גורלה של אשת הפרופסור

דניאיל חארמס - אמן האבסורד

דניאיל חארמס, נולד בשם דניאיל איבנוביץ' בסנט פטרבורג, רוסיה, ב-30 בדצמבר 1905, היה משורר, סופר ומחזאי סוּרֵאָלִיסְטִי ואַבְּסוּרְדִיסְט. חי בתקופה סוערת של רוסיה הסובייטית, לצד טלטלות פוליטיות ותמורות אידיאולוגיות.

חארמס גדל במשפחה אינטלקטואלית; אביו היה מהפכן והשפיע משמעותית על עיצוב חשיבתו. למרות זאת, או אולי בעקבות זאת, מצא את עצמו חארמס לעיתים קרובות בהתנגדות למשטר הסובייטי. הוא מצא עניין רב בזרם האָוַונְגַּרְד של אותה תקופה, במיוחד אַבְּסוּרְד וסוּרֵאָלִיזְם, שהשפיעו עמוקות על סגנון הכתיבה שלו.

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 הקים חארמס את ה-OBERIU, איגוד אמנות ריאליסטית, קבוצה של משוררים ואמנים אוונגרדיים שביקשו לערער ולהגדיר מחדש נורמות ספרות ואמנות. הפרסומים שלהם, אשר לרוב שילבו בין הומור ומוּזרוּת, היו סוג של התנגדות נגד הסייגים המחמירים של הביטוי האמנותי הסובייטי.

עבודתו של חארמס מאופיינת בתמציתיות, באופי הנוֹנְסֶנְס וההומור האפל שלה. סיפוריו מתריסים לעיתים קרובות כנגד מבנים נרטיביים מקובלים, מחבקים את האבסורד ואת הלא-הגיוני. הוא להטט בשפה ובמשמעויות, ויצר קטעים קצרים וחידתיים שהותירו את הקוראים משועשעים ומבולבלים כאחד.

סגנונו הלא שגרתי והתעלמותו מהריאליזם הסובייטי הובילו בסופו של דבר למפלתו. ב-1931 נאסרו יצירותיו על ידי השלטונות הסובייטיים, והוא נעצר מספר פעמים. מעצרו האחרון אירע ב-1941, לקראת המצור הנורא על לנינגרד. הוא הואשם ב'הפצת תעמולה תבוסתנית', נשפט והוכרז כבלתי-שפוי. הוא נכלא בכלא צבאי פסיכיאטרי. בפברואר 1942, בזמן שלנינגרד מוכה מחסור, חארמס גווע ברעב בתא כלאו. הוא אמנם מת באפלולית, אך לאחר מותו, זכו יצירותיו להכרה והמשיכו להשפיע על סופרים ואמנים המבקשים לקרוא תיגר על גבולות אמנות הסיפור.

אוסף זה מכיל כמה מהסיפורים הקצרים המופלאים של חארמס שנפוצו שנים לאחר מותו והופיעו בעלונים ובאוספים שונים, ונקבצו כאן כמחרוזת פנינים המשקפת את כתיבתו הייחודית.

סימפוניה מס'. 2

אנטון מיכאילוביץ' ירק, אמר "איכס", ירק שוב, אמר שוב "איכס", ירק שוב, אמר שוב "איכס" והלך.

לעזאזל איתו.

במקום זאת, הרשו לי לספר על איליה פבלוביץ'.

איליה פבלוביץ' נולד ב-1893 בקונסטנטינופול. כשהיה עדיין נער, הם עברו לסנט פטרבורג, ושם סיים את בית הספר הגרמני ברחוב קירצְ'נַאיה. אחר כך הוא עבד באיזו חנות; אחר כך הוא עשה משהו אחר; וכשהתחילה המהפכה, הוא היגר לחו"ל.

טוב, לעזאזל איתו.

במקום זאת, הרשו לי לספר על אנה איגְנַטיבְנה.

אבל לא כל-כך קל לספר על אנה איגְנַטיבְנה. ראשית, אני לא יודע עליה כמעט כלום, ושנית, זה עתה נפלתי מהכיסא ושכחתי מה באתי לומר. אז הניחו לי במקום זאת לספר על עצמי.

אני מהחבר'ה הגבוהים, די אינטליגנטי, מתלבש צעקני עם טעם סביר, אני לא שותה, אני לא הולך למרוצים, אבל אני רודף שמלות. והגברות אינן מתחמקות ממני. הן אפילו נהנות כאשר אני משתטה איתן. סֵרַאפימה איזמילוֹבְנה הזמינה אותי לא פעם וזיניֵידַה יאקוֹבְלֵבְנַה גם נהגה לומר שהיא תמיד שמחה לראות אותי. אך ביני לבין מרינה פּבְלוֹבְנַה אירעה תקרית משעשעת שאני רוצה לספר לכם אודותיה. היה זה אירוע רגיל לכל דבר, אבל בכל זאת היה בו מן השעשוע, בזכותי, מרינה פּבְלוֹבְנַה התקרחה לחלוטין, כמו כף ידך. זה קרה כך: פעם אחת הגעתי למרינה פּבְלוֹבְנַה ובֶּנְג! היא התקרחה. וזה הכל.

מחברת כחולה מס. 2 

פעם היה גבר אדום שיער בלי עיניים ובלי אוזניים.

גם לא היה לו שיער, אז זה שהוא ג'ינג'י זה רק משהו שסיפרו.

הוא לא יכול היה לדבר, כי לא היה לו פה. גם לא היה לו אף.

אפילו לא היו לו ידיים או רגליים.

גם לא היתה לו בטן, ולא היה לו גב, ולא היה לו עמוד שדרה, ולא מעיים למיניהם.

בכלל לא היה לו כלום.

כך קשה להבין על מי אנחנו באמת מדברים.

אז כנראה שעדיף לא לדבר עליו יותר.

הַדָּבָר
 

אמא, אבא ומשרתת בשם נטשה ישבו ליד השולחן ושתו.

אבא היה ללא ספק שיכור. יתר על כן, אפילו אמא הביטה בו מגבוה. אבל הדבר לא מנע מאבא להיות אדם טוב. הוא חייך בכנות בעודו מתנועע בכיסאו. המשרתת, נטשה, בכיסוי ראש וסינר תחרה, צחקה כל העת באופן לא ראוי. אבא שעשע את כולם בזקנו, אבל המשרתת נטשה השפילה את עיניה במבוכה, והעמידה פנים שהיא ביישנית.

אמא, אישה גבוהה בעלת תסרוקת מרשימה, דיברה בקול של סוס. קולה הרעים בחדר האוכל והדהד בחזרה מהחצר ומחדרים אחרים.

לאחר המשקה הראשון כולם השתתקו לזמן מה ואכלו נקניק. כעבור רגע, חזרו כולם לדבר.

לפתע, לגמרי לא צפוי, דפק מישהו בדלת הכניסה. לא אבא, לא אמא, ולא המשרתת, נטשה, הצליחו לנחש מי דופק על דלת הכניסה.

"כמה מוזר," אמר אבא. "מי יכול לדפוק בדלת?"

אמא עשתה פרצוף אוהד, ומזגה לעצמה כוס שנייה, גמעה אותה ואמרה, "זה מוזר."

אבא לא קילל, אלא מזג גם הוא כוס לעצמו, גמע אותה וקם מהשולחן.

אבא היה אדם נמוך. לא כמו אמא שלי. אמא היתה אישה גבוהה ושמנמנה עם קול כמו של סוס, ואבא היה רק בעלה. ובנוסף לכל השאר, אבא גם היה מנומש.

הוא ניגש אל הדלת בצעד אחד ואמר, "מי שם?"

"אני," אמר הקול מאחורי הדלת.

הדלת נפתחה מיד, ואל החדר נכנסה המשרתת, נטשה, כולה נבוכה וסמוקה. כמו פרח. כמו פרח.

אבא התיישב.

אמא לגמה עוד משקה.

המשרתת נטשה, והשנייה, 'דמויַת הפרח', הסמיקו מבושה. אבא הסתכל בהן ללא אומר, הוא רק לגם עוד משקה וכך גם אמא.

אבא פתח קופסת פָּטֶה סרטנים כדי להעביר את הטעם הרע מפיו. כולם היו מרוצים והם אכלו עד הבוקר. אבל אמא שתקה ולא זזה מהכיסא. היה זה מאוד לא מנומס.

כשאבא עמד לפצוח בשיר, משהו פגע בחלון. אמא קפצה מבועתת וצעקה שהיא יכולה לראות בבירור מישהו מביט דרך החלון מן הרחוב. האחרים ניסו לשכנע את אמא שזה בלתי-אפשרי, מכיוון שדירתם היתה בקומה השלישית ואף אחד מהרחוב לא יכול להסתכל בהם דרך החלון, בשביל זה הוא יצטרך להיות ענק או גוליית.

אבל אמא היתה איתנה בדעתה. שום דבר בעולם לא הצליח לשכנע אותה שאף אחד לא מסתכל דרך החלון.

כדי להרגיע אותה, נתנו לה עוד משקה. אמא גמעה אותו. אבא גם מזג כוס וגמע אותה.

נטשה המשרתת, 'דמויַת הפרח', ישבה ובעיניה דמעות מבוכה.

"אני לא יכולה להיות בנוח כשמישהו מסתכל עלינו מבעד לחלון," צעקה אימי.

אבא היה נואש; הוא לא ידע איך להרגיע את אמא. אז הוא ירד לחצר וניסה להביט דרך החלון בקומה הראשונה. כמובן שהיה זה בלתי-אפשרי. אבל הדבר לא שכנע את אמא בכלל. היא אפילו לא ראתה שהוא לא יכול להגיע לחלון בקומה הראשונה.

לבסוף, מבולבל מהמצב, אבא רץ לחדר האוכל ולגם שני משקאות ברצף, ומזג כוס אחת גם לאמא. אמא לגמה את המשקה שלה ואמרה שהיא שתתה רק בגלל שמישהו הסתכל עליהם דרך החלון.

אבא פרש את ידיו. "הנה," אמר לאמא, ופתח את החלון.

אדם במעיל מלוכלך וסכין גדולה בידיו ניסה להיכנס דרך החלון. כשאבא הבחין בו, הוא טרק את החלון ואמר, "אין אף אחד."

אבל, האיש במעיל המלוכלך ישב בחוץ והסתכל לתוך החדר דרך החלון, ויותר מכך, הוא פתח את החלון ונכנס.

אמא היתה מאוד מוטרדת מזה. היא התחילה להתנהג בהיסטריה, ואחרי ששתתה משקה שאבא נתן לה ואכלה פטרייה, היא נרגעה.

עד מהרה גם אבא נרגע. שוב ישבו כולם ליד השולחן והמשיכו לשתות.

אבא שלף עיתון ובילה זמן רב בסיבוב הדפים למעלה ולמטה בניסיון לקבוע מה ראש ומה תחתית. אבל לא משנה כמה זמן ניסה, לא הצליח למצוא, לבסוף הניח את עיתון בצד ושתה משהו.

"נחמד," אמר אבא, "אבל נגמרו לנו המלפפונים החמוצים."

אמא השמיעה קול צניפת סוס, והיה זה די לא הולם, ובכך גרמה למשרתות לבוא במבוכה ולהשפיל מבט כדי לעיין בדוגמה על מפת השולחן.

אבא שתה עוד משקה ופתאום תפס את אמא והניח אותה על המזנון.

שיערה האפור, הגדול והבהיר של אמא רעד, כתמים אדומים הופיעו על פניה, ובאופן כללי, היתה די נסערת.

אבא היטיב את מכנסיו ופצח בנאום.

אך בשלב זה נפתח צוהר ברצפה ונזיר טיפס החוצה.

המשרתות היו כל כך נבוכות שאחת מהן התחילה להקיא. נטשה החזיקה את מצחה של חברתה וניסתה להסתיר מעיניה את הניוול.

הנזיר, שזחל החוצה מתחת לרצפה, כיוון אגרוף לאוזנו של אבא, ואיך שחטף, צנח אבא על כיסאו מבלי לסיים את הנאום שלו.

ואז ניגש הנזיר לאמי ובידו, או רגלו, איכשהו מלמטה, הוא היכה אותה.

אמא התחילה לצרוח ולהתחנן לעזרה.

והנזיר תפס את שתי המשרתות בסינריהן, הניף אותן באוויר, ושחרר אותן.

ואז, מבלי שאיש יבחין, זחל הנזיר בחזרה אל תוך הרצפה וסגר את הצוהר בעדו.

במשך זמן רב מאוד, לא אמא, לא אבא, ולא המשרתת נטשה הצליחו להתעשת. אך מאוחר יותר, כאשר חזרה אליהם נשימתם העצורה והם ארגנו את עצמם, כולם שתו עוד משקה והתיישבו ליד השולחן לאכול כרוב מגוֹרָר.

אחרי עוד משקה כולם ישבו ושוחחו בשלווה.

לפתע האדימו פניו של אבא והוא פתח בצעקות. "מה! מה!" אבא צעק. "אתה חושב שאני אידיוט! אתה מסתכל עלַי כאילו אני לוזר! אני לא אחד מכם! אתם בעצמכם נבלות!"

אמא והעוזרת נטשה יצאו בריצה מהחדר והסתגרו במטבח.

"לך מפה, שיכור! לעזאזל, שוטרים ארורים," לחשה אמא באימה לנטשה המבולבלת.

ואבא נשאר בחדר האוכל עד הבוקר וצעק, עד שלקח את התיק שלו, חבש כובע לבן והלך בשקט לעבודה.