בטון מזוין

השִכחה השתרגה סביבו כמו קיסוס שמטפס בכותל. מכסה, חונקת, ממלאת, עד שלא היה אפשר להבחין בחומה שבה נאחזה. הניח מפתחות במקום כלשהו ממש לפני שנייה, ולא מצא אותם. סגר את הטלפון ולא ידע עם מי דיבר. פנה אליו מישהו ברחוב, קרא בשמו, ולא זכר מיהו, לא זיהה את הפנים הנעלבות.

פעם ראה באיזשהו סרט שאנשים שכחניים מדביקים מסביבם פתקאות עם הוראות, מספרים ותזכורות. הוא ניסה, ופיזר פתקים צהובים במקומות שונים בבית, אבל כשמצא אותם הם היו מסתוריים, כמו כתבי חידה. באחד הפתקים היה כתוב, "הבן שלי יגיע בחמישי בצהריים", אבל לא זכר איזה יום היום ומתי כתב את הפתק. בפתק אחר כתב, "לדבר עם רואה החשבון לפני הראשון לחודש". הוא בהה בפתק במשך דקות ארוכות. לא היה לו מושג מדוע עליו לדבר עם רואה החשבון לפני הראשון בחודש, ומי רואה החשבון שלו. זו לא הייתה תחושה רציפה. היו ימים שבהם היה זיכרונו מוברג היטב לדעתו, אולם תמיד ברקע, בירכתי התודעה, חש התרופפות.

בפעם הראשונה שחווה שכחה מוחלטת הוא עמד בדיוק כאן, ליד שולחן העץ הגדול שלו בחדר שפעם עבדו בו כמה מהנדסים. עבר לגור בדירה שבמשך שנים שימשה לו כמשרד, אחרי שאישתו גירשה אותו מהבית שלה, שהוא זה ששילם עליו. חדר העבודה הגדול שלו שימש גם כסלון לאורחים שבאו בסוף השבוע. הוא רכש לעצמו מיטה מתקפלת צרה, שהיה פותח כל לילה בחדר צדדי שנהפך לחדר שינה, ומקפל בבוקר. בחדר השינה המאולתר התקין לעצמו גם טלוויזיה קטנה. התקין גם מקלחון בשירותים. למטבחון ששימש את עובדי המשרד הוא קרא מעתה מטבח. בחדר שנותר הציב שולחן וכיסא, ששימשו את המזכירה שבאה לכמה שעות בשבוע ומעט ארגזים עם החפצים שלו, והבטיח לעצמו שימיין אותם יום אחד.

זמן־מה נהנה מחיי הסגפנות. הרגיש שהוא לן באוהל סיירים. הרגיש צעיר. אך עד מהרה החדווה פינתה מקומה לתוגה. שלא לדבר על השכחוֹת שהוציאו אותו מריכוז. הוא מצא את עצמו יותר ויותר מותש, לא מסוגל לנהל את זיכרונו ואת עובדיו בו זמנית. הוא חיכה לסוף השנה, ואז פיטר את כולם. הודיע לכל הלקוחות שהפסיק לתכנן. זהו. מעתה יסכים לייעץ, אבל לא לתכנן פרויקטים גדולים מההתחלה ועד הסוף כמו שעשה כל חייו.

בוקר אחד עמד לצאת לביקור מקצועי אצל אחד הלקוחות הללו. נטל את מפתחות המכונית שלו בידו ופנה לכיוון הדלת ואז עצר. לא היה לו מושג לאן מועדות פניו. הוא התבונן בפינת השולחן, בטבעות העץ המתרחבות ומקיפות את עצמן, ולא ידע איך להיחלץ מהן. החליט לקרוא למזכירה, מהחדר הסמוך, ולא זכר מה שמה.

ללא השם ניטלה ממנו יכולת הדיבור. מה אומרים למזכירה שלא זוכרים את שמה? הוא פתח את פיו, והמילים לא התגבשו להברות, כאילו מישהו גזר את החוטים בין מוחו לשפתיו. נשטף זיעה, זיעה של ממש. והוא לא אדם שמזיע. את זה זכר. ראשו נרטב, וכמוהו צווארו, עיגולי זיעה התפשטו במהירות בבתי השחי שלו וטיפסו אל החולצה הלבנה, מאיימים להרטיב את פנקס הצ'קים, שתמיד החזיק עם עיפרון שרטוט ועט בכיס החולצה. הוא נשען על פינת השולחן. פרקי ידיו הלבינו במאמץ להחזיק מעמד, להתייצב, וטבעות העץ הלכו והתרחבו, הלכו ועמקו, והוא נבלע בתוכן. הוא נשם בכבדות. נשימות קצרות וקולניות, שהזעיקו את המזכירה שנכנסה ושאלה בחשש, "הכול בסדר?" והוא ענה, "לא טוב לי, חם לי." "להודיע להם שתאחר?" הקול שלה הרגיז אותו. דיברה אליו לאט, במתינות, כמו גננת שפונה לפעוט מבולבל, כמו שהבת שלו מדברת. רצה לצעוק, "אל תדברי אלי כמו לילד מפגר", אבל התאפק, המשיך להביט בטבעות העץ שעל השולחן, שהיו דקות ושטוחות, ואז אמר, "אסור לי לאחר." וראה שהיא נרתעת, כי צעק את המשפט. ואז הוסיף בשקט, "תודה לך, תודה רבה."

הוא ישב על מיטה במוקד קופת חולים, והתבונן בבתו, הפסיכולוגית, משוחחת בקול נמוך עם רופא צעיר. הוא שמע את הרופא לוחש לה משהו על בית חולים, ונוירולוג ואם־אר־איי ובינתיים א־ק-ג, והיא אמרה, "אבא שלי בנאדם עקשן. הוא לא מסכים ללכת למיון."

הוא לא הולך למיון. חדר המיון הרג את אביו, זה הסיפור הקבוע שסופר על ימיו האחרונים. אמו הזעיקה אותו בטלפון. "לקחתי את אבא לבית החולים. זה רציני." והוא גר אז בניו יורק וטס מייד, ישן היטב בטיסה ובנמל התעופה לקח מיד מונית לבית החולים. שעות ישב בכניסה למיון, בבגדים שעימם יצא מניו יורק, והמתין עם אמו לבשורות של הרופאים. "הבאתי אותו לפה בריא, הבאתי אותו לפה בריא," מלמלה האם בזמן שגופה הגדול התנדנד קדימה ואחורה ואפה גנח לתוך מטפחת אף מבד. הוא רצה להניח את זרועו על כתפה או לעשות מחוות נחמה אחרת, ולא מש ממקומו. אחיו הגדול לא היה שם לסייע, ובלעדיו קשה היה לגשר על הריחוק. היכן באמת היה אחיו הגדול? אמו לא התייחסה להיעדרו. אם הוא עצמו לא היה בא לחדר המיון היה חוטף ממנה על הראש. והוא עוד בא מאמריקה. אבל מי יזכור שבא. אחיו יעזוב שעה לפני סוף היום את העבודה בשביל להגיע למיון, ואמו תעשה מזה פסטיבל.

האב, שעישן אף על פי שהרופאים אסרו עליו לעשן, שהשמין משנה לשנה, שתמיד "סבל מהלב", לא התעורר בשש בבוקר כדרכו. מצאה אותו הפקידה שלו בבסיס שבו ישן. נדיר שישן בבית. ניצל היטב את מגורי הקצינים בבסיס שבו שירת כאיש קבע בצבא. "הבאתי אותו לפה בריא," צעקה אמו על הרופא שיצא מהחדרים האחוריים של המיון, כדי לבשר להם שהם עשו הכול אבל הלב שלו כבר לא עבד. עורקים סתומים. "הבאתי אותו למיון בריא" — שנים שמע את אמו חוזרת ואומרת לו, לאחיו, לנכדים, "שהרגו אותו בבית החולים". מאז, מיון בשבילו היה שווה מוות. באים בריאים, יוצאים מתים.

לבתו נתן הסבר אחר: רק אנשים חולים הולכים למיון, והוא לא חולה. והיא אמרה, "אבא נו, אתה כבר לא בסיירת." והוא חשב, מדברת כמו גננת. והבת הוסיפה, "המזכירה אמרה שממש עמדת שם והזעת, שלא ידעת לאן ללכת, שצעקת עליה. שהיא לא תחזור יותר לעבודה. אבא, נו. ואם יש לך שבץ מוחי? אבא נו." אחרי כמה אבא נו כאלה נמאס לו, והוא פסק, "נלך למוקד ונתקדם משם." ועכשיו הרופא הצעיר ניגש אליו, ובקול של גננת (עוד אחת!) הסביר לו בזמן שמלל בין אצבעותיו את תוצאות הא־ק-ג, שהוא חווה התקף חרדה. חרדה, הוא צחקק, "איפה היית בצבא, דוקטור, שאתה מדבר איתי על חרדות? חרדה זה כשמפציצים אותך מהאוויר, כשאתה יודע שאתה יכול למות כל שנייה. תשאל את הבת שלי, שהיא פסיכולוגית דגולה, אם יש משהו שאני פוחד ממנו." "חרדה זה מצב נפשי, לא קשור לפחד," התחיל הרופא לקשקש. והוא מייד הבחין שמתרקם קשר חשאי בינו לבת שלו שהנהנה מאחור, ולכסנה אל הרופא הצעיר מבט רב משמעות.

הוא לא בטח ברופאים. בוודאי לא ברופאים צעירים שהזִקנה רחוקה מהם כאילו לעולם לא תגיע. כשאשתו השנייה הייתה חוזרת עם מרשמים וקופסאות של ויטמינים, שנועדו לעצור בדרך כלשהי את הזדקנות הגוף ואת הזמן, הוא היה מתעצבן ואומר לה שהיא מאמינה לחבורת שרלטנים, שממציאה מחלות ולוקחת על הטיפול בהן כסף. וגם הרופא שייך לחבורה הזו, כי צייד אותו במרשם ל"קסנקס". והבת שלו מרגיזה כל כך. שוב ושוב הודתה לרופא, "תודה דוקטור, תודה דוקטור." הוא התבונן בה. כל כך חלשה, כן, ועצובה, כמעט עלובה. מתחנפת לרופא, ואליו מדברת כמו לילד, "אבא, חשוב שתיקח אם צריך, נכון? תזכור לקחת, נכון?" מה אני עושה כאן לעזאזל, שאל את עצמו. הרגיש שהוא מוכרח לתלוש מהגוף את חולצת בית החולים עם השרוכים מאחור שהלבישו עליו. "אקח, ברור שאקח," אמר לבת שלו בטון הלא נעים, ששמר ללקוחות טיפשים, ולא הסתיר את הזלזול שבסוף ההבטחה, "רק בואי נעוף מפה," והכריז, "ושום אם־אר־איי!"

***