מעגל של עצמות 1 - המעגל

פרולוג

אלריק גרייסון ת'ורן

ב־329 השנים מאז נוצרתי, למדתי להעריך את הדברים היוקרתיים יותר בחיים. יופי הזכוכית הצבעונית החתוכה בקפידה בחלונות המקושתים ואלומות האור המרהיבות שהם הטילו על אריחי האבן הכהים באולמות של אוניברסיטת הולו'ס גרוב — היו רק חלק מהם. וזה לא נפל מריח דם המכשפות המפתה שנישא מהשליחה אשר ליוותה אותי אל חדר בית הדין.

ברית המכשפות לא תחכה זמן רב לאיש, גם לא לזכר שהן מינו כמנהל בית הספר היקר שלהן. אבק וקורי עכביש כיסו את דרכנו, וגרמו לי לעקם את אפי מהאופן שבו האוניברסיטה הידרדרה להזנחה מאז שכף רגלי דרכה כאן לאחרונה לפני כחמישים שנה.

המכשפה לצידי נעצרה לפני שערי בית הדין בקצה המסדרון. היא נופפה ביד מטופחת מול המנעול והביטה בו בזמן שמנגנון הברזל והזהב נע עד שנפרד. גלגלי השיניים הסתובבו באיטיות באפקט של גל שטיפס למעלה ויתר המנעולים נפתחו בעקבותיו. הסורג שננעל על התפר שבו נפגשו שתי הדלתות נסוג לבסוף. צליל הנקישה העדין של פתיחתן סימן למכשפה לאחוז בידית.

"כמה דורות מפרידים בינך לבין אחותו של ג'ורג' קולינס?" שאלתי, ואילצתי את המכשפה להדק את שפתיה כשהביטה בי מעבר לכתפה.

"תשעה דורות מפרידים ביני ובין הברית," היא אמרה בזלזול.

המכשפות תמיד היו כל כך מתוחות כשדנו במה שקרה למנהיגים שלהן, המכשפה והמכשף ששלטו עליהן לאורך השנים.

סוזנה מדיזה וג'ורג' קולינס לא היו עוד — הם הוחלפו בשני חצאי הברית, כאשר שרלוט הקטה העלתה אותם מקברם.

"חבל," אמרתי בחיוך. "שרה קולינס הייתה נחמדה מאוד לפני שמתה. חבל שהיא לא הורישה את זה לצאצאים שלה."

פניה של המכשפה נראו המומות כשצעדתי מבעד לשער שפתחה. פניתי ימינה והתקדמתי לכיוון חדר בית הדין, היכן שהברית חיכו לי. בשער מאחור נותרה המלווה שלי, הכלבלבה הקטנה והטובה שהסבתא רבתא־רבתא־רבתא או מה שזה לא יהיה שלה מצאה לנכון לגדל אותה להיות.

"מי שמדבר, חתיכת ממזר אל־מת!" היא קראה מאחוריי.

סידרתי את ז'קט החליפה שלי ויישרתי את הדש, אחזתי בשתי הדלתות הפנימיות של אולם בית הדין ופתחתי אותן במשיכה מהירה.

הברית ישבו בכיסאות מוזהבים שעוצבו לפני מאות שנים. אצבעות שלד אחזו במשענות היד ומה שהיה בעבר סוזנה מדיזה רכנה קדימה. הברדס שלה זז מעט הצידה, ואפשר לאור השמש שחדר מבעד לחלונות הקליידוסקופיים שבצד החדר העגול להאיר את מה שנשאר מפניה.

הבשר נרקב מזמן מגופה, ונותר רק השלד הכחוש להביט בי. צווארה היה מוטה בזווית הלא טבעית שבה נשבר כשהם תלו אותה. הטיה קלה ביותר הצידה הציגה את אופן מותה לפני כל אותן שנים.

ארובות העיניים שלה היו ריקות, אפילו שבאופן כלשהו היא ראתה אותי. "שוב מענה את הילדים שלנו, המנהל ת'ורן?" היא שאלה באותו קול מוזר וחסר גיל. היא הקישה בקצה אצבעה השלדית על משענת היד, בקצב אחיד שהרגיש כמו מכה לחוסר הסבלנות שלי.

החצי השני של הקסם שלה ישב לצידה — המקביל הזכרי לנקביות שלה.

לג'ורג' קולינס לא היו צאצאים משלו להתגונן מפניהם הודות לנבואה שקבעה את חוקי הקהילה, שאילצו מכשפים ממין זכר לבחור — ילדים או קסמים.

הוא היה שלדי לא פחות מסוזנה, והצוואר שלו התעקל לצד השני. הבחנתי בחתכים העמוקים שהיו חרוטים בעצמותיו, עדויות לעינויים שעבר בשעות שלפני מותו.

"אני מניח שלא זימנת אותי הנה כדי לדון בהתנהגות שלי אל האחיינית מדרגה שנייה שלך, בעלת ברית," אמרתי וחשקתי את שיניי.

בני מיני לא נועדו להיות כנועים בפני איש, אבל הקסם ששמר עלינו כבולים לבשר הכלי שלנו, הפך אותנו לתלויים במכשפות אם אי פעם נרצה להשתחרר מהגופים שכלאו אותנו.

חשבנו שזו תהיה ברכה, לעולם לא להזדקק לשינוי צורה חדש, שיהיה לנו גוף שיוכל להכיל אותנו לנצח.

ובכן... חשבנו לא נכון.

"החלטנו לפתוח מחדש את האוניברסיטה," מיהר ג'ורג' לומר לפני שהעמיתה הנקבית שלו תוכל להתערב. "כולנו זקוקים לדם חדש. תשומת הלב שממנה סבלנו כתוצאה מאותו יום דעכה זה זמן רב מהזיכרון."

"עד כמה שגם אני הייתי רוצה דם חדש שיזין אותי, אני חייב להזהיר מפני פתיחת הדלתות שלנו פעם נוספת. שמועות יתפשטו ברגע שנכריז על הפתיחה," אמרתי והעברתי את המבט בין שני השלדים שבהו בי.

"שני דורות של מכשפות הותרו ללמוד את הקסם שלהם בפרטיות בביתם," אמרה סוזנה והתרוממה מהכס שלה. הגלימה השחורה שעטפה אותה הסתירה את עצמותיה מהעין בזמן שהיא ירדה במדרגות הבמה. "הגיע הזמן שיקבלו השכלה ראויה. נפתח את הדלתות שלנו לשנים־עשר תלמידים חדשים בלבד מחוץ לקריסטל הולו בכל שנה. בחרנו באופן אישי את אלו שיצטרפו אלינו בהתבסס על הכוח שאיתרנו. לא תהיה שום הכרזה רשמית." היא החזיקה רשימה שנכתבה בכתב ידה המבולגן והציגה את השמות של אלו שבחרה.

"איזו הבטחה יש לנו שלא נסבול כמו בפעם הקודמת?" שאלתי בזמן שחשבתי על ביטחון בני המין שלי בלבד. על אף שהיה קשה להרוג אותנו, חלק מאיתנו נפגעו בטבח שהתרחש לפני חמישים שנה, שבו מישהו צד שלושה־עשר מהתלמידים בהולו'ס גרוב וכלי אחד במהלך תקופה של שבוע.

"אם לא נפתח שוב את הדלתות שלנו, למכשפות לא יישאר עם מי להתרבות. אם נדעך ונמות, כך יקרה גם לבני המין שלך. אל תשכח שאתה זקוק לדם של עמנו כדי לקיים את עצמך, אלריק," אמרה סוזנה, הפנתה אליי את גבה ועשתה את דרכה אל הכס שהמתין לה.

חשקתי את שיניי תוך כדי שהכרחתי את גופי להתכופף לקידה הקלה ביותר שיכולתי. "כאילו אי פעם תיתני לי לשכוח דבר כזה," אמרתי, וקימטתי את הרשימה בידי. "למרות שאולי עלייך להתרכז בסיבה שאוכלוסיית המכשפות מידלדלת מהר יותר משציפינו. אני תוהה מדוע זה קורה, בעלת ברית."

הפניתי אליהם את גבי בלי לחכות לתגובה במשחק ששיחקנו, והשריר בלחי שלי קפץ כשהם כבר לא יכלו לראות.

מכשפות ארורות.

פרק 1

ווילו

חודשיים לאחר מכן

מילים לוחשות קראו לי והשתהו ממש מחוץ להישג ידי.

לא יכולתי להבין יותר מהצליל השקט של המתים. לא יכולתי לקלוט את המילים שהם ניסו לומר לי.

אפילו עבור האישה ששכבה בארון הקבורה שמולי, לא יכולתי לאחוז בקסם שעדיין לא היה שלי באמת. אם אשאיר את עיניי עצומות מספיק זמן, אולי אשכנע את עצמי שהשבוע האחרון היה חלום רע. רוח רפאים של חלום בלהות, הפרי הרקוב ביותר של דמיוני, היום שעבורו גידלו אותי.

האחד שלא היה דבר שרציתי יותר מאשר להתחמק ממנו.

הלחישות שמאחוריי התקיימו בתוך בועה, נפרדות מההמהום הקלוש של קולה של אימי, כאילו הצלחתי להפריד את עצמי מהחיים בניסיון לשמוע אותה. אפילו כשכל האנשים שמלמלו מאחורי גבה של אימא שלי חיכו לתורם להיפרד מהאישה שלעולם לא יבינו, לא יכולתי להכריח את עצמי לפקוח את עיניי.

עמדתי כשרגליי פשוקות ברוחב כתפיי, מנהג שהטמיע בי אבי כל חיי. הייתי מוכנה לכל דבר, לצייד שיתקוף אותי בכל רגע — ואפילו למשהו גרוע יותר. האריחים מתחת לנעליי היו לא טבעיים, ההפרדה שהם גרמו הרחיקה אותי מלגעת בדבר היחיד שגרם לנשמה שלי להרגיש שלמה.

האדמה מתחת לכפות רגליי.

"לו," אמר קול קטן.

יד החליקה אל תוך שלי ואצבעות קטנות בהרבה השתלבו בדפוס שהכרנו היטב. אָש עמד לצידי גם אחרי שאמר את שמי, ונתן לי הזדמנות להרגיע את עצמי ולעצור את הכוח שאיים לכלות אותי. למען בטיחותו, שמרנו על אחי מוגן מפני הידיעה של מה שהיינו, של מה שיחכה לו אם אי פעם יגלה את הקסם שלו ויביא אלינו את מעגל המכשפות.

אני זו שהייתי צריכה להיות חזקה עבורו. אחרי הכול, זו לא הייתה רק אימא שלי ששכבה והרקיבה בארון קבורה כדי שכל העולם יראה, אלא גם שלו.

הכרחתי את עיניי להיפתח ובהיתי בתמונה של אימא והמשפחה שלנו. פרצופים מחייכים בהו אל הקהל ונראו אנושיים באופן מטעה. כאילו היינו שייכים לכאן, כשהבית היחידי שאי פעם באמת היה לנו לא היה מקבל אותנו אילו ידע מה היינו.

לבני אנוש הייתה כמות מוגבלת של הבנה בליבם. הם נטו להירתע מכישוף ממשי, אם המשפטים שכמעט חיסלו את אימהותיי הקדומות היו אינדיקציה כלשהי.

מבט יחיד ואיטי במורד פניה של אימי גרם לי לעוות את פניי, ונזכרתי למה עצמתי את עיניי מלכתחילה. כדי להדוף את הרוגז שלי.

השפתון שלה נראה ממש לא מתאים. הצבע האדום היה בוהק וחצוף מדי בשביל אימא שלי, שהעדיפה להשתלב ברקע. היה ברור לעין שהאדם שהכין את אימא שלי לטקס לא הכיר אותה כלל. הוא דאג להסתיר את קמטי הצחוק שלה, שהיא העריכה כל כך, כתוצאה מהחיים המלאים והמאושרים שחייתה, חופשייה ממעגל המכשפות שהיה גורר אותה בשערות חזרה לקריסטל הולו.

היה גרוע מספיק שהיא נאלצה להיקבר על פי מנהגים אנושיים — כשהגופה שלה לכודה בתוך קופסה שהרחיקה אותה מהיסודות — אלא אם אבא שלי יעמוד בצד שלו בעסקה. הוא היה אמור להתגנב לבית הקברות באמצע הלילה, כשהקבר עדיין טרי, להניח אותה למנוחה אחרונה מעל ארון הקבורה, ולקבור אותה מחדש כך שהיא תוכל למצוא שלווה.

הושטתי במהירות את ידי, אחזתי בקמע שהיא ענדה על צווארה ומשכתי עד שהשרשרת נקרעה. הקמע השתחרר לחופשי בזמן שהאידיוטים שהתלחששו מאחוריי השתנקו בהלם, אבל אש לא נראה מוטרד כשהבטתי לבסוף מטה אל הנקודה שבה הוא עמד לצידי.

עיניו החומות היו בבואה מושלמת למה שהייתי רואה אילו אימא שלי הייתה פוקחת את עיניה. הן היו כל כך שונות משלי, עם האבות השונים שלנו. היה לו אותו שיער כמו שלי בגוון מהגוני, שהיה כהה כל כך עד שנראה כמעט שחור, והחמימות שלו בהקה באורות בית הלוויות החזקים מדי.

"בוא נצא מכאן," אמרתי, והחוויתי בראשי לעבר הכניסה לטרקלין. אש הנהן חלושות ושלח מבט אחרון לאימנו.

שנינו ידענו מה עומד לקרות. היא נתנה לי הוראות מאוד מדויקות מה לעשות עם אש, כשהיא תיכנע לבסוף למחלה שתקפה את גופה ולקחה אותה מאיתנו פיסה אחר פיסה.

אש שחרר את ידי, והחל לצעוד בין הספסלים אל היציאה. הוא זקף את ראשו בצורה שכמעט גרמה לי לגחך. הפראות שלו כל כך הזכירה את זו של אימא. הדחקתי את העניין בזמן שהאנשים סביבנו התלחששו על המוות שעקב אחרינו, ועל העובדה שנראה שכל מי שהתקרב יותר מדי לאחי, מצא את מותו מוקדם מהצפוי.

לקסם הייתה דרך לצרוב את דרכו בחיי מכשף ומכשפה אם הם לא סיפקו אותו באמצעות שימוש, ובסופו של דבר להתהפך על אותו מכשף או מכשפה אם הם בחרו להתעלם ממנו במשך זמן רב מדי.

כמו שקרה עם אימא שלי.

בוץ כיסה את האריחים הלבנים ברצפה כשצעדנו אל היציאה, ונצמד לסוליות הנעליים של אלו שנכנסו כדי להיפרד מאימא שלי, פלורה מדיזה.

אני מניחה שזה התאים בדרך מסוימת. בקרוב מאוד, פלורה תחזור לאדמה שממנה באה. היא תונח בעפר כשאבי ימלא את הבקשה שלה. סוף־סוף היא תוכל להרגיש בבית במקום שהעניק לה שלווה, והכוח שלה ייספג חזרה אל הטבע שקרא לנו.

יד נעלמה עטפה את האמה שלי בזמן שצעדתי אל היציאה, עוקבת אחר אחי שמיהר להימלט מהדיכוי המחניק שבלהיות בחדר אחד עם כל כך הרבה אנשים שלא חיבבו אותנו. אולי הוא לא הבין את הפחד שלרבים כל כך היה מפנינו, אבל הוא בהחלט הרגיש אותו.

הפניתי את ראשי בחדות ובהיתי בגבר שאחז בי. אצבעותיו התהדקו על הזרוע שלי, רגע לפני שהוא בלע רוק.

"לפי הנהוג, עליכם להישאר כדי שהעיירה תוכל לחלוק כבוד ולהביע בפניכם את תנחומיה," הוא אמר והביט בעיניי, שירדו במורד החזה שלו אל היד שנגעה בי ללא רשות.

הוא שחרר אותה באיטיות ובקלות מעושה, כאילו הסיר ממני את ידו רק מפני שהוא רצה בכך. רפרפתי בעיניי חזרה אל שלו, וחייכתי חיוך עקום כשנרתע מקשר העין עם מי שוודאי סבר שהינה שד. ראיתי את המבט המשונה שלי בכל פעם שהבטתי במראה. צבע הענבר בעין אחת יכול היה להיראות די טבעי אם הוא לא היה מגיע עם הגוון הסגלגל בעיני השמאלית. רובם הניחו שמדובר בגוון מוזר של כחול, לא רגיל אבל גם לא חסר תקדים. רק כשעמדו קרוב אליי, אנשים הבינו את האמת.

מתנה מהשושלת של אבי — תכונה שדעכה ונעלמה לפני מאות שנים.

"מתי אי פעם היה לי אכפת מהמנהגים שלכם, מר וויטלוק?" שאלתי והידקתי את הקרדיגן האפור הרפוי סביבי כשגל מהחשדנות שלו פגע בי. הפניתי את מבטי לנקודה שבה אחי חיכה לי ביציאה, וקפצתי את שפתיי כשעשיתי את הצעד הראשון לעברו.

מכאן ואילך הם יעשו מה שירצו עם הגופה של אימי, ואני אמשיך למלא אחר רצונותיה כפי שביקשה. אש נצמד אליי כשהגעתי אליו, ופתחתי את הדלת כדי לתת לו לעבור. שלחתי מבט אחרון לאחור אל הארון של אימי וידעתי שבקרוב לא תהיה לי אפשרות כזו.

בלי כישופי ההגנה של אימא שלי, הגורל שההורים שלי בחרו יגיע עבורי, בין אם ארצה ובין אם לא.

"אסוף את החפצים שלך," אמרתי וניסיתי לבלוע מבעד לגוש הרגשות שחסם לי את הגרון. בני האנוש בעיירה כינו את זה לעיתים קרובות צפרדע בגרון בגלל הצרידות, אבל מעולם לא הבנתי את האנלוגיה. הרגשתי שזה יותר כמו עפר מהקבר שהגיע להשתלט עליי מבפנים.

"אני לא רוצה ללכת," אש התחנן, והרים אליי את מבטו כשסגרתי מאחוריי את דלת הכניסה. היא נסגרה בקלות, מה שעמד בניגוד מוחלט לאופן שבו העץ התנפח מהלחות של הקיץ ולרוב הקשה על הדחיסה שלו אל המסגרת. הסתובבתי, והפניתי לאש את גבי כשהנחתי את הבריח במקומו. אחר כך משכתי את השרשרת מעל הרווח שהכניס הרבה יותר מדי אוויר מבחוץ ושלא תאם את העונה.

לרוב לא היה קר כל כך בספטמבר, אפילו בעיירה הקטנה שלנו בהרי ורמונט.

הורדתי בבעיטה את הנעליים השטוחות השחורות שנעלתי לטקס של אימא, דחפתי אותן הצידה והסתובבתי כדי להביט באחי. אפילו שאימא כבר לא הייתה פה, אפילו שידעתי שבקרוב הבית יעמוד ריק ונטוש, לא יכולתי להביא את עצמי להפר את החוקים שלה.

חוקים שכבר לא היה לה אכפת מהם.

דמעות צרבו את עיניי כשהתכופפתי קדימה והצמדתי את פי אל מצחו של אש. הרגשתי אותו נאנח תחת המגע שלי, והמבט שלו פגש בשלי כשהתרחקתי.

"אתה יודע שאנחנו לא יכולים להישאר כאן," הסברתי, וכרכתי את זרועי סביב כתפיו. משכתי אותו מאזור הכניסה הצפוף, והתקדמתי לכיוון גרם המדרגות שבכניסה לסלון.

הוא התנער ממני, והקיף אותי כשפניו מכווצות בזעף. "למה לא? למה את לא אומרת לי לאן אנחנו הולכים?"

עצמתי את עיניי, יודעת שהסודיות שאימא השביעה אותי לשמור היא לטובת ההגנה שלו. הלוואי שיכולתי פשוט לגרום לו להבין. הלוואי שהוא יכול היה לראות כמה מעט היה לי אכפת מהתפקיד שהם נתנו לי.

אם הדברים היו מתנהלים כמו שאני הייתי רוצה, הגורל היה יכול לנשק לי בתחת.

"אספר לך כשתגדל. אני מבטיחה," הסברתי והמשכתי לעבר גרם המדרגות.

הנחתי את ידי על מעקה האגוז הישן, והסתכלתי מעלה אל חדר השינה שלי כשטיפסתי במדרגה הראשונה. הדחף לקבור את עצמי מתחת לשמיכה היה חזק. להתחבא מהעולם, מהאחריות ומהציפיות שהכבידו ולחצו עליי.

"את אומרת את זה כבר שנים! מתי?"

העברתי את ידי על פניי, ירדתי מהמדרגה וכרעתי מול אש. "כשתהיה בן שש־עשרה, אספר לך הכול. אני מבטיחה."

"למה לא עכשיו?" הוא שאל, ושפתו התחתונה רעדה.

אימא שלנו מעולם לא התכוונה להביא עוד ילד. לא אחרי מה שנולדתי להיות והמשמעות שהייתה לכך עבור הסובבים אותי. המעט שיכולנו לעשות היה להגן עליו ככל שיכולנו — אפילו אם המשמעות של זה הייתה לנטוש אותו אצל אנשים שהוא בקושי הכיר.

לחיות עם המשפחה של אבא שלו היה הרבה יותר טוב מלמות לצידי בתפקיד המטופש והאידיוטי, שנראה היה שאני לא מצליחה להימלט ממנו.

"לא הייתי עוזבת אותך אם הייתה לי ברירה אחרת. האמן לי, בבקשה," אמרתי, ואחזתי את ידיו בשתי ידיי. לחצתי אותן בחוזקה, ומהדמעות שהצטברו בעיניו, ידעתי שהוא מאמין. לאורך כל חייו הוא היה כל עולמי. הוא היה זה שאימי השתמשה בו כדי לעורר בי מוטיבציה להתאמן בקסם, שהרגיש לי בהתחלה כל כך מרוחק.

ההבטחה שהוא יהיה מוגן הייתה כל מה שהייתי צריכה לדעת כדי להאמין שזה שווה את זה.

"אז בואי איתי," הוא אמר ונשך את שפתו התחתונה. "אבא שלי ידאג לך עד שתמצאי עבודה חדשה. את יודעת שהוא יעשה את זה."

הוא באמת היה עושה את זה. אבא של אש לא היה כמו אבא שלי. הוא היה אנושי, טוב וסבלני, אוהב וחם. הוא היה כל מה שאבא שלי היה אמור להיות. רק בגלל הצורך של אימא שלי בסודיות הוא לא יכול היה לבלות יותר זמן עם הבן שלו. לעומת זאת, האבא המכשף שלי יכול היה לבלות איתי הרבה יותר מדי זמן, ולעצב אותי לכלי הנקמה המושלם בכל האמצעים הדרושים. לא הייתה שום חיבה בינינו, שום חמימות או אהבה.

לא הייתי דבר מלבד אמצעי עבור הגבר שהביא אותי לעולם למטרה אחת בלבד.

אבל אביו של אש לא יכול היה להגן עליי ממה שעמד לקרות, וגרוע מכך, הוא לא יכול היה להגן על אש מהסכנה להיות בקרבתי כשזה יקרה.

"זה לא כל כך פשוט, חרק," אמרתי, וכינוי החיבה שלא השתמשתי בו חודשים התגלגל על לשוני. זה היה השם שאימא הייתה קוראת לו בו, אבל מחלתה לקחה ממנה את היכולת לדבר לקראת הסוף.

להשתמש בו בהיעדרה הרגיש לא בסדר.

המעיל של אימא נראה מתנועע על המתלה, כאילו רוח רפאים חלפה בבית ושלחה צמרמורת במעלה גבי, תזכורת לכמה בלתי אפשרי יהיה עבורי ללכת איתם כשיגיעו. כמכשפת מדיזה האחרונה, מקומי בהולו'ס גרוב היה מובטח, אם הם רצו להמשיך את השושלת של סוזנה.

"זה יכול לקרות. פשוט תבטיחי לי. תבטיחי לי שלא משנה לאן נלך, נלך יחד," הוא אמר, והתחפר עמוק יותר בחזה שלי. חיבקתי אותו חזק יותר, בלעתי מעבר לצריבה בגרוני ונאבקתי בדחף למשוך באפי.

עשיתי את הדבר היחיד שהבטחתי שלעולם לא אעשה.

"אני מבטיחה, חרק," אמרתי, ומחצתי אותו חזק יותר.

שיקרתי.