יופי גנוב 2 - חיים גנובים

פרק 1

איאן

יש שיחשבו שזה מוזר לראות גבר נושא אישה מחוסרת הכרה בזרועותיו. אבל לא אם הגבר הזה הוא אני. אני פושע, האיש המבוקש ביותר ביבשת, והפעם לא גנבתי כסף או תכשיטים, אלא אישה.

את האישה שלי.

ידעתי שהיא נועדה לי מהרגע הראשון שראיתי אותה בקזינו סאן סיטי, כשהשוד החל להשתבש. ואמרתי לה את זה באופן חד משמעי כשתבעתי את גופה, וגם כשהתכוננתי לעזוב אותה, כי גבר כמוני תמיד נמצא במנוסה.

ואז חזרתי לעוד. לא יכולתי להישאר רחוק ממנה. התאווה אליה עלתה לי ביוקר. שילמתי מחיר כבד על הלילה איתה. נוריתי, והשארתי די־אן־איי מאחור. למשטרה יש תמונות שלנו. הם יודעים את הזהות שלי. אין ספק שהם הפחידו אותה מאוד כשלקחו אותה לחקירה, אבל אמרתי לה שאבוא לקחת אותה. לעולם לא אזרוק אותה לכלבים. אבל היא הערימה על האופנוען שהוריתי לו להביא אותה לשדה התעופה ולפגוש אותי שם, גנבה את האופנוע שלו וניסתה לברוח ממני.

זה לא יקרה. חשבתי שאוכל לתת לה ללכת, אבל כשעמדתי מול דלת חדר המלון שבו הסתתרה, יכולתי לעשות רק את מה שנועד לקרות. יכולתי רק לגנוב עוד, לא רק שעות מזמנה, אלא את חייה.

אני לוקח אותה איתי הביתה.

כשאנחנו מגיעים לשדה התעופה, הטייס ממתין, והמטוס מוכן להמראה. קאס התעלפה מוקדם מכפי שציפיתי, אבל כבר חושך בחוץ, ואין איש שיכול לראות אותי נושא את הגוף חסר ההכרה שלה למטוס.

זה מהסם שנתתי לה אחרי שהיא נלחמה בי כמו לביאה.

וולטר, הבחור ששילמתי לו לפקוח עליה עין, עוזב אחרי שהוא מוריד אותנו ליד המטוס, כשאני מבטיח שהתשלום יופקד לחשבון הבנק שלו בעוד עשרים וארבע שעות. הוא יודע שאני עומד במילה שלי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עושים עסקים.

"היא בסדר?" שואל הטייס ומעיף מבט מודאג מעבר לכתף, כשאני מהדק את חגורת הבטיחות של קאס.

"היא תהיה בסדר."

המבט שאני יורה אליו אומר לו להתעסק בעניינים המזורגגים שלו, והוא מסתובב מהר בחזרה.

לקראת ההמראה, אני מושיב את גופה הרפוי של קאס ותומך בזרועה מסביב הכתף שלה.

"מתחילה סערה," אומר הטייס מעל לרעש המנועים, ולא מסתכל עליי הפעם. "אתה רוצה לשנות את המסלול?"

אני מהדק את הזרוע שלי סביב קאס. "הסערה קשה מאוד?"

"אני מאמין שנוכל לעשות את זה, אם תחזית מזג האוויר הנוכחית תישאר כך."

אני מגיע להחלטה תוך שנייה. "לך על זה."

"אם הסערה תחמיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לשנות מסלול לפולוקוואנה."

אני מסכים בשתיקה, אבל מתפלל שמזג האוויר ישחק לטובתנו. כל דקה שאנחנו על אדמת דרום אפריקה, אנחנו קרובים יותר להיתפס. לא יציעו לקאס עסקאות נוספות. לא עוד. היא בחרה צד, כתוצאה ממעשיי. לאן שאלך עכשיו, בין אם זה למעלה ובין אם למטה, היא באה איתי.

אני פותח את העפעף שלה לבדוק את האישון. החלק השחור מורחב, אבל לא יותר מדי. אני מניח את התיק שלה בינינו כדי לוודא שנוח לה.

שעה מתחילת הטיסה, אנחנו נכנסים לסופת רעמים. הברקים חותכים את השמיים, וטיפות גשם, בגודל של יהלומים ארבעה קראט, נוחתות על השמשה הקדמית. זרזיף של מים חודר מתחת לזכוכית אל מחווני הטיסה. הטייס תולש מגבות נייר ומדביק אותן לשמשה כדי לעצור את הדליפה.

לראשונה בחיי, אני פוחד מאוד. לא עליי, אלא על האישה שאני לוקח איתי. המטוס מיטלטל כשברק נורה בצד שמאל. אני רואה את ההבזק שלוש שניות לפני שאני שומע את הרעם, כלומר שהוא היה קרוב.

אני לא מטריד את הטייס בשאלות מיותרות. מפרקי אצבעותיו לבנים כשהוא מהדק את הידיים על מוט ההיגוי. אני נותן לו להתרכז בניווט בסופה, בזמן שאני משפשף את הזרוע של קאס. אני לוקח את ידה בידי. עורה קר, יותר מדי קר, לדעתי. זה מטריד אותי, אף שאני יודע שזו תופעת לוואי של כדור ההרגעה.

אני חצוי. מצד אחד, הייתי מעדיף לא לסמם אותה. מצד שני, אני מרגיש טוב יותר שהיא לא צריכה לסבול את הלחץ והחרדה מהחטיפה למדינה אחרת, למקום שהיא לא מכירה.

המטוס צולל כשהוא פוגע בכיס אוויר ומבהיל אותי. הוא פוגע בכיס אוויר נוסף, והצלילה גדולה מספיק לגרום לבטן שלי לטפס לגרון. רק חגורות הבטיחות מונעות מהראשים שלנו להתנגש בתקרה. אחרי כמה דקות, אנחנו עוברים את העננים לשמי לילה בהירים.

הטייס מנגב את המצח בהקלה. נותרה עוד שעה לטיסה.

קאס נאנקת לצידי. אני מצמיד שתי אצבעות למפרק היד שלה. הדופק שלה חזק. אני משגיח עליה ונותן לקצב ליבה היציב להרגיע אותי.

יתרת הטיסה מתנהלת ללא הפרעות. אנחנו נוחתים קצת אחרי שמונה. האוויר חם, ובשדה התעופה מחניק. הטיסה המסחרית האחרונה נחתה בחמש. אין אף אחד בשדה התעופה מלבד מאבטח אחד, שבקושי מרים גבה כשאני צועד מתחת לאורות המזמזמים מעלינו כשקאס בזרועותיי. הטייס מלווה אותנו ונושא את התיקים שלנו. הוא זורק אותם בחלק האחורי של הג'יפ שהשארתי בחניון, ואני מניח את קאס על המושב וחוגר את חגורת הבטיחות שלה.

הוא נמנע מלהסתכל עליי כשהוא אומר, "אתה תצטרך אותי שוב בקרוב?"

אני שולף כסף מהתיק שלי ומוסר לו. "לא בקרוב."

"אם כך, אני אחזור מחר." הוא מחייך. "דיילת אוויר מחכה לי ביוהנסבורג. הטיסה שלה נחתה הבוקר."

אני מהנהן. "אודיע לך אם משהו ישתנה."

הוא מצדיע והולך.

כשאני מתניע את הג'יפ, קאס נאנקת שוב. נראה שיש לה מערכת עמידה או שהיא רגילה לקחת סמים. כדור ההרגעה היה אמור להשפיע למשך שעות.

הדרך אל האכסניה די משובשת, אבל אני לא ממהר, ומגיע הביתה תוך ארבעים דקות, במקום עשרים.

האורות דולקים בכניסה, אבל אנשי הצוות כבר פרשו, לכל מקום שאליו הם בורחים לבלות את הערבים שלהם, אם זה בבר או בבונגלו.

אש בוערת בבור במדשאה הקדמית ליד הנהר. ליאון ורובן קמים על הרגליים כשאני יוצא אל המרפסת, כשהתיקים שלנו תלויים על הכתפיים שלי, וקאס בזרועותיי.

"מה לעזאזל קרה?" שואל ליאון. "היא...?"

"מסוממת." הטון שלי חד וחותך. "קאס הערימה על וולטר. היא הצליחה לברוח. הייתי צריך לתפוס אותה."

החיוך של רובן אירוני. "תן לי לנחש. היא לא העריכה את המאמץ שלך להציל אותה ממקום המחבוא שלה."

"סתום את הפה," אני אומר בלסת הדוקה. "היא הייתה צריכה שיצילו אותה ממקום המחבוא שלה רק בגללי."

הם לא אומרים מילה נוספת כשאני חולף על פניהם בדרך אל הבונגלו שלי. אני לא טורח לקחת רובה, כי האקדח שלי עדיין איתי.

בחדר שלי, אני מניח את התיקים על הרצפה ומבצע את הבדיקה השגרתית שלי לעקרבים ולנחשים לפני שאני משכיב את קאס במיטה שלי. היא נראית חיוורת על בד הפשתן הלבן, כל הצבע אזל מהלחיים שלה. אני מניח את התיק שלה על הכיסא ליד המיטה, פושט את הז'קט שלה וחולץ את נעליה. הקרסול שלה נפוח מעט מאחר שהיא עיקמה אותו, אבל הוא לא נראה חבול מדי. אני בודק את הדופק שלה פעם אחרונה, וכשאני נרגע שהדופק שלה חזק ונורמלי, אני מכסה אותה בשמיכה.

אני מסתכל עליה, שוכבת שם במיטה שלי, האישה המהממת הזו שגנבתי. גנבתי הרבה דברים בחיים שלי; הרבה כסף, תכשיטים ומכוניות, אפילו אוכל וספרים, כשהייתי צעיר יותר, אבל מעולם לא גנבתי אדם. אני אמור להרגיש הרבה — אשמה, חרטה וגועל עצמי — אבל אני מרגיש רק את טעמה המתוק של תחושת הרכושנות.

פרק 2

קאס

כשאני מתעוררת, חשוך בחוץ. אני מתמתחת ומתחפרת בשמיכה הרכה והחמימה. קר לי והשרירים שלי כואבים כמו שקורה לי כשאני חולה בשפעת. אני לא חולה, נכון? הטשטוש מתפוגג מעט, והכול חוזר אליי.

אני מתנשפת, דוחפת את השמיכה הצידה ומתיישבת בבהלה. אני נמצאת במיטה ענקית מכוסה בכילה נגד יתושים מכל הצדדים. מנורה דולקת על שידת המיטה. האהיל עשוי מנוצות של יען והבסיס בצורה של קוף, יצוק מברונזה. לידו עומדת קופסת תכשיטים קטנה עשויה מנחושת בצורה של זבוב. הכנפיים של הזבוב פרושות כדי לאפשר פתיחה של הקופסה. ראיתי תכשיטים כאלה בשוק הפשפשים האפריקאי. קנקן מים וכוס מונחים על שידת המיטה. הקנקן מכוסה במפה קטנה רקומה, כדי לשמור שלא יכנסו חרקים. המפה מעוטרת בחרוזים מסביב לקצה, בדיוק כמו המפיות שסרגה סבתא שלי.

הזוהר הצהוב של אור המנורה לא מגיע לכל החדר, אבל אני יכולה להבחין ברצפת החרס האדומה המלוטשת, ומעליה שטיח עשוי עור זברה, הצמוד למיטה. ריח החציר והעשב מעיד שהגג עשוי מקש, אבל התקרה הרבה יותר גבוהה מאשר בבקתה שישנו בה בקלוף. אני מחליקה יד על השמיכה. היא עשויה מאנגורה. המצעים לבנים. לא נראה שמישהו ישן בצד לידי על המיטה מאחר שהסדינים ישרים והכרית תפוחה. ישנתי לבד. אני עדיין לובשת את הבגדים שלי.

אני מתירה את החוטים שקושרים את הכילה, פותחת את השוליים ומורידה את הרגליים לרצפה. הקרסול שלי פועם בכאב. ייקח זמן עד שאוכל להניח עליו את מלוא משקלי.

העיניים שלי מסתגלות לחושך ואני רואה ארון עץ גדול, מעוטר בגילופים של חיות, צמוד אל הקיר. הידיות עשויות נחושת. אני מסתכלת לצד שמאל וקופאת.

איאן יושב על כורסה, הידיים שלו מונחות בנונשלנטיות על משענות הידיים, והרגליים שלו פשוקות לרווחה. הוא לובש מכנסי ג'ינס. הוא ללא חולצה וללא נעליים. השיער שלו נופל על צד הפנים שלו ומטשטש חלקית את תוויהן. ההבעה שלו חסרת רגש, אבל העיניים שלו אומדות אותי. הן לא מחמיצות דבר. שרירי הבטן שלו מטילים צללים באור העמום. האור הרך של המנורה מרצד על החזה שלו, יוצר קווי מתאר נוספים, שמדגישים את הכוח מתחת לכל השרירים הקשים האלה. המילים שמנציחות את הערכים שלו הן שרבוטים כהים על עורו, ובלתי ניתנות לקריאה מהמרחק הזה בחדר האפלולי, אבל הן חקוקות בליבי. איאן הוא זיכרון שאני לא יכולה למחוק.

הקול העמוק שלו שקט. "איך את מרגישה?"

הגרון שלי צורב. "איפה אני?"

הוא קם וחוצה את החדר בצעדים קלים אך מכווני מטרה. לכל דבר שהוא עושה יש סיבה. הוא לא מבזבז אנרגיה על משימות שגרתיות או על רגשות. "מפלי ויקטוריה."

"בזימבבואה?" אני צועקת.

הוא מוזג כוס מים ומגיש לי אותה.

אני לוקחת אוטומטית את כוס המים. "אז זה המקום שבו אתה מסתתר."

זוויות הפה שלו מתעקלות. "בין היתר."

אני צמאה, ואני שותה את המים בשקיקה. הוא מוזג לי עוד כוס. אני שותה גם את תכולת הכוס הזו.

"את צריכה לשירותים?" הוא שואל.

אני מנענעת את הראש.

הוא חוזר לכיוון הכיסא ונכנס עמוק יותר לחדר, עד שהצללים בולעים אותו. אני שומעת קרקוש של סכו"ם. רגע לאחר מכן, הוא חוזר כשהוא נושא קערה ומזלג.

"קחי." הוא מניח אותם בידי. "את צריכה לאכול משהו."

אני בוהה בקערה. זה סלט פירות.

"את צריכה את הסוכר," הוא אומר ומחווה אל סלט הפירות בהנהון מעודד.

אני נועצת את המזלג בחתיכת מנגו ומרימה אותה לפה. אני לא רעבה, במיוחד לא כשהבטן שלי מכווצת ממתח, אבל הוא צודק. אני זקוקה לאנרגיה. אני לועסת ובולעת. הפרי מתוק וקטיפתי על הלשון שלי.

במקום לתת לי מרחב, הוא עומד מעליי בזרועות שלובות, וצופה בי נועצת את המזלג בפרוסה של קיווי ומכניסה אותה לפה.

"מה עכשיו?" אני שואלת אחרי שאני מסיימת ללעוס. "כמה זמן אתה מתכוון להשאיר אותי כאן?"

"תאכלי," הוא אומר ומטה את סנטרו לכיוון הקערה.

הוא נותן לי לאכול בשתיקה. כשהקערה ריקה, אני מניחה אותה על שידת המיטה ומסתכלת עליו.

המבט שלו בוחן את הפנים שלי. "מה קרה עם השוטרים?"

אני מתנשפת ברעד מהזיכרון הלא נעים. "הם האשימו אותי שאני שותפה לפשע ואמרו שהם לא יעצרו אותי, אם ארגל בשבילם."

הוא מחייך חיוך ציני. "תרגלי אחריי." אחרי שהוא בוחן אותי עוד רגע, הוא שואל, "בגלל זה ברחת? כי לא רצית לרגל אחריי?"

"כן, וגם לא רציתי שיעצרו אותי."

"לא הייתי נותן לזה לקרות." הקול שלו נשמע סבלני, אבל העיניים החומות שלו בוערות. "אמרתי לך שאני בא לקחת אותך."

אני מתחילה להתרגז. "איזו ברירה הייתה לי? להיות אסירה שלך?"

הוא ממשיך בנימה הרגועה והמעצבנת הזו שלו. "איך זה היה אמור לעבוד? היית אמורה לשים מכשיר ציתות? מכשירי האזנה?"

הוא לא מתכוון לוותר. אני נאנחת. "הם רצו לדעת איך והיכן אתם מלבינים את הכסף, ומי הם שאר חברי הכנופיה. הבלש שחקר אותי אמר שאני חכמה מספיק כדי למצוא דרך להשיג ראיות."

"בן זונה." הוא מצמצם את העיניים. "איך התכוונת להעביר לו את המידע?"

החקירה שלו מלחיצה אותי. איאן גורם לי להרגיש ששיתפתי פעולה עם השוטרים, כשלמעשה, לא עשיתי את זה.

"לא בגדתי בך," אני אומרת.

"איך, קאס?" הוא שואל בנימה חמורה יותר.

"הייתי אמורה למצוא דרך ליצור איתו קשר כשיהיה לי מידע."

השרירים בזרועות שלו מתכווצים. "מה אמרת להם?"

"לא סיפרתי להם כלום, אבל כמו שאמרתי לך בטלפון, היו להם תמונות שלנו בבריכה. הם חיפשו טביעות אצבעות בבקתה. ככה הם גילו את הזהות שלך."

הוא מוריד את הזרועות לצידי גופו וקופץ את הידיים. "רק בגלל התמונות האלה, אני אהרוג אותם. מי ראה אותן?"

אני מנגבת את כפות הידיים המזיעות שלי על ירכיי. "אני לא יודעת. אני מניחה שמי שצילם אותן והבלש."

המבט שאני רואה בעיניים שלו קטלני. "מי הוא?"

אני מפחדת ממה שהוא עלול לעשות ומהססת לתת לו את שם הבלש.

"מה שמו, קאס?"

אני בולעת. "הבלש וולף."

"ג'ים וולף. הבן זונה המנוול הזה. הוא סחט אותך באמצעות תמונות?"

"הוא אמר שהוא יפרסם אותן, אם לא אשתף פעולה."

"הוא שיקר," הוא אומר בין שפתיים קפוצות. "הוא עבד עלייך וניסה להפחיד אותך כדי שתעשי מה שהוא רוצה. הוא לא היה מדליף דבר, כשהוא מאמין שיש לו סיכוי להגיע אליי דרכך."

הוא בוחן אותי. "אבל לא יכולת לדעת את זה." ההבעה על הפנים שלו נראית מחושבת עכשיו. "למה לא הסכמת לרגל בשבילו? לא חששת שהתמונות האלה יפורסמו בכל החדשות?"

אני עונה לו בלהט, "אני לא שמה קצוץ מי יראה אותי עירומה."

"טוב, אני כן," הוא אומר בשיניים חשוקות.

הקול שלי עולה. "היו לי בעיות גדולות יותר."

הוא מחזיר לי בלעג. "כמו מה אעשה לך אם תנסי לעשות משהו כל כך טיפשי כמו לרגל אחריי?"

"כמו למשל להיעצר על רצח!"

הוא קופא. השקט נמתח. אור המנורה כבר לא מחמם ורך. הצללים קרים, קשים וחדים.

"רצח?" הוא אומר בקול שקט להחריד. "על מה את מדברת?"

"על ניק קרוגר, הבוס שלי לשעבר. הוא נהרג בשוד, והורידו לו חצי מהפנים."

הלסת שלו מתהדקת בקו קשה. "זה שקר."

"ראיתי את התמונה, איאן. ראיתי את המוח שלו מרוח על הרצפה."

"פאק." הוא מתיישב לידי, לוקח את היד שלי ומניח אותה בחיקו. "לא הייתה להם כל זכות לאלץ אותך להתבונן בזה."

אני מושכת את היד שלי. "הם הראו לי תמונה של התוקפים." אני שותקת לרגע. "הם היו שלושה גברים במסכות פנטום."

"אלוהים." הוא מרים את ראשו לתקרה ומעביר בו את ידיו, כשהוא חוזר להסתכל עליי, הוא לא מנסה להסתיר את הזעזוע בעיניים שלו. "זה לא אנחנו. אנחנו לא הורגים בשביל כסף."

אני בוחנת את הפנים שלו. "לא? אתה רוצה להגיד לי שאתם לא הורגים? כי לפני זמן לא רב אמרת לי שלא תהסס לירות באיש, אפילו לא באישה."

הוא חורק שיניים. "אני יכול להרוג, בובה. כדאי שתדעי את זה, אבל אני לא אהרוג בשביל דבר שלא שווה את זה. כסף בהחלט לא שווה חיים."

"אבל אתה תהרוג." אני עוצרת את הנשימה ומזמינה אותו לענות בשלילה.

"רק אם זה מספיק חשוב לי."

החזה שלי מתרוקן מאוויר, כשהוא מחסל את התקווה שלי. "ומה חשוב לך?"

הוא לא מהסס. "משפחה. האנשים שאכפת לי מהם."

הוא רציני. רציני לגמרי. צמרמורת חולפת בי. "התמונה של שלושת האנשים... איך אתה מסביר את זה?"

"מתחזים." העיניים שלו הופכות קשות. "הם בטח ראו הזדמנות כשהיינו שם והחליטו להתחזות לנו."

אני לא יודעת אם להאמין לו. אמות מבלי לדעת מה לחשוב. אני מתחמקת מהמבט האינטנסיבי שלו ומסתכלת על הידיים שלי, אבל הוא לא נותן לי להתחמק.

הוא מרים את סנטרי אליו. "אני אשיג את התמונות האלה."

"אמרתי לך, התמונות הן לא מה שמדאיג אותי."

"לא." קולו חמור. "את חוששת להיות שותפה לפשע." הוא מוריד את היד על המיטה וקופץ את היד לאגרוף. "הפעם הוא הגזים."

"מי?"

"הבלש וולף הבן זונה."

איאן אמר ששמו של הבלש הוא ג'ים. חשש נוסף מכווץ את הבטן שלי. "אתה מכיר אותו."

"הוא נחשב לתותח רציני וחלק מהיחידה לפשעים חמורים בפרטוריה. הוא עובד על התיק שלי מהיום הראשון. אפשר להגיד שהוא פיתח אובססיה אליי, והוא לא יעצור. אני הכתם על המוניטין המקצועי שלו."

"שיט." אני משפשפת את פניי בידיי. "הוא לא יוותר." אני יודעת את זה אינסטינקטיבית. בדרכו שלו, וולף נחוש כמו איאן. אולי הוא לא מסוכן, אבל הוא לא פחות נבזי וחסר מצפון.

איאן כורך יד סביבי. "אני מצטער שהכנסתי אותך לזה."

אני מנערת את היד שלו מעליי.

הוא חופן את הפנים שלי בידיו ומאלץ אותי להביט בו. "אני לא מצטער שנישקתי אותך, ולעולם לא אצטער שהייתי עמוק בתוכך."

ופשוט ככה, הגוף שלי עולה באש. להבה מתפשטת על עורי. יש לו את היכולת למוטט אותי במבט, גם כשאני כועסת עליו כל כך, שאני רוצה להחטיף לו סטירה. גם כשאני מפחדת ממנו. וכן, גם כשאני לא יודעת במה להאמין.

"אני אשיג את התמונות האלה," הוא אומר בטון עדין, "אני נשבע לך."

כאילו התמונות המחורבנות האלה הן הבעיה הכי גדולה שלי. הרבה יותר מדאיגה אותי העובדה שאני כאן, ומה מצפה לי בעתיד. זה מעיק עליי וגורר אותי למקום מפחיד וחשוך מאוד.

כשאיאן דוחף אותי למטה, אני לא מתנגדת. אני לא עוצרת אותו כשהוא גוהר מעליי וחופן את הראש שלי בין כפות הידיים הרחבות שלו, ומרים את הפנים שלי לפגוש את השפתיים שלו. בינתיים, אני מרשה לעצמי להיות חלשה. אומנם אין לי תשובות או פתרונות, אבל אני נותנת לו לפשק את השפתיים שלי ולנשק אותי כאילו יש בנשיקה הזו משמעות. כשהייאוש מושך אותי עמוק יותר, אני מרשה לעצמי לטבוע בליטוף המיומן שלו.

כשהוא פותח את כפתור מכנסי הג'ינס שלי, הידיים שלו עדינות אך תקיפות. הוא דוחף את היד לתחתונים שלי ומלטף באצבעו על החריץ שלי. הלחות שמצפה את האצבע שלו אומרת לו הכול. רואים את זה במבט הניצחון הלוהט שזורח בעיניו כשהוא גורר לאט את היד מהתחתונים שלי ומעביר אותה על הבטן שלי, משאיר שובל רטוב על עורי.

אני מרימה את הידיים מעל הראש ופושטת את החולצה שלי. אני נאנחת כשהעור העירום שלו נצמד לשלי. החזה שלו קשה ולוחץ על השדיים שלי. אני מתחבאת מתחתיו, מתחת לחום שלו, ומאפשרת לידיים שלו לגרום לי לשכוח שהוא מושך את מכנסי הג'ינס שלי למטה. אני מרימה את הישבן כדי להקל על המשימה שלו, והוא מתגמל אותי בנשיקה על הפטמה שלי. הלשון שלו חמה ורטובה. אני מקשיתה את גבי לקבל עוד, אבל הוא משחרר את הפטמה שלי מפיו ומנשק את דרכו במורד הגוף שלי, מפזר נשיקות רטובות על הבטן ועל הרגליים שלי עד שמכנסי הג'ינס מסתבכים סביב הקרסוליים שלי. כשהוא מסתכל עליי, הידיים שלו מפסיקות לזוז. אני יודעת מה הוא רוצה. אני יודעת מה הוא עומד לשאול, עוד לפני שהוא פותח את הפה.

"את רוצה אותי, בובה?"

הוא יודע את התשובה, אבל הוא רוצה שאני אגיד את זה. אני לכודה ברשת של פשעים ושל מעשים מלוכלכים. חציתי את הגבול כל כך הרבה פעמים, אך אף אחת מהפעמים האלה לא הייתה מבחירה. הוא הפך אותי שותפה לפשע, אבל יש לי עדיין את האמת שלי. היא מגדלור של אור בחיים, שהפכו עכורים. אני שוקעת עמוק יותר באפלה, והאמת הזו היא החוט היחיד שקושר אותי לאור. אני נאחזת באמת הזו בכל היקר לי, ומתפללת שהחוט הזה לא ייקרע, כי כשזה יקרה, אהיה אבודה לנצח.

"כן, קאס?" הוא שואל ומשחיל את היד בין הגוף שלי לשלו, מניח שתי אצבעות על הדגדגן שלי. הוא לא נותן לי יותר מזה. הוא פשוט משאיר את האצבעות שלו שם מבלי לזוז ומחכה לתגובה שלי.

הקול שלי תקיף, והתשובה שלי כנה. "כן."

הוא חופן את השד שלי, כשהוא מתכופף להוציא קונדום מהשידה לפני שהוא מרים את הישבן שלו בהוראה שקטה שאפשוט את מכנסיו ממנו. אני מושכת אותם מהמותניים שלו. הוא מסיים את המשימה ומתפשט, ואז קורע את עטיפת הכסף ועוטף את עצמו.

כשהוא חודר אליי, התנועה מהירה וחמדנית. הוא מתענג על זה, לוקח הכול, כשהוא דוחף חזק ועמוק יותר. הוא חסר רחמים ומסתער על הגוף שלי כאילו מפחד שהוא ייעלם. הוא מתרומם על המרפקים ומסתכל לי בעיניים. הוא מסתכל עליי כאילו לא מאמין שאני אמיתית. הוא בולע אותי בשקיקה כמו אדם שמפחד שהאשליה תיעלם. כשהוא מרוצה, הוא מאט ונותן לי זמן לסדר את הנשימה שלי.

הוא מתיישב על הברכיים ומושך אותי איתו מבלי לנתק את המגע. השיער נופל על הפנים שלו כשהוא מרכין את ראשו למצוץ פטמה. הוא יודע מה אני צריכה כדי לגמור. הוא מושיט את היד בינינו, מוצא את הדגדגן שלי ומגלגל את הכפתור בין אצבעותיו. האורגזמה שלי עולה מייד. אני נועלת את הקרסוליים סביב המותניים שלו ואוחזת בכתפיים שלו לתמיכה.

כשהעונג מתנפץ בתוכי, הוא מנשק את הצוואר שלי. הוא מנשק את הכתף ואת הלסת שלי. השפתיים שלו הן פינוק שהוא שומר לסוף, כשהוא גומר. כשהוא ממלא את הקונדום, אני יודעת שאין חזרה מזה. אמת או שקר, אסירה שלו או לא, מחציית הגבול הזו אין דרך חזרה.

ההבנה מכה בפחד בחזה שלי, כשהוא יוצא מתוכי ומסתובב על הצד מבלי לזרוק את הקונדום. הוא אוסף אותי לזרועותיו, מצמיד את הגב שלי אל החזה שלו ומשעין את הרגל שלו עליי.

"תישני," הוא אומר בקול מחוספס מסקס, ומשפשף את הזיפים שלו על העור הרגיש מאחורי האוזן שלי.

אני רועדת. נשיקה רכה נופלת על הרקה שלי, כשהוא מושך את השמיכה מעלינו.

אני עוצמת את העיניים, נסוגה מהמציאות, לא משום שאני בהכחשה, אלא מכיוון שאצטרך כוחות, שאין לי, כדי להתמודד עם המצב, כשיגיע הבוקר.