פרח סגור

פרק 1

לבד בחושך, רועדת ולא מקור, דפקתי על דלת הבית שלו.

רציתי צדק. האיש חייב להיענש! אבל המחשבות על המעשה שעמדתי לעשות הקפיאו את כפות הרגליים. כבדות היו כמו גושי ברזל יצוק, והנשימה כמעט נעתקה, כמו על סף תהום.

אולי התוכנית מסוכנת מדי? אולי עליי לוותר על הנקמה ולהסתלק מכאן? אבל אש קרה בתוכי חיכתה לה בעקשנות. רגל אחת התרוממה וחזרה למקום. הגוף לא ציית.

ריח נפלא של שיח יערת הדבש התפשט באוויר. שאפתי אותו, התעודדתי, קמצתי אגרוף ונקשתי שוב.

ידעתי שהוא יופתע מאוד. הרי לא הודעתי לו שאבוא. אחרי כל מה שקרה, ישתומם לראות אותי ואולי אפילו ייבהל. הרי זהו סוף המסע, הכל כבר נאמר. היה משפט ופסק הדין הוכרז והתיק נסגר.

עדיין לא פתח. האם הוא שם?

אולי כן. יש אור בחלון, אבל אולי שכח לכבות לפני שיצא מהבית.

חכי רגע. המעשה שאת עומדת לעשות הוא מיותר. גם אם הוא שם, לא מאוחר מדי, אפשר עדיין להסתובב ולהסתלק.

אבל גושי הברזל לא נעו. אש הנקמה התלהטה בתוכי, הפכה למדורה ענקית והגוף נדרך עוד יותר.

עוד מעט יפתח וישאל, “מה את רוצה?” עיניו יתכווצו בחשד, אולי יעבור בו רעד קל, אבל עמידתו תהיה איתנה. הרי הוא המנצח ואני המפסידה. עיניו החודרות, קרות כמו סכינים חדים, יינעצו בי בכוח. אולי ישאל, “איך את בכלל מעיזה לבוא לכאן?” יגחך בלעג ויטרוק בפניי את הדלת.

ידעתי שהכל תלוי בדרך שבה אשקר לו מבלי למצמץ. זקופה אעמוד מולו, אביט לתוך העיניים הנכלוליות שלו ואומר בשלווה מזויפת, “באתי להתנצל.”

לפני שיספיק להגיב אתפרץ פנימה בעיניים מושפלות, כאילו באמת לבקש סליחה באתי. הוא ייסוג לאחור בתדהמה ואז אכה בבטנו, אכסה את אפו בסם המרדים שהבאתי ואתקע לתוך גופו את מזרק הרעל שהצלחתי בקושי להשיג. ביד רועדת מיששתי אותו. טמון היה בכיס המעיל שלי, מוכן לפעולה.

שקט מוזר היה בחצר. העשבים נשמו בדממה לתוך החושך והקשיבו לקולות הלילה. כלאתי אנחה כבדה. פי היה יבש. שמעתי את הלמות הלב ומחשבת חרטה המשיכה לייסר אותי.

את לבדך כאן, בשיגעון הזה. ברעיון הזה שלך, צריכה היית לשתף עוד זוג אוזניים, עוד זוג עיניים ועוד מוח חושב, אבל לא עשית זאת. עכשיו מאוחר מדי.

קרקור הצפרדעים נבלע בתוך החשכה. עיניי המשיכו לבהות בדלת הסגורה ורחש מוזר ומטריד עלה מבין השיחים. מה זה? דמות אדם שהתכופף? מי זה? אולי מישהו עוקב אחריי. התאמצתי להביט, אבל הירח נשאב לתוך העננים והחשכה בלעה הכל.

ביד רועדת נקשתי שוב על הדלת. למה הוא לא פותח?

שמעתי גרירת רהיט ודשדוש רגליים. הנה הוא מתקרב. שאפתי שוב את הריח הנפלא של שיח יערת הדבש שמאחורי גבי, אבל לא התעודדתי, אלא בדיוק להפך, החרדה התגברה. באתי לנקום באיש, אבל זרועותיו חזקות משלי וגופו חסון ודרוך. אם יגבר עליי ויפגע בי, מה יהיה על רחלי, ילדתי הקטנה?

מה קורה לה עכשיו? אולי ערה היא ואולי נרדמה כבר. היא לא יודעת היכן אני נמצאת ומה אני זוממת לעשות. איש לא יודע לאן הובילו אותי הכעס והתסכול.

הרחש המוזר חזר ועלה מתוך השיחים. אולי באמת מישהו מסתתר שם? הדלקתי פנס ועיניי סקרו שוב את הגדר. לא, אין שם איש. אף אחד לא עוקב אחריי. שום נפש חיה לא יודעת היכן אני נמצאת.

דממה כבדה בחצר. סקרתי אותה שוב והעברתי משקל מרגל לרגל. צמרמורת בגוף ואחריה חרטה. עדיין לא מאוחר מדי. עליי לוותר על התוכנית ולהסתלק מכאן. הסיכון גבוה והנקמה הזאת לא תועיל.

אלימות לא מוחקת ולא מתקנת אלימות אחרת.

שוב רציתי להסתובב ולהסתלק משם, אבל הגוף לא ציית. שנאה וכעס הדביקו את כפות הרגליים לרצפה.

“מי שם?” קרא יעקב, האיש שתיעבתי. דומה שקולו הכעוס חדר מבעד לדלת הסגורה, הגיע עד אליי, פגע והכאיב כמו אבן שהוטחה בכוח. עוד מעט יפתח לי ואתנפל עליו.

פרק 2

הכל התחיל להתמוטט בערב שבו רחלי ואני שיחקנו שחמט וחיכינו לאריק.

לא הצלחתי להתרכז. עיניי שוטטו על צלחת עץ מצוירת באדום וירוק, לוח משבצות שחור־לבן, מלך מובס וחייל דומם.

“איפה אבא?” שאלה רחלי ותלתה עיניים מייחלות בדלת הכניסה. ידעתי למה הוא מאחר, אבל העמדתי פנים שהשמש עדיין זורחת.

“הוא מאחר קצת,” אמרתי בשקט והתעלמתי מהגוש שבגרון. זה לא מבול ולא רעידת אדמה ולא קץ העולם. המצוקה הזאת תחלוף, אריק ואני נתגבר ונמשיך הלאה.

“אוף... תמיד הוא מאחר,” נאנחה הקטנה ונשפה אוויר בשפתיים רכות ומתוקות, שנראו כמו ניצן ורוד של פרח סגור. ליבי יצא אליה.

“מתוקה שלי...” מלמלתי וליטפתי את שערה, מבריק ורך כמו פלומת גוזל.

לאחרונה, הילדה חסרת מנוחה ואוכלת מעט מדי. מה קורה לה? ריח המלפפון הירוק והחביתה המיותמת שלה עדיין עמד באוויר.

לא רציתי לחשוב על אריק, אבל בפה היה טעם מר.

“אבא הבטיח לבוא מוקדם,” אמרה הקטנה שלי בת השמונה ואחזה בצריח. שחור כמו עוגייה מפוחמת. מחר יש לי יום הולדת, מצב רוח אין לי, אבל אולי צריך לאפות משהו.

העיניים שלי המשיכו לשוטט: פרש שחור, מלך ומלכה לבנה עומדים יחד בתוך שדה קרב מעוצב... אבל במשפחה שלנו העיצוב התבלבל.

“אימא, ניצחתי. בואי נשחק עוד,” הציעה רחלי בהתלהבות ועיניה נצצו.

זרקתי מבט לשעון, "מחר בית ספר,” הצלחתי לחייך אליה.

“אוף...” נשפה רחלי בתסכול וקיפלה את לוח המשחק. שדה הקרב המתין ליום חדש.

“אני לא רוצה להתרחץ,” פלטה בעגמומיות והכניסה את המלכה הלבנה לקופסה. עיסתה את המצח בשתי אצבעות, תנועה שגורה שהעידה על אי שקט, ודאגה חדשה עלתה בי, “אבל את אוהבת לשבת בתוך הפיילה. (קערת רחצה עשויה פח) מה קרה פתאום?”

“כלום,” היא ענתה בקול מבויש והמשיכה לאסוף את כלי המשחק. עזרתי לה.

“אי אפשר להפסיק להתרחץ, זה כמו לנשום...” מלמלתי ומשכתי אותה למקלחת.

“רגע, בא לי פרוסה ושוקו,” היא אמרה ונעמדה מול ארון הקרח. הכנתי. היא שתתה קצת, נגסה בלחם, נשפה בתסכול והרחיקה מעצמה את הצלחת.

“מה קורה, אין לך תיאבון?”

“אימא, די,” ענתה רחלי בדכדוך, אבל רגע אחר כך הסכימה להתרחץ. ישבה במים וידיה שיחקו בסבון. בעדינות רבה חפפתי את שערה, וריח הלבנדר הרגיע קצת את שתינו. בתוך ענן הקצף נראו פניה כמו משולש קטן.

“עכשיו צאי מהמים,” ביקשתי. היא הרימה ידיה ואני עטפתי אותה במגבת גדולה. ניגבתי את שערה ועטפתי את ראשה במגבת נוספת. “מתוקה שלי, את ילדה של אהבה,” לחשתי ונשקתי לה. כולה מתיקות, צוף קסום, והלב יצא אליה, נפעם.

“אוף, לפיג’מה הזאת יש ריח של משחת שיניים." היא עיוותה פניה והתעקשה ללבוש פיג’מה אחרת.

ניגבתי את כפות רגליה. אצבעות קטנות כמו עלים של פרח רך. היא עמדה וחיבקה אותי. הרימה אליי את פניה ושאלה בהיסוס, “אימא... תגידי... אם יש סוד... נכון שצריך לשמור עליו?”

“אם מבטיחים לשמור, שומרים,” עניתי. היא נשמה עמוקות ופניה נרגעו. “אני רוצה מים,” היא הוסיפה.

תמיד כשהיא מבקשת, אני ממהרת להביא. נכנסתי למטבח, הבטתי בחביתה המיותמת שלה וגם לי לא היה תיאבון. השלכתי את החביתה לפח האשפה, שטפתי את הצלחת, חזרתי לחדר וגיליתי שעיניה עצומות. התפלאתי שנרדמה כל כך מהר. כיסיתי אותה והלכתי לסלון ששימש גם חדר השינה שלנו.

ישבתי על הספה הכחולה והידיים כמו גזעי עץ יבשים. לא היה לי חשק להרים את המזרן, למשוך ולהפוך אותה למיטה. ישבתי, בהיתי ברדיו הדומם והבנתי שמשהו מציק לילדה שלי. לא ידעתי מה מציק לה ולא היה עם מי לדבר. אריק עדיין לא חזר הביתה.

הבטתי בשעון הגדול שעל השידה. עוד מעט חצות. מעגל המספרים בתוך לוח העץ נראה כמו עין גדולה חסרת עפעפיים.

ללא טלפון בבית, התגברה הדאגה. יצאתי ועמדתי במרפסת. הרחוב דמם. השמיים הכהים בכו גשם דק והירח נעלם.

קריר היה. נכנסתי לחדר הגדול והדלקתי את הרדיו. העין הירוקה שלו בערה בעליזות, אבל מצב הרוח נשאר כשהיה. עדיף לרוקן את הראש ולהקשיב למנגינות.

זו ה”מזרקה לפסנתר”, אופוס 24 מספר 2 מאת שופן. היא כולה רגש. אהבתי אותה מאז שהייתי ילדה. הצלילים ריחפו בחלל, סחפו אותי איתם, אבל לא הצלחתי להתעודד.

מאוחר מאוד. כיביתי את הרדיו והתחלתי לבכות. רק דמעות. בכי עצור ללא קול, כאילו גוש כבד ומכוער רבץ על החזה וסירב להתפורר.

עד מתי יימשך כל זה. אריק באמת הגזים הפעם.

הקשבתי לקולות הלילה והמשכתי לחכות לו. התרוקנתי באיטיות מבפנים, כאילו הייתי בלון פגום שהאוויר יצא ממנו.

החשכה הלכה והתעבתה. כמו שמיכה כבדה ומעיקה היא ירדה באיטיות על תל אביב. בדקתי אם הילדה מכוסה וחזרתי לחדר הגדול. אריק עדיין לא הגיע. פתחתי את הארגז, הוצאתי את כלי המיטה, פתחתי את הספה ואריק עדיין לא חזר.

הזמן טפטף באיטיות מרגיזה ולא הצלחתי להירדם. השעון הראה אחת אחרי חצות ואריק איננו. יצאתי למרפסת, ישבתי על הספסל הקטן, בהיתי ברחוב החשוך והמתנתי לו, עד שנעצמו עיניי, גופי נשמט לאיטו וכמעט נפלתי על הרצפה.

“מה קורה לי?” מלמלתי בבהלה, זרקתי עצמי על המיטה ומייד נרדמתי.

דלת נטרקה. התעוררתי בשעה אחת ושלושים. אריק נכנס לחדר, התפשט ונכנס למיטה.

“אריק?”

הוא לא ענה. עצם עיניו והעמיד פני ישן.

“אריק, מה קרה שאיחרת כל כך?” שאלתי בקול רך, אבל הוא המשיך להעמיד פנים. הקפיד לא להתנועע ורבץ במיטה כמו סלע דומם. שיער ראשו היה דביק. נדף ממנו ריח מלוח של איבר מין נשי. הריח עורר בי בחילה. לא יכולתי לשאת אותו. הנה חזר אליה. ידעתי היכן היה ולא רציתי לדעת. הקנאה כאבה, כאילו הצליף בי האיש שעיניו עצומות וגופו דרוך בתסכול.

לא היה טעם להביט בו. הוא לא יענה. התרחקתי ממנו ושכבתי בקצה המיטה. אריק נחר כרגיל והריח שנדף ממנו התקבע בחדר, ריחף בלגלוג מעל שנינו ולא התפוגג.

זמן רב שכבתי על הגב בעיניים פקוחות ולא יכולתי לישון. דמיינתי כבשים עומדים בשורה. ספרתי אותם, אחר כך ספרתי פרות, תרנגולות, כלבים וחתולים ועדיין לא הצלחתי להירדם.

קמתי מהמיטה ונכנסתי למטבח. ישבתי ליד השולחן הקטן ואחזתי בעיתון. המילים והמשפטים עמדו מולי, שחורים וקרים כמו מוטות ברזל שקפאו. קראתי את הכותרת: “סכסוך אלים במעברה”. מתחתיה משפטים קצרים שתיארו סכסוך אלים בין תושבים ותיקים בתל אביב, דרי בתי אבן, לבין עולים חדשים שהצטופפו בפחונים ובאוהלים בקצה השכונה. ידעתי במי מדובר, מובטלים וקשי יום, אסופים בתוך סיר מבעבע שכולו מצוקה ותסכול. דמיינתי את תלונות הוותיקים, את עלבון העולים החדשים, את חבלי הכביסה בין האוהלים, הילדים המתרוצצים, הצעקות על יד ערמות האשפה והריחות שעלו מהן, עד שהגעתי לשורה האחרונה: “קשה למצוא מקומות עבודה”.

“פרר...אה פרר...אה...חרר...”

נשמעו נחירותיו הקצובות של אריק. הלמו בקירות כמו פטישים. התאמצתי להתעלם מהן ולא הצלחתי.

די, תפסיקי כבר לרחם על עצמך. ואחרי רגע – קדימה, גלגלי הכל בראש ואולי תירגעי.

המשך הפרק בספר המלא