ממלכת דם וקסם 2 - ממלכת הדם והבגידה

*** הפרק הראשון מכיל ספוילר לספר הראשון בסדרה ***

פרק 1

שנאתי אותו.

מאחר שכבר לא הייתי בטוחה בדבר, זו הייתה האמת היחידה בה יכולתי להיאחז.

שנאתי אותו על כך שהוא שכנע אותי לבטוח בו, בעוד שהייתי צריכה לחשוד בו. תיעבתי אותו על כך שהוא שכנע אותי להאמין בעתיד שלא היה אלא הונאה.

הוא לא היה טוב יותר מאחיו. לפחות גבריל היה הגון מספיק כדי לחשוף בפניי את זהותו האמיתית. הוא גזל ממני, אבל לא כפי שאברן עשה זאת. אברן גרם לי לרצות אותו, להתחנן אליו, וכל התנהגותו לא הייתה אלא לגרום לי ללכת שולל.

נשביתי בקסמיו, על אף שלא הייתי אמורה לתת לזה לקרות, וזה היה קסם שווא.

הוא היה היורש של ממלכת הדם, שמפניה לימדו אותי לפחד, והוא שבה אותי בקסמו הכוזב.

בהיתי בגבו בזמן שהחל להקים את האוהל. הייתי מוקפת אויבים, אבל לא הצלחתי להתמקד אלא בו. עיניו התבייתו עליי, אך הכרחתי את עצמי להסיט ממנו את מבטי. סירבתי לפגוש במבטו. במקום זה, קיבעתי את מבטי קדימה והתבוננתי באימא שלו מדברת ברוך אל אחד השומרים שלה. השומר שרק לפני כמה שעות בודדות היה מוכן לפגוע בבנה.

היא הייתה כל כך שונה ממלכת הדם שראיתי בעיני רוחי. היא הייתה רכה יותר מאשר באגדות ששמעתי עליה. האופן שבו הסיטה את שערה מפניה פעם אחר פעם בעודה עוזרת לאנשיה להקים מחנה, הזכיר לי את אימא שלי. החזה שלי התכווץ בעת שחשבתי עליה, אחרי הכול, היא זאת שמסרה אותי בכזאת קלות לידי האנשים שתכננו לנצל אותי.

היא חתמה את גורלי באותה הקלות שבה עשו זאת סימני הכוכב שעל עורי.

הקסם של אברן ליטף את עורי כלחישה. סירבתי להכיר בו, אבל הוא לא הניח לו להתפוגג מגופי מאז שעזבנו את גבולות היער ועשינו את דרכנו אל חצר הדם. לאחר שהתנגדתי בתוקף להיות בקרבתו, הוא לא סירב להניח לי לרכוב על סוס משלי, אבל הוא כן סירב לתת לי מרחב. הוא דאג שהקסם השחור שלו יעטוף אותי במשך כל הדרך. הוא זז והקיף אותי, כאילו רצה לוודא שאני בסדר.

אבל ממש לא הייתי בסדר. איך הייתי יכולה להיות בסדר?

ניסיתי לעורר את כוחות הקסם שלי במטרה להרחיק את הקסם שלו מעליי, אך הייתי עייפה מדי. הייתי תשושה, ובניגוד אליו, לא היה לי מושג כיצד לשלוט בקסם שלי. קסם שלא הבנתי, שבכלל לא ידעתי שקיים ברשותי.

קסם שחוויתי כמשהו מוכר להפליא, על אף שרק עכשיו התוודעתי אליו.

נזכרתי בזמנים שקדמו לפגישתי באברן, כאשר הייתי לבד עם אימי בכפר שלנו. האם כוחות הקסם שלי עמדו לרשותי לאורך כל הדרך? כבר אז? האם אימי הייתה מודעת לכך? ומה לגבי אבי?

עדיין יכולתי לחוש בהם תחת עורי. כוחות הקסם שלי התעוררו בתוכי, ולא הייתי בטוחה כיצד ייתכן שמעולם לא הבחנתי בהם. התחושה הייתה פראית ומשולחת רסן, כמו שלוחה של עצמי שעוד לא יצא לי לפגוש.

"נסיכה," לחש אברן את הכינוי שהוא הדביק לי, ועיניו ננעצו בעיניי. רציתי לומר לו לא לפנות אליי בשם הזה, אבל לא פציתי את פי. פשוט נעצתי בו את מבטי והתפללתי שהוא יוכל להבחין בזעם המשתולל בתוכי. "את צריכה לנוח קצת. נגיע לחצר הדם עם עלות השחר."

ניסיתי להתעלם מהרעש שעשו חיילי הדם שכיתרו אותנו. הם השגיחו עליי בקפידה, על אף שהם נתנו לי מרחב. הם לא בטחו בי, ואני לא בטחתי בהם.

כבר לא הייתי מוכנה לבטוח באף אחד.

התרחקתי מהעץ שעליו נשענתי ופסעתי לעבר האוהל. הוא החזיק את דש האוהל פתוח בשבילי, וחלפתי על פניו במהירות, כשאני נזהרת לא לבוא במגע עם עורו. אבל למען האלים, יכולתי להרגיש אותו. כל מקום בגופי שבו הקסם שלו נגע בי, ניצת לחיים. הסימנים שלי השתוקקו לעוד, אבל ריסנתי את עצמי.

לעולם לא אניח לנסיך חסר הלב לגעת בי שוב. על אף שהגוף שלי השתוקק אליו.

הוא היה האויב שלי, והוא בגד בי. לא הייתה לי שום סיבה להרגיש בנוח בקרבתו, או בזמן שהוא נוגע בי, אבל לא יכולתי להסביר את זה. הקסם שלו הרתיח את דמי, אבל האופן שבו הוא הסתחרר סביבי עורר את הסימנים שלי לחיים ושלהב את כוחות הקסם שלי.

הוא היה האויב שלי, אבל הוא היה גם האיחוד שלי.

הוא נכנס לאוהל בעקבותיי, וגופי נדרך בעת שפניתי להביט בו. שני שקי שינה היו מונחים על האדמה הקרה והקשה.

"אתה לא ישן פה איתי."

אברן התעלם ממני וניגש אל אחד משקי השינה. הוא נאנח בזמן שהתיישב עליו, יכולתי לראות את התשישות על פניו. אצבעותיי השתוקקו לגעת בו, ולעסות באגודלי את הקמט העמוק שבין עיניו. למרות הזעם שהשתולל בתוכי, חשתי כבדות בחזי בעודי מתבוננת בו.

"אני כן." הקסם שלו התהדק סביבי בצורה בלתי מורגשת כמעט, בזמן שהוא החל לחלוץ את מגפיו.

"אם כך, אני אישן במקום אחר." פסעתי לעבר פתח האוהל, אבל הוא הגביר את עוצמת הקסם שלו וריתק אותי למקומי. למרות כל מאמציי הוא המשיך להחזיק בי, שבויה בגוף ובנפש.

"יצאת מדעתך אם נדמה לך שארשה לך לחמוק ממבטי אפילו לרגע אחד."

"מפני שאני האסירה שלך?"

"מפני שאת המאוחדת שלי." הוא הניח את מגפיו בצד והניח את ידיו על ברכיו, בזמן שהוא נשא אליי את מבטו. "את יכולה לשנוא אותי כאוות נפשך, נסיכה, אבל העובדה הזאת עדיין נכונה."

ידעתי שהוא צודק. יכולתי לחוש באמת שבדבריו בעצמותיי, אבל סירבתי לקבל אותה. הוא היה אמור להיות יותר ישר מכפי שחשבתי שהוא, אבל התברר שהוא גילם בדמותו את כל מה שחששתי מפניו.

לא התכוונתי להיות כבולה אליו רק מפני שכך קבע הגורל. נמאס לי להסתמך על אדונית הגורל ועל החיים שהיא סידרה לי ברוב אכזריותה.

"אני לא המאוחדת שלך."

אברן הידק את הלסת שלו בעודו מתבונן בי ויכולתי לראות את הזעם בעיניו. יופי. גם אני זעמתי.

"את לא יוצאת מהאוהל הזה, נסיכה."

"אומר העריץ המאוחד." שילבתי את זרועותיי בעודי מתבוננת בו. "קיבלת שיעורים מאחיך?"

"אני לא כמוהו, אדארה," הוא הטיח בי, קולו רועד מכעס.

"לא." הנדתי בראשי, קולי חנוק מרגש. יכולתי לחוש בדמעות הנקוות בעיניי, וזה רק ליבה את להבות הזעם שלי. "אתה גרוע ממנו."

הוא קפץ את אגרופיו ומפרקי אצבעותיו הלבינו. "מה היית מעדיפה? היית רוצה שאניח לך לצאת למחנה הזה, המלא בגברים שלהוטים לקחת אותך ממני? היית מעדיפה שאפקיר את גורלך בידיהם?"

ליבי פעם בחוזקה בזמן שהרהרתי בדבריו. "זה לא מפריע לך?" התבוננתי בו בקפידה, תרה אחר כל סימן שירמוז לי איזה מחשבות עוברות בראשו. "אתה הנסיך שלהם, אבל אין להם שום בעיה לקרוע אותי מבין אצבעותיך."

"אימי היא מלכתם." הוא העביר את ידו בשערו בתסכול, אבל לא הצלחתי להתיק ממנו את מבטי. "והזנחתי את תפקידי."

יכולתי לחוש בזעמו פועם דרך הקסם שלו. פחד וציפייה עלו בתוכי, בזמן שהקסם שלו אפף אותי.

"ומה תפקידך, אברן?"

"הייתי אמור להרחיק אותך ממנו." הוא הניד בראשו בתסכול. "אבל לא לפני שמעמדו ייחלש. לא לפני שאוכל לעשות זאת מבלי שהוא ידע שאני אחראי לכך."

"אז מה? פשוט גילמת בסבלנות את תפקיד האח והבן הצייתן, עד שתוכל לגזול מהם הכול ממש מתחת לאפם?"

אברן קם ופסע לעברי, נצמדתי אל דופן האוהל בזמן שהוא הטיח בי את דבריו. "מה שעשיתי, נסיכה, היה כל מה שיכולתי במטרה להגן על האנשים שלי. את יכולה לטעון כאוות נפשך שאני גרוע לא פחות מגבריל, אבל אין לך מושג עד כמה אכזרי הוא."

מילותיו הדהדו בתוכי ושקעו עמוק בתוכי. הוא צדק. לא היה לי מושג לגבי גבריל ויכולותיו, אבל עדיין כעסתי. עדיין הייתי מעוניינת לריב איתו, מפני שמילותיו הזכירו לי שגם לגביו אין לי מושג אמיתי.

"ואיך שזיינת אותי? גם זה היה למען האנשים שלך, נסיך? האם עשית את זה בניסיון להגן עליי מפני האכזריות שלו?"

הוא כיווץ לעברי את עיניו בעודו בוחן את פניי, והרים את אצבעותיו הכהות והמוכתמות מקסם עד שהן נכרכו סביב צווארי ואילצו אותי לשאת אליו את מבטי. "כשזיינתי אותך, זה לא היה למען אף אחד חוץ משנינו." הוא הוסיף להתקרב אליי, והבל פיו צמרר את עורפי. "את ממלאת אותי בתשוקה." שפתיו לחשו מעל לקו הלסת שלי, ולא הצלחתי לכבוש את הגניחה הרפה שבקעה מבין שפתיי. "את גורמת לי לרצות לשכוח את חובותיי ופשוט להיאבד בתוכך לנצח."

"זה לעולם לא יקרה שוב." קולי היה חף מעוצמה, ושנאתי את זה שאברן הצליח לזהות את חולשתי. יכולתי לחוש בחיוכו בזמן ששפתיו רפרפו בצמוד לאוזן שלי.

"שנינו יודעים שזה שקר מזוין, נסיכה," הוא נהם. "את רוצה אותי עכשיו בדיוק כפי שרצית אותי לפני שהצלת אותי באמצעות הקסם שלך."

"אני לא רוצה אותך." הנדתי בראשי גם בזמן שהרגשתי בלחץ הנבנה בין ירכיי. הקרבה שלו אליי שיבשה את דעתי. הריח שלו הכניע אותי. מגע הקסם שלו בגופי הציף את החושים שלי. הרגשתי תחושה מוכרת שהבעירה את הסימנים שלי לאורך עורי, חוויתי את הקסם שלו כידיים בלתי נראות שניסו לחקור כל סנטימטר בגופי.

כשהוא היה קרוב אליי כל כך, התקשיתי לזכור מדוע אני שונאת אותו. התאפקתי לא להושיט את ידי, להתקרב ולצמצם את המרווח הקטן שהוא הותיר בינינו.

"ייתכן שאת לא רוצה אותי, אבל שהאלים יעזרו לי, אני רוצה אותך. אני אוהב לזיין אותך." הוא חיכך את אפו לאורך הלסת שלי ושאף אוויר בחדות. "עומד לי הזין כשאני מסתובב עם הריח שלך מרוח על הגוף שלי ויודע שכל זכר מסביבי מבין שאת שייכת לי."

בטני התכווצה לשמע דבריו, ניסיתי להדחיק את כמיהתי אליו בזמן שהמשכתי להניד בראשי בעדינות.

לא הייתי שייכת לו.

מעולם לא הייתי שייכת לו. לא באמת.

אבל כל חלק בישותי הפציר בי להאמין לו, להאמין שדבריו הם אמת. הבגידה שלו נשכחה ממני לגמרי בעת שהוא עטף אותי בתשוקה. אני עלולה להיחנק ממנה, והוא ישכנע אותי להודות לו עליה עם נשימתי האחרונה.

אצבעותיי רעדו בזמן שהרמתי אותן אל חזהו והדפתי אותו. הייתי זקוקה למעט מרחב.

מרחב שהוא סירב לתת לי.

"אל תרחיקי אותי מעלייך, נסיכה." מילותיו היו רכות ופגיעות, בזמן שידיו אחזו בידיי ודחפו עד שאצבעותיי ננעצו בחזה שלו. הן הטביעו את חותמן על עורו, כמעט עד כדי כאב, אך בקושי היה לי פנאי להבחין בכך בזמן שהוא נעץ בי את מבטו הנוקב. "אל תשנאי אותי על החלטות שכפו עליי לקבל."

שחררתי ממנו את ידיי בזמן שהמציאות הכתה בי. עדיין זכרתי את מראה פניו כשהבנתי מי הוא. עדיין יכולתי לטעום על לשוני את הטעם המר שהיה לקסם.

חלפתי על פניו, לעבר שק השינה שהוא הכין עבורי, וגררתי אותו לקצה השני של האוהל. "אל תשלה את עצמך ותחשוב שאפול על ברכיי לפניך רק מפני שזה רצונך. אף אחד לא הצמיד לך סכין לגרון והכריח אותך לשקר לי. אף אחד לא הכריח אותך להעמיד פנים שאתה מישהו אחר, תחת האמתלה של הצלת אנשיך. אתה רוצה להעמיד פנים שאתה מושיע, אברן, אבל אתה נבל לא פחות מאחיך."

"זה מה שאת רוצה שאהיה?" הוא התבונן בי בזמן שנשכבתי על הבד המחוספס של שק השינה. "את רוצה שאהיה הגבר שאת שונאת?"

"לא ידעתי שיש לי ברירה."

"לכולנו יש ברירה, נסיכה, אבל לא תמיד ניצבים בפנינו שני נתיבים ברורים לבחירה. את חושבת שידעתי שבסופו של דבר אפגע בך? את חושבת שהיה לי פאקינג מושג שאגלה שהאיחוד שלי היא הבחורה שנועדה לשנות את העולם שלנו?"

נשאתי אליו את מבטי, אך לא אמרתי דבר.

"גם לך יש ברירה. את יכולה לחזור אליו, אם זהו רצונך. את יכולה לשכב על הגב ולהפוך לכל מה שהוא ירצה לעשות ממך." אגרופיו נקפצו לצידי גופו. "או שאת יכולה להישאר פה איתי. להישאר פה עם האיחוד שלך."

"אלו הן שתי הברירות שלי?" הידקתי את זרועותיי סביב החזה שלי ובהיתי בדופן האוהל. "להישאר עם אחיך המרושע או להישאר עם הגבר ששכנע אותי ש..."

"ששכנע אותך שמה?" ידו חלפה על לסתו בזמן שהרכין אליי את מבטו. "אני אומנם בנה של מלכת הדם, אבל זה לא הופך אותי לפחות גבר מזה שרצית. יש ממלכה שלמה שעליי לקחת בחשבון. יש יותר מדי אנשים שסומכים עליי מכדי שאוכל להרשות לעצמי לשכוח מכל זה רק מפני שמצאתי את האיחוד שלי. אבל זה לא הופך את מה שקרה בינינו לאמיתי פחות."

"הנסיך אברן," קול זועף קרא בשמו מחזית האוהל, ושנינו נדרכנו. כולם נשכחו ממני, חוץ ממנו. בכלל לא העליתי על דעתי את האפשרות ששומעים אותנו מבחוץ.

כעת יכולתי לשמוע אותם, נעים ברחבי המחנה, ותהיתי מה הם חשבו עליי.

"תנוחי קצת. אחזור בקרוב כדי לוודא שהכול בסדר אצלך."

"אין צורך." הנדתי בראשי בזמן שנשכבתי והפניתי אליו את גבי. בבקשה, אל תחזור.

הוא יצא מהאוהל בלי לומר מילה נוספת, עצמתי את עיניי בחוזקה והתפללתי שהשינה תבוא ותעטוף אותי.