סיפור התלאות של פרסיליס וסיחיסמונדה

לכבוד דון פדרו פרננדס דה קסטרו

רוזן למוס, אנדרדה, ויאלבה, מרקיז סריה, חבר לשכת הוד מלכותנו, נשיא בית הדין הגבוה של איטליה, מפקד האנקומיינדה של לה סרסה ושל אלקנטרה

Post tenebras

spero lucem

1617

"אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי חשֶׁךְ" (איוב, י"ז, 12)

זכויות.¹ מדריד, חואן דה לה קואסטה. על חשבון חואן דה וייארואל, סוחר ספרים ברובע הצורפים.

מחיר רשמי

אני, חֶרוֹנִימוֹ נוּנְיֶס דֶּה לֵאוֹן, פקיד הלשכה של המלך אדוננו, מאשר בשם היושבים במועצת המלך, שהספר המכונה סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה מאת מִיגֶל דֶּה סֶרְוַנְטֶס סָאָבֶדְרָה הוצג בפני האדונים חברי מועצת המלך, וברישיונם הודפס. הם קבעו שמחירו של כל גיליון בספר יהיה ארבעה מָרָבֵדִים; ומכיוון שהספר מקיף חמישים ושמונה גיליונות, יגיע מחירו למאתיים ושלושים ושנים מרבדים, שהם שישה ריאלים ועשרים ושמונה מרבדים. כמו כן הוציאו האדונים צו שהספר יימכר במחיר זה ולא מעל לכך, וכן שהמחיר הזה יצוין בראש כל עותק. וכעדות על כך, על־פי צו של האדונים חברי המועצה, ועל־פי בקשתו של מיגל דה סרוונטס, מחבר הספר, אני מוציא תעודה זו.

מדריד, עשרים ושלושה בדצמבר, אלף שש מאות ושש־עשרה.

חרונימו נוניס דה לאון

הערת דפוס

ספר זה, המכונה סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה, זהה למקור.

הובא לבית הדפוס במדריד ביום חמישה־עשר לחודש דצמבר שנת אלף שש מאות ושש־עשרה.

המוסמך מוּרְסְיָה דֶה לָה יָאנָה

המלך

הואיל ואת מצדך, דונה קָטָלִינָה דֶּה סָלָסָר, אלמנתו של מיגל דה סרוונטס סאאבדרה, הבאת לידיעתנו, שמיגל דה סרוונטס הותיר אחריו ספר שחיבר בשם התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה, ספר שהשקיע בו רוב לימוד ועמל, והואיל וביקשת שננפיק אישור שיאפשר להדפיס את הספר ונעניק לו זכויות יוצרים למשך עשרים שנה, או למשך הזמן שנואיל מצידנו להעניק; לאחר שהדבר נבחן על־ידי חברי מועצתנו, ועל־פי הוראתם מולאו כל התנאים הנדרשים בהתאם לצו שהוצא על־ידינו לאחרונה בקשר לחוקי הדפסת ספרים, הוסכם, שנוציא צו להנפקת תעודה מאתנו אליך, ואכן מצאנו לנכון לעשות כן. לפיכך אנו מעניקים לך רשיון והיתר לתקופה של עשר השנים הבאות, המתחילות להימנות מן התאריך הר"מ – לך או לבא כוחך, ולא לאיש זולתכם, להדפיס ולמכור את הספר המצוין לעיל, על־פי המקור שנבדק במועצתנו, ונחתם והונפק על־ידי חרונימו נוניס דה לאון, פקיד לשכתנו, בשמם של חברי המועצה. ומוסכם, שהספר המודפס יובא לפניהם יחד עם המקור לפני מכירתו, כדי לבדוק אם הספר המודפס זהה למקור. כמו כן עליך להמציא אישור רשמי המעיד כי מגיה שמונה על־ידינו בחן ותיקן את ההדפסה האמורה על־פי המקור.

לצורך ההגהה והתמחור שצוינו לעיל אנו מורים למדפיס, שבזמן הדפסתו את הספר האמור, לא ידפיס את ההתחלה ואף לא את הגיליון הראשון, ולא יעביר מעל לעותק אחד של הספר האמור בצירוף המקור למחבר או לכל אדם אחר שמממן את הדפסתו ולא לאיש זולתם, עד שתיעשה ההגהה לספר. ומחירו ייקבע על־ידי החברים במועצתנו. ורק כך תותר הדפסת הספר כולו, ההתחלה והגיליון הראשון, ומיד אחריהם יצוינו ההרשאה וזכויות היוצרים כולל האישור, התעודה, המחיר וכן הקנסות שיוטלו על מפירי אלה, על־פי החוקים והתקנות הנהוגים בממלכתנו.

ואנו מצווים להלן, שבעשר השנים הבאות לא יותר לאיש להדפיס את הספר או למכור אותו ללא אישור מצדך, ועל מי שידפיסו ללא הסכמתך יוטל עונש, שיהיה כרוך באובדן כל הקשור להדפסה: יוחרמו ממנו ספרים, גלופות או לוחות שיחזיק בידו מן הספר האמור, ויתרה מזאת, יוטל עליו קנס בן חמישים אלף מרבדים: שליש מן הקנס יועבר למועצתנו, שליש לשופט שידון בדבר ושליש לאדם שיתבע אותו.

ואנו מצווים על חברי מועצתנו, על הנשיאים והשופטים בבתי המשפט שלנו, שופטים עליונים ושופטים רגילים, על ראשי הערים, על קציני משטרת הממלכה וחצרות המלך ובתי המשפט, ועל כל המושלים, ועל כל הפקידים הרשמיים בכל הערים, העיירות והכפרים בממלכות שלנו ובנחלות שלנו – להגן על הצו שלנו ולמלא אחריו ולא לפגוע ברוחו ובמהותו כהוא זה.

נחתם בסן לורנסו, עשרים וארבעה לחודש ספטמבר, אלף שש מאות ושש־עשרה.

אני, המלך

בפקודת אדוננו המלך

פדרו דה קונטררס

אישור

על־פי צו של הוד מלכותו בדקתי את הספר סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה למיגל דה סרוונטס סאאבדרה, בנה המזהיר של אומתנו, ואב מהולל של כל כך הרבה ילדים טובים שהעמידה אומתנו והרעיפה עליהם מטובה. ואני מעיד עלי שאיני מוצא בו דבר הנוגד את אמונתנו הקתולית הקדושה או פוגע בכל נוהג טוב; אדרבה, הוא שופע אמרות שפר נעימות ומהוגנות, וניתן לומר עליו מה שהקדוש חרונימו אמר על אוריגנס על פירושו לשיר השירים: cum in omnibus omnes, in hoc seipsum superavit Origenes,² כי בכל כתביו שהותיר לנו סרוונטס המהולל אין חריף, מלומד ומענג ממנו. בקיצור, כשירת הברבור בערוב ימיו ועל סף מגע המוות זימר יצירה מופלאה מנבכי תבונתו המופלגת.

זו דעתי. אלא אם כן, וגו'.³

מדריד, תשעה בספטמבר, אלף שש מאות ושש־עשרה.

מאסטרו חוֹסֵף דֶה וָלְדִיבְיֶאסוֹ

כתובת על מצבה
מאת דון פרנסיסקו דה אורבינה

לזכר מיגל דה סרוונטס, גאון נוצרי מזהיר של תקופתנו, שהובא לקבורה כשפניו גלויות בידי אחי המסדר השלישי של פרנסיסקו הקדוש, כראוי לאח במסדר השלישי, כפי שהיה.

רְאֵה נָא הַהֵלֶךְ, הַצַּלְיָן,

סֶרְוַנְטֵס פֹּה נִטְמַן, מֻנָּח,

עָפָר מְכַסֶּה אֶת גּוּפוֹ הַנָּח,

אַךְ שְׁמוֹ נוֹתַר מְקֻדָּשׁ מְצֻיָּן

בְּקִצּוּר, לִקְצֵה דַּרְכּוֹ בָּא לַכָאן,

אַךְ הַמּוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ חַי, לֹא מֵת,

וְלֹא מֵתוּ יְצִירוֹתָיו, זוֹ עַרְבוּת אֱמֶת

כִּי יָכוֹל לִנְטשׁ אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹכְחִיּים אֶל הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים

בְּרֵישׁ גָּלֵי וּבִדְמוּת מוּרֶמֶת.

1. זכויות: זכויות היוצרים הניתנות למחבר היצירה, לבאי כוחו ולבית הדפוס באותם ימים היו שונות במהותן מזכויות היוצרים כיום, כפי שיוסבר בטקסט בהמשך.

2. "בכל שאר הפירושים התעלה אוריגנס על כולם, בזה (בפירוש לשיר השירים) התעלה אף על עצמו."

3. "אלא אם כן" – מונח משפטי שמותיר בידי הכנסייה את הסמכות לקבוע אחרת.

על קברו של מיגל דה סרוונטס סאאבדרה
נוצרי חריף
מאת לואיס פרנסיסקו קלדרון

סונטה

הוֹ, הֵלֶךְ! עַל מַצֶּבֶת שַׁיִשׁ קְטַנָּה

לֹא מְדוּרָה נִשֵּׂאת אֶלָּא צְלוֹחִית אֲבֵלָה,

אֶפְרוֹ הַמְּקֻדָּשׁ שֶׁל בְּרוּךְ כִּשְׁרוֹן מְכִילָה,

הֵעֵז – לַזְּמַן בָּז, לַשִּׁכְחָה עֹרֶף פָּנָה.

הַחוֹלִית עַל גְּדוֹתָיו נָדַד מְאֹד תָּכְנָהּ

בַּטָּחוּ הַמְּהֻלָּל בְּזֶה הַיּוֹם דָּלְלָה

הַלָּשׁוֹן שֶׁבִּטְּאָה תּוֹדָה וּתְהִלָּה

שֶׁל סְפָרַד הַנּוֹשֵׂאת אֶת שְׁמוֹ בִּתְחִינָה.

נְגוֹהוֹת סְפָרָיו זָכוּ לְתוֹדוֹת הַקּוֹרְאִים

בִּפְלִיאָה מְתוּקָה. סִגְנוֹנוֹ רָהוּט וּמְעֻלֶּה

תּוֹךְ מְסִירוּת טְהוֹרָה וּצְנִיעוּת מוּסָרִית.

הַסְּפָרַדִּים אֶת כִּשְׁרוֹנוֹ הַגָּדוֹל מוֹקִירִים

בְּדֵעָה נֶחְרֶצֶת קֳבָל עַם וְעוֹלָם מָלֵא

וְעַל כְּלוֹת גּוּפוֹ יַרְעִיפוּ דְּמָעוֹת לְלֹא אַחֲרִית.

לדון פדרו פרננדס דה קסטרו

הדוכס מלמוס, מאנדרדה, מויאלווה, המרקיז מסאריה, אציל, חבר לשכת הוד מלכותו, נשיא בית המשפט העליון של איטליה, המפקד של מסדר האבירים של הָאֶנְקוֹמִיֶנְדָה⁴ של לה סרסה ושל המסדר של אלקאנטרה.

בתי שיר עתיקים אלה – קופּלות – שהיו כה ידועים בזמנם, פותחים במילים:

"רַגְלִי נְתוּנָה כְּבָר בְּמִשְׁוֶרֶת..." – שלא נועדו בעיקרן לשמש באיגרתי זו, אף כי אוכל לפתוח באותן המילים עצמן:

רַגְלִי נְתוּנָה כְּבָר בְּמִשְׁוֶרֶת

וְחֶרְדַּת מָוֶת בִּי עוֹבֶרֶת

לְךָ, סֶנְיוֹר, אֶכְתֹּב אִגֶּרֶת.

אתמול קיבלתי את "המשיחה האחרונה", והיום אני כותב זאת: הזמן קצר, חרדותיי גוברות והתקוות הולכות וכלות, ואולם על אף כל אלה תשוקתי לחיות מחזיקה אותי בחיים. הייתי רוצה להיאחז בחיי כדי שאוכל לנשק את רגליו של הוד מעלתו. ומי ייתן והעונג הרב לראות את מעלתו בטוב בספרד ישיב אותי לחיים. אבל אם נגזר עלי לאבדם, ימלאו השמים את רצונם, ולפחות ידע הוד מעלתו את שאיפתי, וידע שהייתי לו משרת נאמן ומסור, וכה נכספתי לשרתו, עד שהיה ברצוני לבטא נטייה זו אף מעבר למוות.

ועם כל זה כמו בנבואת נחמה שהתגשמה אני שמח לשובו של הוד מעלתו, מצפה מלא עונג לראותו מאותת באצבעו לעברי. ואושר עד אין קץ מציף אותי לאור הידיעה שתקוותיי נתמלאו עד תומם, ואף גודש את לבי ועולה על גדותיו לשמע המוניטין של הוד מעלתו נוכח מעשיו הטובים.

עדיין נותרו בנפשי שרידים אחדים ועקבות משָׁבועות בגן ומברנרדו המפורסם. ואם אזכה בזכות מזלי הטוב (ולא יהיה זה אלא נס), והשמים יעניקו לי חיים, תראה שרידים אלה ועמם הסיום של גלתיאה, שהוד מעלתו נלהב ממנה בזמנו.

ועם יצירות אלה אוסיף ואייחל לשלומו של הוד מעלתו ואאחל לו בכל מאודי שישמור אותו האל בכל אשר יפנה.

מדריד, תשעה־עשר באפריל, שנת אלף שש מאות ושש־עשרה.

מיגל דה סרוונטס סאאבדרה

אקדמה

קרה המקרה, קורא יקר, והיינו בדרכנו, שני רעיי ואני, מן העיר רבת המוניטין אֶסְקִיבִיאָס,⁵ המפורסמת מאלפי סיבות (אחת מהן היא ייחוסן של משפחות מפורסמות, והאחרת – יינותיה המהוללים), והנה חשתי פתאום שמאחורי גבי מישהו מאיץ מאוד את מהלכו, ונראה שהוא רוצה להשיגנו. הוא הבהיר זאת מיד כשקרא לנו לא להחיש מאוד את צעדינו. המתנו לו, ועל גבי אתון הופיע סטודנט פשוט.⁶ לבוש היה כאיכר: חותלות עור, נעלים מעוגלות, פגיון שקצהו נעוץ בנדן, צווארון נוקשה ובו שני גדילים שווים; ובאמת לא היו לו יותר משניים, שכן לפרקים נשמט הצווארון והוא השקיע מאמץ רב לייצבו. הוא התקרב אלינו ואמר:

"על־פי מהירות מצעדכם, רבותיי, האם פניכם מועדות לקבלת תפקיד או משרה בחצר, ששם יושבים, לא פחות ולא יותר, הארכיבישוף⁷ של טולדו והוד מלכותו? שכן, למען האמת, גם האתון שלי, המנצחת, המפורסמת במהירותה, לא יכלה לכם.⁸"

על כך השיב אחד מבני חבורתי:

"אין זו אלא אשמת סוסו של האדון מיגל דה סרוונטס, שהוא במקצת מיטיב לכת."

אך שמע הסטודנט את השם סרוונטס, מיד ירד מעל בהמתו העמוסה ובתוך כך הפיל את שקו לצד אחד ואת תיקו לצד האחר (הוא נטל לנסיעה את כל מטלטליו), הסתער עלי, הזדרז לתפוש בידי השמאלית ואמר:

"הִנה, הנה, זה הגידם ללא דופי, הידוע לכול, הסופר העולץ, ומעל לכול – חמדת המוזות!"

אני, שבזמן כה קצר זכיתי למחמאות ולשבחים כה רבים, סברתי, שאין זה מן הנימוס להתעלם מהם, ועל כן חיבקתי אותו בצווארו (ובתוך כך איבד לגמרי את גדיליו) ואמרתי לו:

"בטעות זו נפלו רבים וטובים ממעריציי הנבערים. אכן, אדוני, אני הנני סרוונטס, אך אינני חמדת המוזות, ואף לא כל שאר דברי ההבל שפלטת. במטותא ממך, רתום מחדש את אתונך, עלה על גבה, והבה נבלה את שארית מסענו בשיחה נעימה."

הסטודנט הממושמע עשה כדבריי. התרנו את המושכות מעדנות, ובצעד קל המשכנו במסענו, ותוך כדי כך נדונה מחלתי. הסטודנט הטוב אבחן מיד את מצבי ואמר:

"מחלה זו קרויה הידרוקן,⁹ ואפילו מתקו כל מימי האוקיינוס – לא היו מצליחים לרפאה. אנא, אדון סרוונטס, שתה במתינות ואל תשכח לאכול, כי רק כך תהיה לך הקלה ממחלתך ללא שום תרופה נוספת."

"זה מה שרבים אמרו לי," השבתי, "אבל אני איני מסוגל לשים מחסום לפי ולוותר על העונג לשתות כרצוני. נראה כאילו נועדתי לכך מלידה. חיי קרבים לסופם, ואיתרע מזלי ודופקי עומד להיעצר – ועד יום ראשון¹⁰ לכל המאוחר יסיים את מסלולו – ועמו יקיץ הקץ על חיי. אתה, אדוני, נקרית בדרכי ברגע קשה, ולא נותר לי די זמן כדי לבטא את הוקרתי על היחס הטוב שכבודך גילה כלפי."

בנקודה זו הגענו לגשר טולדו, ואני עליתי על הגשר. הוא נפרד מעלי כדי להמשיך בדרכו לסגוביה. לפני שנפרדנו שבתי לחבקו, והוא השיב לי באותו מטבע. אחר־כך דרבן את האתון והותיר אותי בתחושת אי־נוחות, כפי שחש הוא עצמו כשניסה לנהוג כאביר על האתון: הוא העניק לנוצתי הזדמנות מיוחדת להיות שנונה, אך לא לעולם חוסן. את מה שיסופר על המקרה שלי נותיר לשמועות, ידידיי ייהנו להפיצן, ולי תהיה הנאה כפולה לשומען.

ומי יודע, אולי יבוא יום ואני אאחה את החוט המנותק הזה ואספר מה נגרע, ומה יכול לתקון.

היו שלום, שמחות, היו שלום, שנינויות, היו שלום, רעים עליזים! אני גווע והולך, ומקווה לראותכם בקרוב מאושרים בחיים האחרים.

4. אנקומיינדה – מוסד ספרדי פיאודלי בעל מוניטין מן המאות השש־עשרה והשבע־עשרה במושבות אמריקה, שזיכה את העומדים בראשו באחריות השיפוטית והמנהלית על אזור מסוים. המלך העניק מעמד זה לאנשים פרטיים, או כמו במקרה זה, למסדרים צבאיים בעלי זיקה דתית, שכללו אבירים לוחמים. מסדר אלקאנטרה נוסד בשנת 1166.

5. אסקיביאס: עיר במחוז טולדו. אשתו של סרוונטס קָטָלִינָה דֶּה סָלָסָר ופָּלַסְיוּס התגוררה בה. הם נישאו ב־1584.

6. במקור pardal – למילה זו פירושים שונים: אפור, כפרי, דל, וכן פיקח וערמומי.

7. הארכיבישוף של טולדו – הקרדינל דון ברנרדו דה סַנְדּוֹבָל ורוֹחָס (1546-1618). היה הנשיא של המועצה העליונה של האינקוויזיציה. דודו של הדוכס לֶרְמָה ומכר של הדוכס מִלמוס, שהיה התומך הנדיב של סרוונטס (בדון קיחוטה יש הקדשה לדוכס זה).

8. מנצחת – victor – מושג השאוב מחיי האוניברסיטאות, כינוי לזוכה למעמד ולקתדרה. כך כונה גם מקבל תואר דוקטור.

9. הידרוקן – מחלה הנובעת מהצטברות מים באזור המוח ובעמוד השדרה.

10. ועד יום ראשון – סרוונטס נפטר ביום שבת, 22 באפריל 1616.