ספר הריצות

התבייתות   אני יוצא לריצה מהבית ומרגיש בבית. מוזר, הריצות הראשונות שלי היו של בריחה, מבית הילדים לחדר של הוריי בקיבוץ. והמחשבות הראשונות על הריצה היו: אני רץ כדי לשוב הביתה. אבל היום כשאני רץ הריצה היא העולם, והמחשבה מוצאת בגוף בית.

נעלי הריצה הראשונות שלי   חום החול טיפס לחמישים מעלות, ויהודה, הסנדלר של הקיבוץ, אמר: "הרגליים היחפות הן נחש שנענש." יהודה היה גבוה ורזה, צבע עורו היה לבן מדי, אבל עיניו היו כחולות. גם אני הייתי רזה, אבל צבע עורי היה כצבע הנוף. הייתי בא לסנדלרייה ויושב לידו. מבלי לשוחח על כך הבנתי שיהודה אינו מחבב במיוחד נעליים. את הדבר שאהב קשה היה לי להגדיר בדיוק, אבל הוא היה מובן לי לגמרי. חלק מהמסתורין המושך שאפף אותו היה מתפוגג כשהיה מוציא את הכינור שלו בהפסקת עשר ומנגן. "לפעמים יש לאנשים חלומות והם רוצים שמה שהם חולמים עליו יישאר איתם גם ביום."

הוא המציא את נעלי הריצה הראשונות שלי כשחיבר בטנת בד אדומה מבריקה של נעלי אישה לסוליית גומי שנקשרה בשרוכים חומים של נעלי שבת, וכשמסר לי אותן בסנדלרייה ציין בגאווה: "עכשיו אתה בן אדם!" משנעלתי אותן אמר, "אולי כדאי שנזהיר את החול."

השמש הייתה כתר בוער כשיצאתי לרוץ באותו יום. חציתי את שדה הבור, רומס את הקוצים, חלפתי על פני מטע האגבות מבלי להידקר, אפילו הענפים היבשים של מישורי יער גרין התפצחו מבלי שאפצע. טסתי בנעליים האלה על דרך הטשטוש עד שהגעתי אל הדיונה "חלוצה", דבשת חולית שהתעייפה מנדוד. לרגע נעמדתי בוהה בגלי החום שריחפו מעל החול הרותח, ובאחת טיפסתי על גבה בריצה. "עכשיו אני בן אדם!" התנשפתי בפנים מזיעות כשרגליי מרחפות.

נוכחתי שהריצה תמיד חשופה לאירועים שטבעם יוצא דופן. דברים מדברים שונים מתרחשים כשאתה רץ ונבלע אל תוכה בשקיקה. כשכמעט הגעתי לראש הדיונה פקעו השרוכים, ואז נפרמה הבטנה, והרגליים שקעו ויצאו מן החול חפות ויחפות. החול החם שרף אותן כל כך עד שהייתי מוכרח להניח לעצמי להתגלגל מטה, ודמעות של כאב ואכזבה מרטו את כנפיי. למחרת בבוקר נעמדתי בפתח הסנדלרייה מבויש וזעוף. יהודה הסתכל ברגליי ואמר, "שוב אתה יחף?"

"הדיונה בלעה אותן," משכתי בכתפי. יהודה הרים באצבע את סנטרי והסתכל אל תוך פניי. "החול כאן תמיד רעב," אמר, "הוא חושב שבאנו להפריח אותו ומלמד אותנו לקח. תבוא מחר."

למחרת נתן לי את נעלי הריצה השניות שלי: סוליה מצמיג של אופניים, בטנת בד מחולצת טריקו אפורה ושרוכים שחורים של נעלי עבודה. נעלתי אותן והוא רכן, שרך את השרוכים, קשר חזק ואמר, "עכשיו נראה אותו בולע אותן!"

רצתי איתן, שעות, שבועות, חודשים, עד שכפות רגליי לא הסכימו עוד להיכנס לתוכן.

יהודה עזב לעיר והסנדלרייה נסגרה. ביקשתי מאבי שילך לסנדלרייה שלו בעיר באחת מנסיעותיו ויבקש ממנו שיכין לי חדשות, אבל אבי אמר שהוא לא מדבר עם מי שעזב את הקיבוץ. וגם אמר שיהודה בכלל מנגן עכשיו על הכינור שלו בפילהרמונית ושהוא "התברגן". הרכנתי ראש ואמרתי בטון חרישי, "רגליים יחפות הן נחש שנענש."

"אל תבלבל לי את המוח — כאן אין גן עדן ואין כאן אלוהים. הנחשים כאן הם לא הרגליים שלך אלא שפיפונים ארסיים בחול. אל תתגרה בגורל."

שבוע שלם הסתובבתי שקוע בהרהורים. ערכתי חישובים ולבסוף, בעזרת המזמרה של אמי, חתכתי כל נעל באמצעה וחיברתי עם חוטי ברזל את שני החלקים כך שהנעל תתאים באורכה לכף רגלי. זמן מה רצתי איתן, אלא שחוט הברזל פצע את כפות רגליי ופחדתי שמא שפיפון יריח את דמי ויארוב לי. זה היה בקיץ, הכבישים והמדרכות רתחו. רצתי בדילוגים, עיניי מגששות בפחד מתמיד שמא הנחש מסתתר באחת הגומחות.

"מה אתה עושה?" שאל אותי אבי.

"שום דבר," עניתי. "כלומר," הוספתי ברוגז, "אני רץ בין השפיפונים."

"אתה מג'נון," הוא אמר, אבל למחרת בבוקר מצאתי לצד מיטתי בבית הילדים נעלי "המגפר" כחולות, מעט משומשות. היה יום סופת חול, ומשרצתי אחר הצהריים נעול בהן לחדר של הוריי, הרוח שרקה את המנגינה שיהודה היה מנגן בהפסקת עשר. משהגעתי אבי חלץ את הנעליים והשחיל במקום השרוכים הלבנים את שרוכי נעלי העבודה שלו. "עכשיו אתה בן אדם!" הוא אמר, מישש אחר הבוהן שלי והוסיף: "יש מקום, הן יחזיקו מעמד שנתיים שלוש."

אחרי חודש החול בלע גם אותן.

תצלום    שורה של רצים על קו הזינוק, חזם נוגע לא נוגע בסרט הצהוב. המתח הטמון בתצלום ("הרגע") מתפענח באמת, על כל עומקיו, רק על ידי מי שלקחו חלק במרוץ, שחלקיו אינטימיים ובלתי ניתנים להעברה לאחרים.

אחד במאי   אבי האמין בקארמה מרקסיסטית כגורל מלהיב שנתפר לפי מידת גופו הנמוך והמוצק. הוא ראה את העולם בעיניים מתריסות ושוחקות, כמו ניחן ביכולת להבחין בניצוץ חמקמק של אמת בערפל. כשהיה נועץ בי את מבטו הרגשתי כאילו איבריי הם חלקי פאזל של תמונה שרק הוא יכול לראות, ושעליי להתאמן לקראת השלמתה. אבל הייתי ילד חולני, עם גוף שלא התאים לתיאוריה.

הוא שנא מחלות, נרתע מהן כתקלה אישית, מרי אינדיבידואלי באידיאולוגיה הסדורה של ההיסטוריה. רציתי להיות חזק כמוהו, עם ידיים ורגליים עבות משרירים, אבל צמחתי להיות דק וגרום. הוא התאמן להיות מתאגרף, חישל את גופו לספוג את מהלומות החיים. אני רצתי ממקום למקום, חומק מן המהלומות במקום לקבל אותן.

לבסוף השלים עם כך שלא אגדל להיות כמוהו, מתאגרף, וכמחווה סמלית הסיר ביום הולדתי החמישי את תמונת זכייתו של קסיוס קליי במדליית הזהב באולימפיאדת רומא מעטיפת אלבום התמונות שלי והדביק במקומה תמונה של זאטופק, "הקטר הצ'כי". כשהחליף תמונה בתמונה הוא זרק לעבר אמי שאומנם "סנטימנטים הם שקרים", אבל "קטר צ'כי" זה כבר כוח שלא רק רץ, אלא גם נושא ומושך בעול, עד שמגיעים.

לאן? על כך לא הייתה לו תשובה ברורה או שלא רצה לומר. מדי ערב, בשש ארבעים וחמש, היה נעמד בפתח החדר שלהם ופוקד, "בוא! הולכים!" ולוכד אותי בכף יד בשרנית ומיובלת. מדי ערב, בשבע, הייתי נעצר מול דלת בית הילדים ומנסה לא להשתחרר ממנו. הוא היה דוחף אותי בכוח פנימה לתוך זרועות המטפלת ומסביר לחלל האוויר, "למי שאין אידיאלים אין אהבה." צרחתי. נמלטתי מזרועותיה, נאחז בחולצתו, והוא היה מסנן: "אתה הילד הכי משוגע שראיתי בחיים!" מן הסתם הייתי בן מאכזב, מקור לבלבול ולמידה לא מבוטלת של מבוכה.

היו לאבי שלושה ימי חג מקודשים, שבהם לא עבד: אחד במאי, יום מהפכת אוקטובר ויום העצמאות. ימים של מצעדים. אני אהבתי לרוץ, הוא אהב לצעוד. בערב אחד במאי היה מוציא מהארון את סדין הבד האדום, משחיל על מקל מטאטא ומשעין לצד הדלת. בשש בבוקר יכולתי כבר לשמוע את נקישות הנעליים הקשות בחלל בית הילדים, שבעקבותיהן הסתלסל ריח בגדי העבודה. עשיתי עצמי ישן רק כדי לשמוע אותו אומר: "יפתחיק, קום. נוסעים" בטון הרך שלו. ונסענו למצעד האחד במאי בבאר שבע, שבזיכרוני ובאמונתו יימשך לנצח. והוא, כולו משולהב מהנפת הדגל, פניו מושטות בחדות לפנים, כלל לא היה אכפת לו מהתמעטות הצועדים משנה לשנה.

והיום, אחד במאי, ארבע לפנות בוקר, פניו שבות ומעירות אותי. קו סגלגל רך וכהה, כתם רעמה לבן, עיניים כהות, "יפתחיק" שנלחש בחריקת ענפי העצים, "קום!" שמהדהד ב"היידה" וב"עצור!" של מפני הזבל. "יפתחיק, קום! יוצאים." ואני קם אל הקארמה שלי, הריצה, ייעוד שזור בגורל. "אדום," רוחש קולו המרחף, ומבלי להדליק אור מגששות הידיים במגירת הגרביים ושולפות את האדומות, מלבישות אותי במכנסי הריצה האדומים. מנגנון ההתכוננות לריצה פועל מאליו, בלעדי; כל שעליי לעשות הוא להיות בתוך ההכרח, לציית לכוח שמניע אותי, שעולה מתוך הזיכרון ומוביל אותי. אני רץ לאט־לאט ואז מגביר. הנה אני כבר על הטיילת, כשאור ארגמן זורח על פני הים.

לעיתים ריצה היא נחמה מוזרה, מסתורית. בלי להתכוון התנועה האופקית, המונוטונית, חותרת־חוזרת בתוך הזיכרון לאחור. התודעה שתמיד רצה קדימה משתהה ולרגעים ארוכים משתתקת. אך במקום להתרוקן היא מתמלאת שדרים; והשדר הוא תדר תנועותיו הקצובות, הצועדות בסך, שפולשות אל תוך תנועותיי, ואני מפנה להן מקום, מפנים אותו, רץ איתו ומתאבל. הגעגוע מגלגל את נשמתו אל תוך נשמתי עד שהפרטים מצטברים בדחיסות כזאת שאין לאוויר מקום ביניהם ואני כמעט נחנק. היה — וישנו — ויהיה, הפצע, וכשאני רץ סביבו אני תופס עד כמה היקפו עמוק.

לפרקים מתרכז הכאב במפרקי הירך, וכל אימת שאני מנסה להגביר מהירות הרגליים נקרעות, וכאב הקריעה הולם את הכאב האחר. הריצה לא מאחה, אבל מניחה לפצע לשתות, והפצע ממלא אותי בכוח הקטרי, ההוא שאבי דיבר עליו.

קול כריזת המציל לרוחצים בים, לא להעמיק, נשמע לי כמו הקריאה מן המגפון שהיה נושא במצעד: "כוח לפועלים! הלאה הבורגנים!" סיסמאות מרקסיסטיות שבקושי מתחרזות. אני רץ לאורך הטיילת והמציאות משחקת בדמיוני. רוחֲצים עם מגבת על השכם משתנים לצועדים המנופפים בדגלים אדומים וקוראים: "חג פועלים שמח." ואני נעקר יותר ויותר ממהלכו של הזמן.

"עכשיו תקשיב טוב!" אני שומע קול זועם של מבוגר הרכון מעל ילד, "אתה נצמד אליי, שלא תלך לי לאיבוד!"

כעס ניצת בו לעיתים נדירות — רק כשחש חסר אונים מולי, או כשחש שפולשים לבית האידיאולוגי שהקים, שדוחקים אותו לפינה. ואף על פי כן, הכעס פעפע בתוכו. מערבולת עכורה וסוחפת של מאמין היודע עד כמה אמונתו שברירית. אני רץ והוא רואה מבעד עיניי שאין ולו דגל אדום אחד מתנופף; לא מגג בניין או מרפסת, לא לאורך הטיילת, ולא על מוט מטאטא הנישא בגאון בידי פועל פשוט. בקצה הדרומי של הטיילת אני עוצר ופונה כדי להביט שוב, אבל איני רואה ולו דגל אחד. רק אותו אני מרגיש ושומע, "יפתחיק, תנפנף בכוח!"

כמה נאיבי מצידי לתת לו, גם היום, לכוון את תנועותיי. אבל כשאני חוזר לרוץ, מעט אחרי נמל יפו, מתגלים כתפיו וגבו. להפתעתי הוא רץ מהר ואני מתקשה להשיגו, אני מאמץ את רגליי, נושא ומושך בעול כמו קטר כדי להגיע אליו, מקווה שהריצה מסוגלת לשנות את מסלול הזמן למעגלי, שנהיה כמו רצים באצטדיון, ששוב ושוב מסיימים בנקודת ההתחלה, ליד דלת חדר הילדים. ידי בתוך כף ידו הגדולה.

כוחותיי כלים ואני מתייאש, יורד אל החול ונע באיטיות לאורך קו המים, שמתפתל כמתאר של גוף השכוב בתוך מיטה בהוספיס, שמיכה דקה עוטפת אותו כפרוכת, מבדילה בין החיים למתים. אבל כשאני חותך מהים לתוך סמטה בעג'מי מתנוסס לפתע ממעקה מרפסת דגל אדום. "תראה!" נפלטת מפי קריאה, והאישה היושבת ללא מעש במרפסת מפנה אליי פנים של זקנה השוהה בתחום אור האש הדועכת.

"חשבתי שהאהבה כלפיי לא מחייבת," הוא נשף את דבריו כשישבתי ליד מיטתו בהוספיס, "אם היה לי כוח, לא הייתי מעמיד את עצמי בניסיון בכזה להט." עננה חלבית חוסמת את השמש, והאדום של הדגל מווריד.