ממלכת דם וקסם 3 - ממלכת הרעל והשבועה

*** הפרק הראשון מכיל ספוילר לספר הראשון והשני בסדרה ***

פרולוג

גבריל

קול צעדיי הדהד ברחבי החלל הישן והלח בזמן שעשיתי את דרכי אל הצינוק.

לא רציתי להיות פה, אבל אימא שלי התעקשה שצריך להחזיק אותה בצינוק. יכולתי להרגיש אותה ברגע שירדתי מהמדרגה האחרונה. החיבור בינינו משך אותי קדימה, גם כשידעתי שעליי להתנגד לו.

ברגע שהגעתי לתא שלה, עיניה הכחולות הנוקבות של לדה פגשו במבטי. היא ישבה בפינת התא, מכונסת בעצמה. התבוננתי בה כשידיה רעדו בחיקה.

"מה שלומך?" שאלתי בעדינות, בזמן ששלפתי את המפתחות מכיס מכנסיי.

אישוניה התרחבו והיא הסבה ממני את מבטה. עיניה סרקו את החדר, תרות אחר פתח מילוט. היא קפצה את שפתיה וגופה נדרך מכל תנועה שלי, ועיניה הגדולות נפערו באימה.

חרדתה ניכרה בבירור, ולא יכולתי להאשים אותה. אבל למרות זאת, לא יכולתי שלא להיפגע מהאופן שבו היא נרתעה מפניי בחשד ואימה.

"אל תיגע בה," קול מחוספס ותשוש נשמע מהתא הסמוך. זה היה אותו קול שתמיד ניסה לעצור בעדי כשביקרתי אותה, אבל התעלמתי ממנו בכל מקרה.

בקרוב אביה של אדארה ישרת את תכליתו, אבל לא כרגע. הוא היה חלש מדי מכל השנים שבילה בתא שלו, הוא אפילו לא היה מסוגל לנסות להילחם בי.

כולם היו חלשים מכדי לעצור בעדי.

"פשוט תניח לה, אחרת אני..." הגבר אמר, אבל קטעתי את דבריו.

"אתה מה?" שאלתי, בעודי מחליק את המפתח לתוך דלת התא של לדה. "אתה תגרום למותך לפני שתספיק אפילו לנסות להעיף מבט נוסף בבת שלך."

נכנסתי לתוך התא, ולמרות שעדיין יכולתי לשמוע אותו מטיח בי את איומיו, התעלמתי ממנו בזמן שהתבוננתי בה.

חציתי את התא וירדתי על ברכיי לפניה. היא הייתה מרהיבה ביופייה. שערה הבלונדיני הארוך איבד מהברק שלו בעקבות כל השנים שבילתה בתא הזה, מאז שאימי מצאה אותה, אבל הדבר כלל לא פגם ביופייה.

הושטתי אליה את ידי, והיא נרתעה ממנה כאילו שמגע ידי צרב את עורה. זעמי הלך וגאה בתוכי, לצד הכוח הזר שזרם בעורקיי. אגרופיי רעדו בעודי מנסה לשמור על איפוק.

"בקרוב אצא לממלכת הדם." אמרתי ברכות והושטתי אליה את ידי בשנית. הפעם לא הנחתי לה לסגת מפניי. אחזתי את ידה בידי והעברתי את אגודלי על העפר שדבק בעורה החיוור. "לפני שאצא לדרך, אני חייב להיזון ממך."

לא סיפרתי לה שאני נאלץ לעשות את הדרך לממלכה שכוחת האל הזאת מפני שאחי, האדם שבו בטחתי יותר מכל אחד אחר, ברח לשם יחד עם מלכתי לעתיד.

הוא בגד בי, ולמרות שהוא חזר הביתה וניסה להעמיד פנים שאדארה נחטפה בידי אויביי, יכולתי לראות את זה בעיניו. הוא היה האויב שלי מההתחלה.

חבל שאימא שלי לא הרגה אותו כשעוד הייתה לנו ההזדמנות. המחיר הכבד שאימא שלי גרמה לו לשלם על בגידתו לא הספיק.

זה לא מספיק.

יבבה נפלטה מפיה של לדה, והיא ניסתה לחלץ את ידה מאחיזתי, אבל אחזתי בה בכל כוחי. "בבקשה, לא."

מילותיה גרמו לחזי להתכווץ בכאב. אם הייתה עומדת לרשותי דרך אחרת להבטיח את עתיד ממלכתי ולשמור על כוחי מבלי לקחת ממנה עד שתגיע לסף מוות, הייתי עושה זאת.

אבל לא הייתה דרך כזאת.

אדארה הייתה המפתח לנבואה, ואסור היה לי להניח לרצוני להגן על לדה מפני העולם כולו, כולל מפניי, לעמוד בדרכי.

"אל תילחמי בי, אהובה." הרמתי את ידי והצמדתי אותה ללחי שלה. ריסיה רפרפו וגופה רעד תחת מגע ידי. לא יכולתי להתאפק זמן רב מבלי לגעת בה. "אני אדאג שיהיה לך נעים. שזה יעבור בקלות," לחשתי את המילים על שפתיה לפני שכבשתי אותן בשפתיי.

הנשיקה הייתה עדינה, מפצירה, אבל היא נותרה מאופקת תחתיי.

"אני מצטער," מלמלתי על שפתיה בעודי נסוג לאחור.

הרמתי את זרועה של לדה והחלקתי את הפגיון הקטן שלי על עורה המצולק. גופה נדרך, אבל סירבתי להרפות ממנה. אחיזתי הייתה תקיפה כשהעברתי את לשוני לאורך מפרק כף ידה ואספתי את הדם שקלח מהחתך לפני שסגרתי עליו את שפתיי וניזונתי ממנה.

רוקנתי את אנרגיית החיים מגופה ללא שמץ של רחמים ושאבתי את כל תמציתה לתוכי. ככל שאנרגיית החיים שלה התדלדלה, כך יכולתי להרגיש את כוחי מתעצם בתוכי.

היא זעקה בייסורים, ובזמן שהתענגתי על גופה, היה לי ברור שאני עומד להרוג אותה.

זאת הייתה הדרך היחידה להשיג את הכוח הנחוץ לי, את הכוח לו השתוקקתי.

ניתקתי את פי ממפרק כף ידה והצמדתי את ידי אל הפצע. הדופק החלש שלה פעם תחת אצבעותיי.

היא הייתה על סף מוות, אבל בקרוב נטפל בה ונעזור לה להתאושש. המעגל הזה חייב להתקיים עד שאהיה מוכן לגמרי לתבוע לעצמי את הכוח שהיא אצרה בתוכה.

את הכוח שאשיג כתוצאה מהריגת האיחוד שלי.

פרק 1

אברן

תחושה מעקצצת התפשטה בכל גופי כשרפה בשדה קוצים. היה נדמה שכל קצות עצביי התעוררו לחיים מהאנרגיה שלה, חשתי בנוכחותה עד עמקי ישותי. יכולתי להרגיש אותה מתלקחת בחזה שלי בעוצמה, כמו שמש.

היא העניקה לי את הקסם שלה, יצקה אותו לתוכי מבלי להשאיר בידי ברירה, והוא געש כעת תחת עורי, אחוז בהלה למצוא אותה לא פחות ממני, כמו יד בלתי נראית הנשלחת לעברה.

עורי עקצץ נוכח הזעם שבכוחה. הוא נעץ בי את טפריו כמו חיה כלואה הזועקת בתביעה שישחררו אותה.

הוא היה שייך לה, אבל נוכח הזעם היוקד שלו, הרגשתי שהוא שייך גם לי במידה שווה. החיבור לאיחוד שלי עדיין היה חזק, גם אם הוא אך ורק באמצעות הקסם שלה.

ליבי פעם בפראות בזמן שלהבות זעם השתלהבו בתוכי.

לא בלבד שהיא יצקה לתוכי את הקסם שלה בכפייה, היא השתמשה בו כדי לשתק אותי ולאלץ אותי להתבונן בזמן שאחי לקח אותה.

הוא לקח ממני את האיחוד המזוין שלי.

בהיתי בדלת שדרכה הוא יצא יחד איתה, וחשקתי את שיניי עד שהלסת שלי כאבה. הוא חטף אותה מהממלכה שלי, והיה ברשותו קסם שכמותו לא ראיתי שנים רבות, קסם מהסוג שמצריך קורבן.

קסם מהסוג בו כמעט בלתי אפשרי להילחם.

קסם מוות.

טעם הזעם היה כמו חומצה בפה שלי. הוא פעם על לשוני, לבן, כועס וקר. הרגשתי שהוא חי כמו הקסם שלה, שגעש בגופי בפראות. זה לא היה זעם מהסוג השימושי. זעם מהסוג שעזר לי לגבש תוכנית, זעם שניחן באנרגיה לשאת אותי למקומות שבהם אוכל למצוא אותה. הזעם שלי היה פזיז. הוא היה צמא לדם, ולא הייתי בטוח שאצליח לשלוט בו.

הייתי צריך לחשוב. לקחת כמה נשימות עמוקות מזוינות.

פסעתי לאחור לעבר הקיר, התנגשתי בו וגבי הוטח באבן הקשה בעוצמה.

העברתי את כפות ידיי בשערי, ולקחתי נשימה עמוקה ועצבנית. הייתי חייב למצוא דרך להחזיר אותה אליי.

חייב.

במשך זמן רב הכרחתי את עצמי להיות חזק. ראיתי והתמודדתי עם כל כך הרבה דברים — אבל השפעתה עליי הייתה עצומה. היא גרמה לי להרגיש כל כך פגיע ושברירי, מכיוון שלאורך כל שנות חיי, מעולם לא פגשתי שום דבר שהיה בכוחו לשבור אותי בקלות שבה היא עשתה זאת. היא החזיקה ביכולת להרוס אותי בדרכים שמעולם לא העליתי על דעתי.

סערת הקולות מסביבי הפכה להד עמום. הם צעקו והתווכחו, אבל המילים שלהם נשמעו רחוקות, כאילו שהן נבעו ממעמקי הים.

ליבי הלם כל כך מהר, עד שחששתי שהוא עלול לפרוץ מתוך החזה שלי. היה עליי להכריח את עצמי לנשום, למנוע מהפחד מקפיא הדם להשתלט עליי.

הבטתי סביבי בייאוש בחיפוש אחר משהו בו אוכל להיאחז, איזשהו קצה חוט של תקווה שבעזרתו אוכל להתרומם שוב, אבל לא יכולתי לראות אלא את פניה, רודפות אותי, מייסרות אותי. הצמדתי את כף ידי הרועדת והמוכתמת מקסם לחזה שלי בזמן שניסיתי להסדיר את נשימתי.

הכרחתי את עצמי לחשוב על כל דבר שיוכל לעזור לי, אבל למרות כל המאמצים, ראיתי רק אותה ואת מבטה המפציר בי בזמן שעצמתי את עיניי.

היא הייתה האיחוד שלי, ואכזבתי אותה.

היא בחרה בי למרות הכול. היא בחרה בי למרות שידעה שמסרתי את אביה למלכה קאידה לפני שנים רבות. הרגשתי שהקשר בתוכי, זה ששזר את שנינו יחדיו, נמתח ונדרך מהכאב שנלווה לפרידה בינינו.

נתתי לה את כל הסיבות לא לבחור בי, אבל היא בכל זאת בחרה בי.

החזה שלי התכווץ בייסורים משתקים נוכח המחשבה שאאבד אותה.

קפצתי בחוזקה את כפות ידיי לאגרופים ועצמתי את עיניי.

הרגשתי את האבן בגבי, קרה ועיקשת. הלבנה הכבדה תחת כפות רגליי הייתה מחוספסת ובלויה. העשן שעלה מהאח הגדולה היה מצחין ומעורר בחילה, והוא חרך את נחיריי בעודו נמוג אל הלא כלום. יכולתי לטעום את כוחה ולהרגיש אותו זורם בעורקיי בכבדות ובאיטיות, כאילו הוא מחכה לפתוח במתקפה.

נשימותיי היו קצובות ומהירות בעודי ממלא את ריאותיי, והכאב בחזה שלי רק הלך וגבר.

ניסיתי להתמקד בכל דבר אחר פרט לה, אבל לא הצלחתי לראות אלא אותה.

הרצפה היטשטשה תחת כפות רגליי בזמן שהן נשאו אותי קדימה בכבדות. כובד משקלן של טעויותיי הכביד על החזה שלי והרגשתי כאילו ליבי מטפס במעלה גרוני.

הזיעה, הדמעות, הדם והכאב הבזיקו לנגד עיניי. תזכורת לכך שהייתי מוכן להקריב הכול למען אנשיי. לתת את כל מה שהיה ברשותי במטרה לשמור על ביטחונם.

אבל הכול היה לחינם.

מפני שלא הצלחתי להגן עליה.

זעמי ליבה את הקסם שלי, והגביר את עוצמתו יותר ויותר, עד שהוא פעם תחת עורי בכמיהה לדעת שהיא בריאה ושלמה.

הרגשתי שהקסם שלי מתחיל לכווץ את החזה שלי, כאילו שהוא מנסה לחנוק אותי עד שאניח לו לצאת החוצה. הקסם שלה חבר לקסם שלי, והם החלו לכלות אותי יחד, ניזונים זה מזה.

כשהיא העניקה לי את הקסם שלה, היא לא עצרה לרגע כדי לקחת בחשבון את ההשלכות האפשרויות.

כעת אדארה הייתה בממלכת האויב, וכוחה נותר איתי.

היא ויתרה על כל הכוחות שלה, ואני לא הצלחתי לרסן את הזעם שהשתולל בתוכי.

לא יכולתי להרשות לעצמי לדמיין עולם שבו היא איננה שלי, עולם שבו לעולם לא אזכה להרגיש את עורה צמוד לעורי, עולם שבו לעולם לא אחבק אותה.

גבריל העז להניח את ידיו על האיחוד שלי, לתמרן אותה כך שהיא תחזור איתו, ואני הייתי מוכן להרוג דם מדמי במטרה להחזירה אליי.

הייתי מוכן להרוג אותו מבלי לחשוב פעמיים.

ידעתי שעוצמת כוחו גברה. החשד שלי התעורר כשחזרתי לממלכת הפיות, לאחר שהשארתי אותה מאחור במטרה להבטיח את שלומה. כעת הרעיון נשמע לי מגוחך.

כל זמן שגבריל בחיים, היא לעולם לא תהיה בטוחה. הנבואה תיארה אותה כמושיעה של הממלכה שלנו, אבל היא גם המיטה קללה על גורלה. היא תמיד תהיה לכודה בין שני אחים.

היא הייתה התקווה שלנו, אבל אנחנו היינו החורבן שלה.

אבל לא היה כוח חזק מספיק, בעולם הזה או בזה שאחריו, שביכולתו למנוע ממני לאהוב אותה.

אם הייתי יכול, הייתי עושה זאת. הייתי עושה כל מה שביכולתי כדי להבטיח את שלומה.

הייתי עושה כל מה שנדרש ממני, ומבחינתי שהממלכה שלי תלך לעזאזל.

שעטתי קדימה וכמעט התנגשתי בתאליה, שעמדה מולי. היא נראתה רדופה כמו שאני הרגשתי, אבל ידעתי שהרוחות שארבו במעמקי עיניה האפלות יהיו נשגבות מבינתי לנצח.

"מה התוכנית שלנו?" היא שילבה את זרועותיה על החזה שלה, והבעת פניה הייתה חמורת סבר כתמיד, ויחד עם זאת בשפתיה חלף רעד קל שהסגיר את חרדתה.

"אני אצא לממלכת בני הפיות."

"הקסם שלו..." קולה רעד, ומילותיה היו רוויות חרדה.

"אני יודע." הנהנתי בראשי והסתכלתי מאחוריה, בניסיון למצוא את סורין וג'ורה.

"הוא השתמש בקסם מוות, אברן."

"אני יודע," אמרתי באיטיות, בזמן שחשבתי מה אחי יעשה עכשיו כשאדארה ברשותו, וגל אימה חלף במורד עמוד השדרה שלי. כוחות הקסם של אדארה הבחינו בכך, ונעו בתוכי באי־נוחות.

אפרק את הממלכה הארורה לגורמים אם זה מה שיידרש ממני, והקסם שלה ישתוקק לעשות זאת לא פחות ממני.

"אנחנו לא יכולים פשוט להיכנס לשם ולקחת אותה. אם יש לו גישה לקסם כזה, מי יודע למה הוא מסוגל. מי יודע מה הוא יעולל לה."

נעצתי את שיניי בלשוני עד שטעמתי את טעם הדם. רציתי להשתולל מזעם, לומר לה שאין דבר שביכולתו לעשות כדי לעצור בעדי, אבל עמוק בפנים ידעתי שהיא צודקת.

למנוול הייתה גישה לקסם מוות, קסם שרק שמעתי עליו ומעולם לא ראיתי, וחששתי שלא אהיה חזק מספיק להילחם בו.

"בשביל להשיג קסם מוות, הוא היה צריך ל..." קולה של תאליה דעך, והפחד שלה ניכר בעיניה.

"להרוג את האיחוד שלו." פגשתי במבטה בעודי מעביר את אצבעותיי בשערי. "ברוב טיפשותי חשבתי שהוא לא ירחיק לכת עד כדי כך כדי להשיג את מבוקשו."

"לא ידעתי שיש לו איחוד. אתה ידעת?"

"לא." הנדתי בראשי ופשפשתי בנבכי זיכרוני בחיפוש אחר איזשהו פרט מידע שאולי פספסתי. "הם תמיד היו כל כך עסוקים באדארה." חשקתי את שיניי נוכח המחשבה. "מעולם לא שמעתי אותו או את המלכה קאידה מדברים על אף מאוחדת אחרת."

ידיה של תאליה רעדו, היא הצמידה אותן למותניה בניסיון להרגיע אותן בזמן שסורין עשה אלינו את דרכו.

"זה היה..." עיניו נדדו ביני לבין תאליה, והתעכבו עליה מעט יותר. הוא הידק את לסתו וכיווץ את גבותיו בעודו מתבונן בה בקפידה, כאילו ניסה להעביר איזשהו מסר שאי אפשר לנסח במילים.

"קסם מוות. אנחנו יודעים."

"איך נילחם בזה?" לבסוף הוא התיק ממנה את עיניו הנוקבות, וידו נדדה לעבר קת הפגיון שלצד גופו. המבט הנחוש בעיניו אמר לי שחברי הטוב ומפקד המשמר שלי היה להוט לבקר בממלכת בני הפיות לא פחות ממני.

אבל תאליה צדקה. אם לא נפעל בחוכמה, אנחנו עלולים לעשות יותר נזק מתועלת. אנחנו עלולים לגרום למותה של אדארה.

רק קסם מוות מאפשר למישהו להשתגר למקום אחר, אבל הוא גם טומן בחובו אפשרויות רבות נוספות. הוא מקור לכוחות אינסופיים כפי שמספרת האגדה. המחשבה על מה שגבריל הקריב על מנת להשיגו כרסמה בתוכי.

מפני שקסם מוות יכול להפוך לכוח שלא ניתן להביס.

לפי האגדה, קסם מוות גוזל לא פחות מכפי שהוא נותן. היה מדובר בכוח אדיר, אבל הוא גבה מחיר גבוה ממי שהעז להשתמש בו. מחיר גבוה שלא תהיה לגבריל ברירה אלא לשלם.

הוא אויבי המר, אבל הייתה תקופה שבה הוא היה פשוט אח שלי. החזה שלי התכווץ בגעגוע כשחשבתי על העבר, על אותם זיכרונות שכעת היו מוכתמים בחמדנותם של אימו ואבי.

הוא הפך ליורש המושלם שלהם, שזיהם כל דבר שבו נגע. רעל שהתפשט ברחבי הממלכה, אבל סירבתי להניח לארס הזה לגעת באדארה.

למרות שהיא פסעה אל תוך המלכודת שלו מרצון. היא לחצה את ידו, מעניקה תוקף להבטחה שנתנה לו, ואני התנהגתי כשוטה.

הקסם שלה געש בתוכי, כמו מתוך הסכמה עימי. העברתי את מבטי בין חבריי, "תמצאו את ג'ורה ותבואו לפגוש אותי בספרייה. אנחנו חייבים ללמוד כל מה שניתן על קסם המוות. אנחנו נלך להחזיר אותה, אבל עלינו להיות מוכנים."

רגשותיי המשיכו לסעור בתוכי גם כשדיברתי. היה בי חלק שידע שהם צודקים, אבל היה בי חלק גדול אף יותר שלא הצליח לעכל את העובדה שישבתי פה וניסיתי להגות תוכנית, בזמן שהיא הייתה שם יחד איתו. בזמן שלא אני ולא הקסם שלה עמדנו לרשותה כדי להגן עליה.

אבל היינו נחושים בדעתנו להחזיר אותה.