עתליה

לסבתא של עתליה היה רק ציצי אחד. חן ראתה אותו מציץ בגניבה מתוך הסוודר הקיצי שלה, כשישבה רכונה מעל שולחן המטבח ובררה עדשים. בימים כתיקונם הייתה סבתא של עתליה יושבת שם, זרה כמו ספה מטולאת ופרחונית באמצע הסלון המעוצב לעילא, מחייכת בלחיים קמוטות אל שתי הנערות ששעטו בצהלה על פניה בדרכן לשלוף בקבוק מיץ מן המקרר, מזכות אותה בהנהון קלוש של הכרה בקיומה וממשיכות לדרכן. אלא שאותו ערב משהו השתבש, והגדם הסורר החליט להפגין את נוכחותו. חן הייתה נבוכה בשביל הסבתא על כך שלא הצניעה טוב יותר את פגמיה בתוך כל היופי הזה שסביבה, אבל המבוכה נהדפה במהירות כשעתליה הניחה יד שציפורניה כסוסות ומשוחות בלק אדום, ומשכה אותה משם. "בואי, נו," אמרה בקוצר רוח, "אימא שלי אמרה שמותר לנו להתאפר אם נחזיר הכול למקום."

חן הרגישה שנכנסה להיכל לא-לה, אבל עתליה התנהלה בטבעיות בחדר הגדול והמואר, נוברת בין התמרוקים השונים בהבעת מומחה ולבסוף בוררת מספר שפופרות וקופסאות עגולות ומתיישבת מול חן על המיטה, העטויה מצעי סאטן מגוהצים. חן שלחה מבט חטוף אל המראה הגדולה התלויה מעל שולחן האיפור. היו לה שפתיים בשרניות, משורטטות, יפות מאלה של עתליה, והיא שרבבה אותן כעת אל עבר דמותה. כאילו שמעה את מחשבותיה, עתליה נאנחה, "איזה שפתיים יפות יש לך. הלוואי עליי," וחן ענתה, "את כולך יפה," כי באמת, עתליה היה יפה באופן שלא ניתן לערער עליו, ושפתיה, גם אם מעט דקות, התמזגו באופן מושלם במכלול של תווי פניה.