מדריך תיירים בעיר זרה

פועל בגן

פועל אחד השתין בגן העלמה. "מדוע אתה משתין בגני?" יצאה ושאלה אותו.

"סליחה, גבירתי", נשק לידה תוך קידה עמוקה ויצא.

את הגן לא סגרה גדר. שביל אבנים ישר וצר חיבר את פתח הבית עם הרחוב, ומפעם לפעם יצאו לברא את החלקה מסבכי העשב והסרפדים. אמרתי "יצאו" ובעצם יצאה – אותה עלמה יחידה, שחייתה עם אמה האלמנה בבית הישן, היא שעבדה בגן כשהקוצים ושיחי הבר האחרים כבר הגזימו בהשתוללותם.

חתול חולה שכב בין הירקות והסביונים. השמש קפחה מלמעלה והוא השתעל, מתאמץ ורכון על האדמה. אביב הגיע. האלמנה נפטרה וּויקטוריה בתה החליפה את בגדיה מבגדי מלגו לבגדי מלבר – כובע קש ודובדבנים לקישוט. היא לבשה תמיד בגדים לבנים ולא יצאה מגבולות הגן. לאחר מות האם התקבלה לעבודה בתפקיד קטן בסניף הדואר העירוני, שנמצא במרחק מאה מטר מביתה, והייתה יוצאת ושבה בשעות הצהרים המאוחרות.

השכנים מלמעלה יכלו לראותה מבעד לטרסת הגג הרחבה – הם חשבו שיש אצלה באר או אולי בור, כי נדמה היה שהיא עוסקת בשאיבה ומשם מקור חיוניותה ומרצה הרב. שעות רבות הייתה רוכנת כפופת ברכיים, עכוזה משיק לחול, אוספת את שולי הכתונת הלבנה אל חיקה ותולשת עשבים שוטים ברגליים יחפות. היא ניקתה את הגן עד שהחול היה מבהיק בלילות.

איש לא נכנס לבית. נוכחותם העתיקה, המתפוררת של הקירות העבים נראתה נצחית. מספר עצי לימון היו מקיפים את הגן כגדר חיה, והעלמה סבבה בו כמכושפת. הדי המריבות שבין האם לבת היו נשמעים מתוך הבית: מלים של עלבון והחמצה, של קנאה ושל שנאה גדולה. לא פעם נזעקנו דרוכים אל המרפסת להיות עדים למעשה רצח, אולי, אבל זה מעולם לא קרה.

בינתיים נפטרה האישה הזקנה ונקברה, וּויקטוריה בתה ידעה פגישות לא תכופות אך נלהבות עם אותו פועל, שנתפס משתין בגנה. כי למען האמת הוא עורר את חִשקה של העלמה בלבן, אותו פועל משתין ליד עץ הלימון, גבר חסון לבוש בגדי עבודה שלא ברור מהיכן הגיע. חרם הנזירוּת הוסר מעל שכמה של העלמה ומותרות תמימותה הלבנים דהו כבר מזמן. היא נישאה לפועל שלה בסוף אותו חודש, באחד הימים הראשונים של הקיץ.

עברו ימים וחודשים, אולי חלפו שנים, אבל העלמה מעולם לא יצאה מביתה ומגבולות גנה. הפועל הנחשק נעלם במעבה הבית ובחדריו, שאיש לא ידע מה היה מספרם ואיך נראו – איזה מסתורין בזעיר אנפין באמצע עיר רגילה ומצויה.

אבל יום אחד התעוררנו מקול צרחות וזעקות למראה טרקטור ענקי, בעל משפך משונן, שנכנס לחצר ומעך שניים מעצי הלימון. מי היה הטרקטוריסט הבריון שהפעיל ככה את המנוף הגדול, את הכף ההורסת, מתעלם מהדמות הקטנה הזעירה והשברירית שהניפה ידיה וניסתה לעצור ולמנוע את רוע הגזירה? ויקטוריה העלמה ניסתה למנוע את מה שהוחלט עליו: הבית שלה נמכר לקבלן. היה מישהו בעל כוח וסמכות משפטית שיכול היה לגזור עליה כליה.

אבל היא לא ויתרה. בן לילה נראה במקום שבו עמד הבית הגדול אוהל סיירים קטן. רק עץ אחד נותר עכשיו, ושברים של מה שהיה פעם שביל אבן מרוצף ורחוץ.

אבל החול עדיין היה מבהיק בלילות, ובערב ראש השנה ישנה ויקטוריה באוהל כמו יעל שגיבורה טרם הופיע, שלא תזכה בתהילה. עוד ראינו אותה נלחמת – מניפה ידיה, זועקת מול הטרקטור שהמשיך בעבודתו בציות אטום. עוד רגע ויניף אותה אל תוך המשאית עם כל היתר.

אין מה לומר, ימיה היו ספורים. כל מה שיכולתי לעשות למענה היה להניח כיכר לחם לבן בערב החג על סף האוהל שלה כדי לדחות את הסוף, להמתיק במשהו את הכאב, את עלבון ימיה האחרונים. והפועל שלה? היה זה הוא שישב במרומי הטרקטור.

פרחים פרחים

(תערוכת פלוריש הבינלאומית 87')

בוקר אביבי לוהט. הלהט שבפנים והחום שבחוץ. אנשים עמדו בשובל ארוך ומתפתל, שלידו ומולו עוד שובל ארוך ועבה, והתדפקו להיכנס לגן הפרחים.

מה חיפשו כולם? מה התעקשו כל כך לקבל בחום הכבד הזה, בשמש הקופחת מעל ראשיהם – מצטופפים צייתנים, לא מוותרים, עד האחרון שבהם? מה באמת האמינו שימצאו לאחר שקנו את כרטיסיהם? הם יצעדו בסיפוק גאה אל שער הכניסה – איזו התפעמות, איזה יופי נפלא, צבעוני, איזה ריח משכר ומהמם. שהרי עצם המעבר מרחבת ההמתנה המאובקת והחשופה לשמש אל רחבת התערוכה המקורה כבר הבטיח עלייה לעבר פסגה של יופי, אל ענג ניחוחות של מרחקים נידחים, מרתקים. תערוכת פלוריש הבינלאומית 87'.

המוני אנשים, מאות מאות באו לראות פרחים. כל ההמולה לכבודם של פרחים – להצטלם לידם, לרכון מעליהם ואפילו (כמו שיסופר) – למות שם בין גודש הזרים. ואכן הוא רפרף לידינו, המוות האפשרי. סבב לו מלאכון של מוות במעטה כותרות פרחים, קונדסי וחונק כטביעה בבריכה תוך משחק.

ההכרה שכולנו היינו נדחפים וגולשים, מואבסים פנימה למלכודת מוות ריחני, כבר החלה מזדחלת ופושטת בלב הכול. זה ניכר על פני האנשים ובקולם הנשנק, הפולט קריאות של אימה וחנק. אבל היה זה מאוחר מדי – מי שהגיע ללב היופי ונמצא כבר בקרבתם של הפרחים הכי צבעוניים ונדירים הבין שהוא נגזל מהיקר והחיוני ביותר. כי האוויר הפך דליל וחסרון החמצן החמיר את מצבנו מרגע לרגע.

כבר אי אפשר היה להימלט משם – עוד ועוד אנשים נדחסו בפתח הכניסה ודחפו את אלה שכבר היו בפנים, ופתח היציאה הפך רחוק ובלתי נראה. ניסיונות של הסחת דעת מהמצוקה ההולכת ומשתלטת בכל אימתה נעשו כשמשפחות שלמות או צמדים החלו להצטלם ליד מפלי הפרחים הוורדרדים, המסודרים בנחשולים יפים של מים וזכוכית ואור ואדמה.

זוג אוהבים אומלל, שבחר לרוע מזלו להתנשק ולהתחבק לצדו של פרח גדול, על שפת הערוגה, הוקף בקומץ עלים בשרניים, כשהעלי הלבן והמאובק מזנק ומזדקר חושנית, כמעט נוגע בצדעיה של הנערה.

פה ושם נפל מישהו, ילד, על העלים הנדירים המבריקים, הרטובים מהמים הזולפים עליהם. עלה נשבר, גבעול התכופף, צעקות ודחיפות. משהו נלעג ועם זאת נפלא היה במאמץ הצנוע שעשו אנשים לגעת ביופי, לקוד קידה בפני מראם הקדוש האלוהי של הפרחים והעלים – תמצית מרוכזת של צורות יפות בהישג יד למשש.

השערים נפתחו לכולם. מי ששילם נכנס להריח ולהתפעל, אבל היופי נמוג ואת מקומו החליפו הטרוניה והבשר הדחוס, הזיעה והרוגז והעצבנות הקולנית.

בעודי הולכת ומבקשת אחר איזו פינה מרווחת יותר לשאוף אויר, נתקלתי באחוריים שבלטו מבין עלים רחבים. ואז הציץ הגֵו שהיה חבוק עם גֵו אחר. מפתיע ומלבב היה מראם של הפנים המשיקים אף לתוך לחי ופה לתוך פה. שמורות עיניים שנפתחו פתע בבהלה הופיעו להרף שנייה בין כותרות הפרחים, ניתקו רגע, חייכו והמשיכו להתנשם ולהיאנח, מאבדים ומעלימים את חלקי גופם אחד בשני ובין העלים והכותרות – עוד זוג צעירים שהמשיך לגזול ולגרוע אוויר יקר.

נחנקת למחצה התרחקתי מהר מהמון האנשים שעמד למחוץ כל דבר בדרכו. כמו שיירות של נמלי ענק רעבתניות לטרף, כך רכנו האנשים בסקרנות מאיימת על פרח אקזוטי ענק ואדום, שלרוע המזל נשבר ונפל ונותר רמוס למחצה על שביל העפר הלח והדביק. כמו פגר שרוע בשדה החלו לתלוש ממנו נתחים למזכרת – זה בשביל תה, זה בשביל לשים על הפנים נגד קמטים וזה בשביל לעשות מרקחת. תוך שניות לא נותר מהפרח כמעט דבר. האנשים היו נעצרים כדי להצטלם פה ושם, מזיעים ומקנחים באיזו אלונטית נייר רכה שחילקו למי שרצה בכניסה.

אדים מהבילים החלו למלא את החלל. הריח הפך מתוק וכבד. חשבתי לתומי שאני כבר לקראת היציאה, אבל אז היו עוד פיתול ועוד רחבה ועוד שורת שלטים קטנים עם שם הפרח האומלל שלידם. הפרחים ניצבו רחוקים ככל שניתן, רובם מגודרים, יופיים לא נגוע, חלק.

לפתע נשמעה צרחה צורמת במיוחד. לא ברור אם היה זה מכשיר שהשמיע אותה, גרון אנושי או אולי חיה כלשהי. הפרחים נותרו דוממים. מיד אחרי כן נשמעו ברמקול הוראות בקול מתוח ודרוך כמו בשדה תעופה מותקף, חרדה עצורה בקול של המנחה: "בבקשה לפנות מיד את רחבת התערוכה".

צריך היה להזדרז ולצאת. לא היה לי שעון, אבל לפי האור המסתנן מכיסויי החממות שמעל הייתה שעת אחר צהרים או לקראת ערב. איך עברו שעות היום. בבת אחת החלו כולם להצטופף בשער היציאה, בצרחות והיסטריה ולחץ. רק פתח יציאה אחד היה. איזו טעות גורלית. ואני החלטתי להישאר – הסתתרתי בין העלים הגדולים של פרח מיובא מהפיליפינים, מצמידה את פניי לקוֹער הצהוב־כתום של הפרח, מוצצת לי את העלי רווי הצוף. היובש בפי ובגרוני המשיך להציק לי ואז הכול נדם. לפתע הבנתי שנשארתי לבדי.

פניתי לשער הכניסה כדי להתחיל את כל מסלול היופי המדהים הזה מחדש בלי נוכחותם המטרידה והגסה של אנשים. שמעתי מוסיקה שהזכירה לי מנגינת ליווי סינית ללא נושא או התחלה וללא סיכוי לסוף. לרגע לא דאגתי למה שיקרה בלילה ולא תהיתי מהי סיבת הפינוי הפתאומי. היה בי רעב שוקק להישאר שם ולזכות ביופי הזה לעצמי בלבד. המוסיקה עזרה לי להתגבר על מצוקות פיסיות ועל מיני חולשות. את המצלמה הקטנה שנשאתי שמטתי כנראה היכן שהוא – לצלם את כל זה נראה לי שיא של גסות רוח וחמדנות. להצטלם עם זה – עוד יותר נתעב.

כמה פיתולים לפני שער הכניסה גיליתי שביל קטן במיוחד, שיצא והסתעף מהשביל הראשי. הוא הוביל לפינה מעוצבת במיוחד של פרחים ושיחים נדירים. ואז שמעתי צעדי ריצה קלים ונשימות חפוזות, ומיד חלפה על פני נערה צעירה במדי הצוות ופנס קטן בידה. היא נעצרה מבוהלת לידי וגערה בי: "מה את עושה כאן? למה לא יצאת עם כולם?" איכשהו השחלתי כמה מלים וחייכתי אליה זחוחת דעת: "נהנית, אני מאוד מאוד נהנית כאן".

"אני בתצפית... מחקר... אפשר להישאר עוד?" ניסיתי נימוק מכובד יותר. היא פערה עיניים נדהמות והשמיעה דבר שאמור היה להפחיד אותי ולגרום לי לרוץ ולברוח – משהו על פרח שמדיף רעל – מישהו נגע בו, הענף שלו נשבר ונפתח, הכותרת נקרעה וזוג צעיר אחד נשם וזהו... גמר את עצמו.

"מוות יפה, לא?"

"ואת לא פוחדת?" שאלתי אותה

"לא! אני מסתובבת במסכה מיוחדת ויוצאת מיד. בואי, בואי", אמרה לי. היא ניסתה למשוך אותי בידה אבל לא הצליחה. משכתי את ידי ממנה והתרחקתי בהליכה מהירה, טופפת בצעדי ריקוד על בהונות רגלי היחפות. מאוד השתוקקתי לראות את הזוג היפה בנשיקת מותו. לא חסרו בי יצרי מציצנות וסקרנות, ובהחלט לא הייתי שונה ומיוחסת מיתר ההמון הרב שבא לכאן לעוט על הפרחים המרהיבים הנדירים האלה. רק העדפתי מושא אחר ותנאי ההצצה שלי היו למזלי טובים ביותר, כמו שחלמתי שיקרה. הייתי לבד. וזה קרה.

הערב כבר ירד, חשיכה עדינה כיסתה על הפרחים והיה זה עוצר נשימה להביט בשוליהם הזוהרים, המנצנצים באור הערביים המאוחר, מאבדים קמעא את צורותיהם החד משמעיות וכמובן את צבעיהם, נמסכים לגושים גדולים זה בזה.

ורק אז, כשהמראה נעשה מטושטש וכבד, חשתי באוויר הדליל ובריח הפרח שהוזהרתי מפניו לפני שעה קלה. כבר סחרחורת לכדה אותי ורציתי להניח ראשי ולישון ולישון, אך אז, ברגע שנשכבתי בין הפרחים, הרגשתי בנוכחותו של גוף, או נכון יותר גופה. צרחתי בלי בושה – הזוג המתוק הנמרץ שהתנשק יפה כל כך לפני שעה קלה היה שרוע בדיוק לידי, כמו נמשכתי אל חום גופם. אבל ליהנות ממראם כבר אי אפשר היה בגלל החשיכה, ולכן רק נגעתי בהם ומיששתי ומיששתי ולא יכולתי להפסיק לנשקם ולגפפם. איני יודעת מה התזזית שהסיטה אותי לנהוג כך ואני מעודי בחיי לא ראיתי מת, להוציא את פני אמי במותה כדי לזהותה בבית ההלוויות.

ואחר כך כבר לא זכרתי דבר. אולי מתתי שם, ואולי מצאוני שם למחרת או מאוחר יותר בלילה?

בכל אופן, לא שם מסתיימים חיי.

ולגבי דידי היופי לעולם לא יהיה עוד סתם מושא צבעוני במרחב, שאפשר לצלם ולמשש ולהניח לו. לא. בהחלט לא.

2000