביו ואחיו שחורי השיער, ואיימוס שיער שהוא דומה לאימו המנוחה, שהלכה לעולמה כמה שנים קודם לכן.

הם יצאו מהסדנה, ורוג'ר נעל את הדלת. בזמן הצעידה אל בית האחוזה, כשאיימוס מוביל את שיירת סוסיו, דיברו על הארי קליתרו. "העקשנות של אחי ויל גרמה לתאונה," הודה רוג'ר בכנות.

רוג'ר למד כעת בקולג' קינגסברידג', שנוסד באוקספורד על ידי נזירי קינגסברידג' בימי הביניים. הוא החל בלימודיו כמה שבועות קודם לכן, והיה זה ביקורו הראשון בבית. איימוס היה שמח ללמוד באוניברסיטה, אבל אביו התעקש שיעבוד בעסק המשפחתי. אולי דברים ישתנו עם הדורות, חשב, אולי יהיה לי בן שילמד באוקספורד. "איך באוניברסיטה?" שאל.

"מהנה מאוד," אמר רוג'ר. "משתעשעים ללא הרף. הפסדתי קצת כסף בקלפים, לצערי."

איימוס חייך. "התכוונתי ללימודים, בעצם."

"אה! טוב, הם בסדר גמור. לא קשה בינתיים. אני פחות מתעניין בתיאולוגיה ורטוריקה. אני אוהב מתמטיקה, אבל הפרופסורים למתמטיקה אובססיביים לאסטרונומיה. הייתי צריך ללמוד בקיימברידג' — נראה שהמתמטיקה שם טובה יותר."

"אזכור זאת כשיגיע תורו של בני ללמוד."

"אתה חושב להינשא?"

"חושב על כך רבות, אבל אין סיכוי שזה יקרה בקרוב. אין לי כסף, ואבא שלי גם לא ייתן לי שום דבר עד שאסיים את ההכשרה."

"לא נורא, יש לך זמן לבדוק את השטח."

בדיקת השטח לא הייתה דרכו של איימוס. הוא שינה נושא. "אבקש ממך גם מיטה לערב זה, אם זה בסדר."

"כמובן. אבא ישמח לראות אותך. הוא משתעמם עם הבנים שלו ומחבב אותך, למרות מה שנתפס אצלו כדעותיך המהפכניות. הוא נהנה להתווכח איתך."

"אני לא מהפכן."

"בהחלט לא. אבא צריך לפגוש כמה מהאנשים שהכרתי באוקספורד. אוזניו היו נצלות לשמע דעותיהם."

איימוס צחק. "אני מתאר לעצמי." כשחשב על חייו של רוג'ר — עיון בספרים וּויכוחים על רעיונות עם חבורת צעירים מבריקים — ניעורה בו קנאה.

בית האחוזה היה בניין יעקוביני נאה מלבנים אדומות, בעל חלונות מזגוגיות זכוכית קטנות שחוברו זו לזו בעופרת. סוסיו של איימוס נלקחו לאורווה להשקיה, והם נכנסו לאולם הראשי.

משק הבית היה גברי כולו, והמקום לא היה נקי במיוחד. ניחוח קל של חיות משק עמד באוויר, ואיימוס הבחין בזנב עכברוש חומק מתחת לדלת. הם נכנסו לחדר האוכל ראשונים. מעל האח היה תלוי דיוקנה של אשת האדון המנוחה. הציור היה מאובק וכהה משנים, כאילו איש לא טרח להביט בו.

האדון נכנס, גבר מגודל ואדום פנים, כבד משקל אך עדיין נמרץ באמצע שנות החמישים לחייו. "בשבת ייערך קרב אִגרוף בקינגסברידג'," אמר בהתלהבות. "החיה מבריסטול מזמין את כל המעוניין להתמודד ומציע גיני לכל יריב שימשיך לעמוד על הרגליים במשך רבע שעה."

רוג'ר אמר: "אתם תיהנו מאוד." בני משפחתו אהבו ספורט, בעיקר קרבות אִגרוף ומרוצי סוסים, ובמיוחד אם יכלו להמר על התוצאה. "אני מעדיף להמר בקלפים," אמר. "אני אוהב לחשב את הסיכויים."

ג'ורג' רידיק, האח האמצעי, נכנס. הוא היה גדול מהממוצע, שחור שיער וכהה עיניים, ודמה מאוד לאביו, מלבד שערו שהיה מפוסק באמצע.

לבסוף הגיע ויל, וצמוד בעקבותיו משרת הנושא קלחת מרק מהביל, שניחוחו העלה ריר בפיו של איימוס.

על המזנון היו ערוכים בשר חזיר, גבינה וכיכר לחם. הם לקחו לעצמם אוכל, והמשרת מזג יין פּורְט לכוסותיהם.

איימוס נהג לברך משרתים, וכעת אמר למשרת: "שלום, פְּלאטס, מה שלומך?"

"בסדר גמור, מר בארופילד," השיב פלאטס בחמיצות. לא כל המשרתים נענו לחברותיות של איימוס.

ויל נטל פרוסה עבה מבשר החזיר ואמר: "הלורד לוטננט כינס את המיליציה של שירינג."

המיליציה הייתה חיל ההגנה המקומי. המגויסים נבחרו בהגרלה, ובינתיים הצליח איימוס לחמוק מגיוס. למיטב זיכרונו, המיליציה מעולם לא הייתה פעילה, מלבד לשישה שבועות בשנה של אימונים, שכללו הקמת מחנה בגבעות מצפון לקינגסברידג', צעידה בסך במבנה והכשרה בטעינת רובה מוסקט וירי בו. כעת נראה שהמצב עומד להשתנות.

האדון אמר: "גם אני שמעתי. אבל לא רק בשירינג. עשרה מחוזות נקראו לחיול."

בשורה מזעזעת. לאיזה מין משבר ציפתה הממשלה?

ויל אמר: "אני לוטננט, כך שאעזור לארגן את כינוס הכוחות. כנראה אצטרך לשהות תקופה מסוימת בקינגסברידג'."

איימוס אמנם הצליח להימנע מגיוס עד עתה, אך הם עלולים לקרוא לו במקרה שייערך סבב נוסף. הוא לא היה בטוח מה דעתו בנושא. הוא לא חלם להיות חייל, אך אולי זה עדיף מאשר להיות משועבד לאביו.

האדון שאל: "מי הקצין האחראי? שכחתי."

ויל אמר: "הקולונל הנרי נורתווד."

הנרי, ויקונט נורתווד, היה בנו של רוזן שירינג. פיקוד על המיליציה נכלל בחובותיו המסורתיות של היורש לרוזנוּת.

האדון אמר: "ראש הממשלה פיט בבירור חושב שהמצב רציני."

הם אכלו ושתו בשתיקה מהורהרת לזמן־מה, ואז הרחיק רוג'ר את צלחתו מעליו וציין: "יש למיליציה שתי חובות: להגן על המדינה מפני פלישה ולדכא מרידות. אנחנו עלולים להיכנס למלחמה מול צרפת — לא אופתע מכך — אבל גם במקרה כזה ייקח לצרפתים חודשים להיערך למתקפה, כך שיישאר לנו די והותר זמן לגייס את המיליציה. לא נראה לי שזו הסיבה. כך שכנראה הממשלה מצפה למרידות. אני תוהה למה."

"אתה יודע למה," אמר ויל. "עבר בקושי עשור מאז שהאמריקאים מרדו במלך והקימו רפובליקה, ושלוש שנים מאז שההמון בפריז הסתער על הבסטיליה. והרשע הצרפתי ההוא בְּריסו אמר: 'לא נשקוט עד שאירופה כולה תעלה בלהבות.' המהפכה מתפשטת כמו מגפה."

"אני לא חושב שיש סיבה לפאניקה," אמר רוג'ר. "מה עשו המהפכנים בעצם? נתנו שוויון לפרוטסטנטים, למשל. ג'ורג', אתה כאיש כמורה פרוטסטנטי דווקא צריך לברך אותם על כך, לא?"

ג'ורג' היה הרקטור של בדפורד. "נראה כמה זמן זה יחזיק," אמר בקדרות.

רוג'ר המשיך: "הם ביטלו את הפיאודליזם, שללו את הזכות שהייתה למלך לזרוק אנשים לבסטיליה בלא משפט וכוננו מונרכיה חוקתית — כמו שיש בבריטניה."

דבריו של רוג'ר היו נכונים כולם, אבל איימוס בכל זאת חשב שהוא טועה. למיטב הבנתו של איימוס, לא הייתה חירות אמיתית בצרפת המהפכנית: לא חופש דיבור, לא חופש דת. הלכה למעשה, אנגליה הייתה חופשית הרבה יותר.

ויל דיבר בכעס, מנופף באצבעו באוויר. "מה לגבי הטבח של ספטמבר בצרפת? המהפכנים הרגו אלפי אנשים. בלי משפט, בלי ראיות, בלי מושבעים. 'אני חושב שאתה מתנגד למהפכה. וגם אתה.' בום־בום, שניהם מתים. חלק מהקורבנות היו ילדים!"

"טרגדיה, אני מסכים," אמר רוג'ר, "וכתם על שמה הטוב של צרפת. אבל אנחנו באמת סבורים שזה יקרה גם פה? המהפכנים שלנו לא מסתערים על בתי הכלא, הם כותבים עלונים ומכתבים לעיתונות."

"ככה זה מתחיל!" ויל לגם מהיין.

ג'ורג' אמר: "אני מאשים את המתודיסטים."

רוג'ר צחק. "היכן הם מסתירים את הגליוטינה שלהם?"

ג'ורג' התעלם מדבריו. "בתי הספר של יום ראשון שלהם מלמדים ילדים עניים לקרוא, וכך הם גדלים וקוראים את ספרו של תומס פיין ומפתחים רגשות קיפוח, ואז מצטרפים לאיזו אגודה של ממורמרים. מרד הוא השלב המתבקש הבא."

האדון פנה אל איימוס. "אתה שקט הערב. בדרך כלל אתה מצדד ברעיונות חדשים."

"אני לא יודע לגבי רעיונות חדשים," אמר איימוס. "גיליתי שמשתלם להקשיב לאנשים, גם לאלו הבורים וצרי האופקים. אתה מפיק עבודה טובה יותר מידיהם כשהם יודעים שאכפת לך מה הם חושבים. כך שאם בני אנגליה מאמינים שהפרלמנט צריך להשתנות, אני חושב שעלינו לשמוע מה שיש להם לומר."

"יפה אמרת," אמר רוג'ר.

"אבל יש לי עבודה." איימוס קם מכיסאו. "שוב, אדוני, אני מודה לך על הכנסת האורחים הנדיבה. עליי להמשיך כעת בביקוריי, אך אם תרשה לי, אחזור הערב."

"כמובן, כמובן," אמר האדון.

איימוס יצא.

הוא בילה את שארית היום בביקורים בבתי עובדיו, אסף את פרי עמלם, שילם להם וסיפק להם חומרים חדשים לעיבוד. ואז, כשהשמש החלה לשקוע, חזר אל בית משפחת קליתרו.

הוא שמע את הנעימה ממרחק — ארבעים או חמישים אנשים שרים במלוא גרון. בני משפחת קליתרו היו מתודיסטים, כמו איימוס, ומתודיסטים לא ניגנו בכלי נגינה בטקסים שלהם, כך שכדי לפצות הם נאלצו להתאמץ יותר כדי לשמור על הקצב, ושרו תכופות בהרמוניה של ארבעה קולות. המזמור היה 'אהבה נעלה, המתעלה על כל האהבות', יצירה אהובה מאת צ'רלס וֶסלי, אחיו של מייסד התנועה המתודיסטית. איימוס החיש את צעדיו. הוא אהב את השירה שאינה מלווה בנגינה והשתוקק להצטרף.

הייתה בבדפורד קהילה מתודיסטית פעילה, וכך גם בקינגסברידג'. באותה תקופה היה המתודיזם זרם רפורמי במסגרת הכנסייה האנגליקנית, שהובל בעיקר על ידי כמרים אנגליקנים. היו דיבורים על פרישה, אך רוב המתודיסטים השתייכו עדיין לכנסיית אנגליה.

כשהתקרב ראה קהל נאסף מסביב לבקתה של סאל והארי. כמה מהם החזיקו אבוקות תאורה בוערות, והלהבות הטילו צללים מרקדים שנראו כמו רוחות רעות. מנהיגם הבלתי רשמי של המתודיסטים היה בריאן פַּייקסטֶף, איכר עצמאי בעל מאה ועשרים דונמים. מאחר שאדמתו הייתה בבעלותו, האדון לא היה יכול למנוע ממנו לערוך מפגשים מתודיסטיים באסם שלו. אם היה דייר, קרוב לוודאי שהיה מפונה.

המזמור הסתיים, ופייקסטף דיבר על האהבה בין הארי, סאל וקיט. הוא אמר שזו אהבת אמת, קרוב ככל שבני תמותה עלובים יכולים להתקרב לאהבה הנעלה שעליה זימרה החבורה. אנשים פרצו בבכי.

כשסיים בריאן את דבריו הסיר ג'ימי מאן את כובעו המשולש מראשו ופתח בתפילה מאולתרת, כובעו אחוז בידו. זו הייתה דרכם של המתודיסטים. אנשים התפללו או הציעו מזמורים בכל עת שנחה עליהם הרוח. בתיאוריה היו כולם שווים בעיני האל, אם כי הלכה למעשה נשים כמעט לא דיברו.

ג'ימי ביקש מהאל להשיב את הארי לקו הבריאות כדי שיוכל להמשיך לפרנס את משפחתו. אבל התפילה נקטעה בגסות. ג'ורג' רידיק הופיע, מחזיק עששית ביד אחת וצלב על חזהו. הוא לבש מדי כמורה מלאים: גלימה בעלת שרוולים רחבים ומצנפת קנטרברי רבועה ומחודדת פינות. "זו שערורייה!" צעק.

ג'ימי השתתק, פקח עיניים, עצם אותן שוב והמשיך: "אבינו שבשמיים, שמע נא את תפילתנו הערב, אנו מבקשים..."

"מספיק עם זה!" צעק ג'ורג', וג'ימי נאלץ להפסיק.

בריאן פייקסטף דיבר בנימה מסבירת פנים. "ערב טוב, הרקטור רידיק. תצטרף אלינו לתפילה? אנחנו מבקשים מהאל שירפא את אחינו הנרי קליתרו."

ג'ורג' אמר בכעס: "הכומר מכנס את הקהילה לתפילה, לא להפך!"

בריאן אמר: "אבל לא עשית את זה, נכון, רקטור?"

ג'ורג' נראה מבולבל לרגע.

בריאן אמר: "לא כינסת תפילה למען הארי, שניצב כרגע, עוד אנחנו מדברים, על גדת אותו נהר אפל וכביר, מחכה לדעת אם רצונו של האל שיחצה אותו הלילה אל השכינה. אם היית מכנס אותנו, רקטור, היינו באים בשמחה לכנסיית סנט מתיו להתפלל איתך. אך לא עשית זאת, ולכן אנחנו פה."

"אתם כפריים בורים," זעם ג'ורג'. "לכן הציב עליכם האל את אנשי הכמורה."

"בורים?" שאל קול נשי, ואיימוס זיהה את אנני מאן, אחת הטוות שלו. "אנחנו לא כאלה בורים שנעמיס יותר מדי לפתות על עגלה," היא אמרה.

קריאות הסכמה נשמעו, ואפילו פרצי צחוק.

ג'ורג' אמר: "אלוהים יצר אתכם כפופים לאלו שיודעים טוב יותר, ומחובתכם להישמע לסמכות, לא להתריס בפניה."

דממה השתררה לרגע, ואז שמעו כולם אנקת ייסורים רמה מתוך הבית.

איימוס ניגש אל הדלת ונכנס פנימה.

סאל וקיט כרעו מעברה השני של המיטה, ידיהם שלובות בתפילה. המנתח, אלק פולוק, ניצב למראשות המיטה והחזיק במפרק ידו של הארי.

הארי נאנק שוב, ואלק אמר: "הוא הולך, סאל, הוא עוזב אותנו."

"אוי אלוהים," קוננה סאל, וקיט בכה.

איימוס עמד בשתיקה ליד הדלת וצפה.

אחרי רגע נוסף אמר אלק: "הוא איננו, סאל."

סאל הניחה זרוע על קיט, ושניהם בכו ביחד.

אלק אמר: "הוא כבר לא סובל יותר. הוא עם האל עכשיו."

איימוס אמר: "אמן."